תביעת לשון הרע

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא דוגמא לתביעת לשון הרע: לפני תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע , תשכ"ה -1965 ( להלן- "החוק"). 1. העובדות וטענות הצדדים: התובעת , בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, ניהל במקביל שני בתי ספר שדה שבבעלות ובניהול החברה להגנת הטבע : בתי ספר שדה אכזיב והר-מירון . הנתבע 1 (להלן: "הנתבע 1" או "מויאל") שימש אותם זמנים קבלן תיקונים ועבודות חשמל בבתי הספר והקים את נתבעת 2 דרכה ביצע את העבודות, כמו כן שימש נתבע זה יחד עם נתבע 3 כקבלן לאספקת שירותי מזון עבור אורחי בתי הספר. בין התובעת לבין מויאל נוצרו חילוקי דעות בקשר לכדאיות אספקת המזון לבית הספר בהר מירון כך שהנתבעים טענו כי אספקת המזון לבית ספר זה אינה מניבה רווחים וביקשו כי יספקו מזון רק לבי"ס אכזיב אך התובעת סירבה; בנוסף היו מספר התנהגויות של הנתבעים שנראו לתובעת לא הולמות שהביאו את התובעת לרצות להפסיק את הקשר העסקי כספק מזון בין החברה להגנת הטבע לבין הנתבעים. ביום 13.2.06 התקיימה פגישה בין התובעת לבין הממונים על בית הספר מטעם החברה להגנת הטבע (להלן: "החברה"), בנוכחות גב' הילה אורן בנוכחות אריה כגן ששימש אותם זמנים מנהלן ארצי בחברה, ובה הוחלט להפסיק התקשרות הנתבעים והתובעת שלחה מכתב בעניין ביום 19.2.06. הנתבעים שלחו מכתב שכותרתו "מרמה והפרת אמון של דורית בן אברהים" שהתאריך הנקוב עליו הינו 14.2.06 לידי החברה (להלן: "המכתב") ובו יש תלונה בגין כשלים תפקודיים של התובעת שכוללים בין היתר דיווח בגין זיוף חשבוניות בקשה לאספקת סולר לצרכים אישיים ועוד כהנה וכהנה האשמות שגובלות בפלילים. התובעת טוענת כי כל הדברים המוזכרים במכתב אינם נכונים, וכי הנתבעים ביקשו לנקום בה בשל החלטתה לסיים את ההתקשרות העסקית בינם לבין החברה. עוד טוענת כי הדברים שצוינו במכתב והדברים שהופצו על ידם הם בבחינת לשון הרע שנעשה בכוונה לפגוע בה וכי היא נפגעה בפועל מאחר ובעקבות המכתב הוזמנה לשימוע ואשר בעקבותיו פוטרה מעבודתה בחודש מרץ 2006. בנוסף למכתב, התובעת טוענת כי הנתבעים פיזרו דברי דיבה בע"פ בפני אנשים שעבדו בבתי הספר, אורחיו וגם בקרב כמה מעובדי החברה להגנת הטבע והגנים שכולם שקריים ומטרתם לפגוע בשמה הטוב. מאוחר יותר ביום 13.5.06 שלח הנתבע 1 מכתב לחברה להגנת הטבע ( ב"כ החברה, מנכ"ל החברה, סמנכ"ל הכספים של החברה, מנהלת משאבי האנוש בחברה ולמנהלן הארצי בחברה) ובו האשמות נגד התובעת לעניין זיוף חשבוניות ובניהול בלתי תקין של בית הספר (להלן: המכתב הנוסף "). המכתב, לטענת התובעת מהווה גם הוא הוצאת דיבה נגדה. בגין הפגיעות הנ"ל התובעת הגישה תביעתה זו וטוענת כי מדובר ב- 15 טענות דיבה שכל אחת בפני עצמה מהווה לשון הרע ובגין כל אחת היא דורשת פיצוי כנקוב בחוק אולם מעמידה את תביעתה על 700,000 ₪ בלבד מטעמי אגרה. במקביל, התובעת ניהלה נגד החברה להגנת הטבע והגנים תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת וטענה כי פיטוריה היו שלא כדין, ביה"ד לאחר דיון ארוך שחלק ממנו יבוא זכרו להלן, החליט כי, על אף שהפיטורים היו שלא כדין אלא בשל שבירת האמון בין שני הצדדים ראוי כי התובעת לא תחזור לעבודה אך תקבל פיצויי פיטורין. הנתבעים מכחישים את הנטען בכתב התביעה וטוענים כי הם שלחו את המכתב בתור אזרחים טובים וישרים שמטרתם מיגור השחיתות והשוחד וכי הדברים במכתב פורסמו בתום לב ובנסיבות המפורטות בסעיף 14 וחוסים תחת ההגנה של סעיף 15(2) ו/או 15(3) ו/או 15(8) לחוק איסור לשון הרע ועל כן יש לדחות את התביעה נגדם. במהלך ניהול התיק הגישו הנתבעים הודעה לתיק ביהמ"ש בה הם המודיעים כי אינם מתכחשים שאמרו לחלק גדול מהאנשים המוזכרים בסעיף 34 לכתב התביעה המתוקן של התובעת דברים בע"פ ברוח האמור במכתב למעט הטענה כי אמרו : ש"יתנקמו בדורית בן אברהם" . 2. על תרשים הזרימה של בחינת לשון הרע; נציב לנגד עינינו את "תרשים הזרימה" , כפי שהתווה כב' השופט יצחק עמית בתביעות לשון הרע: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. במידה שהתשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות ( פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נמצא שלא כן הדבר, יש לעבור לשלב הבא בו בוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ומתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים. וכמובן שישנם יחסי גומלין בין השלבים השונים. נקבע כבר על ידי כב' השופט עמית כי "ככל שהביטוי או הפרסום הפוגע הוא עוצמתי יותר, כך יידרש יותר בשלב ההגנות הקבועות בסעיפים 14-15 לחוק, ולהיפך". ראו: כב' השופט עמית בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (לא פורסם, 8.2.2012) . 3. הפרסומים: א. מכתב מתאריך 14.2.2006: מכתב זה חתום בידי הנתבעים 1 ו- 3, יצא על נייר מכתבים של חברת דני אלקטריק בע"מ (נתבעת 2) ומוען לחברה להגנת הטבע ובו הדברים הבאים: א.1. שהתובעת לא דיווחה על כספים שנמסרו לה מידי התובע 1 בגין מכירת גרוטאות ברזל והתכוונה לעשות בהם שימוש לצרכיה האישיים. א.2. שהתובעת הציעה לנתבעים שישלמו לה שוחד של 10% מהתקבולים המתקבלים מקבוצות מטיילים עבור אוכל וזאת בתמורה לאי דיווח לחברה על קבוצות שהזמינו מזון. א.3. שהתובעת ביקשה מהנתבע 1 בנוכחות נתבע 2 לספק סולר לחימום ביתה הפרטי ולחייב את בית ספר מירון. א.4. שהתובעת ביקשה לקשר את הנתבעים עם אדם שימכור בשר לא כשר זול עם תווית של בשר כשר. א.5. שדווח לתובעת כי העובד סאמר עמורי מבשל בשר חזיר במטבח, מסתובב שתוי ואף גרם להריגת חתול עת הפעיל את המנדף כשהחתול היה בתוכו ובהיותו שתוי, אך לא עשתה מאומה. א.6. שהתובעת זייפה על גבי חשבוניות כמויות סחורה שסופקה וחתמה על חשבונית מזויפת. א.7. שהתובעת לא הגיעה לבית ספר אכזיב במשך שבועיים וחצי רצופים. א.8. שהתובעת הזניחה ביודעין את תחזוקת בתי הספר. א.9. שהתובעת התעלמה ביודעין מהעובדה כי עובדי בית הספר מירון פושטים על המטבח ומכלים כמויות מזון רבות. א.10. שהתובעת לא דאגה לוודא כי חדר האוכל בבית הספר נקי לאחר עזיבת האורחים וזה הושאר מלוכלך. א.11. שהתובעת התרברבה בפני הנתבעים כי תוכל לגרום לפיטוריהם של קבלני המטבח האחרים ולשכור את שירותי הנתבעים תחתיהם. א.12. שהתובעת נהגה להכפיש את אנשי הנהלת החברה. א.13. שהתובעת התרשלה בטיפול בחשבוניות ובשל כך התעכבו תשלומי ספקים. ב. פרסומים בע"פ: טענות דומות למכתב לעיל הושמעו בע"פ בפני מזכירת בית ספר אכזיב, איש האחזקה בבית ספר אכזיב, מנהל בית ספר אכזיב שהחליפה, גנן בית ספר אכזיב, איש האחזקה בבית ספר הר- מירון, עובד מטבח בבית ספר הר- מירון, מנהלת אגף תיירות בחברה, מנכ"ל החברה, מנהל בית ספר שדה אלון תבור, מנהלן ארצי בחברה, מבקר החברה. ג. מכתב מיום 14.5.2006 מכתב זה הופנה לעו"ד קפלן אלון, ב"כ החברה וגם הוא נכתב על נייר של נתבעת 2, וחתום בידי הנתבע 1 בלבד. העתק המכתב נשלח למנכ"ל החברה, סמנכ"ל הכספים בחברה, מנהלת משאבי אנוש , מנהלן ארצי, ועו"ד דני איילון, המכתב בא כתשובה לדרישה למסור את תוצאות פוליגרף של הנתבע בעקבות הליך השימוע לתובעת. הנתבע סירב ופרש במכתבו טענות נגד התובעת: א.1. כי הוא תרם 1000 ₪ לביה"ס הר מירון אך התובעת לקחה אותם לכיסה. א.2. התובעת העלימה תקבול בגין מסיבה באכזיב ויש הקלטה על כך. א.3. התובעת ביקשה הפרשת 10 % מהתקבולים של האירועים לכיסה ולא לדווח בגין כל האירועים. א.4. התובעת זייפה תעודת משלוח של סולר. א.5. התובעת ביצעה מעשי שחיתות החל מנובמבר 2005 וכי הנתבע החליט לאסוף נגדה ראיות מאז ולשתף את אריה כגן בכל פעולותיה בבתי הספר וגם דיווח על כך להילה אורן והמציא לה ראיות אך זו לא עשתה כלום. 4. ההודאה בפרסום; הנתבעים הודו במשלוח המכתב הראשון והנוסף, ובנוסף הודו בהודעתם לתיק בית המשפט מיום 7/6/10 שמודים כי אמרו את הדברים המיוחסים להם לאנשים שונים כנטען בידי התובעת והכחישו כי המניע הוא נקמנות . מכאן לטעמי הוכח כי הנתבעים פרסמו את הדברים המיוחסים להם בכתב התביעה . 5. הכרעה; חוק איסור לשון הרע מתווה את מתודת ההכרעה. בשלב הראשון יש לבדוק את שאלת האחריות דהיינו אם עסקינן בפרסום המהווה לשון הרע. לאחר מכן וככל שהתשובה חיובית, יש לבדוק אם עומדות לנתבעת ההגנות שבחוק, וראה בעניין זה ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ. הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 566-567. האם יש בפרסומים לעיל משום לשון הרע : תחילה ייאמר כי הפסיקה החילה את המבחן האובייקטיבי, וקבעה, כי פרסום ייחשב כ"לשון הרע", אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ. חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 293; ע"א 466/83 שאהה נ. דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740; ראה גם ע"א 1104/00 דוד אפל נ. איילה חסון ואח', פ"ד נו(2) 607) ). אין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים (ראה ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ. אליקעם העצני, פ"ד מג(2) 333). בנסיבות דנן, גם המכתב הראשון, וגם הפרסומים בע"פ בהן הודו הנתבעים וגם המכתב הנוסף, מהווים פרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק משום שההתבטאויות הופנו לאנשים אחרים זולת התובעת ואף הגיעו לאותם אנשים. במכתבים וגם בדברים שנאמרו בע"פ תוארה התובעת כאדם מושחת שאינו ממלא את תפקידו כראוי, מזניח את בית הספר ולא מפקח על עובדיו ועל ניקיון בתי הספר ואף מבקש ביצוע מעשים בלתי חוקיים ולהעלים ממעסיקו כספים אשר מגיעים למעביד לטובתו הוא, אלה דברים שפוגעים בשמה הטוב של התובעת, עלולים לפגוע במעמדה ובפרנסתה והם מהווים לשון הרע כקביעת סעיף 1 לחוק. המעשים המיוחסים לתובעת הן במכתבים והן באמירות בעל פה נועדו לפגוע בטוהר המידות של אדם בתפקיד זה , ביושרו ובאמינותו; יחוס מעשים פלילים של נטילת כספים שלא כדין ואף שחיתות והצעות לקבלת שוחד -הם דברים קשים בבחינת לשון הרע בכל בחינה אובייקטיבית. יש בתיאורים הנ"ל כדי לפגוע בשמה הטוב של התובעת , ונועד לבזותה ולפגוע במעמדה ובפרנסתה. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה נגדם מכוח ההגנות הקבועות בחוק, הגנת אמת דיברתי והגנת תום הלב. 6. הגנות; א. הגנת אמת הפרסום: סעיף 14 לחוק קובע כי: " במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". שני תנאים מצטברים עומדים, איפוא, בבסיסו של סעיף 14 לחוק האחד, שדבר הפרסום היה אמת, והשני - שהיה בפרסום עניין ציבורי. אין חולק כי משמדובר במילוי תפקיד חשוב של מנהל בית ספר יש בבירור האמת משום עניין ציבורי, וחשיפת האמת יש בה כדי להצמיח תועלת לציבור . מידת ההוכחה לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום. במקרה כאן, מדובר בהאשמות חמורות הגובלות אף במעשים פליליים ועל כן רובץ על הנתבעים הנטל להוכיח את העובדות המטילות על התובעת סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, ע"י ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים. (ראה לעניין זה דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ. קראוס ואח', פ"ד נב(3) 1 עמ' 43; ת"א (תל אביב יפו) 1714/97 ד"ר ניסנקורן אברהם נ. וילדר אירית ואח' תק-מח 2004(1) 5090 בעמ' 5094; ע"א 89/04 נודלמן נ. שרנסקי, מאגר נבו (2008); ע"א (מחוזי י-ם) 1003/96 בן חורין נ. לוי, מאגר נבו (1998). אדון בטענות שהועלו במכתבים אחת אחת; 1.אי דיווח על תקבולים מהנתבע 1 בגין מכירת גרוטאות ברזל וכוונה לעשות בהם שימוש לטובתה האישית: הנתבעים ציינו במכתבם הראשון כי נתבע 1 נתן תרומה לתובעת בסכום של 1,000 ₪ , התובעת שאלה האם הכסף נועד בשבילה או לבית הספר ואז דיברו עם אריה ונאמר לה שתעשה עם הכסף מה שהיא רוצה, במכתב השני נתבע 1 חוזר על האירוע ומייחס לה גניבת כספים אלו. ראשית, הנתבע 1 העיד בעמ' 22, שורה 28 העיד כי: ):" היא לקחה אותו לכיסה ואחרי זה נודע לי שהיא רשמה את זה כתקבול". קיים שוני עצום בין טענה של אי רישום התקבול ואי דיווח מתאים בספרי החברה לבין טענה של נטילת הכספים לשימושה האישי- בעוד שטענה מסוג הראשון היא טענה הלובשת מדים של התנהלות לא תקינה ולא בהתאם לנהלים ואילו הטענה האחרת היא מעשה פלילי של גניבה-תהום פעורה בין שני מקרים אלו. שנית, מעדות נתבע 1 עולה כי הוא זה שלא טרח לדווח בגין התקבול למס הכנסה וכשנשאל אם דיווח לדורית ולכגן שהשאיר אצלו 500 ₪ הוא ענה (עמ' 23, שורה 24) :" אני קיבלתי את הגרוטאות מתנה ברגע שאמרו לי לפנות אותם". אך, הנתבע 1 לא הוכיח כי קיבל את הגרוטאות במתנה ודבריו לא נתמכו בעדות של קגן . שלישית, הנתבע 1 העיד (עמ' 24, שורה12) כשנשאל מה התובעת עשתה עם הכסף של התרומה :" היא לקחה אותו לכיסה. כשהתפוצצה הפרשה היא ניסתה לפברק חשבוניות". וכשנשאל על מה הוא מסתמך בדבריו הוא ציין שיש לו מקורות מידע שהוא לא רוצה לחשפם!. טענתו זו של הנתבע מופרכת מן היסוד, מאחר והחשבונית בגין הכסף הוצאה (ב- 23.1.06) לפני הוצאת המכתב הראשון (שהתקבל אצל החברה ב- 23.2.2006 כפי שנראה בהמשך), ומכאן אין לדבריו בסיס כלשהו והם נדחים. שלישית, מהעדויות בביה"ד לעבודה הסתבר כי, אכן התובעת קיבלה 1,000 ₪ מהנתבע 1, היא שמה אותם במעטפה וביקשה לברר עם הגורמים המוסמכים כיצד לרשום תקבול חריג זה בספרים וביקשה לברר מה לעשות עם הכסף . עברו מס חודשים ולבסוף דווח על התקבול. עצם ההתנהגות של התובעת לפיה היא ביקשה לברר איך לרשום את ההכנסה מעיד כי לא היתה לה כוונה לקחת את הכסף אלא לזקוף אותו לבית הספר ומאחר ומדובר בתקבול ממקור לא שגרתי היא ביקשה לברר ותו לא! מכאן לכל היותר קיים אירוע של אי פעולה על פי הנוהל אך אין אירוע של גניבה כלל ועיקר. מה גם שהכספים היו בתוך הכספת שבעבודה תקופה ממושכת ומי שמתכוון לנכס לעצמו תקבול זה אינו נוהג לדווח לממונים על תקבול זה ולהותירו בכספת במקום העבודה באותו מקום בו מוחזקים יתר הכספים. מסקנתו של ביה"ד לעבודה בנקודה זו מהווה חיזוק נוסף ותומכת בראיות שהוצגו בתיק כאן ועל כן היא מקובלת עליי ומהווה נדבך נוסף למסקנתי לעיל. (ראה פסק הדין עמ' 19-20 - נספח יא לתצהיר התובעת) על כן לא הוכח בפני כי התובעת עשתה שימוש שלא כדין בכספים אלו ולא היה אמת בפרסום. כמה מילים על בדיקת הפוליגרף: מבלי לחזור על האמור בפסק הדין בבית הדין לעבודה ומבלי להרחיב בנקודה זו, ממצאי הבדיקה אינם יכולים להוות ממצא בתיק לשם הוכחת ו/או הפרכת טענות הנתבעים, זאת משני נימוקים : הראשון - המומחה שערך את הבדיקה לא הובא לעדות בפניי ולא נחקר על חוות דעתו . השני מנומק היטב בפסק הדין בעמודים 13- 18 לפסק הדין של בית הדין לעבודה, הנמקה המקובלת עלי לחלוטין. בתמציתה, התמיהות שעלו אודות התערבות המומחה והמידע המקדים שידע אודות התיק והמחלוקת, אופן ניסוח השאלות וסוג המכונה בה נבדקו הצדדים וכן לעצם אמינות בדיקות הפוליגרף באופן כללי. ביה"ד לעבודה דחה את ממצאי הבדיקה לאחר ששמע עדויות ומסקנתו בעניין זה מקובלת עליי. מכאן שהנתבעים אינם יכולים להסתמך על ממצאי הבדיקה לצורך הוכחת אמיתות הדברים במכתביהם ו/או בדבריהם בע"פ. 2. התובעת ביקשה שוחד (10%) וניסתה להעלים הכנסות ממעסיקתה לטובתה האישית: הראיות שהוצגו הינם עדותו של נתבע 1 ונתבע 3 וכן הטיעון לפיו קיימת קלטת שבה נשמעת התובעת מבקשת אחוזים מהתקבולים. הנתבע העיד כי הדברים שהתובעת ביקשה היו בשיחה בנוכחות אריה ג'יבלי (נתבע 3) והשיחה הוקלטה, עותק אחד נמסר לחברה והשני נשאר אצלו אך הוא נגנב מהאוטו (עמ' 25). הוא לא דאג לבקש את העותק מהחברה, החברה אף לא נקטה בשום הליך כגון תלונה למשטרה בעניין התובעת ומכאן ספק אם הקלטת קיימת. אריה ג'בלי העיד כי הוא נכח בשיחה כאשר התובעת ביקשה הפרשה של 10% מהתקבולים, והוסיף כי התובעת אמרה שזה בתמורה שימשיכו לעבוד בבית ספר שדה מירון ואכזיב וכשאמרו שלא משתלם להם היא אמרה שלא מעניין אותה (עמ' 35). התעקשותו של אריה על כך כי נכח בשיחה אינה עולה בקנה אחד עם עדותו כי הוא שמע את הדברים מהקלטת שנתבע 1 השמיע וכך העיד (עמ' 37, שורות 12-16): "ש. את זה אתה יודע מההקלטה שמויאל השמיע לך? ת.כן. ש. אז למה אמרת שהיית שם? ת.הייתי". בנוסף, בעדותו ניסה אריה לקשר בין ההפרשה של 10% לבין ההמשכיות שלהם לספק אוכל לבית הספר, אולם מעדותו ניתן היה להבין כי המחלוקת אודות ההמשכיות שלהם לספק מזון לא היתה קשורה להפרשה של 10% אלא לכך שהתובעת ביקשה שיספקו מזון גם לבית ספר באכזיב וגם להר מירון, והטרוניה שלהם היתה כי זה לא משתלם להם וזה לא עניין את התובעת ומכאן כעסם! (ראה עדותו עמ' 36 שורות 21-28). עדותו זו מתיישבת עם תשובתו לשאלת ב"כ התובעת כי בשיחה עם מר לבני מבקר החברה שבירר אתו טלפונית את הסוגיה הוא אימת שענה לו כי המניע שלהם במכתב היה בגלל שהשקיעו כספים והיא רצתה להפסיק אותם. כך העיד עמ' 37 שורות 16-13: "ש. אתה אמרת בשיחת הטלפון שאת המכתב לחברה כתבתם בגלל שהשקעתם כספים והיא רצתה להפסיק אתכם? ת. אמת". הדברים מחזקים את המסקנה כי אין בעצם קשר בין אספקת המזון להפרשה של 10% מהתקבולים. מניעם ברור ע"פ עדות ישירה של אריה, להתנקם בתובעת בגלל שרצתה לאלץ אותם לספק מזון לשני בתי ספר במקום לבית ספר אחד למרות שאמרו לה כי הדבר לא משתלם כלכלית. עדותו של אריה כגן בנקודה זו אינה מחזקת את גרסת הנתבעים, אריה העיד בפניי כי ידיעתו מבוססת על דברי הנתבע 1 בלבד (עמ' 45) ועל כן עדות זו אינה מקור עצמאי התומך בעדות הנתבעים. יתרה מכך, עדותו של אריה סותרת את גרסת הנתבע 1 לפיה התובעת ביקשה לקבל לכיסה הפרטי את האחוזים אלא שהיא רצה לרכוש לבית הספר דברים שלא הורשו לה לרכוש אותם באופן רשמי, התובעת ע"פ דברים אלו, פועלת לטובת בית הספר ולא לטובתה האישית. כך העיד : ".....הוא אמר לי שהיא רוצה לנצל את ההפרשים ולרכוש דברים שלא הורשו לה לרכוש לבית הספר באופן רשמי". מכאן, מלבד עדותם של בעלי העניין אין כל ראיה אשר מחזקת ו/או תומכת בדבריהם והם לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את אמיתות טיעונם. טענה זו לא הצליחו התובעים להוכיח מלבד היותם בעלי עניין באמירה זו כדי להשיב לה על מעשיה שהביאו להפסקת ההתקשרות איתם, טענה זו לא הובאה בזמן אמת ועל אתר, טענה זו לא חוזקה באמצעות הקלטת הנטענת אשר עותק ממנה הועברה לחברה להגנת הטבע. טענה זו קורסת לחלוטין עם אי הבאת הקלטת או ראיה אחרת התומכת בקיום הקלטת או זהות נציג החברה להגנת הטבע אליו הועברה הקלטת וששמע אותה. אי הבאת עדות ישירה מנצחת לקיום השיחה ותוכנה, פועל לרעת הנתבעים ושומט את הקרקע מתחת לגרסתם. משכך לא הצליח , הנתבעים, להוכיח טענה זו. 3. התובעת ביקשה לקבל סולר לחימום ביתה תוך חיוב בית הספר עבור אספקה זו: הנתבעים 1 ו- 3 כתבו במכתב כי בשיחה של התובעת עם הנתבע 1 בנוכחות נתבע 3, ביקשה התובעת מנתבע 1 לספק לה סולר לחימום ביתה הפרטי ולחייב את בית הספר- החברה בגינו. בעדותו, הנתבע 1 , חזר על הדברים אך העיד כי הוא לא סיפק לה וכי דיווח על כך לחברה (עמ' 27). התובעת העידה כי אין לה בבית מערכת חימום והסקה אלא שהיא משתמשת במזגן לצורכי חימום. נתבע 3 (להלן: "נתבע 3" או אריה") התבלבל בעדותו בנקודה זו וסתר את עצמו כאשר העיד (עמ' 35- 36) תחילה כי הוא נכח בישיבה כשהתובעת ביקשה לספק סולר לביתה אח"כ העיד בזו הלשון: "...או שדיברו על נושא שיסופק לה דלק הביתה או למישהו אחר, או תמורת כסף. אין לי מושג".. בהמשך העיד : "דיברו על אספקת סולר לדורית. לאן, אם זה לבית שלה או לשכן שלה, אני לא יודע". וכשנשאל אם זה יכול להיות לבית הספר העיד: "גם יכול להיות". אריה אם כך, חתם על מסמך שמציין כי התובעת ביקשה אספקת סולר לביתה, ובעדותו הוא לא היה בטוח שהדברים מדויקים לגבי האספקה והמיקום, אולי לבית אולי לבית הספר אולי בכלל לשכן או למשהו אחר!! והמסקנה היא כי עדות זו אינה יכולה להוות תמיכה לעדות הנתבע 1 ומעמידה בספק את נכונות טענות הנתבעים במכתב. בנקודה זו, אריה כגן , ולמרות שהדגיש בעדותו שהוא היה מעודכן במעשי והצעות התובעת מנתבע 1 וכי נתבע 1 היה מדווח לו מהשטח באופן שוטף , לא זכר אם נתבע 1 דיווח לו כי התובעת מבקשת סולר לחימום ביתה ע"ח בית הספר (עדותו עמ' 45, שורות 12-13). אין מקום לסמוך על עדותם של התובעים אשר לא נתמכת בכל עדות אחרת ואותו אריה כגן אף לא חיזק את גרסתם ולא טרח לעדכן את ההנהלה או לתעד את ההצעה של התובעת לקבלת טובות הנאה שלא כדין ולא יזם הליך של תלונה במשטרה. מכל האמור, כשלו הנתבעים להוכיח כי התובעת ביקשה אספקת סולר לביתה. 4. התובעת זייפה חשבונית בעניין הסולר שסופק לבתי הספר שבניהולה וזיופים נוספים בנוגע לחשבוניות ספקים: בסעיף 7 למכתב נרשם כי הנתבע 1 סיפק ביום 29.12.05 סולר בכמות של 1,500 ליטר לבית הספר ועמורי סאמר (עובד בבית הספר) חתם על תעודת המשלוח 4171 והתובעת ביקשה להוסיף כמות פיקטיבית של סולר על כן קרעה את התעודה המקורית הראשונה וחתמה על אחת חדשה פיקטיבית בכמות של 1825 ליטר וביקשה לקבל את ההפרש לכיסה, לטענתם נתבע 1 היה מתייעץ עם אריה כגן בנושא של התובעת והוא קיבל אישור ממנו לחייב את החברה בתעודה האמיתית. לאחר שאמר לתובעת כי פקידתו טעתה וחייבה את התעודה האמיתית היא ביקשה לעשות משהו עם ספק אחר וכך הוא דיבר עם לזר ספק הברזנט וסיכם אתו כי ישנה את הכמות לכמות פיקטיבית וכך התובעת חתמה על תעודה פיקטיבית של ברזנט. איני יכול לקבל טיעון הנתבע 1; ראשית, עדות התובעת אמינה: להפרכת טענותיו, התובעת העידה כי כשנבדקו החשבוניות ונמצא כי יש שתי חשבוניות זהות היא כתבה על אחת מאושרת ואחת מבוטלת וכי היא חותמת על חשבוניות סולר רק כאשר עמורי לא נמצא וזו כנראה הסיבה שחתימתה מופיעה על חשבונית 404 (עמ' 8 ו- 13), הסברה זה מניח את הדעת במיוחד לאור העובדה כי הראיות הנסיבתיות תומכות בו ומחזקות אותו; שנית, ההתנהלות מול אריה כגן: הנתבע 1 העיד, כי הוא היה מעדכן את אריה קגן המנהלן הארצי בחברה בכל מעשיו וכי כשהוא התבקש ע"י התובעת להוציא עוד חשבונית הוא עשה זאת על מנת להוכיח מעשיה והדבר בידיעת אריה כגן. אם אכן הנתבע 1, כפי שהצהיר והעיד, היה בקשר שוטף עם אריה כגן, למה דיווח לאריה על הצעת התובעת לזייף חשבונית רק אחרי שהונפקה החשבונית המזויפת? (עדותו עמ' 31, שורות 16-17) ואם החליט כך, למה שיבטל אותה ויחייב בחיוב הנכון? אם מטרתו לחשוף את מעשה השחיתות של התובעת, היה ממשיך בתהליך עד שמעביר את ההפרש לכיסה הפרטי ואז היתה בידו ראיה חותכת למעשיה הנטענים על ידו. אולם ביטול החשבונית אינו מהווה הוכחה כלשהי למעשה הנטען על ידו, נהפוך הוא, הוא מנוגד להיגיון לפיו הוא פעל "לחשוף את התובעת ומעשיה". שלישית, עדות כגן : אריה כגן העיד (עמ' 43) כי נתבע 1 פנה אליו והודיע לו אודות הצעת התובעת ובקשתה לזיוף החשבוניות ואף הציג בפני 2 קבלות אחת או שתיהן קרועות וכי הוא התבקש ע"י התובעת לנפח כמות קניית ברזנט באחת ובשנייה כמות גדולה של סולר וכי כגן נכנס עם הקבלות למנכ"ל והראה לו אותם. עדות זו מבוססת על דברים שאמר לו בע"פ הנתבע 1 והם בגדר עדות שמיעה, עצם העובדה כי החזיק בשתי קבלות אינו מוכיח דרישת התובעת לקבלת הפרשי כספים לכיסה ולזיוף הנטען. עדות זו אינה מהווה מקור עצמאי לתמיכה בעדות הנתבעים, זו עדות שמבוססת על טענת הנתבעים אך אינה מהווה מקור לתמיכה בגרסתם. רביעית, תגובת החברה לדיווח אינה מתקבלת על הדעת: כגן העיד כי הוא דיווח לגורמים בחברה על מעשי התובעת כפי שתיארם לו הנתבע 1 וגם הראה את הקבלות למנכ"ל, אולם כי לחברה נדרש זמן לגבש החלטה להתחיל לפעול (עמ' 45). הייתכן כי מגיע לחברה דיווח בגין מעשים פליליים כגון גניבה והעלמת כספים והיא לא נוקטת בשום מהלך לבירור העניין! התמוה הוא כי מיד לאחר קבלת מכתב הנתבע 1 התובעת זומנה לבירור מה שמצביע כי אילו הגיעו אליה דיווחים קודמים וכי אילו הוצגו אותם קבלות נטענות סביר כי היתה מיד נוקטת בהליכי בירור ולא ממתינה כפי שאריה העיד. עדותו אינה אמינה בעיני ואינה מתיישבת עם התנהלות החברה שהתייחסה לתלונה שבמכתב בכובד ראש ובאופן מידי ואין כל הסבר למה התעלמה מדיווחיו ולא פעלה מיד כפי שעשתה כאשר קיבלה מכתב הנתבע 1. חמישית, הצד השלישי במשוואה - לזר: עדותו של הנתבע 1 אודות החשבונית של לזר, אינה מתיישבת עם הגיון הדברים, למה שספק יסכים להוציא תעודה עם כמות מנופחת ולשלם מס הכנסה ומע"מ יותר ממה שהוא צריך?? האם ההסבר נעוץ בכך כי הובטח לו שבהפרש התובעת תרכוש ברזים לבית הספר ולביתה כפי שהנתבע 1 מעיד?(עמ' 32) ואם כן, למה אותו לזר לא הובא לעדות? ולמה אין תיעוד כלשהו על כך כי התובעת רכשה או הזמינה ברזים! שישית, המקור של תעודת המשלוח: הנתבע 1 העיד כי התובעת קרעה את ההעתק של החשבונית הראשונה עם הכמות של ה 1500 ליטר, וכי לכל משלוח יש לו 5 העתקים וכשנשאל לגבי המקור של תעודת משלוח 4171 הוא ענה תשובות סותרות פעם הוא אמר כי המקור אצלו בניירת אך זה מעולם לא הוצג ופעם ענה כי יכול והמקור נמסר לחברה ופעם הוא אמר כי אינו יודע איפה המקור (עמ' 29). אם כך, המקור של התעודה לא הוצג, אלא רק העותק, כאשר מויאל העיד כי לכל תעודה יש 5 העתקים והוא לעולם לא מוסר את המקור אלא זה נשאר בתיק, אך משום מה בחר לא להציג את המקור וכאשר הראיה בידיו ובחר לא להציגה הדבר פועל לרעתו ומחזק את טענת התובעת כי הדברים מעולם לא היו וכי היא לא חתמה על תעודה מאוחרת הסותרת את התעודה הראשונה מהיום הקודם. אלא רק על חשבונית מאוחרת לאחר שמויאל ציין בפניה. לאור הנ"ל, הנתבעים לא הוכיחו כי הנתבעת זייפה חשבוניות וביקשה לשלשל כספים לכיסה. 5. התובעת לא דיווחה על אירוע של חברו של נתבע 1 וביקשה לא לרשום אירוע זה תוך לקיחת 400 ₪ לכיסה: הנתבע 1 כתב בסעיף 8 למכתבו כי ביום 20.1.06 שכר את חדר האוכל לאירוע לחבר בגינו התקבל סך של 1,000 ₪ אותו נתן לתובעת אשר לקחה 400 ₪ ונתנה לו 600 ₪ וביקשה ממנו לא לדווח על האירוע הנ"ל. נתבע 1 העיד כי התובעת העלימה את התקבול (עמ' 26, שורה 10) וכי התכוונה להעלמת תקבולים הקשורים לאירועים פרטיים ואף ביקשה לא לרשום את התקבול (עמ' 26, שורה 22, עמ' 33). נתבע 1 לא הוכיח כוונת התובעת, כך שלמעט עדותו אין בנמצא אף ראיה שתומכת בה. מדובר בהאשמה לביצוע עבירה פלילית וכפי שנאמר לעיל הרף הנדרש להוכחת הטענה גבוה מהנדרש במשפט אזרחי רגיל אחר. לא ניתן להסתפק בעדות הנתבע 1 בלבד, במיוחד לאור העובדה כי אותו תקבול מהאירוע דווח לחברה ובגינו הוצאה חשבונית ביום 23.1. 6. התובעת ידעה ולא עשתה כלום אודות העבודה כי דווח לה שאחד העובדים מבשל בשר לבן במטבח, אכילת העובדים כמויות גדולות של המזון הנמצא במטבח, ואי נקיון המטבח אחרי הסעודות: גם כאן טענות הנתבעים לא הוכחו. הנתבע טען במכתב כי הוא תפס את עמורי מבשל סטיק לבן, עמור הכחיש עובדה זו בעדותו בפניי, וכי מעולם לא פנו אליו לא הנתבע 1 ולא התובעת בעניין הבישולים וכי הוא לא משתמש במטבחים של בתי הספר (עמ' 6). הנתבע 1 העיד כי ראה את עמורי מטגן בשר חזיר וכי הבחין בסוג הבשר לפי צבעו, אך נתבע 3 העיד כי הוא לא ראה את עמורי מבשל חזיר וכי הוא ידע זאת ע"פ מה שנתבע 1 אמר לו (ראה עדותו עמ' 38). עצם בישול החזיר לא הוכח ולא הוכח כי הדבר דווח לתובעת. 7. אי הגעת התובעת לבית ספר אכזיב במשך שבועיים שלמים: הנתבעים לא הציגו אף ראיה להוכחת אמיתות הטענה ועל כן היא נותרה בעלמה. 8. הזנחת תחזוקת בתי הספר ביודעין: לא הוכח ע"י תמונות ו/או עדויות כי תחזוקת בית הספר היתה מוזנחת, למעט עדות בע"פ של הנתבע 1 שלא נתמכה בחיזוק כלשהו אין אף ראיה שתומכת בטיעון זה. המייל ששלחה התובעת לנתבע 1 ביום 19.2.06 (נספח ג' לתצהיר התובעת) מעיד כי התובעת בודקת את פרטי הפרטים של ההצעה ומציגה שאלות ענייניות המראות כי יש לה מעורבות בכל מה שקשור לשיפוצי המבנים, אני רואה במייל זה ראיה נסיבתית שמפריכה את טענת הנתבע 1 על הזנחה של התובעת. יתרה מכך, הנתבע 1 מעיד כי הוא היה אחראי על נושא האחזקה בפני התובעת אך הנתבע 1 לא הראה ולו פניה אחת לטיפול שלא נענתה בידי התובעת. וכך הוא העיד (עמ' 22, שורה 4-5) : "אני הייתי אלוהים של דורית בכך נושא האחזקה וברגע שהחל הסכסוך, היא אמרה שלא מתאים לה ואני יקרן ודברים כאלה". 9. התרברבות התובעת בפני הנתבעים כי תוכל לגרום לפיטוריהם של קבלני מטבח אחרים ולשכור שירותי הנתבעים תחתיהם: עדויות הנתבעים שהם בעלי דין נותרו ללא חיזוק כלשהו ולא הוכחו. 10. התעלמות התובעת מהעובדה מעובדת היותו של אחד העובדים שתוי באופן תמידי וכי גרם להריגת חתול במנדף המטבח: עמורי אשר הדברים התייחסו אליו במכתב הכחיש את העובדה כי היה שתוי באופן תמידי וכי הסיפור עם החתול לא יכול להיות נכון מכיוון שמאז שהנתבע 1 נהיה קבלן מזון, לא היתה לו גישה למטבח וכשמסר לו הנתבע 1 כי יש חתול מיילל במטבח הוא ציין בפניו כי זו לא עבודתו והלך (עמ'6). מאוחר יותר הודה עמורי כי הוא פוטר באוקטובר 2006 לאחר שהוזמן לשימוע ובין יתר הסיבות היתה בעיית השתיה שלו (עמ'7). התקרית עם החתול לא הוכחה גם היא. הנתבע 1 העיד (עמ' 28) כי הוא ביקש מעמורי להציל את החתול אך זה הפעיל את המנדף והחתול נהרג וכי נכחו בעל ואישה במקום שמגישים אוכל, אך הנתבע 1 לא הביאם להעיד ותקרית זו לא הוכחה כלל. העניין לא דווח בכתב ואין עדים שיתמכו בטענה. 11. התובעת הכפישה עובדי הנהלת החברה בפני הנתבעים: הנתבעים לא הוכיחו את הטענות שלהם ולא הביאו עדיהם לתמיכה בדבריהם. 12. התובעת התרשלה בטיפול בחשבוניות ובשל כך התעכבו תשלומי ספקים: הנתבעים לא הוכיחו טענה זו. 13. התובעת הציעה להדביק תווית של בשר חלק על הבשר הכשר על מנת להוזיל עלויות (סעיף 4 למכתב): אריה ג'בלי העיד כי מאחר והיו קבוצות שהגיעו להר מירון וביקשו בשר חלק הוא ונתבע 1 ציינו כי הם לא יכולים לעמוד בעלויות של בשר חלק ועל כן היא הציעה לקשר אותם עם ספק שישים להם תווית של בשר חלק על הבשר הרגיל (עמ' 38). הנתבע 1 העיד כי בשיחה עם התובעת ונתבע 3 היא אמרה שתקשר אותו עם ספק בשר לא כשר אך בפועל לא עשתה כן, היא הציעה אך נתבע 1 לא הסכים (עמ' 27). אין אף ראיה שתומכת בעדות זו של נתבע 3, מדובר בעבירה פלילית ואיני מסתפק לצורך הוכחתה בעדות של בעל דין שלא נתמכה בכל ראיה חיצונית שהיא. בפועל אין הוכחה כי הדבר בוצע במציאות ונתבע 2 העיד כי הדבר לא יצא לפועל משום שלא היו קבוצות. ואם כך איזה ראיה קיימת שאכן התובעת הציעה פעולה כזו מלבד עדויות בעל פה של בעלי דין ועדות שמיעה של אריה כגן (ראה עדותו עמ' 45 שורה 5)! לאור המורם, הנתבעים כשלו בלהוכיח אמיתות הפרסום. ב. הגנת תום הלב: הנתבעים טוענים כי עומדת להם הגנת תום הלב. הוראת סעיף 15 לחוק מקנה הגנה למפרסם אם הוכיח כי הפרסום נעשה בתום לב, באחת משתים עשרה הנסיבות הקבועות בסעיף. הסעיפים עליהם מסתמכים הנתבעים לעניין תום הלב הם 15 (2) , (3) ו- (8). הבחינה של תום לב על פי ההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק, יש לקרוא במשולב עם החזקות שבסעיף 16 לחוק. נראה לי כי במכלול הנתונים יקשה על בית המשפט במקרה דנן להגיע למסקנה שהפרסום נעשה בתום לב בשל הוראותיו של סעיף 16 המשלימות את הוראת סעיף 15 ואשר קובע; " (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15". לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהובאו בפני הן על ידי התביעה והן על ידי ההגנה, שוכנעתי כי בנסיבות תיק זה מעשיהם של הנתבעים לא נעשו בתום לב כהגדרת המושג על פי חוק לשון הרע, וכי מעשיהם אינם חוסים בצל ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק. ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) תכליתה לאזן בין זכות האדם לשמו הטוב, לבין האינטרס החברתי לעודד תלונות בפני רשויות החקירה, מבלי להסתכן בעוולה של הוצאת שם רע. באיזון בין שני אינטרסים מנוגדים אלו, נעשה באמצעות המבחן אם הפניה נעשתה בתום לב, מתוך סברה כי יש בסיס לחשד והאם הפניה נעשתה, בצורה מידתית תוך צמצום הפרסום. ראו לענין זה רע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר (ניתן ביום 25.12.03). שאלת תום הלב והאמונה בכנות התלונה ,בהכרח, מסורה להתרשמות בית המשפט . במקרנו רוב הטענות המייחסות חשד לביצוע עבירה פלילית, ואשר צוינו בכל הפרסומים שביצעו הנתבעים (בין אם על פי המכתבים שנשלחו ובין אם בהפצתם בעל פה), נעשו על יסוד דברים שנטען שהם בידיעתם האישית של הנתבעים שכן, על פי עדותם, המעשים המיוחסים לתובעת, נאמרו להם על ידי התובעת עצמה ו/או בוצעו במסגרת היחסים בינם לבין התובעת. במקרנו קבעתי כמעט לכל אורך הטענות של הנתבעים, כי דבריהם אינם אמת, הרוב הארי של הטענות שהוטחו בתובעת ופורסמו על ידי הנתבעים, אין להם בסיס במציאות ומשכך, ולאור העובדה כי הנתבעים הם שיצרו את הטענה, והם אלה אשר הולידו את הטענות כלפי התובעת, ומשאין הדברים אמת, בהכרח ניתן לקבוע שאין הם מאמינים באמיתות תלונה שהיא תלונה שנולדה על ידם והיא תלונה שקרית. מכאן, אין כל אינטרס ציבורי להגן על הנתבעים, ואין מקום לעודד התנהלות והתנהגות של יצירת טענה שאינה אמיתית כבסיס לתלונה ולתת לה את ההגנה על פי סעיף 15 להוראות החוק. איני מתייחס כאן למניע של הנתבעים, המניע שלהם היה ברור. לפגוע בתובעת אשר הביאה להפסקת ההתקשרות בינם לבין החברה להגנת הטבע, מניע זה גם אם הוא פסול, אינו פוגם בתום הלב של הנתבעים וגם אם קיים זדון, בעת הפצת המכתב, אין זדון זה בהפצתו, מפחית מתום הלב לצורך סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. ראו לענין זה ע"א 788/79 ריימר נ' דרייבר פד"י לו 2, 141. מה שפגם לטעמי בתום לבם של הנתבעים לצורך החלת ההגנות שבסעיף 15 להוראות החוק, הוא היעדר אמונתם של הנתבעים בדברי התלונה שמסרו לידי החברה להגנת הטבע ו/או באמצעות הפרסומים האחרים, שכן הנתבעים הם המקור לטענות כלפי התובעת, ומשקבעתי כי טענות אלו אינן נכונות והן נולדו בלבם ובמוחם של הנתבעים או אז הם לא יכולים להיחשב כמי שמאמינים בנכונות התלונה שכן הם יודעים בוודאות שתלונות וטענות כלפי התובעת כפי שנוסחו במכתב ו/או בפרסומים, אינם אמת. לא שוכנעתי כי הנתבעים האמינו באמיתות תוכן התלונה כלל ועיקר ועל כן אינם -לצורך הגנה שבסעיף 15 לחוק, תמי לב. מאחר ורוב הטענות במישור הפלילי- שהם ליבת לשון הרע, הן טענות על יסוד דברים שאמרה התובעת לגרסת הנתבעים, ואלו לא נאמרו או לא הוכח שנאמרו, לא ניתן לטעון כי הם האמינו שהתלונה אמתית מקום שידעו שאינה כזו. לאור העדויות שהובאו בפניי, הגעתי למסקנה כי הוכח ע"י התובעת שהנתבעים לא נקטו באמצעים סבירים להיווכח אם אמת פרסומם אם לאו (וזאת למצער שכן הרושם הוא שהאחרונים ידעו או עצמו עיניהם למציאות שהפרסום אינו אמת). ראשית, נתבע 3 היה שותף בניסוח המכתב על אף שלא כל העובדות היו בידיעתו האישית והוא לא הראה לביהמ"ש כי נקט באמצעים סבירים על מנת לברר את האמת אלא הסתפק במה שמויאל מסר לו. נתבע 3 חתם, כאמור, על המכתב מבלי לטרוח לוודא נכונות האמרות הרשומות בו, והוא בעצמו מעיד בבירור לגבי חלק מהטענות כי לא ידע אותם באופן אישי אלא שמע עליהם ממויאל; כך הוא העיד (עמ' 37): ש. ידעת את הסיפור של החתול שנטען במדחף? ת.לא. את זה שמעתי מדני. לא הייתי... ... ובהמשך בנוגע לעמורי: "ש. ידעת שהוא מבשל בשר לא כשר? ת. לא, ידעתי מדני. לא הייתי שם". התנהלות כזו, אינה יכולה להיות חוסה בצילו של סעיף תום הלב. אדם שמשתלח קשות במנהלת בית ספר וטוען נגדה למעשי שחיתות, הזנחה והיכשלות, חייב להראות לביהמ"ש על מה הוא מסתמך בדבריו, חייב להראות לביהמ"ש כי נקט באמצעים על מנת לברר אמיתות דבריו. בנוסף, כפי שראינו לעיל, הוכח כי הנתבעים כתבו במכתב טענות כגון עיכוב כספים בידיה ואי דיווח עליהם לממונים כגון הכספים שהתקבלו בגין מכירת הגרוטאות וטענו כי התובעת דיווחה על התקבול רק אחרי התפוצצות הפרשה, אולם הוכח כי התובעת דיווחה לממונים על אותו תקבול ב- 23.1.06 עוד בטרם נשלח המכתב נשוא התיק לחברה. אסור היה לנתבעים להאשים את התובעת מבלי לברר תחילה האם אותו תקבול דווח. הם גם לא הראו כי נקטו אמצעים כלשהם לברר את הנושא. שנית, מניעי הנתבעים מראים כי התנהגו בחוסר תום לב: מניעי המפרסם עשויים ללמד על חוסר תום לב של המפרסם, כאשר עשיית הפרסום בזדון ומתוך מטרה לפגוע בנפגע תלמד על העדרו של תום לב (שנהר, עמ' 262 ו- ע"א 292/57 , 298 סנדרס נץ לוי אולמן וערעור שכנגד, פ"ד יג 787, 799)). בעדותו בפניי העיד נתבע 3 כי משלוח המכתב היה תגובה למעשי התובעת שאילצה אותו עם הנתבע 1 להמשיך לספק אוכל לשני בתי הספר למרות שהסבירו לה כי הדבר אינו משתלם ומניב הפסדים והתובעת סירבה לפצל בין שני בתי הספר. כך הוא העיד (עמ' 37): "ש. אמרת בשיחת הטלפון שאת המכתב לחברה כתבתם בגלל שהשקעתם כספים והיא רצתה להפסיק אכם? ת. אמת". דברים אלו מוכיחים, בנוסף להשתלשלות קודמת שנזכרה לעיל, את המניע לשליחת המכתב: "תגובה" לסירוב התובעת לפצל אספקת המזון לשני בתי הספר מה שגרם לנתבעים הפסד כלכלי. בנוסף, סמיכות הזמנים בין מכתב הפסקת ההתקשרות עם הנתבעים לבין משלוח המכתב מעלה תהיות אודות מניעיהם. לא ניתן להתעלם מאמרת ביה"ד לעבודה בעמ' 11 לפסק הדין בה ביה"ד ולאחר ששמע עדויות והתרשם מהם והמסמכים שהוגשו בפניו ובמיוחד המסקנה לפיה, ספק אם המכתב הראשון יצא ביום 13.2.2006, מאחר והוכח כי הוא התקבל בידי החברה ביום 23.2.2006 ע"פ עדות מבקרה מר משה הלבני, ומכאן הגיע למסקנה כי הנתבעים שינו את תאריך המכתב על מנת לשלול את הקשר הסיבתי בינו לבין הפסקת ההתקשרות בינם לבין החברה במכתב התובעת מיום 19.2.2006, ובית הדין הסיק כי הרושם המתקבל מהתנהגות הנתבעים הינו כי יצר הנקמה ולא שאיפה לגילוי האמת הוא זה שהוביל את הגשת התלונות כלפי התובעת. שינוי התאריך מלמד על חשיבותו ואומר דרשני לגבי המניע. משהוכחה החזקה השוללת תום לב, לא קמה ההגנה שבסעיף 15 לחוק. השתלחות פוגענית הנוגעת לתפקודו של אדם במקום עבודתו אינה אלא הוצאת דיבה שאינה מוגנת ע"פ הוראות החוק, גם אם נוסחה בצורה של תלונה ונשלחה למעסיק ככזו, אין על ביהמ"ש לתת לגיטימציה להשתלחות מעין זו ולאפשר לה לחסות תחת הגנת תום הלב. אחריות נתבעת 2: הנתבעים חתמו על המכתב הראשון בחתימה אישית, מכתב זה נשא לוגו של נתבעת 2. גם המכתב השני החתום בידי הנתבע 1 נושא לוגו של נתבעת 2. הנתבע 1 היה מנהל כללי בנתבעת 2 ועל כן הינו אורגן של שלה. ראה ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ. קאר סקוויריטי בע"מ ואח', פ"ד מח(5) 661, עמ' 696 ו- 697. ההלכה קובעת כי: "האחראי העיקרי לפרסום הוא המפרסם, היינו מי שגרם בעצמו לעשיית ה"פרסום". נוסף על המפרסם עשויים לשאת באחריות אזרחית לפרסום גם אחרים. סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מחיל על העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע, בין היתר, את הוראות פקודת הנזיקין הדנות באחריות שילוחית... כאשר המפרסם הוא אורגן של תאגיד עלול התאגיד לחוב בגין הפרסום, אם נעשה הפרסום על ידי האורגן בכושרו כאורגן " (שנהר, עמ'96 וראה צוק עמ' 6969. בפס"ד צוק נקבע כי הטלת אחריות על תאגיד אינה פוטרת את המפרסם עצמו מאחריות בגין מעשיו ואם תוטל אחריות על התאגיד יחוב המפרסם לצד הנושא באחריות שלוחית או התאגידית ונוסף עליו. (עמ'698). האחריות הישירה צומחת כל אימת שאורגן התאגיד מבצע עוולה בנזיקין. מעשי האורגן מיוחסים לתאגיד. אם האורגן ביצע עוולה בכושרו כאורגן, משמע: התאגיד ביצע עוולה. (צוק, עמ' 696). בנוסף, " אין מטילים אחריות בשל עצם מעמדו של אורגן בחברה, אלא אך ורק בשל פעולותיו של אותו אורגן בנוגע לאותה עוולה הנטענת לפני בית המשפט" (צוק, 703א). והשאלה האם הנתבע 1 ביצע את העוולה של לשון הרע בכושרו כאורגן בתאגיד? דומני שהתשובה לכך היא חיובית. הקשר בין החברה לבין נתבע 1 ו- 2 אינו קשר חוזי עם אנשים פרטיים אלא קשר חוזי עם הנתבעת 2 שסיפקה לחברה שירותי מזון וכן שירותי אחזקה. תלונת הנתבע 1 לחברה היתה בהיותו אורגן של נתבעת 2 שאם לא כן לא יכל נתבע 1 לפנות לחברה בטרוניה נגד התנהגות מנהלת בית הספר. הפניה היתה במסגרת הקשר העסקי בין החברה לנתבעת 2. ועל כן נתבעת 2 חבה באחריות נזיקית כלפי התובעת לצד אחריותם של נתבעים 1 ו- 3. הליכי פשיטת הרגל נגד נתבע 1 והשפעתם על עיכוב ההליכים כאן: ביום 3.3.08, לאור הודעת נתבע 1 לביהמ"ש כי ניתן נגדו צו כינוס נכסים בביהמ"ש המחוזי בשל הליכי פשר, ניתנה בתיק זה החלטה על עיכוב ההליכים נגדו עד למתן החלטה אחרת בביהמ"ש המחוזי. ביום 16.2.2010 נסגר תיק הפש"ר נגד החייב ובוטל צו הכינוס נגדו לאור העובדה כי הציע לנושיו סכום לסיום התיק והצעתו התקבלה ואושרה ע"י הנאמן וביהמ"ש והנתבע 1 עמד בה ועל כן הסתיימו נגדו הליכי הפש"ר. הנתבע 1 לא הודיע לתיק זה על ההתפתחות שחלה בתיקו והדבר נתגלה בחקירתו בפניי ביום 7.2.2011. לאור העובדה כי הליכי הפש"ר הסתיימו מבוטלת ההחלטה על עיכוב הליכים שניתנה ביום 3.3.08. אדון בקצרה בשאלה האם תביעה זו יכלה להיכנס בגדר חבות בכינוס נכסים, תשובה חיובית תוביל לדחיית התביעה נגד הנתבע 1 כאן מאחר וסיום תיק הפש"ר מחייב סגירת כל החובות שנוצרו עד להגשת התביעה שם. התובעת לא הגישה תביעת חוב לכונס הנכסים במסגרת הליכי הפש"ר נגד נתבע 1. מאחר ותביעתה של התובעת הינה תובענה לתשלום דמי נזק שנגרמו לה כתוצאה מהתנהגות הנתבע1 ומאחר ומדובר בתובענה שביהמ"ש צריך להכריע אם יש בה בסיס ואם היא מתקבלת ואם כן מהו הסכום המגיע לתובעת הרי מדובר בתובענה לא וודאית ושסכומה לא קצוב, על כן, תביעה מסוג זה לא יכלה להיכנס במסגרת הליכי הכינוס נגד הנתבע 1, נאמן בפשיטת גל לא יכל להכריע בתביעה חוב מעין זו מכיוון שהיא דורשת החלטה שיפוטית של ביהמ"ש המוסמך. הדברים מעוגנים בסעיף 35 פקודת פשיטת רגל (נוסח חדש) תש"ם - 1980 הקובע כי: " (1)תביעות לדמי נזק בלתי קצובים שאינן נובעות מחוזה או מהבטחה, ודרישת מזונות המגיעים על פי פסק דין וזמן פירעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, אינן בנות תביעה בפשיטת רגל; (2) ...." טענת הנתבע 1 נדחית ויש מקום להמשיך הליכים נגד הנתבע 1 בהליך כאן. הסעדים: התובעת ביקשה סעדים כספיים הכוללים פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 7א(ב) ו- (ג) לחוק. וכן פיצויים ממוניים בגין אובדן הכנסה מיום פיטוריה של התובעת, בנוסף לפיצוי עונשי. בנוסף, ביקשה פרסום התנצלות בכל בתי ספר שדה של החברה ובלוח המודעות של משרדי ההנהלה. תחילה אומר כי, לא השתכנעתי בטענת התובעת כי יש לראות בכל סעיף במכתב פרסום לפיו היא זכאי לסכום הקבוע בסעיף 7א. החוק מדבר על פיצוי בגין "פרסום" לשון הרע. לשון סעיף 7 ו- 7א אינה מבדילה מצבים בהם בתוך הפרסום היה דבר אחד או יותר של לשון הרע אלא מתייחסת לפרסום בכללותו. עוולת לשון הרע המוגדרת בסעיף 1 לחוק מוגדרת כ- "דבר שפרסומו עלול" לגרום לביזוי, השפלה ואו פגיעה בשם הטוב. אילו מההוראה בדבר הפרסום הקבועה בסעיף 2 לחוק עולה כי פרסום הוא "כל מעשה של העברת מסר לאדם אחד או יותר זולת הנפגע" (א.שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, עמ' 79 (להלן : "שנהר,עמ'"). עצם מעשה הפרסום של דבר שיש בו לשון הרע מזכה בפיצויים ע"פ סעיף 7 ו- 7א' לחוק. והנפגע זכאי בגין אותו פרסום לפיצויים כפי הקבוע באותם סעיפים, ושוב, הסעיף אינו מבדיל ו/או מאפשר פסיקת פיצוי בגין כל רכיב של דבר לשון הרע אלא בגין הפרסום בכללותו. ומכאן אין לקבל טענת התובעת כי בכל טענה מהטענות המנויות במכתב יש לפסוק פיצוי נפרד, מאחר והן נעשו באותו פרסום ומהוות "דבר לשון הרע" אחד. מכתב שכולל בתוכו מספר האשמות עדיין נחשב לפרסום אחד, תוכנו רלוונטי לעניין ההגנות, ומידת הפגיעה וחומרתה אשר קשורים ביחס ישר לגובה הפיצוי שביהמ"ש עלול לפסוק אבל הדבר לא הופך אותם ליותר מפרסום אחד. בפנינו אם כך, 2 מכתבים ופרסומים בע"פ. נתבע 3 אחראי בגין המכתב הראשון והפרסומים בע"פ ואילו נתבע 1 אחראי בגין 3 הפרסומים. מטרת הפיצוי; משהתקיימה עוולת לשון הרע קמה לתובעת הזכות לפיצוי. פסיקת פיצוים בגין עוולת פרסום לשון הרע באה לשרת מספר מטרות. כב' הנשיא ברק תאר מטרות אלה ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף פד"י נה(5) 510: "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vidicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראו גטלי, שם [42], בעמ' 201). לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על פגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר (השוו ע"א 357/80 הנ"ל [23]). רק כך יהא ניתן - בגדרי הפיצוי התרופתי - לקיים את האיזון (האופקי) הראוי בין חופש הביטוי מזה לבין השם הטוב והפרטיות מזה. ודוק. פיצוי סמלי יכול לבוא כמכשיר להצהרה על ביצוע העוולה, אך לא כביטוי לפיצוי תרופתי. הפיצוי העולה על הנזק יכול להיות מוצדק כפיצוי עונשי, אך לא כפיצוי תרופתי". בע"א (מחוזי ירושלים) 5452/04, עמירם מילר נ' שמואל כהן, נקבע: "בנוסף לאמור ציינה הפסיקה לא אחת, את הדואליות העומדת ביסוד שיעור הפיצויים אשר יש להעניק לניזוק בשל עוולת לשון הרע: (א) סיפוק הנפגע, במתן הכרה בכך ששמו הטוב לא נפגע ללא כל הצדקה, ותיקון העוולה במגמה להשיב ככל הניתן את המצב לקדמותו באמצעים הוגנים וראויים; (ב) לחנך את הציבור ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. כמות שנאמר: "טוב שם משמן טוב" (קוהלת, ז/א). מכאן, שהפיצויים מיועדים לשמש גם תרופה המבטאת את היחס הכללי של החברה לפגיעה בשמו הטוב של אדם (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493 מול ז' - 494 מול א'; ע"א 1370/91 משעור נ. חביבי, פ"ד מז(1) 535, 538 מול ג')". פיצוי בגין נזק ממוני: התובעת דורשת פיצוי מכוח סעיף 7 לחוק בדמות הפסד הכנסה חודשי בסכום של 10,000 ₪ לחודש מיום פיטוריה. אין בידי לקבל טיעון זה התובעת. התובעת קיבלה פיצויי פיטורין לאחר מתן פסק הדין , פיצוי אשר מגלם בתוכו את הפסד ההכנסה הצפוי. מלבד העובדה הנ"ל, התובעת לא הציגה לביהמ"ש ראיות על כך כי היא פנתה לראיונות עבודה ולא התקבלה ובשל כך נגרם לה אובדן הכנסה, והיא לא הוכיחה את שיעור הנזק המדויק שנגרם לה ומכאן אין מקום להיעתר לסעד זה והוא נדחה. התובעת לא דרשה פיצוי לא ממוני מכוח סעיף זה ועל כן לא אדון בסוגיה זו על אף שהיה ניתן לפסוק לה פיצוי ברכיב זה שאינו בהכרח כפוף לתקרה המקסימלית הקבועה בסעיף 7א (עא (ת"א) 14716-04-10 עו"ד אילן בומבך נ' עו"ד אמיר פישביין (2011). פיצוי מכח סעיף 7א - פיצוי סטטוטורי: סעיף 7 א' לחוק קובע כלהלן: "פיצוי ללא הוכחת נזק (א) .... (ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק. (ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק. (ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת...." הסעיף הנ"ל חוקק במטרה להיטיב עם הנפגע על מנת שיוכל לזכות בפיצוי מבלי שהוכיח את נזקיו. לענין זה ראה ע"א (מחוזי ת"א) 1566/01 גלובס עיתון העסקים של ישראל נ' עו"ד אריאלי שמואלי: "סעיף זה זה אשר הוסף במסגרת תיקון מספר 6 לחוק קובע כי כאשר לא הוכח נזק בתביעה על פי עוולת לשון הרע, תהיה התקרה המקסימלית לפיצוי של התובע 50,000 ₪. תכליתו של הסעיף היתה להקל על התובע ולמנוע ממנו את הצורך בהוכחתו של נזק ממשי, כך שמהרגע שנקבע ע"י בית המשפט כי דבר הפרסום עונה לקרטריונים המגבשים את העוולה, יוכל התובע לזכות בפיצוי מבלי שיהא עליו להוכיח נזקיו [הצעת חוק לשון הרע (תיקון מס' 6), התשנ"ט - 1998 (קריאה שניה ושלישית)]." ברע"א 4740/00 אמר נ. יוסף, פ"ד נה(5) 510, 525 , נפסק כי: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית ֿֿהמשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע ,תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. [...] חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק" ומן הכלל אל הפרט; אני סבור כי לא יכולה להיות מחלוקת כי במקרה זה אכן נגרמה לתובעת פגיעה בשמה הטוב, ביושרה ובמוניטין שלה כמנהלת בית ספר ומכאן היא זכאית לפיצוי הולם. המכתב הראשון נשלח בלשון חריפה ובוטה ויש בו הכפשה ברורה נגד שמה הטוב של התובעת והוא כולל אף האשמה בגין ביצוע עבירות פליליות, המכתב נוסח כתלונה אך יש בו שורה ארוכה של הכפשות שלא הוכח אמיתותן. הנתבעים לא הסתפקו במשלוח המכתב והחלו לפזר דברים ברוח המכתב לכל עבר כולל עובדי בית הספר ובעלי תפקיד בחברה; אילו המכתב השני נשלח בעיצומו של הליך בירור משמעתי נגד התובעת, וזה העצים במיוחד את הפגיעה ויש מקום להתחשב בכך בקביעת היקף הפיצו. תוכן הדברים בשני הפרסומים הזמין את הקורא והשומע להאמין כי מדובר בהתנהגות לא נאותה, ואף בלתי חוקית של התובעת. מצורת אמירתם הנוקבת של הדברים, והצגתם כ"עובדות", ניתן היה ללמוד על המטרה שעמדה מאחורי שליחת המכתבים והדברים בע"פ, ואשר באה בניסיון לפגוע בהמשך העסקת התובעת בחברה, כפי שראינו לעיל, נתבע 2 בעצמו העיד כי המכתב הראשון נשלח בגלל שהשקיעו כספים והיא רצתה להפסיק אותם, דברים אשר חוזקו במסקנת ביה"ד לעבודה אשר כתב במפורש בפסק דינו כי הנתבעים שלחו את המכתב ממניעים של נקמה. לאור המורם, הגעתי למסקנה כי בפרסום הראשון ובדברים שנאמרו בע"פ היתה לנתבעים יחדיו כוונה לפגוע בתובעת, שכן השימוש בביטויים הקשים במכתב, מלמד, כי בעת הפרסום, כיוונו הנתבעים חציהם בכוונה לפגוע בתובעת ובהעסקתה. שימוש בהאשמות כה קשות מבלי לבדוק אותן, כשניתן היה בנקל לנסח מכתב הרבה פחות חמור, מחייבת פסיקת הפיצוי המקסימלי הקבוע בסעיף 7א(ב) בסכום של 100,000 ₪ אשר יישאו בו הנתבעים ביחד ולחוד. המכתב השלישי היה חזרה על שנכתב במכתב הראשון, לא בגללו התובעת פוטרה ולא בגללו התפוצצה הפרשה, הוא הגיע לגורמים שידעו וקראו את המכתב הראשון והוא לא חידש דבר בעניין התלונה של הנתבע נגד התובעת. אולם משנכתב במקום שלא נדרש באותה לשון חריפה שבה נכתב המכתב הראשון הרי גם בגינו יש מקום לפיצוי בסכום של 50,000 ₪ אשר יישאו בו כול הנתבעים ביחד ולחוד. בנוסף, הנתבעים יישאו בהוצאות המשפט בדמות החזר האגרה החל על שני חלקיה כנגד קבלות ובנוסף שכ"ט עו"ד בסכום 18,000 ₪ כולל מע"מ. בנוסף הנני מורה לנתבעים לפרסום התנצלות בלוח המודעות של בתי ספר השדה בחברה מכוח סמכותי על פי סעיף 9(א) (2) וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.לשון הרע / הוצאת דיבה