איך כותבים צוואה ?

מטרתם של הכללים שבחוק לבחינת תוקפה של צוואה הינה לקבוע האם, ובאיזו מידה, משקפת הצוואה את רצונו האמיתי של המצווה, על מנת לוודא שהמצווה היה בדעה צלולה ומבלי שהיה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד אנשים אחרים בעת עריכת הצוואה, מתוך החשש מפני השפעות בלתי הוגנות על רצונו של המצווה או מפני צעדים חד צדדיים ובלתי הגונים שיינקטו על ידי אנשים המעוניינים ברכושו. הדרכים לערוך צוואה : בשיטת המשפט הישראלית נקבעו דרישות צורניות לעריכת צוואה, לגבי כל אחת מהצורות לעריכת צוואה, הדרכים לעריכת צוואה הן, צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה. פרשנות צוואה : אחת הבעיות המרכזיות בפרשנות צוואה היא שאלת הכתוב בה מול כוונת הכותב, מאחר ואין דרך לשאול את המצווה מה התכוון ומה היה רצונו בעת כתיבת צוואתו. המסגרת לפירוש צוואה נקבעה בסעיף 54(א) לחוק הירושה הקובע כי צוואה מתפרשת: "לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". בפסיקת בית המשפט העליון, לכל אורכה, שזורה כחוט השני העמדה לפיה, בכל הנוגע לצוואות מוענקת חשיבות מיוחדת לרצונו של הנפטר. זאת על פי הכלל הידוע כי "מצווה לקיים דברי המת". (כתובות סט, ב' גיטין, יד, ב). בבסיס הצוואה מונחת ההכרה בזכותו של אדם לשלוט על חלוקת נכסיו גם לאחר מותו. (ע"א 122/86 שפיר נ' קליבנסקי, פ"ד מד(1) 738, 743. בפרשה אחרת כונה עיקרון זה "עיקר העיקרים" ו"בריח התיכון" של פעולת בית המשפט בבואו לפרש צוואה. דברי כב' השופט חשין בע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4), 330, 334). עם זאת, בל נשכח, כי "זהירות יתר נדרשת כאשר מפרשים צוואה, וזאת משום שאין אפשרות לברר מפי המצווה את כוונתו האמיתית". (דברי כב' השופט טל בע"א 360/93 אוברזונסקי נ' גרין, דינים עליון עמ' 914). ברוח זו צויין כי "ההנחה היא כי בצוואה גופה הביע המצווה את רצונו במלואו... זהירות רבה מתחייבת בהיזקקות לראיות חיצוניות לצוואה, אשר כביכול מעידות על רצונו האמיתי של המצווה, כאשר רצון זה משום מה לא מצא את ביטויו בצוואה עצמה". (דברי כב' השופט שמגר בע"א 756/87 ורהפטיג נ' עיזבון המנוחה חיה נוי ז"ל, פ"ד מג(2) 476, 482). בפסיקה קיימות, בעיקר, שתי מגמות בעניין פרשנות צוואה: האחת גורסת שהכלל הוא שהצוואה היא המקור ללמוד על אומד דעת המצווה והפניה לנסיבות החיצוניות תבוצע רק כאשר נכשל הניסיון לעמוד על אומד דעת המצווה מתוך הצוואה עצמה. ("פרשנות דו-שלבית"). (ראה למשל: ע"א 756/87 ורהפטיג נ' עיזבון המנוחה חוה נוי, פ"ד מג(2), 476, 482). דעה שניה סוברת כי הפניה לנסיבות צריכה להיעשות בכל מקרה, ולא ראוי לחלק את תהליך הפרשנות לשלבים. ("פרשנות חד-שלבית"). (ראו: ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, פסקה 16 לפסק הדין; ת"ע 41510/99 (משפ י-ם) סיביליה נ' סיביליה, (לא פורסם), בעמ' 25). יורש אחר יורש : סעיף 42 לחוק הירושה, קובע כדלקמן: "(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר. (ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על-ידי צוואה". ככלל, בהסדר של יורש אחר יורש, יורש פלוני את עיזבון המוריש, אך המוריש רשאי לקבוע בצוואתו, כי לאחר מותו של פלוני או בהתקיים תנאי או בהגיע מועד שנקבע בצוואה, יעבור העיזבון, כולו או חלקו, לאלמוני. ב"תקופת הביניים", רשאי פלוני לעשות ברכוש כבתוך שלו, עם זאת, אין בכוחו של פלוני לשנות מהוראתו של המוריש על דרך עשיית צוואה, ולקבוע כי במותו הרכוש יעבור לפלמוני ולא לאלמוני כפי שהורה המוריש. שליטה זו של המוריש מוגבלת, והיא משתרעת עד שני יורשים בלבד (סעיף 42(ד) לחוק). ביסוד הגבלה זו עומד רצונה של שיטת המשפט להגביל את כוחו של המת לשלוט בנכסיו לאחר מותו יתר על המידה (ע"א 4402/98 מלמד נ' סלומון, פ"ד נג(5) 703). בהתאם להוראת סעיף 42 לחוק הירושה, משזכה היורש הראשון (הנתבע), עם מות המנוח, גורל הדירה נתון עתה, ככלל, בידיו והוא רשאי לעשות בה כרצונו. (סעיף 42(ב) לחוק). גם אם ידע הנתבע שהמנוח ציווה כי הזכויות בדירה יועברו בעתיד לבניו, אין בידיעה זו כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל כבתוך שלו (ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד ל(1) 749; ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן, מג(1) 278). ובהקשר לזאת נאמר בע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן (מו(4) 330, בעמ' 337), מפי כב' השופט חשין, כלהלן: "... אכן, יורש ראשון יודע שהמצווה ביקש כי הנכסים יגיעו, כעיקרון, לידיו של יורש שני, אך ידיעה זו - כשלעצמה - אין בה כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל כבתוך שלו: יכול ורשאי הוא לכלות את נכסי העיזבון - כולם או חלקם - ומבחינה משפטית גרידא עושה הוא על דרך זה כדין. כך הוא מבחינה משפטית- לא כך מבחינה מוסרית". אף על פי המובא לעיל, קבע המחוקק, כי המוריש רשאי להתנות על סעיף 42 לחוק הירושה, ולהטיל מגבלות על יכולתו של היורש הראשון, הוא הנתבע בענייננו, לעשות בעיזבון כבתוך שלו. הכיצד? מוסיף סעיף 53 לחוק הירושה וקובע: "53. כפיפות להוראות הצוואה הוראות הסעיפים 41 עד 52, פרט לסעיף 42(ד), חלות במידה שאין בצוואה הוראות אחרות". מכאן שמצווה הרוצה לעשות שימוש יעיל בכוחו ולהגביל את היורש הראשון מ"לעשות במה שקיבל כבתוך שלו", עליו לקבוע מפורשות ובלשון ברורה הגבלות על כוחו של היורש הראשון לנהוג בנכסי הירושה מנהג בעלים. נקודת המוצא, היא איפוא, שיש להחיל את ההוראה הנ"ל שבסעיף 42(ב) לחוק, בתנאי ש"אין בצוואה הוראות אחרות" (ע"א 541/85 עיזבון יונה רובין נ' שמואל לוין, תק-על 89(3) 667). יצוין כי בחלוף השנים, הכירה הפסיקה לאור מגמת הפרשנות המרחיבה, גם בהגבלות שהוטלו על היורש הראשון שלא באופן מפורש אלא אף באופן משתמע כנכנסות בגדרן של "הוראות אחרות" לפי סעיף 53, (ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן, מג(1) 278; ע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד, מח(3) 104, 112). צו קיום צוואה : סעיף 71 לחוק הירושה קובע: "צו ירושה וצו קיום כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו". "כאשר בפסק דין חפצא עסקינן, הרי מן המפורסמות הוא, כי תוצאתו פועלת כלפי כל העולם, ואפילו פסק הדין הינו מוטעה (ראה נ. זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, התשנ"א, 516-515). כלומר, צו קיום צוואה שניתן לעולם אינו בטל מעיקרו אלא ניתן לביטול, בין בדרך שנקבעה על ידי המחוקק בסעיף 72 לחוק הירושה, ובין בערעור לבית המשפט העליון (ראה סעיפים 152 ו-66 לחוק הירושה)". (ע"א 3706/91 יוסף שאולוב נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד מז(2) 865, 867). שני עדים בצוואה : הדרישה לקיומם של שני עדים בצוואה בכתב לפי סעיף 20 לחוק הירושה הייתה, מאז ומתמיד "מרכיב יסודי בצוואה" מסוג זה (ראה ע"א 869/75 הנ"ל; ע"א 796/87 מוסד נ' דוידי ; ע"א 493/83 אבו סנינה נ' טהא ; ת"ע (ת"א) 4694/93 קראקש נ' היועמ"ש ; ע"א 127/87 בדיחי נ' בדיחי). צוואהירושהשאלות משפטיות