להלן פסק דין בנושא פציעה של רקדן בתאונת דרכים: 1. הארוע, הצדדים וההליך התובע יליד 27.7.1969 ורקדן במקצועו (להלן: - "התובע").   ביום 10.7.1998 נהג התובע באופנועו, ובמהלך הנהיגה נפגע בתאונת דרכים, ונגרמו לו נזקי גוף (להלן: - "התאונה").   הנתבעת, המגן חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את נהיגתו של התובע באופנוע ביום התאונה, ובישיבת יום 18.12.2001 הודתה בקיומה של התאונה ובחבותה לפצות את התובע עפ"י חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: - "חוק הפיצויים").   לפיכך, נותרה במחלוקת אך שאלת גובה נזקיו של התובע, ולצורך הכרעה בשאלה זו, הסכימו הצדדים, כי ינתן פסק דין של פשרה עפ"י סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים, ולשם כך הגישו סיכומיהם בכתב. 2. מהות הפגיעה ביום התאונה נבדק התובע בחדר המיון של בית-החולים מאיר בכפר-סבא, שם התלונן על חבלה בחזה ובגפיים. בבדיקתו נמצאו מספר שפשופים ושריטות בכל הגוף, רגישות במישוש בית-החזה והמטומה בצד שמאל. אחרי יומיים עלה חום גופו, והוא אושפז למשך שבועיים במחלקה לכירורגיה פלסטית בבי"ח בילינסון למשך כשבועיים.   כב' השופט גלדשטיין, בפניו נדון התיק בשלביו הראשונים, החליט על מינוים של שני מומחים רפואיים מטעם בית-המשפט, לשם הערכת נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה: - ד"ר טאובה, מומחה לכירורגיה פלסטית, נתן את חוות-דעתו ביום 18.4.01, ולפיה נותר לתובע אזור של היפר-פיגמנטציה בצורת משולש בגודל 11 ס"מ x 4 ס"מ x 10 ס"מ בחלק הגבי בכף רגל ימין, וכשבמרכזו - צלקת היפר-טרופית בגודל 6 3 xס"מ וסימני גרד בבסיס אצבעות הרגל. כן סובל התובע מציפורן חודרנית בבוהן 1 מימין והתקשות ניכרת של העור בבסיס אצבע זו ובחלק העליון של ירך שמאל קיים אזור היפר-פיגמנטציה בגודל 2 x 4 ס"מ.   את נכותו של התובע בגין הצלקות שתוארו העריך ד"ר טאובה בשיעור 5% לצמיתות עפ"י סעיף 75(1) א-ב לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956, וכן חיווה דעתו, כי אין מקום לצפות לשינוי בצלקות, לאור הזמן שחלף מאז התאונה.   לאור המלצתו של ד"ר טאובה מונה גם אורטופד לבדיקת התובע, והאורטופד ד"ר גבריאל מוזס, חיווה דעתו ביום 5.8.2001, כי לא נותרה לתובע נכות אורטופדית עקב התאונה.   יצוין, כי בבדיקה הגופנית מצא ד"ר מוזס, כי התובע סובל מהגבלה מינימלית בתנועות סיבוב פנים של כתף ימין, ומבחן Hawkins ומבחן Neer היו חיוביים בצורה קלה. כן ציין ד"ר מוזס בחוות דעתו את העובדה, שהתובע לא פנה לטיפול רפואי בשל תלונות על כתף ימין, שנפגעה בתאונה, למעט בחודשיים וחצי הסמוכים לתאונה.   הצדדים בחרו שלא להפנות למומחים שאלות הבהרה ושלא לחקרם בחקירה נגדית, ומכאן שנכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור 5%.   3. נזקיו של התובע חמישה ראשי נזק מנה ב"כ התובע בסיכומיו בכתב, ואבחנם - ראשון-ראשון, ואחרון-אחרון.   א. הפסדי השתכרות בסיכומי התובע נטען, כי התובע היה בזמן התאונה בתחילת דרכו כרקדן והשתכר כ-2,000 ₪ לחודש, ובמקביל - עבד בהצגות תאטרון בובות לילדים, תמורת סכום של 200 ₪ לכל הצגה. עוד נטען, כי שכרו הצפוי של התובע עומד על הסך של 5,332 ₪.   התובע הוסיף וטען, כי היה באי-כושר מלא מיום 10.7.98 ועד ליום 1.9.98, ולא יכול היה לרקוד כלל במשך כל אותה תקופה.   ויוזכר - הלכה מושרשת היא, כי יש להוכיח הן את עצם קיומו של הנזק המיוחד והן את גובהו (וראו: ע"א 355/80 אניסימוב נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809; ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא(5) 241, 255).   דא עקא, שלסיכומי התובע צורפו רק 2 תלושי שכר לחודשים מאי 1998 ויוני 1998, ואלו לבדם אמורים לשקף את השתכרותו של התובע עובר לתאונה. מן התלושים שצורפו עולה, כי התובע השתכר בחברת גנדלמן די ושות' סכום ממוצע של 2,412 ₪ (ברוטו, הכולל הבראה ותמורת חופשה). סכום זה, בתוספת הפרשי הצמדה למדד עד ליום כתיבת פסק הדין, מסתכם בסכום של 2,822 ₪.   כן צורפו העתקים צילומיים של חשבוניות מס שהוציא התובע בחודשים ינואר-אפריל 2002 (חשבוניות מס מספר 1-9) וספח של המחאה ע"ס 324.50 ₪ שניתנה לתובע ביום 7.1.02, בגין הופעה של התובע בהיכל התרבות בנתניה.   ודוק - לא צורף כל אישור על השתכרותו של התובע למן חודש יוני 1998 ועד לחודש ינואר 2002; לא הומצאה כל אסמכתא על הכנסותיו בהצגות תאטרון בובות לילדים, כנטען, ולא הוצגה כל ראיה על כל הפסד שכר שהוא בתקופת אי הכושר.   זאת ועוד. לסיכומי התובע לא צורפה כל תעודת אי כושר שהיא, או כל מסמך רפואי, המעיד על אי כושרו של התובע לעבוד כרקדן ו/או בהצגות של תאטרון בובות - בכלל, ועד ליום 1.9.98 - בפרט, למעט המלצה על חופש מחלה לתקופה של 3 שבועות במכתב השחרור מהמח' הפלסטית בבי"ח בילינסון, וגם המומחים שמונו מטעם בית המשפט לא קבעו כל תקופת אי כושר זמנית שהיא.   לא זו אף זו. התובע לא טרח להמציא דו"חות שומה שנתיים לשנים הרלבנטיות ואף לא טפסי 106 לאותן שנים, ומכאן שלא הונחה ראשיתה של תשתית ראייתית, להוכחת כל הפסד השתכרות בעבר ובאיזה שיעור.   יתרה מזאת. מהמסמכים שצורפו עולה, כי בשלב מסוים הפסיק התובע לעבוד כשכיר והחל לעבוד כעצמאי כנגד חשבוניות מס, ואולם לא הובהר, מתי בדיוק חלה אותה תפנית בעבודתו של התובע, וכיצד היה בכך כדי לשנות מגובה הכנסותיו, אם בכלל.   גם לגבי הפסד ההכנסה לעתיד, לא אוכל לקבל טענותיו של התובע, לפיהן - נגרם ויגרם לו הפסד בשיעור 10% מתוך הכנסה חודשית של 7,460 ₪, וזאת מכמה טעמים: ראשית - לא הוכח כי הכנסותיו של התובע מתקרבות לסכום זה; שנית - לא הוכח, כי נגרם לתובע כל הפסד שכר שהוא, כאמור לעיל; שלישית - נכותו של התובע הינה אסתטית בלבד וד"ר מוזס לא מצא כל הגבלה תפקודית בעמוד השדרה לכל ארכו (ראה עמ' 4 לחוות דעתו), למעט בצקת קלה בדלטואיד ונוזל מתחת לדלטואיד סביב לגיד הביצפס - ממצא הנובע מהמאמץ הגופני שהתובע מבצע כרקדן, וללא קשר לתאונה.   לאור כל האמור לעיל, ומשבפסק דין של פשרה עסקינן, ובהתחשב בכך שככל הנראה מנוע היה התובע לעבוד כרקדן בסמוך לאחר התאונה, ולפחות בתקופת האשפוז ובסמוך לה, ומאחר והצלקת היא היפרטרופית בחלקה, יפסק לתובע בראש נזק זה סכום גלובלי של 10,000 ₪ בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד גם יחד.   ב. עזרת קרובי משפחה ב"כ התובע עתר בסיכומו בכתב לפיצוי בגין עזרת קרובי משפחה במשך חודש וחצי בעבר, ואולם לא נטען, וממילא לא הוכח, כי מי מבני המשפחה סבל נזק של ממון עקב כך ו/או כי עזרתם חרגה מעזרה רגילה של בני משפחה בנסיבות הענין [וראה: ד' קציר "פיצויים בשל נזק גוף" (הוצאת כרמל - מהדורה רביעית, תשנ"ח) בעמ' 561 - 565].   יחד עם זאת, בתקופת אשפוזו נזקק התובע, מן הסתם, לעזרת בני-משפחתו, שסעדו אותו ותמכו בו, ואת עזרתם זו אני אומדת בסך של 1,500 ₪.   ג. ניידות בסיכומיו בכתב עתר התובע לפיצוי בסך 2,000 ₪ בראש נזק זה בגין "ניידות לעבר, לפי קבלות, והוצאות כלליות לטיפולים בחודש וחצי להם נזקק".   דא עקא, שלא צורפה ולו קבלה אחת, לשם אישוש הנטען בראש נזק זה, הגם שבנזק מיוחד עסקינן, הטעון הוכחה כדבעי, בידוע.   ד. הוצאות רפואיות לסיכומי התובע צורפה קבלה ע"ס 249 ₪ בגין רכישת חגורת גב עם חימום ביום 3.8.98. לפיכך, יפסק לתובע בגין ראש נזק זה סכום גלובלי של 1,000 ₪, הכולל גם נסיעות לצורך קבלת טיפולים רפואיים.   ה. נזק שאינו נזק ממון (כאב וסבל) לבית המשפט מסור שיקול הדעת לפסוק לנפגע עד 10% מן הסכום המכסימלי עפ"י תקנה 2 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1970, ואולם פסיקת פיצוי בשיעור זה מהווה חריג, וככל חריג, יש לפרשו על דרך הצמצום (ע"א 284/88 גבאי נ' פוגל, פ"ד מו(4)837,842; ע"א 583/89 כראדי נ' דן, פ"ד מה(3)133,135).   בנסיבות הענין, לאור העובדה שהתובע אושפז במשך 10 ימים ומשנותרה לו נכות בשיעור 5% בתחום הרפואה הפלסטית, נראה לי לנכון כן לפסוק לתובע פיצוי מלא בשיעור 10% מהסכום המכסימלי בנתוניו של התובע, וסכום זה מסתכם נכון ליום כתיבת פסק הדין בסכום של 16,672 ₪.     4. סיכום סופו של יום, אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו הנובעים מן התאונה הנדונה, וזאת לפי הפירוט כדלקמן: -     א. בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד - 10,000 ₪ ב. בגין עזרת קרובי משפחה בעבר - 1,500 ₪ ג. בגין הוצאות רפואיות בעבר - 1,000 ₪ ד. בגין נזק שאינו נזק ממון - 16,672 ₪ סה"כ - 29,172 ₪     כן תוסיף הנתבעת ותישא בשכ"ט ב"כ התובע בשיעור 13% + מע"מ ובאגרת המשפט.   כל הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.        תאונת דרכים