להלן תקציר נרחב של פסק דין העוסק בנושא התפרצות מחלת סוכרת כתוצאה מהתרחשות תאונת דרכים, סוכרת שנגרמה ע"י תאונת דרכים אשר לטענת התובע גרמה לעליית מדרגה במחלת הסוכרת ממנה סבל. פסק הדין ניתן הבית משפט השלום הירושלים ע"י השופט ר' כרמל: ##רקע עובדתי:## התובע הגיש תביעתו בגין תאונת דרכים. התביעה הוגשה במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. חברות הביטוח אינן חולקות על התרחשות התאונה, אולם מכחישות את חבותן לפצות את התובע בגין נזקיו. לטענת חברות הביטוח, התובע לא המציא תעודת ביטוח חובה מקורית, תקפה ליום התאונה, וחלף זאת המציא כתב כיסוי זמני, שהומצא לו, לטענתו, על ידי סוכן ביטוח בשם פבל לרנר. התובע לא המציא את כתב הכיסוי המקורי, אלא רק צילום הימנו, ובעיקר, כך נטען: "התובע היה מודע לכך שמדובר בכתב כיסוי זמני אשר התמורה ששולמה בעדו היא של עשרות שקלים בודדים בלבד, כתב כיסוי שאיננו אלא כתב תחליפי לתעודת ביטוח מקורית..." (סעיף 5 לסיכומי חברות הביטוח). בנוסף, נטען על ידי חברות הביטוח כי תכליתו של כתב הכיסוי הזמני היא ליתן רציפות ביטוחית בעת החלפת כלי רכב, או כתב כיסוי לסופי שבוע "מקום שלא ניתן להוציא תעודת ביטוח קבועה" (סעיף 6 לסיכומי הנתבעת). עוד נטען כי סוכן הביטוח לא נמנה עם סוכני חברות הביטוח, ונעשה שימוש בכתבי הכיסוי שהוצאו לתובע לתקופה של מספר חודשים. ##טענת זיוף:## אין חולק כי התובע היה ער לעובדה כי מדובר בכתב כיסוי זמני, זאת מאחר שלא היה בידו סכום הכסף הדרוש לתשלום מלוא ביטוח החובה. לגרסת התובע, סוכן הביטוח אשר המציא לו את כתב הכיסוי הזמני עשה כן מתוך ציפייה לכך שהתובע, שעבד באותה העת בחברת הסנה, יגרום לכך שאותה חברה תעניק לו (לסוכן) הלוואה לצורך רכישת כלי רכב. כאמור, אין חולק כי מדובר בכתב כיסוי זמני. עיקר טענות חברות הביטוח ממוקדות בטיבו ובאופיו על כתב הכיסוי (ואין התייחסות ממשית לעובדה שמדובר בצילום ולא במקור). תעודת הכיסוי הרלבנטית שולמה בבנק ביום 30.5.93. בכתב יד צויינו הפרטים הבאים: שם הסוכן, מספר סוכן, מספר פוליסה, שם המבוטח (התובע), ופרטי הרכב המבוטח. תוקף התעודה הנו עד ליום 19.6.93, ושולם בגינה סך של 40 שקלים. התאונה התרחשה, כזכור, ביום 3.6.93. מר אמנון אריאלי, מנהל מחלקת חיתום אצל הנתבעת, העיד כי אכן בתקופה הרלבנטית הונפקו תעודות ביטוח זמניות והפרטים בתעודות אלה יועדו למילוי ידני, למעט דמי הביטוח בגינן (30 שקלים) ותקופת הביטוח (14 יום). עוד ציין כי מנור, סוכנות הביטוח שהפיקה את התעודה שבמחלוקת, פעלה כמיופת כוחה של הנתבעת 1, גם לצורך הנפקת תעודות זמניות. לגרסתו של מר אריאלי, התעודה במחלוקת אינה תואמת לאופן שבו הונפקו תעודות על ידי סוכנות מנור, שכן מדובר בתעודה שנרשמה בכתב יד על גבי טופס נייר רציף ששימש להפקה ממוכנת של תעודה שנתית באמצעות המחשב וכן, רישום דמי הביטוח ותקופת הביטוח נעשו באופן ידני, לא כפי שמקובל בנוגע עם כתבי כיסוי זמניים. לפיכך, כך סיכם בתצהירו, מדובר,להערכתו, בתעודות ביטוח מזוייפות. עוד הוסיף כי, למיטב ידיעתו, הסוכן פבל לרנר, לא היה סוכן של הנתבעת 1. מחקירתו הנגדית של מר אריאלי הוברר כי בידי הנתבעת קיים חלקה השני של התעודה (המסומנת 1 בנספח א' לתצהיר התובע), היא תעודת הזיכוי המועברת לידי החברה לאחר התשלום. לדבריו של מר אריאלי, עיקר הקושי נובע מכך שנעשה שימוש בטופס שאיננו מתאים ולא נעשה שימוש בטופס תעודה זמנית, כנדרש. לכן, לשאלה: "סוכן מיומן שהוא ממלא נכון הייתה לכם סיבה לא לקבל את התובע כמבוטח", השיב מר אריאלי: "עקרונית לא". מדבריו גם עולה כי אף שהייתה הוראה להנפיק רק תעודה זמנית אחרת, היו מקרים בהם הונפקו מספר תעודות זמניות, ועוד הוסיף: "אם הוא היה משלם אחר כך את הפרמיה השנתית, אז הכל היה בסדר. מהאמור לעיל עולה המסקנה כי טענת הזיוף שנטענה על ידי חברות הביטוח דינה להידחות. למעשה, לא מדובר בטענת זיוף קלאסית, אלא בהנפקת תעודת ביטוח זמנית שלא על פי הנהלים. מעדות מר אריאלי עולה כי הכיסוי הזמני אמור היה להינתן באמצעות טופס אחר, אולם גם לשיטתו, לו היתה משולמת לאחר מכן פרמיה שנתית "אז הכל היה בסדר" כדבריו. ועוד, במהלך עדותו של מר אריאלי הוגשו התעודות ת/1 א - ג, אלו הם מסמכים מספרי הנתבעת 1 (דוחות מחשב), לפיהם נקלטו שלושה תשלומים בגין תעודות הביטוח הזמניות שהופקו לתובע: האחת מיום 27.4.93, השנייה מיום 13.5.93, השלישית מיום 30.5.93. בתעודות הראשונה והשלישית נרשם כי זו "תעודה זמנית עקב שינוי רכב", ובשנייה נרשם כי מדובר ב"תעודה זמנית". הנתבעת לא מחתה בזמן אמת על דבר הנפקת שלוש תעודות זמניות ולא הביעה כל התנגדות לאחר הוצאת התעודה השנייה. התשלומים נקלטו בספרי הנתבעת בזמן אמת, כלומר, אין מדובר בתעודות שהוצאו, שולמו, אך לא הגיעו לספרי החברה. מר אריאלי אישר כי היו מקרים בהם הוצאו מספר תעודות זמניות, ולא הובא לעדות עד מטעם מנור סוכנות לביטוח, על מנת שישלול את גרסת התובע. על כן, המסקנה הנה כי קמה לנתבעות חבות לפיצוי התובע בגין נזקיו שכן גרסת התובע לפיה היה מבוטח כדין בעת התאונה, לא נסתרה. מדובר בשימוש באפשרות שהעמידה הנתבעת 1 לרשות מבוטחיה, אפשרות של ביטוח באמצעות תעודות זמניות לפרקי זמן קצובים. אין לשכוח כי התאונה אירעה כחודש ושבוע בלבד לאחר הנפקת התעודה הראשונה מתוך שלוש תוך שהובהר מפי עדי חברות הביטוח כי אכן הייתה קיימת מדיניות המאפשרת זאת. ##המומחה בתחום הסוכרת:## בנוגע עם התאונה, התמנו מספר מומחים רפואיים: מומחה בתחום הסוכרת, מומחה בתחום עיניים, ומומחה בתחום רפואת הפה. המומחה בתחום האנדוקרינולוגיה, ד"ר ש' שילה, התייחס בחוות דעתו לשאלה האם קיים קשר בין התאונה, לבין מחלת הסוכרת ממנה סובל התובע, ומהו שעור נכותו של התובע. בחוות דעתו הראשונה מציין ד"ר שילה כי "רמות סוכר גבוהות מאוד שנמצאו מספר שעות לאחר התאונה, הקלה יחסית, מעוררות את השאלה האם מחלת הסוכרת לא הייתה קיימת קודם לתאונה". עוד מוסיף ד"ר שילה, כי אף שידוע שחולים לאחר חבלה "יכולים להראות עליה ברמת הסוכר כחלק מתגובת הדחק וככל שחומרת הפגיעה קשה יותר רמת הסוכר הייתה גבוהה יותר", אולם, הוא מוסיף: "בכל מקרה, לא הגיעו רמות הסוכר לאלה שהודגמו בתובע שלא סבל כל חבלה גופנית, יתכן שהתובע סבל מסוכרת עוד לפני התאונה, אך, בהעדר סימפטומים קליניים, לא היה מודע לקיום המחלה. התאונה הנדונה גרמה לעליה נוספת ברמת הסוכר". יחד עם זאת, מציין המומחה כי במסמכים שהועברו אליו לא נמצאה עדות לסוכרת אצל התובע לפני התאונה. להערכת המומחה, בחוות דעת זו, עומדת נכותו של התובע בשעור 20% נכות. ולסיכום הוא קובע: "אין ביכולתי לקבוע מתי הופיעה מחלת הסוכרת בתובע, האם קדמה לתאונה או הופיעה מיד לאחר התאונה. לאור זאת ממליץ לקבוע את נכות התובע בשעור 50% מנכותו הרפואית ולהעמידה על 10%" בחוות דעתו הנוספת של ד"ר שילה, מיום 23.12.04, שבאה כארבע שנים לאחר חוות דעתו הראשונה, המליץ ד"ר שילה על קבלת חוות דעת בתחום רפואת השיניים, בתחום העור ובתחום האורולוגי, זאת על מנת לבדוק האם קיים קשר בין הבעיות בתחומים אלה אצל התובע ולבין מחלת הסוכרת. בנוסף, קבע ד"ר שילה כי שיעור נכותו של התובע עומד על 40%, זאת לאור החמרה שחלה במצבו של התובע, כאשר, שוב, מהטעם שאין ביכולתו לקבוע אימתי הופיעה מחלת הסוכרת, המליץ לקבוע את נכותו של התובע בשיעור 50% מהנכות בשיעור 40% (דהיינו: 20% נכות). בחקירתו של ד"ר שילה בבית המשפט, במועד שבין מתן שתי חוות הדעת, הבהיר ד"ר שילה כי הסוכרת הנה מחלה המתפתחת באופן הדרגתי, ש"אנשים יסתובבו עם רמות סוכר גבוהות ולא יתלוננו ויכול להיות שזה מה שקרה אצל התובע עד התאונה והתאונה הקפיצה את רמות הסוכר". מאידך, מציין המומחה, אין מדובר בתאונה קשה: מלכתחילה פנה התובע לביתו ורק אחר הצהריים פנה התובע לבית החולים בגלל כאבים בחזה: "וכאשר מדברים על סוכר גבוה לאחר תאונות דרכים, מדברים על חבלות קשות, חבלות ראש, וגם אז הרמות לא מגיעות ל - 490. לכן, אני עומד היום בשתי הצהרות, האחת, התאונה לא גרמה לסוכרת הגבוהה הזאת, והצהרה שנייה מכיוון שאין לי שום רישום על קיום המחלה לפני התאונה, ואני רוצה לעשות צדק, אני אומר ויחלוקו". עוד הוסיף כי אצל אדם בריא לא הייתה צפויה "קפיצה" לשעור הסוכרת, כפי שהגיע לכך התובע. בנוסף, ציין ד"ר שילה כי התובע היה מגיע לשימוש באינסולין, כפי שהגיע, שלא בגלל התאונה (עמ' 4 לפרוט' מיום 9.12.03 ש' 19 ואילך). ובהמשך אמר: "לפי רמת הסוכר שש שעות אחרי התאונה מסקנתי היא כי לתובע הייתה סוכרת לפני התאונה, רק בגלל שלא היה רישום קודם, זקפתי מחצית על חשבון העבר" (עמ' 5, ש' 4 - 5). מהמשך דבריו של המומחה עולה כי לא ניתן להגיע לערכים אליהם הגיע התובע, לאחר תאונה (490), ולמרות זאת, משום הספק, "לא כתבתי חוות דעת שלא לתת לו נכות" (שם, עמ' 5 ש' 14). כאשר המומחה שב ונשאל, שב ונשאל, השיב: "אני רק יכול לחזור שלוש או ארבע פעמים, אני זוקף הכל על מצבו אולם בגלל שלא היה רישום קודם זקפתי 10 (הכוונה 10% נכות - ר.כ.) על התאונה" (עמ' 8 ש' 20 - 21). המומחה בתחום רפואת העור, פרופ' אינגבר מצא כי לתובע 15% נכות בגין נשירת שיער בכל הגוף הקיימת אצל התובע. מאחר שנשירת השיער הופיעה אצל התובע שבע שנים לאחר התאונה, הגיע פרופ' אינגבר למסקנה כי: "אין ספק שאין קשר בן שני האירועים", (דהיינו בין נשירת השיער לבין תאונת הדרכים), ולא ידוע על קשר בין נשירת שיער וסוכרת. ##המומחה בתחום רפואת הפה:## המומחה בתחום רפואת הפה, ד"ר קפה, אף שקבע כי מחלת הסוכרת משפיעה על המצב הפריודנטלי של השיניים, לא קשר את מצב שיניו של התובע לסוכרת לאור העובדה שהתובע לא שמר על הגיינה אוראלית ראוייה וסבירה. יחד עם זאת, קשר המומחה בין טיפולי החניכיים וסילוק האבנית להם יזקק התובע בעתיד, ולבין הסוכרת, ואמד את שוויים בסך של 600 שקלים, פעמיים בשנה, והוצאה בסך 13,000 שקלים אחת לעשר שנים בגין החלפת התותבת השלמה בלסת העליונה. ##המומחה בתחום העיניים:## המומחה בתחום העיניים, ד"ר סילנפרוינד, קבע בחוות דעתו כי התובע סבל מרטינופתיה סוכרתית וכי לתובע נכות בשיעור 15% בשל מידת חדות הראייה בעינו הימנית, והוסיף: "חדות הראיה של מר אורמן מאפשרת תפקוד יום יומי תקין אך פוגעת בדברים שבהם יש צורך לראיה חדה במיוחד". להשלמה, יובהר כי המומחה, ד"ר שילה, קבע, בתשובותיו לשאלות הבהרה ולאחר שהומצא לו חומר רפואי חדש, לרבות בדיקות העיניים, כי לתובע 65% נכות. ##הדיון בבית המשפט:## התובע, בסיכומיו, הפנה לכך שד"ר שילה פירט בתשובותיו לשאלות הבהרה כי לתובע 65% נכות בגין השלב אליה הגיעה מחלת הסוכרת אצל התובע. לפיכך, ולאור שעור הנכות בתחום העיניים (15%), עומדת נכותו המשוקללת של התובע, לגירסתו, בשיעור 70.25% נכות. לאור העובדה שנכותו של התובע החמירה בפרק זמן קצר, הציע ב"כ להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור 100%. יצויין כבר עתה כי ב"כ התובע התעלם כליל, בסיכומיו, מקביעותיו של ד"ר שילה הנוגעות לעמימות הרבה באשר לקשר שבין מחלת הסוכרת ולבין התאונה, ומדבריו של המומחה בהקשר זה, הן בחוות הדעת מטעמו וכן, ובעיקר, בעדותו בבית המשפט. מנגד, טענו חברות הביטוח בסיכומיהן כי קביעת המומחה בתחום העיניים חופפת לאלה שקבע ד"ר שילה. נטען כי אין קשר בין מצב שיניו של התובע לתאונה ובכל מקרה, הוצאות שיקום הפה להן זכאי התובע עומדות על מחצית מ - 15,000 שקלים. לסיכום, ובתמצית, מאחר שלדעת חברות הביטוח לא נמצאה עדות לפגיעה בכלי דם היקפיים או בעצבי כפות הרגליים אצל התובע (שלעיתים רחוקות מובילה לקטיעה, ר' ס' 29 לסיכומי חברות הביטוח) ואין עדות לקושי בניידות או בתנועה, כי אז, לשיטת חברות הביטוח: "אין למחלת הסוכרת ממנה הוא סובל השפעה כלשהיא מבחינה תפקודתית, ומבחינת כושר השתכרותו" (סעיף 30 לסיכומי חברות הביטוח). הנכות הרפואית נתפסת על ידי חברות הביטוח כעומדת על 32.5% - ר' סעיף 31 לסיכומיה. ##שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה ולבין מחלת הסוכרת:## לשיטת ב"כ התובע "הדברים פשוטים ואינם דורשים הסבר" (סע' 3 עמ' 4 לסיכומי התובע), זאת מאחר שאין חולק על כך שלא נמצאה עדות למחלת הסוכרת אצל התובע עובר לתאונה, והפעם הראשונה שהמחלה באה לידי ביטוי קליני, הייתה מספר שעות לאחר התאונה. עוד נטען, כי הובהר שטראומה ומצב הדחק "שמהם סבל התובע בתאונה הנדונה, היו עשויים, הם לכשעצם, וללא מעורבותו של גורם נוסף, לשמש כגורם ישיר להתפרצות מחלת הסוכרת" (סעיף 3 ב' עמ' 5 לסיכומי התובע). עוד מוסיף ב"כ התובע וטוען: "בהעדר רשומה רפואית או הוכחה אחרת בדבר קיומה של מחלה פעילה לפני התאונה הנדונה נשלל הבסיס הראייתי לאפשרות זו. מנגד, קיימת הוכחה מוצקה להתפרצות המחלה לאחר התרחשות התאונה. בטענה שקיימת גם אפשרות שהמחלה קדמה לתאונה, אינה הופכת השערה זו לעובדה שעל בית המשפט לפסוק אך ורק על פי הראיות שבפניו" (סעיף 3 (ג) לסיכומי התובע). עוד נטען, כי הנטל הוא על הנתבעת להוכיח שהמחלה הייתה עשויה להתפרץ עוד בטרם התאונה. מנגד, עמדת חברות הביטוח הנה שלאור עמדת המומחה, לא ניתן לייחס את פרוץ המחלה לתאונה. כפי שיובהר להלן, הנחותיו של ב"כ התובע אינן מדוייקות: התובע עלה ארצה בשנת 1990. לפני המומחה, ד"ר שילה, עמדו מסמכים רפואיים החל משנת 1991, והתאונה אירעה, כזכור, בשנת 1993. אכן, ממסמכים אלה לא עולה תמונה של סוכרת, אם כי, באחד המסמכים, משנת 1991, ממועד אשפוז אחר של התובע, עולה כי לתובע ערכי סוכר ברמה של 127 (מעט למעלה מהתחום המותר). לא ניתן להתעלם מאמירותיו וקביעותיו הברורות של המומחה: בחוות דעתו הראשונה מזכיר המומחה כי לתובע לא נגרמה פגיעה גופנית בתאונה, ובכל מקרה, במקרים בהם מדובר בנפגעי ראש קשים, נמצאה עלייה ממוצעת של ערכי סוכר ברמות נמוכות בהרבה מזו שנמצאה אצל התובע, שלא התקיימה אצלו פגיעה כאמור. בחקירתו של המומחה בבית המשפט הוא הדגיש כי "הסוכרת לא מתחילה מהיום לעכשיו ואם היא מתחילה היא לא מתחילה ברמות גבוהות מ - 490 אלא ברמות נמוכות. במשך הימים, החודשים והשנים... יש מנגנון שזה עובד ואף אחד לא מסוגל להגיע לרמה כזו בצורה כזו. הרמות הגבוהות לנפגעי ראש הגיעו ל - 280..." לשאלה: "באיזה מצב היית צופה קפיצה כזו אצל אדם בריא", השיב: "לא הייתי צופה", ועוד אמר כי לתובע הייתה "מחלה מתקדמת", כי התובע היה נזקק לשימוש באינסולין, בכל מקרה, והוא חזר פעם נוספת על כך "שלפי רמת הסוכר שש שעות אחרי התאונה מסקנתי היא כי לתובע הייתה סוכרת לפני התאונה". כפי שציינתי לעיל, לקראת תום חקירתו אמר המומחה: "אני זוקף את הכל על מצבו אולם בגלל שלא היה רישום קודם זקפתי 10 על התאונה. אם אבקש לסכם, נמצא כי עצם התאונה, מבחינת עוצמתה וטיבה, לא היה בה, לדעת המומחה, לגרום לערכי סוכר כה גבוהים. לשיטת המומחה, ולדבריו, התאונה לא גרמה לסוכרת והצעתו לזקוף, בכל זאת, מחצית לחובת התאונה, נבעה מהעדר רישום קודם ולא כתוצאה מממצא פוזיטיבי. יחד עם כל זאת, לא ניתן להתעלם מדברי המומחה בחוות דעתו הראשונה: "יתכן שהתובע סבל מסוכרת עוד לפני התאונה, אך בהעדר סימפטומים קליניים, לא היה מודע לקיום המחלה" ומדבריו במקום אחר: "התאונה הנדונה גרמה לעלייה נוספת ברמת הסוכר". דהיינו, התאונה היוותה גורם בעל משקל והשפעה על העלייה ברמת הסוכר אצל התובע, ואף שהתאונה לא באה על רקע חלק, היא גרמה לשינוי במצבו של התובע, כפי שהיה עובר לתאונה. המומחה, כזכור, הנו מומחה שהתמנה על ידי בית המשפט ואינו מומחה מטעם מי מהצדדים. השאלה הנה, אם כן, מה משמעותם של דברים אלה והאם ועד כמה ניתן לייחס לתאונה תרומה למחלת הסוכרת של התובע. מדובר בעניין מורכב בו רבות ההשערות על הוודאות, וקיימים סימני שאלה לכאן ולכאן. נקודת המפתח מצוייה בדבריו הברורים של המומחה, ד"ר שילה, בבית המשפט, כפי שאלה צוטטו בהרחבה לעיל. אומנם גם דברים חד משמעיים אלה מותירים בערפל את תמונת מחלת הסוכרת אצל התובע, ובמיוחד, מה משקל יש לייחס לתאונה לעניין הסוכרת ממנה סובל התובע כיום, כאשר הסתייגויותיו של המומחה, לכאן ולכאן, הובהרו על ידו במפורש. בנסיבות אלה, ולאור קיומם של שני נתונים המתנגשים זה בזה - האחד, העובדה שאין נתונים לפיהם התובע סבל מסוכרת לפני התאונה, ומנגד - שעור הסוכר הגבוה במיוחד (490) שנמצא לאחר התאונה (הטווח הנורמלי נע בין 70 לבין 110, ראה עדות ד"ר שילה מיום 9.12.02, עמ' 9 ש' 18) המעיד על סוכרת סמויה, כי אז, ולאור דברי המומחה לפיהם התאונה גרמה לעלייה נוספת ברמת הסוכר, המסקנה הנה כי התאונה אכן תרמה למחלת הסוכרת ממנה סבל התובע, לפחות להתפרצותה בעוצמה. בשלב זה אבקש להזכיר כי המומחה התמנה כמומחה מטעם בית המשפט בהליך שלפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. במסגרת הליך זה תיתכן אפשרות שתאונה תייצר נדבך נוסף למחלה קיימת ותאיץ תהליכים או תגרום להחמרה במצבו של הנפגע. על כן, ניתן, גם בהליך זה, להגיע למסקנה לפיה תאונת דרכים גרמה לשעור מסויים מהמחלה או מהפגיעה שנגרמו לתובע, שעה שהתאונה התרחשה מקום שהיה קיים רקע רפואי קודם. בדרך זו הלך בית המשפט בת.א. 8976/98 (ירושלים) עזבון המנוח ציון שמואלי ז"ל נ. אררט חברה לביטוח בע"מ (ערעורים הדדיים הוגשו בקשר עם אותו פסק דין - נדחו בהסכמה) ר' ע"א 3291/02 (מחוזי י-ם). בנסיבות העניין דידן, הדרך הראויה הנה לקבוע כי התאונה גרמה לעליית מדרגה במחלת הסוכרת ממנה סבל התובע, בשיעור שהוא כדי מחצית, דהיינו 32.5%. כאשר מצרפים לכך את המשמעות המינורית של הפגיעה בעיניו של התובע, וכאשר מבקשים לתרגם את הנכות הרפואית לכדי משקל השפעתה על כושרו של התובע להשתכר (משמע הנכות התפקודית), ולאור העובדה שלסוכרת מגוון השפעות על מערכות שונות בגוף האדם, כפי שהעיד על כך המומחה, ואלו יכולות להיות משמעותיות, ניתן להעמיד את נכותו התפקודית של התובע, ככל שזו נובעת מהתאונה, בשיעור 50% לערך. התובע העיד כי עלה ארצה בשעת 1990 והחל לעבוד כפועל פשוט. לאחר מכן הועסק כמורה באולפנים לעולים חדשים (במסגרת משרה חלקית בלבד), והחל מסוף שנת 1992 עסק בתחום התיווך במכוניות, פעילות שלא הניבה לו הכנסות. (עוד הוסיף כי בשנת 1991 סבל מהתקף לב ועבר צינתור ובשנת 1999 עבר ניתוח מעקפים). התובע פירט את המגבלות מהן הוא סובל בעקבות מחלת הסוכרת. בשנת 1996 החל התובע לעבוד כעצמאי בעסק של תיקון ומכירת שעונים. מעדותו של התובע עולה כי הוא משתכר מעבודה זו סך של 1,500 עד 2,000 שקלים (וראה גם המסמכים בגין הכנסותיו שצורפו לתצהירו. בשנת 98 השתכר התובע כ - 25,000 שקלים). מכאן, עובר לתאונה, השתכרותו של התובע הייתה נמוכה מאוד אולם ניתן לזקוף זאת לעובדה שהוא התגורר בארץ אך כשנתיים עובר לתאונה. עוד יש לצרף את השפעת האירוע הלבבי, ממנו סבל התובע, על כושרו להשתכר. ניתן לאמר כי התובע לא הוכיח כי לולא התאונה יכול היה להשתכר סכומים גבוהים או כי אחז בכישורים אשר היו מאפשרים לו להשתלב במשרה מכניסה. התובע היה בעת התאונה בגיל 46 וגם לעובדה זו משקל מסויים ביכולתו להשתלב במעגל העבודה, שכן אין מדובר בבחור צעיר שניתן לאמר לגביו כי יתכן שירכוש מקצוע והשכלה בעתיד, אלא מדובר במי שעליו להצביע, בגיל כזה, על מיומנות, יכולות, כישורים או אפשרויות להשתכר באופן ממשי. לגבי התובע, לא ניתן, לפיכך, לאמץ את השכר הממוצע במשק וניתן, לכל היותר, לאמוד את כושרו להשתכר בסך של כ - 3,000 עד 3,500 שקלים בקירוב. מכאן, הפסדו של התובע עומד על סך של כמחצית מהסכום הנ"ל. החישוב בעניינו של התובע ייעשה, לאור סימני השאלה הרבים והערפל הסובב הן את תרומת התאונה לבריאותו והן את יכולתו האובייקטיבית להשתכר, על דרך האומדן, לתקופת העבר והעתיד גם יחד, מיום התאונה ולמשך 21 שנים, עד הגיעו של התובע לגיל 67. בנסיבות אלה, ועל פי האמור לעיל, אני קובע את הפיצוי בגין הפסד השתכרותו של התובע עבור העבר והעתיד על סך 170,000 שקלים בערכם היום. ## נזק לא ממוני:## חברות הביטוח יפצו את התובע בגין פריט זה בהתאם ל - 36.5% נכות ובהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976. ##הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד:## לטענת התובע, אף שהוא זכאי לתרופות בשל מחלת הסוכרת והמגבלות הנלוות לה, עדיין נגרמת לו הוצאה חודשית בסך 500 שקלים, לאחר הנחות והחזרים. לפיכך עתר התובע לפיצוי בגין העבר בסך 84,000 שקלים, וסכום דומה נדרש עבור העתיד (עד גיל 78). כן נדרש פיצוי בגין 100,000 שקלים בגין טיפולי עיניים. כמו כן נדרש פיצוי בגין טיפולי שיניים בסך 30,000 שקלים. לשיטת חברות הביטוח זכאי התובע לפיצוי בגין פריט זה, לכל היותר, בסך 10,000 שקלים. התובע לא הוכיח את שיעור ההוצאות הרפואיות הנגרמות לו בכל חודש ולא צירף קבלות, פרט לרשימה בכתב יד בדבר התרופות להן הוא נזקק מדי חודש (בסך 700 שקלים). לאחר הוצאות נטענות כה רבות, היה ביכולתו של התובע להמציא קבלות בדבר הוצאות ממשיות אשר ישקפו את רמת ההוצאה האמיתית והנכונה. משלא נעשה כן, ניתן, על דרך האומדן, לפסוק לתובע בגין העבר והעתיד, ולרבות בגין טיפולי השיניים, סך של 40,000 שקלים כערכם היום. ##הוצאות בגין עזרת זולת ונסיעות:## בהקשר זה נתבע סך של 300,000 שקלים, שכן נטען כי לתובע עלולים להיגרם סיבוכים שישללו לחלוטין את כושרו לתפקד, כגון דיאליזה, עיוורון, קטיעה וכד'. במצב דברים זה - כך נטען - יהא התובע זקוק לעזרה מוחלטת של צד ג'. אכן, וד"ר שילה אינו שולל זאת, מצבו של התובע עלול להחמיר. יחד עם זאת, ב"כ התובע התעלם מכך, כי בכל מקרה, לתאונה ישנה תרומה חלקית בלבד למצבו. כמו כן, האפשרות שהתובע יקלע לחוסר תפקוד מוחלט איננה וודאית כמו גם המועד בו יתרחש הדבר. על כן, ובהתחשב ביתרת תוחלת חייו של התובע, ובסימני השאלה הרבים הקיימים בנקודה זו, אני מחייב את חברות הביטוח לשלם לתובע בגין פריט זה סך של 40,000 שקלים כערכם היום. ##התוצאה:## חברות הביטוח תשלמנה לתובע את הסכומים כמפורט לעיל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל ובצירוף הוצאות משפט (לרבות חוות הדעת רפואיות, אך למעט חווה"ד בסוגיית העור) וכן שכ"ט עו"ד כדין. סוכרתתאונת דרכים