ערעור על החלטת בית משפט השלום בחדרה בהחלטתו שבערעור נדחתה תביעת המערערים על הסף. 2. המערערים הם בעלי זכויות במקרקעין המצויים בשטח השיפוט של המועצה המקומית ג'סר א-זרקא, והמזוהים כחלקה 15 בגוש 10397. במקרקעין אלה יזמה המשיבה תכנית לחלוקה ואיחוד של קרקעות, שלא בהסכמת הבעלים, ובתוכנית שהכינה לצורך זה נקבעה טבלת איזון. 3. המערער מס' 1, שסבר כי התוכנית מקפחת אותו, התנגד לתוכנית, והתנגדותו הובאה לדיון בפני המשיבה בתאריך 17.2.2003. בהחלטה שניתנה באותו תאריך נדחתה התנגדות המערערים, ואולם, הוחלט "לתקן את טבלת (ה)איזון ולהקצות את תשלומי האיזון במקום השטח שהוקצה למתנגד שהינו שטח של 0.132 ד' שטח שאין בו פוטנציאל למימוש זכויות והגדרה של מגרש מינימלי". 4. המערערים לא השלימו עם ההחלטה והגישו עתירה מנהלית כנגד המשיבה, אך עתירתם נדחתה מחמת שיהוי, ובתאריך 4.2.2010 הגישו המערערים תביעה לקבלת דמי האיזון לבית משפט השלום בחיפה (תיק א' 36771-01-10). עקב מחדלים בניהול תביעתם, מחק בית משפט השלום בחיפה את התביעה בהחלטה שניתנה בתאריך 20.7.2011, ובקשת המערערים לבטל את ההחלטה נדחתה אף היא בהחלטה שניתנה בתאריך 18.9.2011. 5. בתאריך 7.2012 הגישו המערערים את תביעתם מחדש, והפעם לבית משפט השלום בחדרה. בתביעתם עתרו המערערים לכך, שבית משפט קמא יחייב את המשיבה לשלם להם את תשלומי האיזון המגיעים להם. לטענת המערערים, חרף החלטת המשיבה מתאריך 17.2.2003 לתקן את טבלת האיזון, המשיבה לא פעלה לתיקון הטבלה, ובתאריך 22.2.2005, התוכנית שיזמה המשיבה אושרה ללא התיקון עליו הוחלט. לתביעתם צרפו המערערים חוות דעת של שמאי, ובסיפא לתביעתם עתרו לכך שהמשיבה תחויב לשלם להם סך 50,351 ₪. 6. בבית משפט קמא עתרה המשיבה לסילוק התביעה על הסף. בפי המשיבה היו שתי טענות מרכזיות. הטענה האחת הייתה, שהתביעה התיישנה. הטענה השניה הייתה, שתביעת המערערים כמוה כתביעה לתיקון טבלת תשלומי האיזון, וככזאת יש לראותה כתביעה לתיקון תכנית החלוקה שאושרה, ומשכך, לבית משפט השלום אין סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן הסמכות העניינית מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים, שם, כזכור, תביעת המערערים נדחתה מחמת שיהוי. 7. בית משפט קמא קיבל את טענות המשיבה, ומכאן הערעור שלפני. 8. תצוין העובדה, שעד עתה לא שולם למערערים דבר על חשבון תשלומי האיזון שהם זכאים לקבל מכוחה של התוכנית, חרף העובדה שמזה תקופה לא מבוטלת המערערים מנהלים הליכים שונים נגד המשיבה. נראה, שהמשיבה הייתה יכולה, אילו רק רצתה, למצוא דרך להעביר למערערים את תשלומי האיזון המגיעים להם, ולו באמצעות עורכי הדין שייצגו אותם לאורך השנים או למצער על ידי הפקדתם בקופת בית המשפט. עם כל הכבוד, התנהלותה של המשיבה כלפי המערערים היא מקוממת (בלשון המעטה). 8. לעניין ההתיישנות: (א) בית משפט קמא קבע, כי מכיוון שהמערערים מבססים תביעתם על החלטת המשיבה מתאריך 17.2.2003, כי אז ממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות. מכיוון שתביעת המערערים הוגשה בחודש יולי 2012, כי אז התביעה התיישנה. אציין, בהערת אגב, שבית משפט קמא לא הביא בחשבון את התקופה בה תביעת המערערים הייתה תלויה ועומדת בפני בית משפט השלום בחיפה. עם זאת, נראה הדבר, שאף אם היה מביא את הדבר בחשבון, לא היה הדבר משנה את התוצאה הסופית. (ב) עם כל הכבוד, הנני סבור שבית משפט קמא טעה בכך שסבר, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מתאריך 17.2.2003. התוכנית מכוחה תובעים המערערים את זכויותיהם אושרה בתאריך 22.5.2005, ולמעשה רק ממועד זה צמחה למערערים עילת התביעה. עד למועד אישור התכנית, היו המערערים זכאים לצפות שהמשיבה תקיים את החלטות עצמה, ותתקן את טבלת תשלומי האיזון. רק עם אישור התכנית, יכולים היו המערערים להבין שהתיקון שהיה צריך להיעשות לא נעשה, ורק מאותו מועד צמחה להם עילת התביעה. (ג) ככל שתקופת ההתיישנות נמנית מתאריך 22.5.2005, ובניכוי התקופה בה ההליכים היו תלויים ועומדים בבית משפט השלום בחיפה (מתאריך 4.2.2010 ועד לתאריך 20.7.2011), תביעת המערערים, שהוגשה לבית משפט קמא בחודש יולי 2012, עדיין לא התיישנה. 9. לעניין הסמכות העניינית: (א) אין אני מקבל את טענת באת כוח המשיבה, כי תביעת המערערים היא תביעה לתיקון טבלת תשלומי האיזון. תביעת המערערים היא תביעה כספית גרידא, בה הם מבקשים, בראש ובראשונה, לקבל את התשלום המגיע להם על פי טבלת תשלומי האיזון, כפי שזו אושרה במסגרת התכנית שאושרה. (ב) מלבד התשלומים שהמערערים זכאים לקבל על פי טבלת תשלומי האיזון בתכנית שאושרה, יש לבחון את טענת המערערים, כי הם זכאים לתוספת, שלא מכוחה של התכנית, אלא מכוח מחדלה של המשיבה לתקן את טבלת תשלומי האיזון, על פי החלטה שקיבלה בתאריך 17.2.2003, החלטה שלטענת המערערים לא יושמה (ויהיה עליהם כמובן להוכיח טענתם זו). להשקפתי, אין מדובר בתביעה לתיקון התכנית, תביעה שמקומה בבית המשפט לעניינים מנהליים, אלא בתביעה כספית רגילה, בה אדם תובע מהרשות לשלם לו את מה שהרשות סברה שמגיע לו, אך מנעה זאת ממנו בשל מחדליה שלה. (ג) בא כוח המשיבה טענה, כי כל שינוי בטבלת תשלומי האיזון עלול להשפיע על צדדים רבים שאינם צדדים לתביעה, ומטעם זה נקבעה בחוק תקופת התיישנות קצרה למיצוי ההליכים הנוגעים לתיקון תכנית. עם כל הכבוד, טענות נכונות אלה, אינן נוגעות לעניינם של המערערים. כאמור, תביעת המערערים היא תביעה כספית נגד המשיבה, אשר גרמה להם נזק בכך שלא דאגה ליישם את החלטתה שלה, לתקן את טבלת תשלומי האיזון. אם כתוצאה ממחדליה של המשיבה נוצר מצב בו המשיבה תחוייב לשלם למערערים סכומי כסף "מחוץ" לטבלת תשלומי האיזון, אותם היא לא תוכל לגבות מבעלי מקרקעין אחרים שהתכנית חלה עליהם, כי אז אין להלין אלא על עצמה בלבד. 10. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני מקבל את הערעור, והנני מבטל את החלטת בית משפט קמא מתאריך 12.3.2013, הדוחה תביעת המערערים על הסף. (ב) התביעה תחזור לשולחנו של בית משפט קמא, על מנת שידון בה לגופה. (ג) הנני מחייב את המשיבה לשלם למערערים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בערעור בסך 10,000 ₪. (ד) ככל שהמערערים הפקידו עירבון להבטחת הוצאות המשפט בערעור, הנני מורה למזכירות בית המשפט להחזיר למערערים את העירבון, באמצעות בא כוחם (עו"ד מוחמד מעלואני).ערעור על החלטת בית משפטערעורדחיה על הסף