ההלוואה בה מדובר היא הלוואה לא צמודה בריבית משתנה, על סך 50,000 ₪, שניתנה למערער בתאריך 24.12.2008. ההלוואה אמורה הייתה להיפרע ב- 60 תשלומים חודשיים. התשלום האחרון אמור להיפרע בתאריך 24.12.2013. בתאריך 23.11.2010 נרשמה בספרי הבנק פעולה של פירעון ההלוואה. באותה עת יתרת ההלוואה עמדה על סך 37,733.93 ₪, ורישום פירעון ההלוואה נעשה על ידי זיכוי חוב ההלוואה ובמקביל, חיוב יתרת ההלוואה בחשבון העו"ש. במילים אחרות, אין מדובר בסכום כסף שהמערער הפקיד לסילוק ההלוואה, אלא בפעולה חשבונית שבוצעה על ידי הבנק. לא יהי זה נועז להניח, שבעקבות פעולה זו, יתרת ההלוואה שהמערער היה חייב בסילוקה, נשאה ריבית גבוה הרבה יותר מזו שהמערער היה חייב בה על פי חוזה ההלוואה, וזאת משום שהחל מאותה עת חוייבה ההלוואה בריבית חריגה בחשבון העו"ש במקום, בריבית המוסכמת לפי חוזה ההלוואה. ב. ההליכים בבית משפט קמא 4. בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה מטעם המערער, טען המערער, כי התביעה שהוגשה נגדו היא פרי התנהגות נקמנית שננקטה כלפיו, על שהתלונן בפני הגורם המתאים בבנק ישראל, על כך שהוא מחוייב בתשלום עמלות שלא כדין. לטענת המערער, עקב תלונתו, סגר לו הבנק את החשבון והעמיד את יתרת ההלוואה שניתנה לו בעבר לפירעון מיידי. עוד התייחס המערער בבקשתו לקבלת רשות להתגונן לפיקדון בסך 30,000 ₪, שהבנק סגר בחשבונו למשך יומיים, שלא על פי הוראתו, ולכך שלא הייתה כל עילה לסגור את חשבונו שכן החשבון לא התנהל בחריגה ממסגרת האשראי שנקבעה בו, ועמדה על סך 15,000 ₪, ואף לא הייתה כל עילה להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי. 5. בית משפט קמא דחה את בקשת המערער לקבלת רשות להתגונן בנימוק, שלאחר ברור טענותיו של המערער, ולאור העובדות שהתבררו, המשיב היה זכאי לפעול כפי שפעל. בית המשפט ציין, כי המערער ניהל את החשבון על סף סכום מסגרת האשראי "מעט מעליו ומעט מתחתיו". עם זאת המערער חרג ממסגרת האשראי "פעם אחר פעם" וקיבל על כך התרעות, מה עוד שהמערער הפסיק להפקיד את משכורתו לחשבון. התנהגות המערער הגדילה את הסיכון למשיב, ועל כן היה המשיב זכאי לדרוש מהמשיב לפרוע את כל חובותיו. ג. תמצית טענות הצדדים 6. בערעור שלפני חזר המערער על טענות שטען בבית המשפט קמא. המערער הוסיף, כי המשיב מסתיר ממנו מידע ומסמכים על ניהול החשבון, ואף הפנה לכך, שהבנק לא צרף לכתב התביעה את מסמכי ההלוואה. לטענת המערער, יש מקום לבטל את פסק הדין שניתן נגדו וליתן לו הרשות להתגונן, כדי שיוכל לגרום לכך שהבנק יחזיר את מצב החשבון לקדמותו, דהיינו, כפי שהיה ערב הגשת התביעה. לשאלתי השיב המערער, כי עד למועד הגשת התביעה (9.12.2010) פרע המערער את ההלוואה שקיבל באופן סדיר, ולאחר מכן, משהוגשה התביעה, נמנעה ממנו האפשרות להמשיך ולפרוע את ההלוואה. בהתייחס ליתרת החובה בחשבון העו"ש, אישר המשיב, כי עובר להגשת התביעה, יתר החובה בחשבון העו"ש עמדה על סכום של 15,108 ₪. 7. בא כוח המשיב טען, שאין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא שלא ליתן למערער הרשות להתגונן, באשר טעמי ההגנה אינם מצדיקים מתן רשות שכזאת. בא כוח המערער הוסיף, כי המערער העביר את חשבונותיו לבנק אחר, והפסיק להפקיד את משכורתו החודשית בחשבון הבנק. בא כוח המשיב טען, כי מסגרת האשראי נקבעה על יסוד ההנחה שהמשיב ימשיך להפקיד את משכורתו בבנק, ומשהמערער הפסיק להפקידה, היה הבנק רשאי להפסיק את מתן האשראי בחשבון, ולהעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי. ד. דיון 8. טענות המערער על הסתרת מידע מפניו, על מצב החשבון ואופן התנהלותו, אינן יכולות לעמוד. אמנם, בהליך שהתקיים לפני המערער אינו מיוצג על ידי עורך דיון, אך בהליכים שהתקיימו בבית משפט קמא, המערער היה מיוצג. במסגרת אותם הליכים, דרש בא כוחו של המערער כי מסמכי המשיב יגולו לו, וכך נעשה. נכון הדבר, שחוזה ההלוואה לא צורף לכתב התביעה, אך בא כוח המשיב הסביר זאת בכך, שהמסמך ככל הנראה אבד. מכל מקום, הפרטים שהבאתי לעיל על סכום ההלוואה ומועדי הפירעון, הובאו מתוך תדפיס שהמערער צרף לבקשתו לקבלת רשות להתגונן. 9. נראה לי לצורך העניין, כי יש להפריד בין החוב שנבע מיתרת החובה בחשבון ובין יתרת סכום ההלוואה ערב הגשת התביעה. (א) לעניין יתרת החובה בחשבון העו"ש: מסגרת אשראי בחשבון עו"ש נקבעת על יסוד הערכת הבנק את התנהלות הלקוח, ובעיקר על בסיס ההפקדות בחשבון לעומת המשיכות ממנו. כאשר מדובר בעובד שכיר, (והמערער הוא עובד שכיר), שהמקור העיקרי להפקדותיו בחשבון היא משכורתו, גובה המשכורת כמו גם סדירות הפקדתה, הם גורמים מרכזיים. משעה שהלקוח מפסיק להפקיד את משכורתו באופן סדיר בחשבון, ומשנה את האופן בו הוא מתנהל בחשבון, קמה לבנק הזכות לשקול מחדש את מסגרת האשראי שהעמיד ללקוח. על כן, כאשר החליט המערער להעביר את משכורתו לבנק אחר, רשאי היה המשיב לבטל את מסגרת האשראי שהעמיד לטובת המערער, שהרי אם לא כן, היה המערער רשאי להמשיך ולמשוך משיכות יתר בחשבון, מבלי שהוא מציג מקור אמין ממנו ניתן לכסות משיכות יתר אלה. על כן, ככל שהדברים אמורים בחוב הנובע מיתרת החובה שנוצרה בחשבון, אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. (ב) יתרת ההלוואה (א) בשלב העכשווי, בו טרם נשמעו הראיות, לא נתברר מה עמד מאחורי החלטת המשיב להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי. טענת המערער היא, כי עד למועד הגשת התביעה נגדו ההלוואה נפרעה באופן סדיר, ולטעמו, ההחלטה להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי נעשתה משיקולים נקמניים. (ב) אכן נראה שעד למועד הגשת התביעה ההלוואה נפרעה באופן סדיר. אמנם, כל שיש בידי הם הרישומים המלמדים, כי התשלומים החודשיים של ההלוואה חוייבו בחשבון העו"ש, אך בשלב זה די בכך. ואולם, אפילו אניח שהמערער צודק בטענותיו, כי המשיב פעל נגדו משיקולים נקמניים, הרי התשלום האחרון צריך להיעשות בתאריך 24.12.2013, כלומר בעוד כחודשיים. גם אם המשיב הגיש תביעה נגד המערער, וחייב את יתרת סכום ההלוואה בחשבון העו"ש, הרי לא פטר הדבר את המערער מלהמשיך ולשלם את התשלומים השוטפים שהיה חייב בתשלומם. גם אם מתקשה אני לקבל טענת המערער, כי נמנעה ממנו האפשרות להמשיך ולפרוע את התשלומים החודשיים באופן סדיר, היה מצופה, שהמערער, ביודעו שההלוואה עדיין תלויה ועומדת, ידאג להפקיד את התשלומים השוטפים בפיקדון מתאים או לשלם לידי בא כוח המשיב או אפילו להפקיד הסכומים בגזברות בית המשפט. במילים אחרות - מה טעם במתן רשות להתגונן מפני סכומי ההלוואה שהבנק טוען להם, כאשר אנו עומדים לקראת סיום התקופה בה היה על המשיב ממילא לסיים ולפרוע אותה, ואין מחלוקת, שמאז הוגשה התביעה נגד המערער, המערער לא שילם את התשלומים השוטפים לפירעון ההלוואה. (ג) אם יש טעם בדיון, כי אז הטעם נוגע אך ורק לשאלה, האם נכון היה לחייב את המערער בריבית פיגורים חריגה (שנגבתה ממנו דרך חשבון העו"ש, עקב חיוב חשבון העו"ש ביתרת ההלוואה) או בריבית המוסכמת שהייתה חלה על ההלוואה, אילו המערער היה ממשיך לפרוע אותה כסדרה. ואולם, גם שאלה זאת מאבדת את נפקותה לאור העובדה שהמערער, כאמור, לא עשה דבר כדי לפרוע את התשלומים השוטפים, ועם הגשת התביעה נגדו, פטר עצמו מעולה של ההלוואה. דרך זו בה נקט המערער, ממילא מחילה עליו את ריבית הפיגורים החלה על ההלוואה, ואין הוא יכול להיחשב כמי שפרע את תשלומי ההלוואה במועדם. (ד) על כן, בסיכומו של דבר, גם ביחס לתשלומי ההלוואה, אין מקום ליתן למערער הרשות להתגונן מפני החיוב בו חוייב בפסק הדין, לפרוע את ההלוואה. 10. בבקשת הרשות להתגונן התייחס המערער לפעולה שבוצעה בחשבונו, לפיה משך הבנק מהחשבון סך 30,000 ₪ לפיקדון, למשך יומיים, וזאת מבלי שקיבל רשות לכך מהמערער. טענת המערער בעניין זה נכונה עובדתית, אך בא כוח המשיב נתן לה הסבר. מתברר, כי לאחר שההלוואה הועמדה לזכות המערער, עמד חשבונו ביתרת זכות גבוה למשך מספר ימים. באותה עת המשיב צפה חיוב בכרטיס אשראי בסכום של כ- 30,000 ₪, ועל כן יצר פיקדון בסכום של 30,000 ₪, להבטיח את פירעון החיוב בכרטיס האשראי. בסיכומו של דבר, שום סכום כסף לא נגזל מהמערער, ולטענותיו בעניין זה אין נפקות במישור הכספי, ואין בהן כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. ה. סוף דבר 11. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני דוחה את הערעור. (ב) הנני מחייב את המערער לשלם למשיב הוצאות הערעור בסך 5,000 ₪. (ג) ככל שהמערער הפקיד עירבון להבטחת הוצאות הערעור, תעביר המזכירות סך 5,000 ₪ מתוך הפיקדון למשיב, באמצעות בא כוחו (עו"ד יוסף ברינט), ואת היתרה, ככל שתיוותר, תעביר המזכירות למערער. ריביתהלוואה