עתירה מינהלית נגד החלטתה של ועדת ההשגה לזרים במשרד הפנים

עתירה מינהלית נגד החלטתה של ועדת ההשגה לזרים במשרד הפנים בתיק 421/11, מיום 20.6.12, לדחות את ההשגה שהגישו העותרים על החלטת משרד הפנים (להלן - המשיב או משרד הפנים), לפיה הופסק "ההליך המדורג" בו החלה העותרת 2 (להלן - העותרת) מכוח נישואיה לעותר 1 (להלן - העותר), ולהורות על יציאתה של העותרת וילדיה מהארץ לאלתר. הקניית מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי נעשית ב"הליך מדורג", שהותווה ב"נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" (להלן - הנוהל). על-פי הנוהל, עם הגשת הבקשה למתן מעמד לבן הזוג הזר, ובהנחה שאין חשד ראשוני ביחס לכנות קשר הנישואין, ושלא קיימת מניעה פלילית או ביטחונית, יקבל בן-הזוג אשרת שהייה מסוג ב/1 לישיבה ועבודה בישראל לתקופה של עד שישה חודשים. בתוך תקופה זו נבחנת הבקשה בהתאם לקריטריונים האמורים, ואמורה להינתן החלטה בדבר כניסת בן-הזוג להליך המדורג. עם אישור הבקשה מקבל בן-הזוג אשרה מסוג א/5, שאמורה להתחדש מעת לעת, לתקופה של שנה אחת בכל פעם, במשך תקופה כוללת של ארבע שנים. בתום התקופה של ארבע שנים מאז אישור הבקשה (וארבע שנים וחצי מאז הגשת הבקשה), מוענקת לבן הזוג הזר אזרחות על-פי סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (עע"ם 3146/11 אולגה בוזיק נ' מדינת ישראל (16.7.12)). הרקע העובדתי 2. להלן הרקע העובדתי העולה מכתבי הטענות על נספחיהם. העותר הִנו אזרח ישראלי, כבן 58, גרוש פעמיים ואב לארבעה ילדים מנישואין קודמים. העותרת הִנה נתינת טורקמניסטן, גרושה. העותרת נכנסה לישראל לראשונה ביום 31.5.06 באשרת תייר מסוג ב/2, אשר הונפקה עבורה ועבור שני ילדיה בקונסוליה הישראלית באיסטנבול, במטרה לבקר את אִמה השוהה בארץ. 3. ביום 19.12.07 הגישה העותרת בקשה לקבלת מעמד בישראל עבורה ועבור ילדיה מכוח חוק השבות, בטענה כי סבתהּ מצד אביה הִנה יהודייה. ביום 31.1.08 התכנסה במשרדי המשיב הוועדה הלשכתית לשם דיון בבקשה דנן. לאחר שקיבלה הוועדה חוות-דעת מטעם לשכת הקשר, לפיה בקשתה של העותרת אינה מבוססת על מסמכים מהימנים, הומלץ לסרב לבקשה מחמת אי-ביסוס יהדותה ברמה מספקת. 4. בתאריך 7.2.08 נתקבלה במשרדי המשיב פניית העותרים בבקשה לקביעת תור לשם הגשת בקשה למתן מעמד עבור העותרת מכוח נוהל איחוד משפחות. ביום 13.2.08 הוגשה במשרדי המשיב בקשה מטעם העותרים למתן אשרת תייר מסוג ב/2 לעותרת, באמצעותה תוכל לצאת מישראל ולהיכנס אליה לצורך נישואין בחו"ל. במעמד הגשת הבקשה, נערך לעותרים שימוע לבירור כנות הקשר הזוגי הנטען, והעותרת נתבקשה להמציא למשיב תעודת יושר מאומתת לשם המשך הדיון. לבסוף, הנפיק המשיב לעותרת אשרת תייר מסוג ב/2 לתקופה של שלושה חודשים, והעביר במקביל שאילתה לגורמי הביטחון. ביום 18.3.08 נישאו העותרים בקפריסין. ביום 8.4.08 הגישו השניים בקשה לאיחוד משפחות. במעמד זה, נופקו לעותרת ולילדיה אשרות שהייה זמניות מסוג ב/1 בתוקף עד ליום 8.10.08, מכוח נישואיה לעותר. 5. ביום 22.9.08 התכנסה ועדה לשכתית של המשיב לדיון בעניינם של העותרים, אשר החליטה כי לאור חוות-דעת שנתקבלה ביום 13.8.08 מלשכת הקשר ואי-המצאת מלוא המסמכים הרלבנטיים לבקשה לאיחוד משפחות, יש לקיים שימוע לשני בני הזוג. 6. ביום 28.10.08 נערך שימוע לעותרים, אשר לאור ממצאיו הוחלט להאריך את אשרות השהייה הארעיות מסוג א/5 של העותרת וילדיה, עד ליום 28.10.09. בנוסף, התבקשה העותרת להשלים את המסמכים הנדרשים לתמיכה בבקשתה לקבלת מעמד. ביום 29.11.09, ולאחר שנערך לעותרים שימוע נוסף במשרדי המשיב, הוארכו אשרות השהייה הזמניות של העותרת וילדיה בשנה נוספת עד ליום 29.11.10. 7. ביום 20.6.10 התקבלה במשרדי המשיב פנייה בכתב מטעם העותר, בה צוין כי הוא והעותרת מצויים בהליכי גירושין, ולפיכך הוא מבקש "הנחייה והסרת אחריות לגביה בהמשך ההליך". כשבוע לאחר מכן, בתאריך 28.6.10, התייצבו העותרים בלשכת המשיב. במעמד זה מסר העותר מכתב למשיב שבו ציין, כי הוא ורעייתו פועלים ליישוב הסכסוך ביניהם, וכי העותרת גרה כעת, בחלק מהזמן, בבית אמה. כן ביקש העותר בפנייתו, כי מעמדם של ילדי העותרת לא ייפגע לאור הבעיות בקשר הנישואין שבינו לבין העותרת. במעמד זה נערך לעותרים ראיון קצר, שבו אישרו השניים כי העותרת שוהה בחלק מימות השבוע בבית אִמה. העותרת ציינה, כי סידור מגורים זה נעשה בהסכמה הדדית שלה ושל העותר. 8. כעבור פחות מחודש, ביום 19.7.10, התייצבה העותרת במשרדי המשיב כשהיא חבולה בחלקים שונים בגופה. היא סיפרה, כי העותר הִכה אותה בפראות ולאחר מכן שפך עליה משקה אלכוהולי, בכדי להציג מצג שווא בפני המשטרה לפיו העותרת שיכורה. עוד ציינה העותרת, כי לבסוף הגיעה לתחנת המשטרה, לשם הגשת תלונה נגד העותר, וכי בעקבות תלונתה נעצר העותר. לדבריה, העותר ניסה "להיפטר" ממנה לאחר שגילתה כי הוא שהה לאחרונה עם חברתו לשעבר בחו"ל, וכי אף בשנת 2009, עת היו העותרים נשואים ונתונים במסגרת ההליך המדורג לאיחוד משפחות, שהתה חברתו לשעבר של העותר בארץ לתקופה של כשלושה חודשים בבית אחותו, והכל לבקשת העותר. לאור האמור, נערך לעותר שימוע במשרדי המשיב ביום 21.7.10. תחילה סיפר העותר כי העותרת היא אלכוהוליסטית, וכי פנייתו הקודמת למשיב, שבה הצהיר כי הם פתחו בהליכי גירושין, נבעה מכך. בנוסף אישר העותר, כי "ברח" לחו"ל בכדי לבקר את חברתו הקודמת איתה חי כשמונה שנים. לבסוף מסר, כי כיום אין לו שום קשר עם העותרת, וכי שניהם אינם חולקים עוד קורת גג משותפת, שכן העותרת עברה לגור בבית אִמה באשקלון. 9. ימים ספורים לאחר מכן, בתאריך 1.8.10, נערכה שיחה טלפונית בין נציגי המשיב לבין העותר, שבה טען האחרון כי הוא והעותרת יישרו את ההדורים ביניהם וחזרו לחיות יחד. בהתאם לכך, ובשל התפניות הרבות בגרסאות שנמסרו למשיב על-ידי העותרים, הוזמנו השניים למשרדי המשיב לשימוע נוסף שנקבע ליום 6.10.10. במהלך השימוע שנערך לעותרת בנפרד מהעותר, טענה היא כי האלימות שהופנתה כלפיה על-ידי העותר נעוצה במחשבתו כי היא נשארת עִמו רק בכדי לקבל מעמד של קבע בארץ. עוד ציינה כי השניים התפייסו, אולם העותר סובל לעיתים מהתקפי עצבים ואלימות, הואיל והוא מחוסר עבודה. יצוין, כי עורכת הריאיון מטעם המשיב, ציינה בתרשומת שערכה, כי העותרת הופיעה בפניה נסערת ומפוחדת. בשימוע שנערך לעותר, חזר הלה על טענתו לפיה ביום שבו רבו השניים הייתה העותרת שיכורה, מה שהוביל להתפרעותה ולפרוץ העימות ביניהם. עוד ציין, כי אינו יכול להבטיח את יציבות היחסים עם העותרת; והוסיף כי אם היחסים לא יעלו יפה - "יחליף אותה" בבת זוג אחרת ממוצא רוסי. בנוסף אמר, כי אִמו אינה מכירה ביחסים הזוגיים בין השניים, עקב מוצאה ודתה של העותרת. 10. ביום 3.11.10 נמסרה הודעה לעותרת מטעם המשיב, לפיה עליה להמציא חומר נוסף, ובכללו - צו הרחקה, אישור מהמשטרה על הגשת תלונה וסיכום מחלה מבית החולים בנוגע לאירוע האלים בינה לבין העותר, זאת לשם המשך טיפול בבקשתה להארכת אשרת השהייה שלה ושל ילדיה בארץ. למחרת, יצרה העותרת קשר טלפוני עם משרדי המשיב, וביקשה לקבל הבהרה בדבר הצורך בהמצאת מסמכים אלו. בשיחה הובהר לה, כי המסמכים נדרשים לשם קבלת ההחלטה בבקשה להארכת שהייתה בישראל. העותרת עמדה על כך שאין צורך בהצגת מסמכים נוספים והוסיפה כי היא עוד חוששת מפני העותר. 11. לאחר שבוע, ביום 10.11.10, התייצבה העותרת במשרדי המשיב ומסרה מכתב מטעמה, שבו צוין כי העותרים חוו אמנם תקופה קשה ביחסיהם, בין-היתר, לאור העובדה שלא עבדה לפרנסתה ואי-לכך לא השתתפה בהוצאות הבית השונות, אולם כיום התגברו השניים על הקשיים והם ממשיכים לחיות יחדיו כבעבר. לטענת המשיבים, העותרת ציינה במעמד זה, כי היא אינה יודעת לכתוב בשפה העברית, וכי את המכתב כתב עבורה העותר. למכתב צירפה העותרת הודעה מטעם משטרת ישראל מיום 10.11.10, לפיה הוחלט שלא להוסיף ולחקור בעניינו של העותר מחמת חוסר ראיות מספיקות. העותרת הוסיפה וציינה, כי אין בידה צו הרחקה או סיכום מחלה מבית-החולים בנוגע לתקיפה לכאורה. 12. שבוע לאחר מכן, ביום 17.11.10, שלח המשיב לעותרים מכתב, בדבר זימונם למשרד הפנים ליום 29.11.10 "לצורך בירור" בעניינם (נספח מש/14 לכתב-התשובה). לא נתחוור מכתבי הטענות האם העותרים התייצבו במשרד הפנים במועד הנ"ל. מכל מקום, כאשר התייצבו העותרים במשרדי העותר ביום 2.12.10, נמסרה להם החלטת המשיב הפסקת ההליך המדורג ודחיית הבקשה להארכת רישיון הישיבה של העותרת (נספח מש/15). יודגש, כי המשיב לא הסביר בכתב-התשובה מדוע ניתנה החלטה בדבר דחיית ההליך המדורג, מבלי שנערך ה"בירור" שאליו הוזמנו העותרים. משהודע לעותר באותו מעמד על החלטת המשיב, הגיש ערר במסגרתו ביקש שייערך שימוע נוסף בעניינם, לאור הטענה כי הוא ובת-זוגו יישרו את ההדורים ביניהם (הדף הנספח למש/15). 13. ביום 5.12.10, התקבלה במשרדי המשיב פנייה בכתב מטעם ב"כ העותרים דאז, עו"ד גביש, אשר ביקש להעביר לידיו עותקים מהפרוטוקולים של השימועים שנערכו לעותרים על-ידי המשיב, וכן את החלטת הסירוב. במסגרת שיחה טלפונית שנערכה עִמו, סוכם כי לצורך הטיפול בבקשתו עליו להמציא למשיב ייפוי כוח מקורי מטעם העותרים. בנוסף לכך, ביום 7.12.10 התייצבה בלשכת המשיב אִמה של העותרת וביקשה לקבל הבהרות על מעמדה של העותרת בישראל. במענה לשאלות שנשאלה בעניין העותרת, מסרה האֵם בתחילה כי העותרת כלל לא שהתה בביתה, אולם לאחר מכן שינתה את גרסתה, וציינה כי בתה אכן לנה אצלה לתקופה קצרה לאור מריבה שפרצה בין העותרים. 14. ביום 12.12.10 התייצב העותר בלשכת המשיב, שם נמסר לו עותק מהחלטת הסירוב (נספח מש/18 לכתב התשובה). בהחלטה האמורה של המשיב צוין, כי לאחר מספר שימועים שנערכו לעותרים, מהם עלה כי הם מצויים בהליכי גירושין, ובשים לב לבקשותיה הקודמות של העותרת לקבלת מעמד מכוח שבות או גיור אשר נדחו בעבר, לא השתכנע המשיב ברמה מספקת מכנות קשר הנישואין של העותרים והחליט על דחיית הבקשה לקבלת אשרת שהייה בישראל והפסקת ההליך המדורג בעניינה של העותרת. עוד באותו היום הגיש העותר למשיב מכתב ערר נוסף. בערר טען העותר, בין-השאר, כי הוא והעותרת לא פתחו בהליכי גירושין, וביקש כי ייערך שימוע נוסף בעניינם לפני קבלת החלטה סופית (מש/20). להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 13.12.10 התקבלה במשרדי המשיב הודעה מטעם ב"כ העותרים דאז, על הפסקת ייצוגם של השניים. יומיים לאחר קבלת המכתב בדבר הפסקת הייצוג, הועבר הערר שהגישו העותרים להכרעת מטה מינהל האוכלוסין. ביום 2.5.11 נשלח לעותרים מכתב מטעם המשיב הדוחה את הערר. בנימוקי ההחלטה צוין, כי המשיב לא שוכנע באשר לכנות הקשר בין הצדדים, ומשכך על העותרת וילדיה לצאת מהארץ תוך 14 יום. בהחלטה בערר לא הייתה התייחסות לבקשתו של העותר לעריכת שימוע נוסף לבני הזוג. החלטת ועדת ההשגה 15. בחודש יולי 2011 הגישו העותרים עתירה מינהלית נגד החלטת המשיב (עת"מ (י-ם) 7729-01-11). עתירה זו נמחקה בהסכמת הצדדים ביום 18.7.11, תוך הפניית העותרים להגשת השגה לוועדת ההשגה לזרים. ביום 4.8.11 הגישו העותרים השגה לוועדה, שבגדרה טענו, בין-השאר, כי המשיב חרג מסמכותו בכך שבהחלטתו התייחס, במסגרת מכלול השיקולים, לבקשות העבר של העותרת לקבלת מעמד בישראל, וכי החלטתו לא נומקה כיאות. עוד נטען, כי הגם שהקשר בין הצדדים ידע עליות ומורדות, חיים הם כיום יחדיו כזוג נשוי לכל דבר ועניין. עוד הלינו העותרים בהשגה, על כך שהמשיב לא בחן את טענתם לפיה יישרו את ההדורים ביניהם, "השלימו וגישרו על פעריהם" וחזרו לחיות כזוג נשוי לכל דבר ועניין. המשיב הגיב להשגה רק ביום 1.3.12, זאת - כלשון החלטת ועדת ההשגה - "באיחור רב ולא סביר אפילו בהתחשב בעומס העבודה המוטל על באי כוח המשיב". 16. ביום 20.6.12 החליט יו"ר ועדת ההשגה (עו"ד דותן ברגמן) לדחות את ההשגה, בקובעו כי החלטת המשיב אינה חורגת ממתחם הסבירות. נקודת המוצא בהחלטתו של יו"ר ועדת ההשגה הייתה, כי בין העותרים התקיימה "תקופה מסוימת של מערכת יחסים כנה", וכי על-רקע זה הוענקו לעותרת אשרות שהייה בישראל במסגרת ההליך המדורג. כן הבהיר, כי יש להבחין בין "קושי בזוגיות" לבין "חוסר כנות" של קשר הנישואין. הוא ציין, כי: "אם היה נשלח מכתבו של המשיג ביוני 2010 בו הוא מודיע על הליכי גירושין מהמשיגה, ולאחר-מכן היו מודיעים המשיגים על כך שהשלימו, ומני אז היו יחסיהם מתנהלים על מי מנוחות לא היה מקום להפסיק את ההליך המדורג". ואולם, לנוכח מכלול הראיות שפורטו בסקירת הרקע העובדתי לעיל, סבר יו"ר ועדת ההשגה, כי אין להתערב במסקנת המשיב לפיה הקשר הזוגי שבין העותרים אינו כן. כן ציין יו"ר ועדת ההשגה, כי "אין גם ליתן משקל של ממש לרצונה של האישה המוכה... לשוב ולנהל מערכת יחסים זוגית עם המכה... באשר רצון זה יכול ונובע מ'תסמונת האישה המוכה' ". עוד קבע יו"ר הוועדה, כי אין כל פסול בשקילת בקשותיה הקודמות של העותרת לקבלת מעמד בישראל במסגרת החלטת המשיב, וכי הדבר אף יכול להביא להכבדת הנטל הרובץ עליה כמבקשת מעמד מכוח נישואין. הוא הוסיף וציין, כי נימוק זה כלל לא שימש את המשיב לצורך דחיית הבקשה, שכן כבר בעת בה הוגשה הבקשה לקבלת מעמד בישראל על-ידי העותרת, ידע משרד הפנים על בקשותיה הקודמות, אך נתונים אלו לא מנעו ממנו להעניק לה מעמד ארעי ולשלבה במסגרת ההליך המדורג לאיחוד משפחות. תמצית טיעוני הצדדים 17. העותרים טוענים, כי במסגרת שיקול הדעת של המשיב, לא היה מקום להביא בחשבון את בקשותיה הקודמות של העותרת לקבלת מעמד בישראל, אלא רק לבחון את כנות קשר הנישואין בין הצדדים, בדיקת מרכז החיים בישראל והיעדר מניעה ביטחונית או פלילית לאישור הבקשה, כקבוע בנוהל. לדידם, אין כל רלוונטיות לעובדה, כי לפני נישואיו של העותר לעותרת, ניסתה האחרונה ניסתה לקבל מעמד בישראל מכוח חוק השבות ואף הגישה בקשה לגיור, וכי לא היה מקום לזקוף לחובת העותרת נתונים אלה בגדרו של ההליך המדורג. עיקר טרונייתם של העותרים מופנית לכך שהחלטתו הסופית של משרד הפנים לא נסמכה על בחינה מעמיקה ועדכנית של קשר הנישואין, ובפרט כאשר העותרים הודיעו למשרד הפנים כי התגברו על המשבר וגישרו על הפערים הזוגיים, וביקשו כי ייערך שימוע נוסף לבחינת טענתם זו. העותרים צירפו לעתירה תצהירים של בני משפחה וידידים, המעידים כי השניים שבו לחיות ככל זוג בקשר נישואין כן. לדידם, בנסיבות אלו, החלטת המשיב להפסיק את ההליך המדורג ולשלול את מעמדה של העותרת, פוגעת בזכותו החוקתית של העותר לחיי משפחה. מטעם זה גורסים העותרים, כי החלטת ועדת ההשגה לא הייתה סבירה. 18. ב"כ המשיב טוען, בין-השאר, כי העותרים לא עמדו בנטל הבאת הראיות המוטל עליהם לשם הוכחת כנות הקשר ביניהם. לגרסת המשיב, בקשת העותר להפסיק את ההליך המדורג בעניינה של העותרת מעלה חשד כבד בדבר כנות הקשר בין השניים. עוד טוען ב"כ המשיב, כי בשימועים השונים שנערכו לעותרים נמצאו סתירות המעידות על חוסר כנות קשר הנישואין - כדוגמת מידע סותר על מקום מגוריה של העותרת במהלך ימות השבוע, וכן הכחשות העותר באשר לאלימות שנקט כלפי העותרת - המנוגדות לגרסתה של העותרת. בנוסף טוען ב"כ המשיב, כי סירובה של העותרת להמציא מסמכים שישפכו אור על האירוע האלים בין העותרים, הצהרתה כי העותר חושש שהיא מנצלת אותו לשם קבלת מעמד, והעובדה כי העותר נסע לחו"ל לבילוי עם חברתו לשעבר ואף שהה עִמה בארץ בעת שהיו בני הזוג נשואים זה לזו, מעידים כי העותרים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכחת כנות הקשר הזוגי. לגרסת ב"כ המשיב, החלטת המשיב הִנה סבירה, ולא קמה עילה להתערב בהחלטת ועדת ההשגה אשר דחתה את השגת העותרים. האם היה מקום לערוך שימוע נוסף בעניינם של העותרים? 19. בעת שילובם של העותרים בהליך המדורג בשנת 2008, יצא משרד הפנים מן ההנחה שהעותרים נישאו זו לזה, ולא התעורר חשד בשאלת כנות הקשר ביניהם. לפיכך, העניק המשיב לעותרת אשרות שהייה בישראל במסגרת ההליך המדורג. על-רקע זה, הן משרד הפנים והן ועדת ההשגה יצאו מן ההנחה, כי לא התעורר ספק בשאלת כנות הנישואין, עד למשבר היחסים שפקד את בני הזוג במהלך ההליך המדורג. כאמור, בין החודשים יוני לנובמבר 2010, נקלעו בני הזוג למשבר במערכת היחסים הזוגית, זאת כמפורט בסקירת הרקע העובדתי לעיל. בפרק זמן של כחמישה חודשים קיים המשיב שני שימועים לעותרים, זאת בעקבות טענותיהם כי יישרו את ההדורים ביניהם וחזרו לנהל אורח חיים זוגי תקין. ב"כ העותרים לא חולק על כך, כי מערכת היחסים בין העותרים בפרק הזמן האמור, לא הייתה בבחינת קשר נישואין כן, לצורך החלת הנוהל. נשאלת השאלה, האם בעקבות הודעת העותרים למשיב, מיום 10.11.10, לפיה המשבר ביניהם חלף והם חזרו לנהל מערכת יחסים זוגית תקינה, היה מקום לערוך לשניים שימוע נוסף, בטרם תתקבל החלטה בדבר המשך ההליך המדורג. סבורני, כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב, זאת מהטעמים שיובאו להלן. ראשית, על-רקע זכות היסוד החוקתית של העותר לחיי משפחה עם בת-זוגו, שהיא תושבת זרה, ונוכח העובדה שמדובר, אף לשיטתו של המשיב, בבני זוג שקיימו מערכת יחסים זוגית כנה עד למשבר שפקד אותם בחודש יוני 2010, לא היה מקום להפסיק את ההליך המדורג ולהורות לעותרת לעזוב את הארץ לאלתר, מבלי שנבדקה, באמצעות שימוע, טענתם של העותרים, בפנייתם מיום 10.11.10, לפיה חל שינוי בנסיבות והם חזרו לנהל אורח חיים זוגי תקין. זאת ועוד, בעקבות פנייתם האמורה של העותרים מיום 10.11.10, זימן המשיב את העותרים למשרדיו לשם עריכת "בירור" (כאמור במכתב נספח מש/14 לכתב התשובה), אשר לכאורה התחייב, כאמור לעיל. אולם, "בירור" כאמור לא נערך לשניים; ובעת שהתייצבו במשרדי המשיב הודע להם על ההחלטה להפסיק את ההליך המדורג ולהרחיק את העותרת מן הארץ. לא ניתן הסבר בכתב-התשובה, מדוע לא נערך ה"בירור" שאליו הוזמנו העותרים, קרי - שימוע נוסף עם בני הזוג, בטרם נתקבלה ההחלטה. לא זו אף זו, ההנחה של ועדת ההשגה, לפיה הודעתה האחרונה של העותרת בדבר יישוב ההדורים עם העותר, הִנה חלק מ"תסמונת האישה המוכה", הועלתה מבלי שהיה ניסיון לברר את הדברים באמצעות שימוע נוסף, אשר נתבקש בנסיבות העניין. מכל מקום, ככל שהתעורר חשד בעיני המשיב או ועדת ההשגה, כי העותרת היא אישה מוכה - לא היה מקום לדחות את הבקשה ולהורות לעותרת לעזוב את הארץ, מבלי לבחון אם יש להעניק לה מעמד בהתאם ל"נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן-הזוג הישראלי". זאת ועוד אחרת, היות שהחלטת ועדת ההשגה ניתנה כשנתיים לאחר תקופת משבר היחסים בין בני הזוג, והואיל ובגדרה של ההשגה טענו העותרים כי שבו לקיים חיי זוגיות כנים ותקינים עד למועד הגשת ההשגה, מן הראוי היה שהוועדה תורה על החזרת עניינם של העותרים לבחינה מחודשת של המשיב, לאחר שימוע נוסף שיתקיים לעותרים, ולוּ בשל חלוף הזמן הממושך מאז המשבר ועד למועד מתן ההחלטה בהשגה. התוצאה 20. אשר על כל האמור לעיל, העתירה מתקבלת במובן זה שהחלטת משרד הפנים להפסיק את ההליך המדורג בעניינם של העותרים מבוטלת, ותינתן על-ידי המשיב החלטה חדשה לאחר שיתקיים שימוע נוסף לעותרים. כפועל יוצא, מבוטלת הוראת המשיב לעותרת ולילדיה הקטינים לעזוב את הארץ. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ועדת ההשגה לזריםמשרד הפניםעתירה מנהלית