חישוב היטל הסלילה על בעלים משותפים של חלקת מקרקעין הקשורים ביניהם בהסכם שיתוף ובמיוחד מקום שבו אושרה תכנית חלוקה שטרם נרשמה. בנוסף חלוקים הצדדים בשאלות דיוניות נוספות שיפורטו להלן. רקע 2. עניינה של העתירה במקרקעין המצויים ברחוב השושנה 25 בבנימינה, הידועים כחלקה 5 גוש 10166 (להלן: "החלקה"). החלקה כלולה בתכנית המתאר לבנימינה ש/23א'. על פי תכנית זו יועדה החלקה לחקלאות. ביום 26/8/93 פורסמה למתן תוקף תכנית מתאר מקומית שב/מ/522 החלה על חלקה הצפון מערבי של החלקה. התוכנית שינתה את ייעודו של אותו חלק מייעוד חקלאי לאזור מגורים א' וחילקה אותו לשני מגרשים, מגרש מספר 300 ששטחו 540 מ"ר ומגרש מספר 301 ששטחו 660 מ"ר. יצוין כי רק שני המגרשים גובלים ברחוב השושנה. יתרת החלקה, שייעודה חקלאי, מצויה בעורף המגרשים ואינה גובלת ברחוב. הבעלות בחלקה מתחלקת בין מספר בעלים. בין בעלי הזכויות בחלקה נערך ביום 9/2/1999 הסכם שיתוף המחלק את זכויות החזקה בחלקה. הסכם שיתוף זה נרשם בלשכת רישום המקרקעין ביום 27/10/1999. 3. בשנת 1999 רכשה העותרת 780 חלקים מתוך 17097 חלקים. חלקים אלו הקנו לה על פי הסכם השיתוף זכויות במגרש 300 (להלן "המגרש") וכן שטח נוסף של 240 מ"ר מהחלק החקלאי של החלקה. מאחר ובאותה עת טרם נרשם המגרש כחלקה עצמאית בלשכת רישום המקרקעין, נרשמה העותרת כבעלים של 780/17097 חלקים מהחלקה. יצוין עוד כי מכוח התוכנית המקומית והסכם השיתוף קיבלו הבעלים השונים בחלקה היתרי בניה במגרשיהם ואין חולק כי במגרש העותרת הוקם בית מגורים. 4. ביום 18/5/04 פורסמה למתן תוקף תוכנית ש/מק/522ז, הכוללת טבלאות הקצאה ואיזון לתוכנית ש/במ/522 הנ"ל. בהתאם לטבלאות ההקצאה, מגרש 300 הוקצה לעותרת ומגרש 301 הוקצה לבעלים האחרים בחלקה, יורשי דניאל בן ארי ז"ל. 5. בשנת 2003 קיבלה המשיבה החלטה על סלילת רחוב השושנה. עם סיום השלב הראשון של הסלילה שלחה המשיבה לעותרת ביום 22/11/07 דרישה לתשלום אגרת סלילה (חשבון חלקי מס' 1) בסך של 24,809.16 ₪ (נספח 1 לתשובה). בדרישה צוין כי התחשיב בוצע על פי חוק העזר לבנימינה (סלילת רחובות), התשי"א-1950. העותרת חויבה על פי אורך חזית מגרש של 18.89 מטר. 6. עם קבלת הדרישה פנתה העותרת למשיבה בטענה כי החיוב נשוא הדרישה שגוי. לטענתה את החישוב יש לבצע לפי חלקו היחסי של כל אחד מהבעלים המשותפים בחלקה, כפי חלקיהם ולא על פי אורך חזית המגרש. המשיבה קיבלה את טענת העותרת וביום 9/3/08 הוציאה לה דרישה מתוקנת, על פיה היא חויבה על פי אורך חזית של 1.91 מטר בלבד, כלומר המשיבה חילקה את הדרישה בין הבעלים בחלקה על פי חלקיהם (נספח 2 לתשובה). בעקבות תיקון החיוב פנו הבעלים האחרים בחלקה אל המשיבה בטענה כי החיוב המתוקן שגוי (נספח 3 לתשובה). 7. אותה עת עמדה שאלת חישוב היטל הסלילה על בעלים משותפים של חלקת מקרקעין על פי חוק העזר לבנימינה (סלילת רחובות), התשי"א- 1950 לדיון בבית המשפט במסגרת עתירה שהגישו תושבים אחרים (עת"מ 464/08). לפיכך החליטה המשיבה שלא לנקוט עמדה בטענותיהם הסותרות של בעלי החלקה והמתינה לתוצאות ההליך המשפטי. חשוב לציין כי ביום 11/1/09 ניתן פסק דין שדחה את העתירה האמורה. בפסק הדין נדחתה העתירה מחמת שיהוי בהגשתה אולם בית המשפט הוסיף כי הואיל והחלקה מעולם לא חולקה, חישוב ההיטל צריך להיעשות על פי חלקו היחסי של כל אחד מבעלים מהחלקה כולה. אולם על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון (עע"מ 1330/09) והמשיבה המשיכה והמתינה עד להכרעה סופית. 8. בינתיים, ביום 28/6/10 מכרה העותרת את זכויותיה במגרש (הסכם המכר צורף כנספח 3 לעתירה). העותרת פנתה למשיבה לתשלום חובותיה בקשר עם המגרש טרם העברת הזכויות בו, וביום 11/8/10 קיבלה אישור המופנה לרשם המקרקעין (נספח 4 לעתירה), בו צוין: "הננו לאשר בזה, כי כל החובות החלים על הנכס המפורט מטה, שולמו במלואם למועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה עד לתאריך 31/8/2010 ואין התנגדות מצידנו לביצוע העברת בעלות/רישום משכנתא בספרי המקרקעין בקשר לנכס שפרטיו כדלהלן: אישור זה בתוקף עד: 31.10.2010 [...] אישור זה אינו משחרר את בעל הנכס ו/או המחזיק בו מתשלום חוב שהיה רובץ על הנכס בזמן מתן האישור ואשר בטעות לא נתגלה ולא נדרש ע"י המועצה ולא שולם על ידו בעת מתן האישור." 9. ביום 18/10/10 בוצעה התחשבנות נוספת בין העותרת למשיבה בגין אגרות ביוב, מים, ארנונה ופיתוח, וזאת לצורך סגירת חשבון העותרת אצל המשיבה (נספח 5 לעתירה). למחרת מסרה המשיבה לעותרת אישור העדר חובות (נספח 6 לעתירה) בו צוין, כי: "לבקשתך הריני לאשר כי אין לכם חובות למועצה בגין הנכס ברח' השושנה 25 גוש 10166 חלקה 300 בבנימינה - גבעת עדה נכון לתאריך 20.08.2010." לאישור זה הוספה אותה ההסתייגות המצוינת גם בסיפה לאישור מיום 11/8/10. 10. בינתיים נמשכו עבודות הסלילה ברחוב השושנה. ביום 19/9/10 שלחה המשיבה לעותרת דרישה לתשלום אגרת סלילה (חשבון מסכם). בדרישה חויבה העותרת בסך של 2,061 ₪ על פי אורך חזית של 1.91 מטר (יתרה לתשלום בקיזוז החשבון החלקי ששולם בעבר) (נספח 4 לתשובה). דהיינו גם בדרישה זו חויבה העותרת על פי חלקה היחסי בחלקה ולא על פי אורך חזית המגרש שבחזקתה. בסמוך לאחר מכן ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 1330/09 דנון נ' המועצה המקומית בנימינה - גבעת עדה (ניתן ביום 27/4/11) (להלן: "עניין דנון"). בפסק דין זה אישר בית המשפט את דחיית העתירה בשל שיהוי אולם הוסיף, בהערת אגב, כי "יש הגיון" בחישוב ההיטל על פי המצב הפיזי בשטח, דהיינו על פי אורך חזית השטח המוחזק על ידי כל אחד מהבעלים. בהסתמך על פסק דין זה שלחה המשיבה לעותרת ביום 16/5/11 דרישה מתוקנת לתשלום אגרת הסלילה (חשבון מסכם), לפיה היא חויבה לפי אורך חזית של 18.89 מטר. הדרישה עמדה על סך של 40,666.11 ₪ (נספח 5 לתשובה, להלן: "דרישת התשלום שבמחלוקת"). ההליכים הקודמים 11. אגרת סלילה נוספת זו לא שולמה על ידי העותרת. כחודש לאחר הוצאת דרישת התשלום המתוקנת, ביום 23/6/11, נשלח לעותרת מכתב התראה לתשלום חוב אגרת הסלילה. התראה נוספת נשלחה אליה ביום 27/3/12. עם קבלת התראות אלו פנתה העותרת, באמצעות באי כוחה, למשיבה בדרישה לבטל את החוב, מאחר ובטעות יסודו. פניותיה של העותרת לא נענו, והמשיבה אף החלה לנקוט בהליכים לגביית החוב בדרך של הטלת עיקולים על חשבון הבנק של העותרת. דין ודברים שנוהל בין באי כוח העותרת והמשיבה לביטול אגרת הסלילה הנוספת לא נשא פרי, ועל כן הוגשה העתירה הנוכחית. טענות הצדדים 12. העותרת מבקשת לבטל את דרישת החוב מכמה טעמים; העותרת חוזרת על טענתה כי דרך החישוב הנכונה הינה על פי חלקו היחסי של כל שותף בחלקה ולא לפי אורך חזית השטח המוחזק על ידו. כן טוענת העותרת כי המשיבה מנועה מלדרוש את יתרת החוב הנטענת שכן אישורי המסים שמסרה לה בחודש 8/10 ובחודש 10/10 משתיקים את המשיבה מלדרוש תשלום נוסף. העותרת מבהירה כי קבלת האישורים יצרה אצלה צפייה וכי הסתמכה על האישורים בעת ביצוע עסקת מכר הזכויות בחלקה. עוד טוענת העותרת כי ההחלטה על הסלילה נתקבלה לפני שנים רבות ועל כן דרישת התשלום התיישנה. התנהלות המועצה בגביית החוב נגועה גם בשיהוי כבד של שנים רבות. שיהוי זה אף חורג מהכללים הקבועים בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעניין "הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המסים (גביה)". 13. המשיבה טוענת מנגד כי הדרישה הוצאה כדין, בהתאם להוראות חוק העזר. חוק העזר נוקט בשיטת דמי ההשתתפות, לפיה מחויבים בעלי הנכסים הגובלים ברחוב שנסלל על פי אורך חזית הנכס שבהחזקתם. במסגרת תכנית המתאר החלה על החלקה הנדונה קיימת טבלת הקצאות המלמדת על החלוקה הפנימית בחלקה, ודרישת החיוב הוצאה כדין בהסתמך על חלוקה זו. המשיבה טוענת גם כי בעלי ריבה הנכונים של העותרת הינם הבעלים האחרים בחלקה, אשר יצטרכו לשאת את יתרת תשלום ההיטל אם תתקבל טענת העותרת. המשיבה טוענת גם כי יש לסלק את העתירה על הסף מחמת השיהוי הרב בהגשתה, למעלה משנה לאחר משלוח דרישת התשלום שבמחלוקת. לעניין טענת ההתיישנות מבהירה המשיבה כי המועד הרלבנטי אינו מועד ההחלטה על הסלילה אלא מועד הוצאת דרישת התשלום, ובעניין זה לא חלה כל התיישנות. לעניין האישורים טוענת המשיבה כי אין בהם כדי לבטל חוב קיים או למנוע את תשלומו, ובכל מקרה הם היו נכונים ליום בו ניתנו ואילו החוב נוצר כמעט שנה לאחר מכן. דיון והכרעה 14. כאמור הצדדים חלוקים במספר טענות כשהעיקרית ביניהן הינה דרך חישוב ההיטל בחלקה משותפת. כפי שאפרט להלן הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות, אולם טרם אגש לבחינת הטענות בסוגיית חישוב ההיטל אדון בטענות מקדמיות שהעלו הצדדים. שיהוי 15. העותרת אינה חולקת כי קיבלה את הדרישה מיום 16/5/11 ואת מכתבי ההתראה מיום 23/6/11 ומיום 27/3/12. עם קבלת המכתבים באו באי כוחה בדברים עם המשיבה ובא כוחה. רק לאחר שלא הצליחו להגיע להבנות, הוגשה ביום 25/7/12 העתירה. חלפו אפוא ארבעה חודשים ממועד ההתראה השנייה, ומעל לשנה ממועד ההתראה הראשונה, עד להגשת העתירה. 16. תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן: "(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין. (ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. (ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך." הואיל ואין בדין הוראה מיוחדת הקוצבת זמן להגשתה של עתירה לביטול דרישה לתשלום היטל סלילה, היה על העותרת לעשות כן לא יאוחר מ-45 ימים ממועד קבלת דרישות התשלום, כלומר מיום 16/5/11. אף אם נספור רק מיום קבלת מכתבי ההתראה ולא מכתב הדרישה, הרי שחלפו חודשים ארוכים עד להגשת העתירה. 17. כאן אעיר כי התכתבות בין באי כוח הצדדים אינה יכולה לבסס ארכה להגשת העתירה אלא אם הדבר עולה, במפורש או במשתמע, מהדברים שהוחלפו בין הצדדים (ראו בג"צ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד לג(1) 271, 272-273 (1979)). עיון בהתכתבויות שבין הצדדים אינו מלמד על ארכה להגשת העתירה ולכל היותר ניתנה לעותרת ארכה לתשלום בטרם יימשכו הליכי הגבייה (ראו מכתב מיום 13/6/12). מכאן שהעתירה הוגשה בשיהוי. 18. כפי שנאמר בעניין דנון (עע"מ 1330/09), במקרה כגון זה הנדון יש חשיבות גדולה במיוחד לאלמנט הזמן בפנייה לבית המשפט, מאחר וקביעה לפיה העותרת אינה צריכה לשאת בדמי ההשתתפות משמעותה כי הנושאים בנטל יהיו שותפיה לחלקה. ככל שחולף הזמן עלול להיווצר קושי גובר והולך למשיבה לגבות את החוב מאלה שלא נדרשו בתחילת הדרך לשלמו. אף כי הגעתי למסקנה כי העתירה הוגשה תוך שיהוי, אוסיף מספר מילים גם לטענות העותרת לגופה של העתירה, שכן הגעתי למסקנה כי גם טענות אלו אינן יכולות להועיל. התיישנות החוב 19. סעיף 5 לחוק העזר קובע כי מועד התגבשות החיוב בהיטל הסלילה הינו "עם השלמת הסלילה", או - במקרה ומדובר בסלילה בשלבים - "עם השלמת כל שלב". במקרה הנדון ההחלטה על ביצוע הסלילה ברחוב השושנה התקבלה בשנת 2003, ודרישה חלקית ראשונה לתשלום היטל סלילה, עם סיום שלב הסלילה הראשון, הוצאה לעותרת בשנת 2007. לאחר שפנתה למשיבה לתיקון סכום הדרישה, שילמה העותרת את היטל הסלילה בגין אותו שלב. הסלילה נמשכה והסתיימה בחודש מאי 2010. מכאן כי שלב הסלילה בגינו הוצאה דרישת התשלום שבמחלוקת החל לכל המוקדם בשנת 2007. לאור לוחות הזמנים האמורים והוראות סעיף 5 לחוק העזר, על דרישת התשלום שהוצאה בשנת 2010 ולאחר מכן שוב בשנת 2011, לא חלה כל התיישנות. ההסתמכות על האישורים 20. העותרת סומכת טענותיה גם על האישורים בדבר העדר חובות שנתנה לה המשיבה. כאמור, סלילת רחוב השושנה הסתיימה בחודש מאי 2010. במועד זה התגבש החיוב בהיטל הסלילה. העותרת מכרה את הנכס כחודש לאחר מכן, כלומר כל יתרת החוב התגבשה בעת שהעותרת הייתה בעלת הזכויות במגרש. 21. דרישת התשלום בגין השלב האחרון של הסלילה הוצאה ביום 19/9/10. באישורים בדבר העדר החובות שנתנה המשיבה לעותרת נרשמה במפורש הסתייגות לפיה אין באישורים כדי לשחרר את בעל הנכס מתשלום חובות קיימים על הנכס, אשר אך בשל טעות לא נתגלו או לא נדרשו. אישור העדר חובות הראשון ניתן לעותרת ביום 11/8/10, דהיינו בטרם הוצאה דרישת התשלום שבמחלוקת. במועד הוצאת האישור טרם נודע אפוא סכום ההיטל לתשלום ועל כן אין סתירה בינו ובין הדרישה לתשלום. האישור השני ניתן לעותרת ביום 18/10/10, כלומר לאחר הוצאת דרישת התשלום, אך מצוין בו כי אישור העדר החובות הינו נכון לתאריך 20/08/2010, כלומר קודם להוצאת הדרישה. אין אפוא באישורים על העדר חובות כדי לפטור את העותרת מתשלום חוב היטל הסלילה. טענת העותרת בדבר הסתמכות על האישורים אינה יכולה לעמוד לה, שהרי האישורים ניתנו אחרי שמכרה את זכויותיה בנכס וברי כי לא יכלה לכלכל צעדיה בעסקת המכר על אישורים שטרם ניתנו. החיוב בהיטל 22. בטרם אתייחס למחלוקת אקדים מספר הערות על שיטת חישוב היטלי סלילה. קיומם של חיים מודרניים מחייב את הרשויות המקומיות השונות לדאוג להקמת והחזקת תשתיות בתחום המוניציפאלי. תשתיות אלו כוללות כמובן גם דרכי גישה ממקום למקום בשטח הרשות, ולצורך כך מוסמכת הרשות להחליט על סלילת דרכים. סעיף 249 לפקודת העיריות [נוסח חדש] מגדיר את סמכויות העירייה (להבדיל מחובותיה), וקובע, בין היתר, את סמכותה לסלול כבישים ומדרכות (ס"ק (11) ו-(12)). אף שאין על הרשות חובה לסלול כבישים ומדרכות, דומה שאין חולק כי סלילת הכבישים הינה אחד התפקידים החשובים של עירייה בעיר מודרנית וחלק מחובתה לדאוג לרווחתם של תושביה. 23. לצורך הקמת תשתיות עירוניות זקוקה הרשות למימון. מימון זה עשוי להתקבל מגביית מסים עירוניים, מהקצבות ממשלתיות, ממכירת שירותים או מהטלת תשלומי חובה נפרדים על התושבים. סעיפים 250 ו-251 לפקודת העיריות [נוסח חדש] מסמיכים את העירייה להתקין חוקי עזר ולהורות על הטלת היטלים, אגרות ודמי השתתפות על כל אדם, לצורך ביצוע "הדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשות על פי הפקודה או על פי דין אחר או לעזור לה בביצועים". במסגרת זו התקינו מרבית הרשויות המקומיות בארץ חוקי עזר הקובעים הוראות בדבר ביצוע עבודות פיתוח והטלת תשלומי חובה לצורך מימונם. 24. מקובל להבחין בין שתי שיטות מימון שונות על-פיהן נוהגות הרשויות המקומיות להטיל חיובים על התושבים; השיטה הראשונה אשר רווחה בעבר במרבית הרשויות המקומיות, הינה שיטת "דמי השתתפות". בשיטה זו מטילה הרשות על בעלי נכסים הגובלים בכביש שנסלל לשאת בעלות סלילת קטע הכביש הגובל עם נכסיהם. העירייה נוהגת לחשב את עלות סלילת הכביש ואת ההוצאות שהוציאה בפועל לסלילתו ולחלקן בין בעלי הנכסים הגובלים עם הכביש. חלוקה מקובלת הינה על-פי אורך חזית הנכסים. השיטה השנייה הינה שיטת ההיטל. על-פי שיטה זו מנותקת זיקת המימון, דהיינו מנותקת הזיקה שבין ההוצאות שהוצאו בפועל, לסכום החיוב המוטל על בעל כל נכס גובל. בשיטה זו מחושבת העלות הכוללת הצפויה (העתידית) של הוצאות הרשות לסלילת הכבישים ברחבי הרשות ומחולקת בין כלל התושבים על-פי תעריף קבוע מראש. תעריף זה נקבע על-פי קריטריונים שונים כגון שטח המגרש, השטח הבנוי, סוגי השימוש בשטחים השונים וכדומה. במקרה שכזה אין הכרח שההיטל המוטל על בעל נכס פלוני ישקף בדרך כלשהי את עלות הכנת התשתית המשרתת את אותו נכס, ודי בכך שסך הוצאות הסלילה בתחומי הרשות בעבר ובעתיד ישתקף בסך ההיטלים המוטלים על התושבים. 25. שיטת דמי ההיטל אומצה על ידי מרבית הרשויות המקומיות בארץ אולם שתי השיטות מוכרות ואין לפסול אף אחת מהן. מועצה מקומית בנימינה - גבעת עדה לא שינתה את שיטת חישוב היטל הסלילה ועדיין נוקטת בשיטת דמי ההשתתפות. חוק עזר לבנימינה (סלילת רחובות), התשי"א-1950 קובע בסעיף 5 כדלקמן: "בעלי הנכסים הגובלים רחוב שבו נסלל כביש, לפי חוק עזר זה, ישתתפו בהוצאות סלילתו, כדי 100%. סכום השתתפותם זה יחולק ביניהם ביחס לאורך חזיתות נכסיהם הגובלים את הרחוב, וישולם למועצה, על ידי כל אחד מהם, מיד עם השלמת הסלילה; ואולם אם נסלל הכביש שלבים שלבים, רשאית המועצה לגבות מכל אחד מבעלי הנכסים, מיד עם השלמת כל שלב, את סכום השתתפותו בהוצאות כל שלב, או השלבים שהושלמו לפניו, בשיעור האמור". 26. חוק העזר קובע אפוא כי הוצאות סלילת הכביש יושתו על בעלי נכסים גובלים, ומפרט כיצד יחולק סכום ההוצאות ביניהם. אף כי חוק העזר אינו מגדיר מהם "נכסים גובלים", העותרת אינה חולקת על העובדה כי המגרש נשוא העתירה הינו נכס גובל. העותרת אף אינה חולקת על סכום ההיטל ביחס לחלקה כולה. מוקד המחלוקת בין הצדדים הינו אופן חלוקת הסכום בין השותפים בחלקה. 27. המשיבה סמכה את חלוקת התשלום על תכנית המתאר שחילקה את החלקה למגרשים ועל טבלת ההקצאה ולפיה הוקצה המגרש לעותרת. המשיבה אימצה את הגישה ולפיה בעל נכס גובל הינו בעל הזכויות במגרש הגובל פיסית ברחוב. העותרת טוענת לעומת זאת כי היה על המשיבה לחלק את תשלום ההיטל בהתאם לשיעור חלקו היחסי של כל אחד מהבעלים בחלקה, כפי הקבוע בהסכם השיתוף אשר נרשם בלשכת רישום המקרקעין. 28. בעניין זה הדין עם המשיבה. טבלאות ההקצאה המחלקות את החלקה בין הבעלים המשותפים כלולות בתוכנית מתאר ועל כן הן חיקוק מחייב. הן גם תואמות את המצב הפיסי בשטח. בעניין דנון הנ"ל הביעו השופטים את דעתם, אף כי בהערת אגב, כי נטייתם היא לקבל את טענת המערערים שם לפיה בעת חלוקת דמי ההשתתפות בין בעלים משותפים של מקרקעין יש להתייחס למצב הפיסי בשטח (פיסקה 9 לפסק דינו של השופט גרוניס שם). גישה זו נכונה שבעתיים במקרה הנוכחי, שכן בשונה מעניין דנון שבו חלוקת זכויות החזקה נעשתה בהסכם שיתוף בלבד, הרי שבענייננו החלוקה מעוגנת גם בתכנית מתאר מאושרת. 29. כפי שציינתי לעיל שיטת דמי ההשתתפות נזנחה במרבית הרשויות בשל הקשיים הגלומים בה ואחד מהם הינו העיוות שנוצר כאשר החיוב מוטל רק על בעל זיקה פיסית לרחוב להבדיל מזיקת ההנאה שעשויה לכלול גם בעלי נכסים אחרים. עם זאת ועל אף הקושי האמור, הרי שכל עוד לא שונתה שיטת החישוב בבנימינה, חובה עלינו לבחון את החלוקה בגדר הוראות חוק העזר המטילות את חובת התשלום על בעל "נכס גובל". אין ספק כי כאשר מחולקת חלקה בפועל בין כמה בעלים וכאשר זכויות החזקה בשטח הגובל מסורות רק לחלק מהם, הרי בעלי אותן זכויות חזקה הם שמחזיקים בנכס גובל. כל אימת שניתן לתחם את השטח שהוקצה לכל אחד מהשותפים, בין מכוח הסכם שיתוף, תשריט חלוקה או תכנית חלוקה, די בכך להגדיר מיהו בעל הזכויות בנכס הגובל. הערה 30. בשולי הדברים אציין עוד כי זכות הטיעון של העותרת לא נפגעה. טענות העותרת הובאו במלואן בפני המשיבה באמצעות באת כוחה, בעת הדין ודברים שהוחלף ביניהן לאחר קבלת מכתבי ההתראה. המשיבה שקלה את טענות העותרת, אף כי בסופו של דבר לא קיבלה אותן. סוף דבר 31. כאמור קבעתי כי העתירה הוגשה באיחור וכי מכל מקום אין כל פגם בדרישת התשלום שבמחלוקת. על כן אני דוחה את העתירה. העותרת תשלם למשיבה את הוצאות ההליך בסך של 5,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.אגרות והיטלי פיתוחמקרקעיןהיטל סלילה