סירוב להנפיק רישיון רכב בגין רכב ביבוא אישי בשל איחור

סירוב להנפיק רישיון רכב לעותרת בגין רכב ביבוא אישי, בשל איחור במועד פנייתה למשיבה לצורך ההנפקה, לפי תקנה 282(א)(3)(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה" או "התקנות").



עיקרי העובדות:


העותרת רכשה בחו"ל בפברואר 2008 רכב נוסעים פרטי M1 מתוצר פורד לינקולן טאון קאר, מתוצרת ארה"ב, לשימוש אישי. מועד ייצור הרכב היה בפברואר 2007. ביום 15.4.2008 קיבלה העותרת מהמשיבה רישיון לייבא את הרכב שרכשה. ברישיון הייבוא צויין בין היתר כי על העותרת לרשום את רכבה במשרד הרישוי עד ולא יאוחר מחלוף 24 חודשים ממועד ייצור הרכב. הרכב הגיע לישראל באפריל 2008, וביום 28.4.2008 שילמה העותרת את תשלומי המיסים בגינו (מכס אגרות נמל ועוד) ושחררה את רכבה מהנמל. באותו יום הנפיקה רשות המיסים טופס המופנה למשרד הרישוי, המאשר כי נתוני הרכב שודרו למשרד הרישוי (נספח ת/3 לנספחי העתירה). לטענת העותרת, בעקבות סיבות פיננסיות (אי החזר הלוואה לצורך רכישת הרכב ע"י העותרת לידיד שרכש עבורה את הרכב בחו"ל) ומסיבות משפחתיות (בעיות רפואיות של אימה של העותרת) התמהמהה העותרת בפנייתה למשרד הרישוי לשם ביצוע בדיקת תקינה והנפקת רישיון רכב. לגירסת העותרת היא פנתה לראשונה למשרד הרישוי לשם ביצוע בדיקת התקינה והנפקת הרישיון במכתבה למשיבה מיום 7.1.2009 (נספח ת/5 לעתירה). לעומת זאת לגירסת המשיבה העותרת פנתה אליה לראשונה, לצורך רישום הרכב במשרד הרישוי, רק ביוני 2009.

ביום 20.12.2007 פורסם ברשומות תיקון לתקנה 282(א)(3) לתקנות התעבורה, לפיו יש לרשום במשרד הרישוי רכב המיובא בייבוא אישי מסוג הרכב שייבאה העותרת עד ולא יאוחר מחלוף 24 חודשים ממועד ייצורו. תחילת תיקון התקנה הנ"ל נקבע לפי התקנות ליום 1.4.2008. מאחר ש- 24 החודשים ממועד הייצור נסתיימו בפברואר 2009, סירבה המשיבה להנפיק לעותרת את רישיון הרכב, בנימוק שפניית העותרת אליה לשם כך הייתה לראשונה, כגירסת המשיבה, רק ביוני 2009, מספר חודשים לאחר חלוף הזמן הקבוע בתקנות.

העותרת צירפה לעתירתה מכתב מיום 7.1.2009 (נספח ת/5 לעתירה), המעיד לטענתה על פנייתה למשיבה בתוך 24 החודשים ממועד הייצור, אך המשיבה טענה כי לא קיבלה אותו. העותרת צירפה לעתירתה גם מכתבים נוספים משנים 2010-2011 ששלחה לגורמים שונים במשיבה, אשר מבקשים מהמשיבה לשקול שוב בקשת העותרת בעניין.

ביום 11.7.2012 ניתן ע"י סגנית הנשיא, כב' השופטת אסתר קובו, פס"ד בעניין דומה, עת"מ (ת"א) 21787-10-11 שמואל אביטל נ' מדינת ישראל, משרד התחבורה רשות הרישוי, (להלן: "פס"ד אביטל") בו הורה בימ"ש למשיבה להנפיק רישיון רכב, למרות איחור של כשבועיים, מעבר למגבלת - 24 החודשים הנ"ל. ביהמ"ש השתמש בסמכותו לפי תקנה 269(א) לתקנות, המאפשרת לפטור אדם מעמידה במגבלת הזמן הקבועה בתקנה 282(א)(3)(ב), בעקבות פס"ד זה הגישה העותרת ביום 9.9.2012 את העתירה המנהלית דנן כנגד המשיבה, על מנת שביהמ"ש יורה למשיבה להנפיק לעותרת רישיון רכב למרות האיחור הנטען. לחילופין ביקשה העותרת בעתירתה, להורות למשיבה להשיב לעותרת את כל המסים והתשלומים ששלומו על ידה בגין ייבוא ושחרור הרכב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. עוד ביקשה העותרת בעתירה שביהמ"ש יקבע כי תקנה 282(א)(3)(ב) לתקנות בטלה ביחס לייבוא רכב אישי, בניגוד לייבוא מסחרי, בהיותה בלתי סבירה מיום התקנתה.

המשיבה הגישה בקשה לסילוק העתירה על הסף בשל שיהוי בהגשת העתירה, בשל חוסר ניקיון כפיים בהגשת העתירה, ובשל העדר עילה. העותרת הגישה תגובה לבקשת הסילוק, ולאחר מכן המשיבה השיבה לתגובת העותרת.
דיון



העותרת קיבלה תשובה סופית שלילית ממשרד התחבורה (קטי מורלי, מנהלת תחום תאום, נהלים ורישוי) עוד ביום 10.8.2009 (נספח ת/15 לעתירה) וכן תשובה סופית שלילית מאגף המכס והמע"מ במשרד האוצר עוד ביום 26.8.2009 (נספח ת/20 לעתירה). למרות זאת, העותרת הגישה את עתירתה רק ביום 9.9.2012, לאחר שעברו יותר מ- 3 שנים (!) מאז שקיבלה את תשובות המשיבה הנ"ל. בתשובותיה העמידה המשיבה את העותרת בבירור על סיבת הסירוב - האיחור לפי התקנות בבקשת הרישוי. העותרת לא הראתה הצדקה לאיחור זה.


לפני שנחקק חוק ביהמ"ש לעניינים מנהליים בשנת 2,000 נקבע ע"י כב' הנשיא שמגר ב-בג"צ 501/85 חייט נ' שר הפנים, פ"ד מ (2) , 259, 261) :
"נכונותו של בית המשפט הגבוה לצדק להיעתר לפנייתו של עותר מושפעת, בכל מקרה ובכל עת, מן הקביעה בשאלה, מהי המידה שבה יש צורך לתת את הסעד למען הצדק, ושיהוי משמעותי, שהוא חסר הצדקה, מטה את כפות המאזניים לרעת העותר".
לאחר חקיקת חוק בתי משפט לענינים מנהליים, התש"ס–2,000, נקבעו בתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א–2,000 (להלן: "תקנות בתיהמ"ש המנהליים") כללים ברורים באשר לשיהוי:
"3. (א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.
(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.
(ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך.
4. בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)".
באשר לתקנות אלו נפסק:
"לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית-משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סידרי הדין - כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך".
(עע"מ 1981/02 קיסר- הנדסה ופתוח בע"מ נ'מדינת ישראל - משרד הבטחון (לא פורסם, כב' המשנה לנשיא מ. חשין, מיום 24.3.2002) עמ' 1).

כך גם יישם את דיני השיהוי ביהמ"ש לעניינים מנהליים בירושלים, במקרה די דומה למקרה דנן, ב - עת"מ (י-ם) 14067-10-10 דן בכר נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה (לא פורסם) מיום 19.5.2011, (כב' השופט ד"ר יגאל מרזל), בסע' 9 לפסה"ד:
"...אכן קיימות עילות סף לדחיית העתירה: תחילה עניין השיהוי - ברור מהתכתובות שצורפו כי העותר ידע על עמדת הרשות לכל המאוחר בחודש יוני 2009. חלף פניה לערכאות או מיצוי מהיר של זכויותיו, בחר להתכתב עם הרשות במכתבים שמוענו לגורמים שונים. רק בחלוף למעלה משנה, הוגש ההליך לבית משפט השלום ולאחריו לבית משפט זה. המדובר אפוא בהשתהות כבדה, מעל ומעבר ל-45 הימים הקבועים בתקנות, ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד או שניתן טעם המצדיק את השיהוי".

אם כך נפסק במקרה בו האיחור של שנה, קל וחומר בענייננו, כאשר העותרת השתהתה בהגשת העתירה במשך למעלה מ – 3 שנים.

תקנה 8(3) לתקנות בתיהמ"ש המנהליים קובעת:
"8.בדיון מוקדם רשאי בית המשפט –
...
(3)למחוק או לדחות את העתירה, כולה או מקצתה";

באשר לתקנה זאת, נקבע ב – עת"מ (חי') 147/00 גלבהרט נ' המועצה הארצית לתכנון, פמ"מ תשס"א 721, כי בית המשפט אינו מוגבל בסמכותו לדחות על הסף עתירה מנהלית, והוא רשאי לעשות כן מכל נימוק ראוי :
"לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אני מחליטה על דחיית העתירה על הסף.
באשר לפן הדיוני, אני דוחה את ההשוואה לתקנות 100 ו101- לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, שכן על-פי תקנה 8(3) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א2000- מוקנית לבית-המשפט המינהלי סמכות לדחות עתירה או למוחקה על הסף כולה או מקצתה, כאשר הנימוקים הם בדרך-כלל נימוקים שהיו ניתנים על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק בהיעדר עילת התערבות ראויה מחמת שיהוי והיעדר ניקיון כפיים, ובית-המשפט המינהלי אינו מוגבל בסמכותו לדחות על הסף עתירה מינהלית והוא רשאי לעשות כן מכל נימוק ראוי".
(ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית) עמ' 909).



אומנם הייתה תכתובת מסויימת של העותרת עם גורמים בכירים יותר אצל המשיבה (כמו מכתב לעוזר שר התחבורה מיום 21.6.2010, נספח ת/23 לעתירה, מכתב לעוזר שר התחבורה מיום 18.1.2011 , נספח ת/22 לעתירה, ומכתב לשר התחבורה מיום 1.6.2011, נספח ת/24 לעתירה). אולם, גם לפי מועדים אלו, ממילא חלפו כשנה ו– 3 חודשים מאז המכתב האחרון, ת/24, ששלחה העותרת לגורמים במשיבה, ועד שהגישה את העתירה דנן. זהו זמן רב מאד העולה כדי שיהוי קיצוני, החורג בהרבה מעבר למגבלת 45 הימים שהקציבו תקנות בתיהמ"ש המנהליים, ומעבר לזמן הסביר לפי כל קנה מידה. מה גם שהעותרת לא ביקשה הארכת מועד ולא הביאה טעמים של ממש לשיהוי.




כפי שציינה גם העותרת בטיעוניה, תכלית המגבלה של 24 החודשים שבתקנה 282 לתקנות, היא הגנה על צדדי ג'. זאת משום שתיקון התקנה היה חלק מתיקון חקיקה שנועד להפסיק את הרישום ברישיונות הרכב של שנת ייצור הרכב, ולעבור לרישום לפי שנת עלייה לכביש בארץ. לפיכך הגביל המחוקק את המועד שבו ניתן לרשום את הרכב במשרד הרישוי עד ל - 24 חודשים ממועד ייצורו. אינני מקבלת את טענת העותרת כי רציונאל זה מתקיים רק בייבוא מסחרי אך לא בייבוא אישי. גם בייבוא אישי, כבעניינינו, קבלת העתירה משמעה פגיעה בהסתמכות של צדדי ג', ציבור הקונים הפוטנציאלי של רכב זה בעתיד. זאת משום שלפי התקנות ברכב זה לא יירשם ברישיון הרכב תאריך ייצורו (פברואר 2007), אלא רק תאריך עלייתו לכביש בארץ, דהיינו תאריך הנפקת רישיון הרכב, שהפנייה לשם קבלתו נעשתה ע"י העותרת באיחור. היענות לעתירה שהוגשה כאמור רק בספטמבר 2012, משמעה כיום, שהתאריך שיהיה רשום ברישיון הרכב הוא תאריך בשנת 2013, יותר מ- 6 שנים לאחר מועד ייצורו בפברואר 2007. רישום כזה מהווה הטעייה משמעותית כלפי קונה פוטנציאלי שירצה בעתיד לרכוש את הרכב מאת העותרת ויסתמך על הכתוב ברשיון הרכב.




לפי תקנה 3(3) לתקנות בתיהמ"ש המנהליים, יש צורך בהצדקה מיוחדת על מנת להאריך את המועד להגשת עתירה באיחור. העותרת לא הגישה בקשת ארכה, ולא הראתה הצדקה מיוחדת לאיחורה. פסק דינה של כב' השופטת קובו וההתכתבות באימייל של העותרת בעקבות פס"ד זה עם המשיבה, אין בהם הצדקה מיוחדת להארכת המועד. ראשית, זהו פס"ד מחוזי, כך שאיננו הלכה מחייבת. שנית וזה העיקר, מעיון בפס"ד זה עולה כי הוא לא יצר חידוש משפטי, אלא הוא רק יישם את הדין ואת החקיקה הקיימת על המקרה הספציפי שנדון שם. העותרת יכלה לטעון לאותם עקרונות משפטיים ולבקש ליישם אותם על המקרה שלה, במסגרת עתירה שאיש לא מנע ממנה להגיש מבעוד מועד, דהיינו במהלך שנת 2009.


לא זו אף זו, במכתב העותרת לשר התחבורה מיום 1.6.2011, נספח ת/24 לעתירה, הפנתה העותרת לפס"ד אחר, עת"מ (חי') 11578-07-10 נסים בלילה נ' מדינת ישראל, משרד התחבורה רשות הרישוי (לא פורסם, ניתן ביום 23.2.2011, מפי כב' השופט אליקים אברהם) וטענה כי הוא דומה לעניינה. בפס"ד זה השתמש ביהמ"ש בסמכותו לפי תקנה 269(א) ופטר אדם שייבא רכב בייבוא אישי ממגבלת 24 החודשים לרישום הרכב לפי תקנה 282(א)(3)(ב) לתקנות. פס"ד זה, שיישם עיקרון דומה למה שנעשה ע"י ביהמ"ש בפס"ד אביטל מיולי 2012, ניתן כשנה וחמישה חודשים לפני פס"ד אביטל. לפיכך, לפחות כבר אז, בסביבות פברואר 2011, עמדה ל האפשרות להגיש את עתירתה.

זאת ועוד, לצורך הסעד הנוסף שביקשה העותרת בעתירתה, דהיינו ביטול חלקי של תקנה 282(א)(3)(ב) לתקנות, אין רלוונטיות לפס"ד אביטל. אדרבה, דווקא מפס"ד אביטל ניתן להסיק שלדעת ביהמ"ש שדן באותה פרשייה התקנה הנ"ל היא חוקתית, ואיננה פוגעת בזכות הקניין באופן בלתי מידתי.



מאחר שראיתי לסלק על הסף את העתירה בשל השיהוי הקיצוני בהגשתה, מתייתר הצורך לדון בעילות האחרות לסילוק על הסף שהעלתה המשיבה כנגד העתירה (העדר עילה וחוסר ניקיון כפיים).


סיכום



לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אני דוחה את העתירה על הסף בשל השיהוי בהגשתה.


העותרת תישא בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ₪, בהתאם לתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון