ביהמ"ש לעניינים מנהליים מוסמך לדון בעתירה של אזרח כנגד החלטה של רשות בענייני ארנונה (סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 (להלן: "החוק") וסעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק). סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") מסדיר את עניין ההשגה על חיוב בתשלום ארנונה. לפי סעיף קטן (א): "מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה". בהמשך, הסעיף מונה ארבע טענות שבגינן ניתן להגיש השגה. אחת הטענות היא הקבועה בסעיף 3(א)(3) לחוק הערר, והיא כי מי שחויב בתשלום ארנונה כאמור, "הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות". הוראת סעיף 3(ג) לחוק הערר קובעת כי: "על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה". כפי שנפסק בעבר לא אחת לעניין הוראות סעיפים אלו בחוק הערר, לבית המשפט סמכות להידרש לטענת "אינני מחזיק בנכס", אפילו לא הוגשה השגה במועד, אך הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו לעניין זה פסק דינה של כב' השופטת ארבל ברע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי ( ניתן ביום 3.6.2008) (להלן: "עניין הרצליה נ' לוי"). על פי הפסיקה, יידרש בית המשפט לטענת "אינני מחזיק בנכס", בנסיבות בהן מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית ועקרונית מיוחדת. שיקולים נוספים שהוכרו הינם מודעות האזרח להליכי ההשגה המנהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות. (לעניין זה ראה הפירוט בעניין הרצליה נ' לוי). בית המשפט לעניינים מנהלייםארנונה