עתירה מינהלית נגד החלטת משרד הבריאות לא להעניק תעודת קלינאית תקשורת

עתירה מינהלית נגד החלטת משרד הבריאות לא להעניק תעודת קלינאית תקשורת, מכוח חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008 (להלן – החוק). בקשת העותרת לקבלת התעודה מתבססת על שתי טענות חלופיות: הראשונה – כי יש להכיר בה כבעלת תואר ראשון בקלינאות תקשורת שקיבלה בחו"ל, ולמצער – כבעלת תואר ראשון בקלינאות תקשורת בתחום השפה והדיבור; והשנייה – לאור זכאותה בעבר, בטרם כניסת החוק לתוקף, לקבלת תעודת הכרה במעמד, בעקבות השתתפותה בקורס השלמה בקלינאות תקשורת, שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב ויועד לעולים חדשים. המשיבים דחו את בקשת העותרת, הואיל וסברו כי התואר שבו היא מחזיקה אינו מוכר כ"תואר אקדמי ראשון בהפרעות בתקשורת", שהוא אחד התנאים המנויים בחוק לשם קבלת תעודת הרישוי. באשר לטענה, בדבר זכאותה בעבר של העותרת לקבלת תעודת הכרה במעמד, מכוח השתתפותה בקורס ההשלמה, גרסו המשיבים כי בעצם ההשתתפות בקורס אין כדי להקנות לעותרת תעודת הכרה במעמד, לאחר כניסתו של החוק לתוקף. מכאן העתירה.

הרקע המשפטי
2. בעבר העניק משרד הבריאות תעודות הכרה במעמד למספר מקצועות פרא-רפואיים, ובכללם קלינאות תקשורת, לפי קריטריונים שקבע המשרד באמצעות הנחיות מינהליות. בשנת 2008 נחקק חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, אשר מטרתו, כמצוין בסעיף 1 לחוק, לשמור על בריאות הציבור ולהבטיח רמה מקצועית הולמת של נותני השירותים השונים. החוק נחקק בעקבות פסק-דינו של בית-המשפט הגבוה לצדק בבג"ץ 2921/03 קאופמן נ' ד"ר שנון (29.4.04) (להלן – עניין קאופמן), אשר קבע כי יש לבטל את מתן תעודות ההכרה במעמד שניתנו עד כה לעוסקים במקצועות הבריאות השונים, ויש להסדיר את העיסוק בהם בדרך של חקיקה ראשית, ולא באמצעות הנחיות מינהליות, כפי שהיה נהוג עד לאותה עת.

סעיף 8 לחוק מונה מספר תנאים מצטברים לשם קבלה תעודה במקצועות הבריאות השונים. לעניין השכלה, הכשרה מעשית ועמידה בבחינות, מפנה סעיף 8(3) לחוק לתנאים המפורטים בתוספת הראשונה לחוק. בתוספת נקבע, בכל הנוגע למקצוע קלינאות תקשורת, כי על המבקש להיות בעל תואר אקדמי ראשון בהפרעות בתקשורת.

3. לאור הפגיעה בזכות החוקתית של חופש העיסוק שנגרמה למי שעסקו במקצועות הבריאות ערב הסדרת העיסוק בחקיקה ראשית, נקבעו בחוק הוראות מעבר שונות, המפורטות בסעיף 58, אשר נעשו בו שינויים במהלך השנים. הוראות אלו קובעות מספר תנאים שעל העוסק לעמוד בהם לשם קבלת תעודה בתחומו (להרחבה ראו: עת"מ (י-ם) 36091-05-11 אלישבע שריד נ' מדינת ישראל (14.5.12)).

סעיף 58(ב) קובע, כי מי שהחזיק ערב יום תחילתו של החוק (30.1.09), ב"תעודת הכרה במעמד במקצוע בריאות" שניתנה על ידי המנהל הכללי של משרד הבריאות (להלן – המנהל), יהיה זכאי לתעודת רישוי קבועה, ובלבד שהגיש בקשה לכך בסד הזמנים הקבוע בחוק, ועמד בתנאים שנקבעו בסעיף זה.

סעיף 58(ג) לחוק, על תת סעיפיו, מסדיר את עניינם של העוסקים אשר סיימו עד ליום תחילת החוק את לימודיהם במקצוע הבריאות, בין בישראל ובין בחו"ל, וזכאים לתואר אקדמי גם אם טרם הוענק להם התואר, ולא הייתה ברשותם תעודת הכרה. סעיף 58(ג)(2) חל על מי שקיבל לפני תחילת החוק תואר אקדמי מוכר בחו"ל, ומורה כי הלה יוכל לקבל פטור מהבחינה המקצועית – אם עסק במקצוע הבריאות בישראל תחת פיקוח מקצועי למשך שנה בחמש השנים שקדמו לכניסת החוק לתוקף; ופטור מבחינות ואף מהכשרה מעשית – אם עסק במקצועו בישראל במשך חמש שנים בהיקף ניכר. יודגש, כי התנאי הבסיסי והעיקרי הקבוע בסעיף הנ"ל, הִנו זכאות לתואר אקדמי כהגדרתו בחוק.

כאן המקום לציין, כי סעיף 48 לחוק מקנה סמכות למנהל להעניק למי שהוכר על-ידי המנהל כבעל תואר אקדמי ראשון בהפרעות השפה והדיבור, או בהפרעות שמיעה, שניתן על-ידי מוסד להשכלה גבוהה בחו"ל, תעודת קלינאות תקשורת מוגבלת בתחום השפה והדיבור או בתחום הפרעת השמיעה.

הוראת מעבר נוספת הקבועה בסעיף 58(ה) לחוק מעניקה למנהל סמכות להעניק תעודה במקצוע הבריאות, למי שעסק במקצוע בריאות בישראל חמש שנים לפחות ערב יום תחילת החוק, ולא החזיק בתעודת הכרה במעמד, אם נוכח לדעת כי העוסק הִנו בעל "השכלה מתאימה", ידע וניסיון במקצוע הבריאות, ובנוסף עמד בהצלחה בבחינות המקצועיות מטעם משרד הבריאות.

הרקע העובדתי
4. להלן הרקע העובדתי העולה מכתבי הטענות על נספחיהם. בשנת 1975, סיימה העותרת את לימודיה במכון הפדגוגי הממלכתי בקישינב, בברית המועצות לשעבר על-פי המסמכים שצירפה העותרת לבקשתה, הוקנתה לה תעודת הסמכה ב"חינוך בעלי פיגור שכלי וקלינאות תקשורת". בשנת 1995, עלתה העותרת לישראל. ביום 11.6.96 הוענק לה אישור מטעם משרד החינוך והתרבות בישראל, לפיו התואר האקדמי שאותו קיבלה בארץ מוצאה, שקול לתואר ראשון מבין התארים האקדמיים הנהוגים בישראל. בשנת 1997 הופנתה העותרת לקורס השלמה לעולים חדשים שנערך באוניברסיטת תל-אביב.

5. בשנת 1998, לאחר שסיימה את לימודי ההשלמה בהצלחה, החלה העותרת לעבוד כקלינאית תקשורת במסגרות שונות מטעם משרד החינוך, מבלי להחזיק בתעודת הכרה במעמד. לאחר חקיקת החוק, ביום 15.9.09, פנתה העותרת למשרד הבריאות לשם קבלת תעודת קלינאית תקשורת קבועה. במענה לפנייתה, נתבקשה העותרת להמציא אישורים המעידים על עיסוק בהיקף ניכר במקצוע במשך חמש שנים לפחות, בהתאם להוראות סעיף 58(ה) לחוק. ביום 27.2.11, לאחר בדיקת עניינה, הופנתה העותרת לבחינה המקצועית בקלינאות תקשורת, ונמסר לה כי אם תעבור אותה בהצלחה, תהיה זכאית לקבלת תעודת רישוי קבועה.

6. ביום 10.3.11 התקבלה במשרדי המשיבים בקשה מטעם יו"ר הסתדרות המורים בסניף רמלה-לוד, לפטור את העותרת מהצורך לעבור את הבחינה המקצועית. בתשובה לבקשה ציינו המשיבים, כי משעה שהעותרת אינה בעלת תואר ראשון מוכר בקלינאות תקשורת כמשמעו בחוק, ואף אינה בעלת תעודת הכרה במעמד, עליה לעבור את הבחינה ולא ניתן לוותר על דרישות החוק בעניין זה. בקשה נוספת לפטור את העותרת מלגשת לבחינה המקצועית הוגשה ביום 11.5.11, ובגדרה נטען כי העותרת הִנה בעלת תואר אקדמי מוכר כנדרש. במכתב תשובה מיום 26.6.11 ציינו המשיבים, כי העותרת אינה בעלת תואר ראשון כמשמעו בחוק ואף אינה מחזיקה בתעודת הכרה במעמד, ומשכך הסעיף הרלבנטי החל בעניינה הוא סעיף 58(ה) לחוק, אשר לפיו עליה לעבור את הבחינה המקצועית כתנאי לקבלת תעודת הרישוי. לבסוף צוין, כי משבחרה העותרת שלא לגשת לבחינות עד כה, הדרך היחידה העומדת לפניה היא השלמת תואר ראשון בקלינאות תקשורת, שכן, נכון לאותה העת, חלף המועד שבו נערכה הבחינה המקצועית האחרונה.

7. העותרת פנתה פעם נוספת למשיבים ביום 19.7.11, וביקשה לקיים שימוע נוסף טרם מתן החלטה סופית בעניינה. במסגרת הבקשה, חזרה העותרת על טענתה, לפיה היא בעלת תואר אקדמי ראשון בהפרעות בתקשורת כנדרש. עוד הוסיפה, כי לאחר שסיימה בזמנו את קורס ההשלמה שנערך באוניברסיטת תל-אביב, פנתה ללשכת משרד הבריאות בפתח-תקווה, שם נמסר לה על-ידי אחד מעובדי המקום, כי מאחר שהיא אינה עובדת של משרד הבריאות אין היא זקוקה לתעודת ההכרה, ומשכך לא השלימה בשעתו את ההליך הנדרש לקבלת התעודה.

8. ביום 26.10.11 זומנה העותרת להופיע לפני הוועדה המייעצת להכרה במקצוע. בדיון שהתקיים לפני הוועדה, הוסבר לעותרת כי לא ניתן להכיר בלימודיה בחו"ל כתואר אקדמי ראשון; והיות שעובר לחקיקת החוק לא החזיקה בתעודת הכרה במעמד, עליה לעבור את הבחינות המקצועיות לשם קבלת תעודת הרישוי מכוח סעיף 58(ה) לחוק.

9. למעלה משנה לאחר מכן, נתקבל אצל המשיבים מכתב נוסף מטעם העותרת, ובו נתבקשה הנפקת תעודה מכוח סעיפים 58(ב) ו-58(ג) לחוק. במענה למכתב מיום 19.11.12, ציין משרד הבריאות כי לא ניתן להיעתר לבקשה, זאת לאור דרישות החוק והנימוקים אשר נמסרו לעותרת על-ידי המשיבים מספר פעמים בעבר. עם קבלת תשובה זו, הוגשה העתירה דנן.

10. יוער, כי ביום 4.3.13, בשעה שהעתירה הייתה תלויה ועומדת, התכנסה הוועדה המייעצת של המשיבים לדיון נוסף בעניינה של העותרת, לשם בחינת בקשתה להכרה בלימודיה בחו"ל כשווי-ערך לתואר ראשון בקלינאות תקשורת. הוועדה החליטה, כי לא ניתן להכיר בלימודיה של העותרת בברית-המועצות לשעבר כתואר ראשון בתחום, כנדרש לפי החוק; אולם לאור השתתפותה בקורס ההשלמה, ניתן להכיר במכלול לימודיה כ"השכלה מתאימה", במובן סעיף 58(ה) לחוק. לאור האמור נקבע, כי יש לאפשר לעותרת להשתתף בבחינה מיוחדת בקלינאות תקשורת לפי הסעיף הנ"ל, ככל שתיערכנה בחינות נוספות. ואכן, ביום 23.4.13 הודיעו המשיבים לעותרת, כי בתאריך 27.6.13 תתקיים בחינה מקצועית נוספת, אליה מוזמנת העותרת, וכי עמידה בבחינה בהצלחה תזכה אותה בתעודה קבועה. מאז נקבעו מועדים נוספים לבחינות, בהתאם להוראת המעבר שבסעיף 58(ה) לחוק.

תמצית טיעוני הצדדים
11. העותרת טוענת, כי יש להכיר בה כבעלת תואר ראשון בקלינאות תקשורת, ומשכך להעניק לה את תעודת הרישוי ללא צורך לעמוד בבחינה המקצועית, זאת מכוח סעיף 58(ג) לחוק. לדידה, העובדה כי נשלחה ללימודי השלמה, בסמוך לעלייתה ארצה, מלמדת כי המשיבים הכירו בלימודיה בחו"ל כשווי ערך לתואר ראשון בקלינאות תקשורת, שכן תנאֵי הקבלה ללימודי ההשלמה כללו לימודים לתואר ראשון בקלינאות תקשורת. לחלופין, מבקשת העותרת להעניק לה רישיון לעסוק בקלינאות תקשורת בתחום השפה והדיבור בלבד, מכוח סעיף 48 לחוק. לגרסתה, בסעיף זה הכיר המחוקק בכך שמקצוע קלינאות התקשורת הנלמד בישראל שונה מהסטנדרט המקובל בחו"ל, שם מפוצל הלימוד לשני תחומים נפרדים – אודיאולוגיה (הפרעות שמיעה) ולוגופדיה (הפרעות דיבור), ומשכך יש לראות בה כבעלת תואר ראשון בתחום המצומצם בלבד – האחרון. עוד מוסיפה היא, כי החלטת המשיבים שלא להעניק לה תעודת קלינאית תקשורת קבועה, פוגעת באופן קשה ובלתי מידתי בזכויותיה, ובכללן – בחופש העיסוק, בזכות לכבוד ובזכות לשם טוב.

12. לחלופין, טוענת העותרת כי בעת שסיימה את לימודי ההשלמה הייתה היא זכאית לקבלת תעודת הכרה במעמד, שהוענקה באותה עת כעניין שבשגרה למי שסיים קורס זה, ללא צורך בבדיקות נוספות מטעם המשיבים. היא מוסיפה ומציינת, כי לא ביקשה לקבל תעודת הכרה לאור הטעיה על-ידי אחד מעובדי המשיבים, אשר מסר לה – תוך חריגה מסמכות ומתוך טעות בשיקול דעתו – כי כיוון שאינה עובדת של משרד הבריאות, אין לה צורך בתעודה הכרה במקצוע. לטענתה, בנסיבות אלו יש להכיר בה כמי שעומדת בתנאים הקבועים בסעיף 58(ב) לחוק, דהיינו – כעל עוסקת בעלת תעודת הכרה, ולהעניק לה תעודה קבועה, מבלי שתצטרך לעמוד בבחינות המקצועיות שנים כה רבות לאחר שסיימה את לימודיה העיוניים.

13. המשיבים טוענים, כי אין מקום להעניק לעותרת תעודת קלינאית תקשורת מכוח סעיף 58(ג) לחוק, ואף לא תעודה מצומצמת מכוח סעיף 48 לחוק. לגרסתם, טענת העותרת לפיה קורס ההשלמה אליו הופנתה יועד רק לבעלי תואר ראשון בהפרעות בתקשורת – הִנה חסרת יסוד. הם מבהירים, כי קורס ההשלמה יועד לעולים חדשים בעלי השכלה חלקית ובלתי מספיקה כדוגמת העותרת, ולוּ הייתה היא בעלת תואר ראשון בתחום כנדרש, לא הייתה מופנית לקורס זה מלכתחילה. המשיבים גורסים, כי ההחלטה בעניינה של העותרת היא מידתית וסבירה, והתבססה על הליך בדיקה תקין של אנשי מקצוע מטעמם, אשר בחנו את תכנית הלימודים של העותרת, ומצאו כי לא ניתן להכיר בהשכלה שאותה רכשה בחו"ל כשוות ערך לתואר אקדמי ראשון בהפרעות בתקשורת ואף לא בתחום השפה והדיבור בלבד. עוד מוסיפים הם, כי ייתכן שבמסגרת תארים מסוימים במדינות אחרות, כדוגמת תואר בחינוך מיוחד, נלמדים אף קורסים בקלינאות תקשורת, אולם אין בכך כדי להקנות תואר ראשון במקצוע כמשמעו בחוק; כי באישור ההכרה שהוענק לעותרת מטעם משרד החינוך, נכתב במפורש כי מדובר באישור לצורכי שכר בלבד, ואין בו כדי לגרוע מזכויות הרשויות המוסמכות באשר להענקת רישיון מקצועי; וכי כל המעיין ברשימת הקורסים לתואר הראשון של העותרת, נוכח לדעת כי מרבית הקורסים שאותם למדה אינם עוסקים כלל בתחום קלינאות התקשורת.

באשר לטענתה החלופית של העותרת, בדבר תחולת סעיף 58(ב) לחוק על עניינה, מציינים המשיבים, כי לשם קבלת תעודת ההכרה בתקופה שקדמה לחוק, היה על העותרת לעבור הליך בדיקה מהותי, לפיו לאחר שנה אשר במהלכה הייתה ניתנת לה תעודה זמנית בלבד, בקשתה הייתה נבחנת על-ידי הגורמים המקצועיים במשרד הבריאות, זאת בכפוף להמלצת קלינאי תקשורת מוכר אשר היה אחראי עליה במקום עבודתה; וכי לא היה די בעצם ההשתתפות בקורס ההשלמה בכדי לזכות את העותרת או מי ממשתתפי הקורס האחרים בתעודה הכרה קבועה. המשיבים מבהירים, כי לא ערכו בדיקה מהותית לגבי כל מי שהשתתף בקורס ההשלמה, ולמרות שחלק מהמשתתפים הופנו לקורס על-ידי משרד הבריאות, חלקם האחר הופנה על-ידי משרד הקליטה ונדרש לפנות בעצמו למשיבים לאחר סיום הקורס בבקשה לקבלת תעודת הכרה. לטענת המשיבים, העותרת נמנתה עם העולים החדשים אשר הופנו לקורס ההשלמה על-ידי משרד הקליטה, ואין לה אלא להלין על עצמה משלא השלימה את ההליכים לקבלת תעודת ההכרה הזמנית, ובהמשך – תעודת ההכרה הקבועה; זאת בידעה שחבריה לקורס ההשלמה פנו למשרד הבריאות לשם קבלת תעודת הכרה. באשר לטענת ההטעיה על-ידי עובד משרד הבריאות, מציינים המשיבים, כי העותרת לא הציגה תשתית ראייתית, אף לכאורית, לביסוס טענה זו, ואף נמנעה מלהסביר מדוע לא העלתה הטענה בפניותיה הראשונות למשיבים.

המשיבים מדגישים, כי הוראת המעבר היחידה הרלבנטית לענייננו, היא זו שבסעיף 58(ה) לחוק, העוסקת באנשי מקצוע שהִנם בעלי "השכלה מתאימה", אך ללא תואר אקדמי מוכר או תעודת הכרה במעמד, אשר עסקו במקצוע חמש שנים רצופות לפחות עד ליום התחילה. לשיטתם, ניתן להכיר בלימודיה של העותרת בחו"ל ובישראל כ"השכלה מתאימה", והיות שהיא עומדת אף בתנאי השני הקבוע בחוק לעניין תקופת הוותק, הוחלט לאפשר לה לגשת לבחינה הממשלתית.

דיון והכרעה
14. עקרון היסוד – בעניין מתחם הביקורת השיפוטית בעתירה דנן – מורה כי ככל שמדובר בהחלטת גוף מינהלי הדן בנושאים מקצועיים, אל לו לבית-המשפט להחליף את שיקול דעתו של הגורם המקצועי בשיקול דעתו שלו בנקל (בג"ץ 7505/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נ"ג(1) 153 (1999)). בהקשר זה, ובזיקה להכרה בתארים לשם עיסוק מקצועי בישראל, נפסק, כי "כלל נקוט הוא... כי מקום שמתעוררת שאלה אם בעל דיפלומה מסוים הוא כשיר להתעסק במקצוע עיוני בישראל אם לאו, ושאלה זו נמסרה לשיקול דעתו המקצועי של בר סמכא לדבר, יחיד או ועדה, לא יתערב בית משפט זה במסקנתו, אם קבע שאין הוכחה מספקת על כשירות שכזו" (ע"א 438/88 ליאורה ברק נ' ועדת הרישום לפנקס הפסיכולוגים, פ"ד מד(1) 661 (1990); ובג"ץ 5950/04 ארנברג נ' מדינת ישראל, (21.3.05)). עקרון זה חל גם על החלטות בעניינים מקצועיים, הניתנות על-ידי הרשות המינהלית לפי חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, זאת במיוחד לאור התכלית העומדת בבסיס החוק, הקבועה בסעיף 1, שהיא הבטחת רמה מקצועית נאותה של העוסקים במקצועות הבריאות.

15. אדון תחילה בטענת העותרת, לפיה יש להכיר בתואר שקיבלה בחו"ל כתואר אקדמי ראשון בהפרעות בתקשורת כמשמעו בחוק. כאמור בסקירת הרקע המשפטי לעיל, סעיף 8 לחוק קובע מספר תנאים מצטברים לשם קבלת תעודה במקצועות הבריאות. לעניין השכלה, הכשרה מעשית ועמידה בבחינות, נקבע כי על המבקש לעמוד בתנאים המפורטים בתוספת הראשונה לחוק. בנוגע למקצוע שבו עוסקת העתירה מורה התוספת, כי נדרש "תואר אקדמי ראשון בהפרעות בתקשורת". יודגש, כי עמידה בתנאי זה תאפשר לעותרת להסתמך על הוראת המעבר הקבועה בסעיף 58(ג)(2) לחוק, המאפשרת קבלת תעודת קלינאי תקשורת ללא עמידה בבחינה הקבועה בסעיף 8 לחוק, בכפוף לתנאים שפורטו לעיל.

16. סבורני, כי אין עילה להתערב בהחלטת הגורמים המקצועיים במשרד הבריאות שלא להכיר בתואר בו מחזיקה העותרת כתואר אקדמי ראשון בהפרעות בתקשורת, כהגדרתו בחוק, ואף לא להעניק לה תעודת קלינאי תקשורת, לפי סעיף 58(ג) לחוק – גם לא תעודה המוגבלת לתחום השפה והדיבור מכוח סעיף 48 לחוק; זאת, משנמצא לאחר בדיקה עניינית של תוכנית הלימודים של העותרת, כי מרבית הקורסים אשר נלמדו על-ידה במסגרת התואר הראשון לא עסקו כלל בקלינאות תקשורת, אלא בחינוך, למעט מספר מצומצם מאוד של קורסים.

17. בנוסף, לא מצאתי עילה להתערב בעמדת המשיבים, לפיה אין בהפניית העותרת ללימודי ההשלמה, ראיה לכך שהמשיבים הכירו בשעתו בתואר מחו"ל שבו אוחזת העותרת כתואר ראשון בקלינאות תקשורת. כפי שציינו המשיבים, ההפניה לקורס ההשלמה נעשתה, כיוון שהתואר הראשון שהיה בידי העותרת לא היה מספיק בכדי לאפשר לה לעסוק בקלינאות תקשורת בארץ. לוּ הייתה העותרת בעלת תואר ראשון מוכר, לא הייתה מופנית כלל לקורס ההשלמה, שכן הקורס נערך על-מנת שניתן יהיה לראות בעותרת, כמו גם בעולים חדשים אחרים, כבעלי השכלה המאפשרת להעניק להם תעודת הכרה במעמד, לאחר עמידה במספר תנאים נוספים, נוהל אשר בוטל לאור פסיקת בג"ץ בעניין קאופמן (ראו והשוו: עת"מ (י-ם) 41433-01-13 מחלין נ' משרד הבריאות (21.8.13)).

18. זאת ועוד, מקובלת עליי עמדת המשיבים, כי אין באישור שהוענק לעותרת על-ידי משרד החינוך כדי להקנות לה תואר מוכר; זאת בפרט לנוכח העובדה שבאישור צוין במפורש, כי אין בו כדי לגרוע מזכויות הרשויות המוסמכות להענקת רישיונות מקצועיים, וכי הוא נועד לשם דירוג שכר בלבד (ראו: עת"מ (י-ם) 43675-12-12 פרובוביץ נ' משרד הבריאות (8.5.13); וכן עניין מחלין לעיל).

19. באשר לטענת העותרת, לפיה יש לראותה כבעלת תעודת הכרה במעמד מכוח סעיף 58(ב), סבורני כי אין מקום לקבל אף טענה זו. כפי שהובהר על-ידי המשיבים במסמכים הנלווים לעתירה, ההליך לקבלת תעודת ההכרה במעמד למסיימי קורס ההשלמה, כלל בדיקה מהותית ומקיפה, שבמהלכה קיבל המבקש תעודה זמנית לתקופה של שנה בלבד ונדרש לעבוד תחת פיקוחו של קלינאי תקשורת מוכר. רק בסוף התקופה, ולאחר קבלת חוות דעת והמלצה מהאחראי במקום עבודתו של המבקש, נבדקו כישוריו ומיומנותו של המבקש על-ידי המשיבים, והוחלט אם להעניק לו תעודת הכרה קבועה. בענייננו, העותרת לא עמדה בתנאים אלו, ומשכך אין מקום לראות בה כמי שהייתה זכאית לקבלת תעודת הכרה קבועה, למרות שאין מחלוקת בין הצדדים, כי ככל הנראה הייתה העותרת מקבלת תעודת הכרה זמנית, לוּ הייתה פונה בבקשה מתאימה בתקופה שקדמה לחקיקת החוק. באשר לטענת ההטעיה על-ידי עובד באחת מלשכות משרד הבריאות, אליו פנתה המשיבה עם סיום קורס ההשלמה, הרי שזו לא הוכחה; ומכל מקום – לנוכח הימנעותה של העותרת במשך שנים מלפנות למשיבים בבקשה לקבלת תעודת הכרה – וממילא משלא נעשתה בעבר בדיקה מהותית לצורך הנפקת התעודה – לא ניתן כיום לראות את העותרת כמי שהחזיקה תעודת הכרה במועד שקדם לחוק.



התוצאה
19. אשר על כל האמור לעיל, לא נפל פגם של חוסר סבירות, או כל פגם מינהלי אחר היורד לשורש שיקול הדעת המינהלי, אשר מקים עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת משרד הבריאות בעניינה של העותרת. בפני העותרת הועמדה חלופה סבירה ומידתית, לפיה תוכל לקבל תעודת קלינאית תקשורת, ככל שתעבור את הבחינה הממשלתית, מכוח הוראות המעבר שבסעיף 58(ה) לחוק.

לפיכך, העתירה נדחית.

העותרת תשלם למשיבה 1 הוצאות בסך כולל של 8,000 ש"ח.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון