ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, בדבר מתן היתרי מת"ק לעותר למשך שנה, כנגד חתימה של העותר על התחייבות שלא לעמוד בקשר עם בני משפחתו (14.12.11, נספח ט' לכתב התגובה בהליך הנוכחי. להלן ייקרא המסמך - ההתחייבות). יוער, כי מרבית בני משפחתו של העותר הם תושבי יהודה ושומרון. העותר תקף תנאי זה (בג"צ 668/12 גאליה נ' הלשכה למנהל אוכלוסין במשרד הפנים מזרח ירושלים (29.1.12)). העתירה נדחתה על הסף. בהמשך לכך, נחתמה ההתחייבות כנדרש (2.2.12). 2. ביום 22.3.12 נערך לעותר שימוע, לצורך בירור הטענה כי הפר את ההתחייבות האמורה. בהמשך לשימוע, ניתנה ההחלטה נשוא העתירה, המבוססת על הפרת ההתחייבות. העותר טוען, כי קיים תנאי זה לגבי אותם בני משפחה, עימם אין לו, לטענתו, כל קשר (פסקה 15 לעתירה). אשר לאחיו מוסא, תושב מזרח ירושלים, אין העותר חולק על כך, שחרף ההתחייבות האמורה, התגורר בדירתו. העותר טוען, כי החל מיום 27.3.12 עבר לגור במקום אחר, ומשכך אינו נמצא בקשר גם עם אותו אח. עוד טוען העותר, כי הוא נשוי ואב לחמישה ילדים, ומעולם לא היה מעורב בפעילות פלילית או ביטחונית נגד מדינת ישראל. הוא מטעים בעתירה, כי הוא שוהה בתחומי המדינה מאז שנת 1999. לטענתו, הדרישה לחתימתו על ההתחייבות היא בלתי חוקית ובלתי מידתית. בהמשך לכך טוען העותר, כי ההחלטה בעניינו בלתי סבירה ובלתי מוצדקת. 3. דין העתירה להידחות. אבאר את השיקולים ביסוד מסקנה זו. 4. נקודת המוצא לדיון מצויה בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג - 2003 (להלן -חוק הוראת השעה). סעיף 3(1) לחוק קובע, כי לשר הפנים שיקול דעת לאשר בקשה של תושב האזור למתן היתר לשהייה בישראל, בין היתר לגבי תושב האזור שגילו מעל 35 שנים, וזאת לשם מניעת הפרדתו מבת זוגו השוהה כדין בישראל. סעיף 3ד לחוק קובע כי לא יינתן היתר לשהייה בישראל או רישיון לישיבה בישראל, לתושב אזור, אם קבע שר הפנים, "בהתאם לחוות דעת מאת גורמי הביטחון המוסמכים, כי תושב האזור או המבקש האחר או בן משפחתם עלולים להוות סיכון בטחוני למדינת ישראל". לעניין זה, הגדרת בן משפחה כוללת גם אח. 5. בהפעילו את הסמכות להחליט אם ליתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לתושב או אזרח ישראל, יש לשר הפנים שיקול דעת רחב (בג"צ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505 (1992); בג"צ 3373/96 זעאתרה נ' שר הפנים (16.10.96)). עם זאת, ככל החלטה מנהלית, על החלטה זו להיות מידתית, היינו לתכלית ראויה, ותוך פגיעה שאינה עולה על הנדרש בזכויות יסוד. זכות היסוד הרלוונטית לעניין היא הזכות לחיי משפחה. כנגד זכות היסוד עומד, במקרה זה, כמתואר בכתב התשובה, השיקול של בטחון המדינה. לגבי שיקול זה פסק בית המשפט העליון (בג"צ 2028/05 אמארה נ' שר הפנים (10.7.06), כי "מתן 'תיעוד ישראלי' לתושב האיזור חושפת את המדינה לסיכון מוגבר. היא טומנת בחובה פוטנציאל של ניצול לרעה של 'התיעוד הישראלי'. מודעים אנו לכך כי סירוב לבקשה לאיחוד משפחות אך משום שקרוב משפחתו מהווה סיכון בטחוני למדינת ישראל עשויים לפגוע בבני הזוג החפים מכל פשע. אין זו מטרתו של ההסדר, אך זו עלולה להיות תוצאתו. אין מנוס מכך, אם מבקשים לשמור על יעילותן של הבדיקות הפרטניות, במציאות הנוכחית". בהקשר זה, ההסדר שנקבע בחוק הוראת השעה משקף את התובנה, כי טיבו של הסיכון הבטחוני בו מדובר עלול להיות לא רק סיכון ישיר, אלא גם סיכון עקיף, הנובע מבני משפחתו הקרובים של מבקש ההיתר (ראו בג"צ 7444/03 דקה נ' שר הפנים (22.2.10); ראו גם בג"צ 1740/04 עיאט נ' שר הפנים (31.7.06)). הדברים אמורים גם "בחשש לסיוע, מדעת ושלא מדעת, שעלול לתת המבקש השוהה בישראל, לקרוב משפחה מדרגה ראשונה הזומם לבצע פעילות עוינת או חתרנית נגד המדינה" (דברי כב' השופט י' נועם בעת"מ (י-ם) 677/06 דיא נ' שר הפנים (3.11.06)). 6. לעניין ההישענות על מידע מסווג, ועל הערכות גורמי הביטחון, נפסק בהקשר זה בעניין אמארה הנ"ל, כי "הבדיקה האינדיבידואלית נסמכת, לא פעם, על מידע מודיעיני המצוי בידי גורמי הביטחון. הערכת עוצמתו של הסיכון הביטחוני נעשית, כמו במקרים רבים אחרים הכרוכים בסיכונים הביטחוניים, על בסיס חומר מודיעיני חסוי ... פרקטיקה זו, של בחינת בקשות לאיחוד משפחות על יסוד מידע חסוי שאינו מוצג למי שזכותו נפגעת ואינו קביל בבית משפט, היא הכרח בל יגונה. כאשר מתקבל מידע קונקרטי בדבר מניעה ביטחונית, יהא מקורו אשר יהא, קמה למשיב עילה לשקול את מניעת מתן המעמד המבוקש". 7. בהתאם לכך, עיינתי, בהסכמת העותרים ובא כוחם, בחומר סודי שהוצג על ידי המשיב (סומן מש/1). על פי תוכנו, חומר זה מגבש ראייה מנהלית, אשר יש בה כדי לבסס, על פי אמות המידה הרלוונטיות, את עמדת המשיב, העולה מן ההחלטה נשוא העתירה ומתגובתו לעתירה (11.3.13, 12.3.13) (ראו בהקשר זה בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) נ' שרת התקשורת (16.11.94)). התמונה הכוללת העולה מן החומר היא, כי ההתחייבות הופרה על ידי העותר, באופן מהותי. אין מדובר בהפרה אגבית או נקודתית. להפרה לא ניתן טעם סביר. עולה מן החומר גם כי יש בסיס מציאותי לתיאור המופיע בנספח ו' לתגובה לעתירה, לפיו אחיו של העותר הם פעילי טרור, הקשורים לפעילי טרור נוספים, לרבות בקשר לאמצעי לחימה. יש בסיס מציאותי גם למפורט לעניין זה בהודעה, אשר צורפה כנספח ח' לתגובה לעתירה. 8. לא למותר לציין, כי בהמשך להסכמה שהושגה בעתירה הקודמת, בחר העותר לחתום על נוסח של ההתחייבות המוסכמת, ממנו הושמט התנאי המפורט הנוגע לקשר עם בני משפחתו. אוסיף, כי בפסק הדין הנ"ל בבג"צ 668/12 ציין בית המשפט העליון, בהקשר זה, כי העותר עשה לעניין זה דין לעצמו. לעמדת המשיבים, כי התנהלותו זו של העותר מהווה אינדיקציה לכך שלכתחילה לא התכוון לקיים את ההתחייבות האמורה, יש יסוד בחומר שבפניי. אכן, העותר טוען כי לא היה מודע להשמטת התנאי. קשה ליישב טענה זו, עם העתירה שהגיש העותר בהקשר זה, ועם העובדה שרק לאחר דחייתה חתם על הנוסח המוסכם והמלא של ההתחייבות. 9. עוד יש לציין, כי ספקות המשיב לעניין אמיתות טענותיו של העותר בדבר יציאתו מדירת אחיו מוסא אף הם אינם נטולי יסוד. לעותר נערך שימוע ביום 22.3.12 (נספח יב' לכתב התגובה). הטענה שהעלה במסגרת ההליכים המשפטיים שנקט, כי ביום 27.3.13 עבר לבית פרטי שבנה, לא עלתה בשימוע. אדרבא, בשימוע טען כי בנה בית שנהרס, וכי אין לו מקום אחר לגור. טענותיו עתה, כי תוכן נספח יב' האמור אינו משקף את תוכן השימוע הלכה למעשה, מעוררות קושי, בין היתר בשים לב לכך שבשימוע חזר העותר על הטענה הנזכרת בדבר הריסת הבית האמור יותר מפעם אחת. בתגובה לתגובה שהגיש העותר אף אין ניסיון של ממש להעמיד על דיוקם את הדברים ה"לא מדויקים" המופיעים לטענתו בנוסח השימוע. בהקשר זה, קשה להלום את הצגת הפער בין העולה מן השימוע, ובין טענת העותר כי מסר בו שבכוונתו לעבור לבית חדש שבנה, כאי דיוק, כביכול. 10. אל מול תשתית זו, יש לתת משקל ממשי לעובדת שהייתו של העותר בתחומי מדינת ישראל משך שנים ארוכות, בלא הסתבכות בעבירות או בפעילות ביטחונית נגד המדינה. יש לתת משקל ממשי גם למשפחה שהקים בתחומי מדינת ישראל. יש לתת משקל לכך, שהפגיעה הצפויה בעותר ובמשפחתו, על רקע החלטת המשיב, היא משמעותית ורצינית. עם זאת, גם בהינתן שיקולים אלה, לא אוכל לקבוע כי עמדת המשיב היא בלתי סבירה, קל וחומר בלתי סבירה באופן קיצוני, כדי התערבות של בית המשפט. 11. אוסיף, בהקשר זה, כי לא שוכנעתי מטענת העותר כי מדובר, כביכול, בנקמנות בו ובבני משפחתו. כמבואר, יש להחלטה שהתקבלה הצדקה עניינית, מטעמים של הגנה על שלום הציבור. ניתן לעגנה גם בעיקרון הזהירות המונעת, אשר הוכר בהקשר הנדון בפסיקת בית המשפט העליון (ראו פסק דינו של כב' השופט ח' מלצר בבג"צ 466/07 גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה, (11.1.12); ראו ברוח דומה, בהקשר אחר הנוגע להערכות סיכון וסיכוי הקשורות לביטחון המדינה, בבג"צ 6026/94 נזאל נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, פ"ד מח(5) 338 (1994), בעמוד 349 לפסק הדין). 12. לא נעלמה מעיני גם הטענה העקרונית שעלתה בעתירה, בה ביקש העותר לתקוף את תוקפה של ההתחייבות עליה חתם. לטענה זו לא הונחה תשתית נורמטיבית של ממש. העותר לא חזר על טענה זו בדיון האחרון שהתקיים בפניי. עתירה שהגיש העותר לעניין זה נדחתה על הסף, כנזכר לעיל. דומה, כי בשים לב לכך שהעותר זכה לסעד שיפוטי על יסוד התחייבות זו, הוא אף מנוע מהעלות טענה המבקשת לתקפה, מטעמים דומים לאלה בגינם התקבלה תורת ההשתק השיפוטי (ראו, למשל, רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ פ"ד נט(6) 625 (2005); ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin - Lines Bros S.A., פ"ד מח(4) 133, 194 (1994)). בנסיבות אלה, אין בטענה האמורה כדי לסייע לעותרים. 13. בשולי הדברים אציין, כי במהלך ההתדיינות הוצגו בפניי, ביזמת המשיבים, חומרים מסווגים אשר לא עמדו בבסיס ההחלטה נשוא העתירה (להלן - החומר הנוסף). בהחלטה מיום 28.5.13 ציינתי, כי טענה שבפסקה 15 לעתירה אינה מתיישבת עם החומר הנוסף. בדיון שהתקיים בהמשך לכך ניתנה לעותר הזדמנות להתייחס לפרפראזה המבוססת על החומר הנוסף. עם זאת, בשים לב להלכתו של בית המשפט העליון בעע"מ 1038/08 מדינת ישראל נ' געאביץ (11.8.09)), התבקשה (28.5.13) התייחסות המדינה לשאלה האם אין מקום לקיים שימוע לעותר בהתייחס לחומר זה, נוכח העובדה שהמדינה נשענה בטיעוניה גם על העולה ממנו (ראו הודעותיה מן הימים 11.3.13, 12.3.13). בהמשך לכך הודיעה המדינה כי התשתית העובדתית החדשה לא עמדה בבסיס ההחלטה נשוא העתירה, בה אין בסיס להתערב על פי התשתית שהייתה בזמן קבלתה, ולכן אין מקום לקיומו של שימוע נוסף. נוכח הודעה זו, מובהר כי פסק דיני אינו מבוסס על החומר הנוסף. 14. התוצאה של כל האמור היא, כי העתירה נדחית. בשים לב לכך ששתי ישיבות (מתוך שלוש בסך הכל) נדרשו נוכח הצגתו של החומר הנוסף מטעם המשיבים, אשר בסופו של דבר לא היווה תשתית להכרעה, לא אעשה צו להוצאות. משנדחתה העתירה, מבוטל בזה צו הביניים שהוצא בגדרה. מסמכיםמשרד הפניםהיתר שהייה