עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים שדחתה את בקשת העותר להמליץ לנשיא המדינה לקצוב את עונש מאסר העולם שהוא מרצה החל מיום 10.6.13 בגין רצח שביצע ביום 1.6.03 כשקורבן העבירה היה אדם, שכפי הנראה העותר ביקש לגנוב את כספו (ראה כתב האישום והכרעת הדין בתפ"ח 955/06 (בימ"ש מחוזי בבאר שבע) ופסה"ד בע"פ 8287/05 שצורפו לתגובת משיב 2). 2. בפני הוועדה ובפנינו הוצגו המסמכים הבאים: (א) דו"ח סוציאלי מיום 16.10.11 ממנו עולה כי העותר דיווח לעו"ס על התמכרותו להימורים על רקע מצב כלכלי קשה אשר התפתח בעקבות אשפוזיו החוזרים. הוא מאובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית כרונית והפרעת אישיות, נמצא במעקב מב"ן ומטופל. העותר שוהה באגף טעוני פיקוח ומתפקד במסגרת התעסוקה באופן יציב. העותר מכחיש את ביצוע העבירה, מבטא צורך אינטנסיבי במעקב פסיכיאטר ובשיחות עמו ועסוק בהתאמת טיפולו התרופתי. בסיכום חווה"ד נכתב כי נראה כי מחלתו של העותר משפיעה רבות על יכולתו הקוגנטיבית והרגשית, הוא מתקשה לדבר על העבירה ועסוק בהוכחת חפותו עד כדי הבעת תגובות גרנדיוזיות לשחרורו הקרוב. ב) דו"ח מב"ן מיום 12.12.12 ממנו עולה, כי העותר נמצא במצב לא מאוזן, מגלה בבדיקות תכנים פסיכוטיים כרוניים, וחסר תובנה למחלתו. שיתוף הפעולה שלו בטיפול תרופתי הוא חלקי ופורמלי בלבד. עובדת היותו חולה נפש , חוסר התובנה למחלתו ושיתוף פעולה בטיפול באופן חלקי עלולים להגביר את מסוכנותו. ג) דו"ח ת/905 מיום 1.2.12 ממנו עולה כי העותר מכחיש את ביצוע העבירה ועסוק בחפותו. בהמשך הרישומים נכתב כי הוא נמצא במצב לא מאוזן וחסר תובנה למצבו הנפשי. 3. הוועדה קבעה כי העותר הסתמך בבקשתו על טענות רבות הנוגעות למחלת הנפש שהוא סובל ממנה אך הוועדה לא מצאה מקום להידרש לטענות אלה מלבד לעובדה שהוא אכן חולה. גם מדו"ח מב"ן עולה כי הוא מוכר כחולה נפש עם חוסר תובנה למצבו, ושיתוף הפעולה שלו חלקי, נתונים העלולים להגביר את מסוכנותו. גם הדו"ח הסוציאלי אינו חיובי לגביו ועד שהוא ישתף פעולה עם גורמי הטיפול וישפר את מצבו לא הגיעה העת להמליץ על קציבת עונשו. נימוקי העתירה: 1. החלטת הוועדה אינה סבירה שכן היא מבוססת על שיקולים שאינם ממין העניין ובין היתר על העובדה שנשקפת מהעותר מסוכנות לאור מחלתו. 2. אין המדובר בהערכת מסוכנות המתייחסת לתקופה שהייתו של העותר בכלא אלא בהערכת מסוכנות עתידית בנסיבות של שחרור מהכלא. 3. ההחלטה מתייחסת לשחרורו המוקדם של העותר בעוד אנו עסקינן בשאלה של קציבת עונשו, להבדיל משחרור מוקדם. אין כל אינדיקציה להיות העותר מסוכן בין כותלי בית הכלא ולכן השיקול של מסוכנות עתידית אינו ממין העניין בשלב קציבת העונש. 4. סעיף 29 לחוק שחרור על תנאי (להלן: "החוק") מונה את שיקולי הוועדה לצורך גיבוש המלצה לנשיא המדינה בשאלת קציבת המאסר ואילו שיקולי המסוכנות שרירים רק לגבי שחרור מוקדם ממאסר. גם אם תתקבל הטענה שמסוכנות עתידית הינה שיקול רלבנטי לצורך ההמלצה אזי היא לא יכולה להוות שיקול מכריע. 5. הוועדה התייחסה למגבלתו הנפשית של העותר כמכשול בדרך לקציבה. היא לא נתנה כל משקל למחלת הנפש ממנה סובל העותר. מדובר בחולה נפש, שככל הנראה ישאר חולה ואין טיפול שיכול לסייע לו להתגבר על מחלתו. 6. הוועדה לא שקלה את תפקודו החיובי של העותר במסגרת מאסרו ואת נסיבותיו האישיות וקבעה באופן שגוי כי העותר אינו משתף פעולה עם גורמי הטיפול. 7. הנחת המוצא של הוועדה לפיה טיפול עצמי של העותר במחלתו יאפשר לו להתגבר על מחלתו הינה שגויה שכן מדובר במחלה שאינה בשליטתו. 8. בטיעוניו בפנינו טען ב"כ העותר שסעיף 29 לחוק לא מדבר על מסוכנות שהיא רלוונטית לשחרור מוקדם. העותר מקבל טיפול תרופתי אך הוא לא יכול להחלים לבדו ממחלתו ממנה סבל גם בזמן הרצח. מהדו"ח הסוציאלי עולה שהתנהגות העותר חיובית ודו"ח מב"ן מתייחס לשחרור מוקדם ולא לקציבת העונש. תגובת היועמ"ש 1. הליך חנינה הינו במהותו הליך של חסד ורחמים, קל וחומר כשמדובר בקציבת מאסר עולם של מי שנטל את חייו של אחר. 2. סמכותו של בימ"ש להתערב בהחלטות חנינה הינה מצומצמת ביותר שכן הוועדה היא ועדה ממליצה בלבד לנשיא המדינה. 3. בחינת הנתונים האישיים של העותר מלמדת שהוא אינו ראוי לקציבת מאסר עולם בעת הזו. העותר לא עבר תהליך טיפולי כלשהו, הוא אינו יוצא לחופשות, משתף פעולה באופן חלקי ופורמלי עם המטפלים ונמצא במצב לא מאוזן מבחינה נפשית. במהלך השנים הקשר שלו עם העו"ס הוא מעקבי בלבד ועל פי צרכיו ולכן בצדק סירבה הוועדה, בשלב זה, להמליץ על קציבת מאסר עולם. 4. ועדת השחרורים שקלה בצדק את השלכת מחלת הנפש על מסוכנותו של העותר ועל תפקודו בשב"ס ולא רק כנסיבה אישית לזכותו. 5. הוועדה שקלה את כל השיקולים והנתונים הרלבנטיים להליך הקציבה ואין בהחלטתה כל פגם קיצוני או פסול המצדיק את התערבותו של ביהמ"ש. דיון והכרעה 1. סעיף 29(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א-2001 (להלן: "החוק") מסמיך את ועדת השחרורים המיוחדת (להלן: "הוועדה") להמליץ לפני נשיא המדינה להקל בעונשו של אסיר עולם, כמו העותר, בעונש מאסר מוקצב לאחר שחלפו לפחות 7 שנים מתחילת מאסרו ובלבד שהתקופה שתמליץ הוועדה לקצוב לא תפחת מ- 30 שנה. סעיף 29(ד) לחוק מתייחס לשיקולים שעל הוועדה לשקול לצורך המלצתה וקובע כי: "לשם גיבוש המלצתה לנשיא המדינה בשאלה האם לקצוב עונש מאסר עולם של אסיר ולאיזו תקופה, תשקול ועדת שחרורים מיוחדת שיקולים עונשיים המתייחסים לטיב העבירה, לנסיבות ביצועה ולתוצאותיה, וכן לנסיבותיו האישיות של האסיר. ועדת שחרורים מיוחדת רשאית, במקרים חריגים, לאפשר לאסיר לטעון את טענותיו לפניה, לשם גיבוש המלצתה כאמור". 2. אמנם הוועדה, שהחלטתה היא נושא העתירה, תארה בקצרה בהחלטתה את המעשים נושא מאסרו של העותר אך היא התייחסה לנסיבה משמעותית הקשורה לביצוע המעשים נושא מאסרו של העותר, דהיינו, למצבו הנפשי בזמן ביצועם וקבעה, כפי שקבעו ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון, שאין קשר בין מצבו לבין המעשים. 3. הוועדה לא ראתה, ובצדק, במצבו הנפשי של העותר, שהוא אחד מנסיבותיו האישיות, נימוק להעדר המלצתה לקצוב את עונשו שכן מחוות דעת מב"ן, שצורפה כנספח ד' לכתב התגובה, עולה שהוא חסר תובנה למחלתו ומשתתף בטיפול בה באופן חלקי בלבד. 4. הוועדה, כמו מב"ן, ראתה, בצדק, באמור לעיל הוכחה למסוכנותו של העותר וגם אם הוועדה ביססה את החלטתה על מסוכנותו של העותר כפי שעולה מנסיבותיו האישיות אין בכך משום חוסר סבירות או ביטוי לחוסר סמכות שכן המלצה לקצוב את עונשו של אסיר עולם היא צעד הכרחי להפעלת סמכות הקציבה של נשיא המדינה ולהפעלת שיקול דעתו של שב"ס אם להוציא את אסיר העולם לחופשה בחלוף רבע מתקופת המאסר שנקצבה, תוך התחשבות, בין יתר השיקולים, במסוכנותו של האסיר. 5. לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את העתירה. שחרור מוקדם מהכלאמאסרועדת השחרוריםנשיא המדינה