עתירה נגד החלטת משרד הבינוי והשיכון לפנות פולשת לדירה העותרת מבקשת להורות למשיבה שלא לפנותה מהדירה המצויה ברחוב ראובן מס 131/43 בירושלים (להלן - הדירה), אליה פלשה העותרת, וכן להורות למשיבה למסור לידי העותרת את הדירה או דירה חלופית, לאלתר, וזאת בהתאם לזכאותה לקבל דירה בדיור הציבורי. רקע העותרת, ילידת 1962, היא אלמנה ואם לשישה ילדים בגילאי 14-27, אשר שלושה מהם מתגוררים עמה. העותרת אינה עובדת ומתקיימת מקצבת ביטוח לאומי בלבד. העותרת הוכרה על-ידי ועדות של המשיבה כזכאית להקצאת דירה בשכירות בדיור הציבורי כבר לפני כ-10 שנים (ביום 04.08.03). במהלך פרק זמן זה, הגישה העותרת בקשות חדשות לקבלת דירה בדיור הציבורי, ואלה אושרו מפעם לפעם, בין בדין ובין לפנים משורת הדין. ההחלטה האחרונה בעניינה של העותרת ניתנה ביום 18.01.12, ובגדרה אושרה בקשת העותרת לקבלת דירה בשכירות בשיכון הציבורי בירושלים. במסגרת ההחלטה (כמו גם ביתר ההחלטות שניתנו בעניינה של העותרת) צוין כי הקצאת הדירה תיעשה בהתאם לתור הממתינים ולפי מצאי הדירות המתפנות בישוב. עוד צוין בהחלטה כלהלן: "אנו רואים חובה לעדכן אתכם כי בשל מחסור חמור בדירות מתפנות בישובכם נאלצות מרבית המשפחות להמתין שנים רבות לקבלת הצעה לדירה מתפנית. מצב זה הולך ומחמיר בשל דלדול יום יומי במלאי הדירות". במהלך עשר השנים האחרונות הוצעו לעותרת שתי דירות בדיור הציבורי בירושלים, האחת בשנת 2004 והשנייה בשנת 2007, כאשר כל הצעה נעשתה במהלך תקופת זכאות שונה. העותרת סירבה לקבל את הדירות שהוצעו לה, והצדדים חלוקים ביניהם על הסיבות לכך: העותרת טוענת כי סירובה נבע מאי התאמתן של הדירות שהוצעו לה למצבו הרפואי של בעלה ז"ל, ואילו המשיבה טוענת כי הסירוב נבע ממיקום הדירות וגודלן (המשיבה סומכת טענתה זו על הודעות הוויתור שצורפו כנספחים ג' ו-ה' לכתב התשובה מטעמה). בגדר הקדמת המאוחר אציין, כי לא מצאתי להכריע במחלוקת האמורה, משזו ממילא לא היוותה שיקול בהחלטתי כאן. עם זאת אעיר, כי בהתאם לנהלי המשיבה עצמה, העותרת זכאית לסרב לדירה אחת במהלך תקופת זכאות אחת, מבלי שהדבר יפגע במיקומה בתור הממתינים (סעיף 10.5 לנוהל "הקצאת דירות בשיכון הציבורי" (להלן - נוהל משרד השיכון)). לפיכך, לא היה בסירובה כפי שתואר לעיל, ושנעשה בתקופות זכאות שונות, לפגוע בזכאותה או במיקומה בתור. מאז ההצעה האחרונה (בשנת 2007) ועד למועד הגשת העתירה, לא הוצעה לעותרת ולמשפחתה דירה בדיור הציבורי, נוכח המחסור בדירות בדיור הציבורי בכלל ובירושלים בפרט. לצד אישור בקשותיה של העותרת לקבלת דירה בדיור הציבורי, ניתן לה לפרקים, במהלך השנים, סיוע בשכר דירה בסכומים שונים. מיום 01.05.12 עד ליום 31.12.12, קיבלה העותרת סיוע מוגדל בשכר דירה שעמד על סך של 2500 ₪ בחודש. החל משנת 2013, העותרת אינה מקבלת סיוע בשכר דירה משלא הגישה בקשה מתאימה לכך. זאת, לטענתה, משום שסברה שלא ראוי כי תתגורר בדירה ותקבל סיוע בשכר דירה במקביל. לפני כעשרה חודשים, פלשה העותרת לדירה בת 3 חדרים בשיכון ציבורי בירושלים. לטענת העותרת, בתחילה הוזמנה להתארח בדירה על-ידי חברה שהתגוררה בה באותה עת (שגם היא זכאית לדירה בדיור ציבורי), ולאחר שזו עזבה נשארה העותרת לגור בה. מכל מקום, אין מחלוקת כי שהותה הנוכחית של העותרת בדירה אינה כדין. נכון ליום 01.05.13, מיקומה של העותרת בתור הממתינים להקצאת דירה בשכירות בדיור הציבורי בירושלים הינו 41 מתוך 78 ממתינים הזכאים לדירת 3 חדרים. ביום 10.03.13 הוריתי על מתן צו ארעי האוסר לפנות את העותרת מהדירה. טענות הצדדים העותרת טוענת כי אי מימוש זכאותה במשך שנים רבות אינו בגדר התנהלות תקינה של הרשות. לשיטתה, זכאותה אינה יכולה להיות "על הנייר" בלבד. משמעותה של הזכאות היא כי על המשיבה לספק לעותרת דירה, מייד או בסמוך להכרה בזכאותה, אף אם תיאלץ המשיבה לשכור או לרכוש דירה לשם כך. זאת בהתבסס, בין היתר, על הוראות סעיף 10 לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998 (להלן - חוק זכויות רכישה), וחובת המדינה לעשות שימוש בכספים שבידה לרכישת דירות עבור זכאים. העותרת ממשיכה וטוענת כי עצם ההכרה בזכאותה לדירה בדיור הציבורי היא בבחינת התחייבות שהתחייבה המשיבה כלפיה. בנסיבות העניין, כך העותרת, התקיימו כל התנאים כדי לחייב את הרשות לקיים את הבטחתה המינהלית - היינו שלא לפנותה מהדירה. בדיון שהתקיים בפניי טענה העותרת, באמצעות בא כוחה, כי תור הממתינים להקצאת דירה בדיור הציבורי הוא בבחינת תעלומה, ולא ברור כיצד מקודמים הממתינים בתור. המשיבה טוענת כי דין העתירה להדחות מחמת שיהוי, שכן היא תוקפת את החלטת הוועדה הציבורית מיום 18.01.12, במסגרתה אושרה זכאותה של העותרת לקבלת דירה בשכירות בדיור הציבורי. עוד טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות גם לגופה. בהחלטה מיום 18.01.12 הודע לעותרת כי הקצאת הדירה תיעשה בהתאם לתור ממתינים ומצאי הדירות המתפנות בישוב. לטענת המשיבה, רשימת הממתינים ארוכה וכוללת משפחות בנות 5-6 נפשות שמצבם קשה לא פחות, אם לא יותר, מזה של משפחת העותרת. משפחות אלה קודמות בתור למשפחת העותרת מבחינת שנות הזכאות, מספר הנפשות ומצבן הכלכלי והרפואי. בנסיבות אלה, כך המשיבה, אין כל סיבה לחרוג מתור הממתינים כפי שמבקשת העותרת. דברים אלה נכונים ביתר שאת מקום בו העותרת עשתה דין לעצמה, עת פלשה לדירה שזכאים אחרים, הקודמים לה בתור, ממתינים לקבלה. המשיבה דוחה את טענת העותרת כי ניתנה לה "הבטחה שלטונית" וטוענת כי פרשנות העותרת לפיה ניתנה הבטחה כזו אינה נכונה, אינה סבירה ואינה ראויה. בהקשר זה טוענת המשיבה כי במסגרת ההחלטות שאישרו את זכאותה של העותרת לקבלת דירה, צוין במפורש כי ההקצאה תיעשה בהתאם לתור הממתינים. כן צוין בהחלטות כי בשל המחסור החמור בדירות נאלצות מרבית המשפחות להמתין שנים עד שמוצעת להן דירה. המשיבה ממשיכה וטוענת כי לעותרת אושר סיוע בשכר דירה בסכום משמעותי, סיוע שתוכל לממש עם פינוי הדירה. לבסוף טוענת המשיבה, כי נוכח מלאי הדירות המוגבל ותור הממתינים הארוך, מוטלת עליה החובה לפעול בשיוויון ובהגינות בהקצאת הדירות. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושקלתי את הטענות בכתב ובעל-פה שהצדדים העלו, מצאתי כי דין העתירה להדחות. המסגרת הנורמטיבית מימוש הזכאות לקבלת דירה בשכירות בדיור הציבורי תלוי בעיקרו בשני גורמים: האחד, מיקומו של הזכאי בתור הממתינים, והשני, מלאי הדירות הפנויות. נושא הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי, לא הוסדר בחקיקה ראשית או בתקנות כי אם בנוהל משרד השיכון, שמטרתו, כפי שנקבעה בסעיף .1.1 בו, הינה: "לקבוע כללים, סמכויות והוראות אחידים לקביעת זכאות להקצאת דירות מתפנות ודירות נ"ר [נכסי רכישה] בשכירות בשיכון הציבורי". במסגרת נוהל משרד השיכון נקבעו הקריטריונים לפיהם ימויינו וישובצו הזכאים בתור הממתינים: כך, למשל, הנוהל נותן קדימות ראשונה לאנשים הסובלים ממצוקה בריאותית המחייבת מגורים בקומה נמוכה או קומת קרקע; לדיירי השיכון הציבורי שאושר להם להחליף דירה בגין צפיפות או בשל סיבה אחרת, מקום בו אחד המבקשים העיקריים מקבל גמלת אי כושר השתכרות בשיעור 75% ומעלה מהמוסד לביטוח לאומי, וכיוצא באלה. כן נקבע בו, כי זכאים בעלי אותם נתונים, ידורגו לפי מספר נפשות במשפחה ולפי משך זמן ההמתנה מיום האישור הראשון (ראו סעיף 9 לנוהל משרד השיכון). מלאי הדירות הולך ומידלדל, מזה, ותור הממתינים הולך ומתארך, מזה. כך נוצר מצב בו הזכאים לדירה בדיור הציבורי, וביניהם העותרת, ממתינים בתור שנים רבות עד בוש למימוש זכאות זו. המשאב הציבורי של מלאי הדירות בדיור הציבורי, המוגבל מלכתחילה, מצטמצם אפוא ואין בו כדי לספק את הביקושים. בנסיבות קשות אלה, שומה על הרשות להקפיד על הצדק החלוקתי בהקצאת הדירות, תוך שמירה על שיוויון, סבירות ומידתיות. יפים לעניין זה דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 3798/07 משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (12.05.08) : "מאחורי המסגרת הנורמטיבית של חוק זכויות הדייר, שאליה נידרש בקצרה, מצויה אחריות כבדה של הרשויות: הדיור הציבורי נועד לזכאים לו במכלולם, המוחילים עד בוש בתור. אין 'תפוס כפי יכולתך' ברכוש הציבור, ועל הרשויות להקפיד על הצדק החלוקתי, ועל בתי המשפט ליתן יד לכך, כמובן תוך בדיקת כל מקרה לגופו" (שם בפסקה ו'). מן הכלל אל הפרט בטרם אפנה לגוף העתירה, אדרש תחילה לטענת השיהוי שהעלתה המשיבה. המשיבה טענה כי העתירה דנן תוקפת את החלטת הוועדה הציבורית מיום 18.01.12, בה צוין כי הקצאת הדירה לעותרת תיעשה בהתאם לתור הממתינים ולפי מצאי הדירות ביישוב. אין מחלוקת כי העתירה הוגשה בחלוף למעלה משנה ממתן החלטה זו. ואולם, לא שוכנעתי, ואף המשיבה לא טענה כך בתגובתה, כי הסתמכה על אי הגשת העתירה עד כה, או שינתה מצבה לרעה בעקבות כך. דווקא העותרת, היא שממתינה 10 שנים תמימות לדירה, לה היא זכאית בהתאם להחלטות המשיבה, וזו טרם ניתנה לה. בנסיבות אלה אין בידי לקבל את טענת השיהוי שהעלתה המשיבה. ומכאן לגוף העתירה. העתירה שלפניי אינה תוקפת את הוראותיו של נוהל משרד השיכון. אף לא נטען בעתירה כי מיקום העותרת ברשימת הממתינים נעשה שלא כדין או שלא בהתאם לקריטריונים שנקבעו בנוהל. כל שטענה העותרת הוא, כי לאור זכאותה והמתנתה הממושכת לדירה בדיור הציבורי, על המשיבה לספק לה דירה לאלתר. המשמעות האופרטיבית של קבלת טענה זו היא הצבת העותרת בראש רשימת הממתינים. דא עקא, ברשימת הממתינים לדירה בדיור הציבורי נמצאים זכאים רבים הקודמים לעותרת בתור. על זכאים אלה נמנים בעלי משפחות בנות 5-6 נפשות, שמצבם הכלכלי קשה, וחלקם סובלים אף מבעיות רפואיות, חברתיות וכד'. בנסיבות אלה, קבלת העתירה משמעותה העדפת העותרת על-פני זכאים אחרים שנמנעו מלפלוש לדירה בשיכון הציבורי, ושכל חטאם הוא שאין הם נמצאים בפניי ואינם מנהלים הליך משפטי. יתר על כן, קבלת העתירה, בנסיבות אלה, תהא בגדר התערבות בלתי מוצדקת בשיקול דעתה של המשיבה באשר לשיבוץ הזכאים ברשימת הממתינים, בהינתן שלא נטען, וממילא לא הוכח, כי נפל בו פגם. דברים אלה נכונים ביתר שאת עת עסקינן בהחלטות של ועדות המשיבה, להן המומחיות והניסיון לדון בבקשות הקשורות בנושא המורכב והרגיש של הדיור הציבורי (עת"מ (ת"א) 1176/03 ארביב נ' עמידר (27.6.05)). זאת ועוד אחרת: החלטות של רשות מינהלית הנוגעות לדיור הציבורי בכלל, והחלטות הנוגעות להקצאת דירות בשכירות בדיור הציבורי בפרט, מחייבות הקפדה יתרה על עיקרון השוויון בסדר הקדימויות בין הזכאים ובהקצאת הדירות על-פי הנהלים והקריטריונים שנקבעו. הקפדה זו נדרשת נוכח מאגר הדירות המצומצם והזכאים הרבים לדיור (ראו עת"מ (י-ם) 38684-05-10‏ חנה סויסה נ' משרד הבינוי והשיכון (25.11.10) וההפניות שם). יפים לכאן דבריה של חברתי, כב' השופטת בן אור, בעת"מ (י-ם) 49890-12-11 רוני דוד נ' פרזות-חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ (20.06.12)[] , לאמור: "לא פעם הוער בפסיקה על החובה להקפיד הקפדה יתרה על אי חריגה מנהלים בעניין זה, בשל המחסור הרב בדירות המיועדות לדיור ציבורי, כאשר כל חריגה פוגעת בנזקקים אחרים" (שם בפסקה 7). לנגד עיני פרושות נסיבות חייה הקשות של העותרת ומשך הזמן הרב בו היא ממתינה לקבלת דירה. אולם, מצוקתה אינה עולה על מצוקתם של הזכאים האחרים הקודמים לה בתור. העדפת העותרת, תוך התעלמות מן הקריטריונים שנקבעו בנוהל משרד השיכון, תביא לפגיעה קשה בשיוויון ולהפליה פסולה בינה לבין זכאים אחרים. אשר לטענת העותרת, כי ניתנה לה הבטחה מינהלית שיש לקיימה בדרך של הקצאת דירה לאלתר, מצאתי כי דינה להדחות. טענה זו נטענה בשפה רפה, ללא כל פירוט ומבלי להעמיד את התשתית העובדתית והמשפטית הנדרשת להוכחת יסודות ההבטחה המינהלית . הבטחה מינהלית היא פעולה חד צדדית מצד הרשות, במסגרתה יוצרת הרשות מצג מסוים כלפי מאן דהוא כי היא עתידה לפעול בדרך מסוימת. בתנאים מסוימים עשויה ההבטחה שניתנה לשמש מקור עצמאי לזכותו של מקבל ההבטחה: "על נותן ההבטחה להיות בעל סמכות לתיתה; היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; הוא בעל יכולת למלא אחריה; ואין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה" (בג"ץ 2470/11 יש"ע הירוקה נ' ראש הממשלה (01.11.11)[] ). בעניינו, העותרת מבקשת לסמוך את טענתה, לפיה ניתנה לה הבטחה מינהלית, על החלטות ועדות המשיבה במשך השנים להכיר בה כזכאית לקבלת דירה בדיור הציבורי. לטענתה, זכאות זו יצרה התחייבות של הרשות כלפיה - לספק לה דירה - והתחייבות זו יש לקיים עתה, ולא בעוד מספר רב של שנים. ברם, החלטות אלה אינן מבססות את שנטען מכוחם: בכל ההחלטות שניתנו על-ידי ועדות המשיבה שבמסגרתן אושרו בקשותיה של העותרת לקבלת דירה בדיור הציבורי, צוין במפורש כי הקצאת הדירה כפופה למצאי הדירות בישוב ולתור הממתינים. בהחלטות המאוחרות שניתנו בעניינה של העותרת אף פורט כי לאור המחסור בדירות נוצר מצב בו זכאים ממתינים שנים רבות להצעה לדירה בדיור הציבורי. לא ניתן, אם כן, להתייחס להגדרת העותרת כזכאית לקבלת דירה כאל הבטחה מינהלית שהיקפה וטיבה ננקבו במדויק, שכן היא תלויה במשתנים נוספים, בין בתור הממתינים ההולך ומתארך ובין במלאי הדירות ההולך ופוחת. משתנים אלה לא נעלמו מעיני העותרת, שהיתה מודעת להם עת אושרה בקשתה להקצאת דירה בשכירות בדיור הציבורי, ולפיכך לא ניתן לומר כי נוצר כלפיה מצג לפיו הדירה תוקצה לה בסמוך לאישור בקשתה. טענתה הנוספת של העותרת, לפיה על המשיבה לרכוש או לשכור עבורה דירה, אף היא דינה להידחות. העותרת ביססה טענה זו, בין היתר, על הוראת סעיף 10לחוק זכויות רכישה, המורה כלהלן: מוקמת בזה קרן לדיור ציבורי, שתנוהל במשרד הבינוי והשיכון (להלן - הקרן). כספים שהתקבלו ממכירת דירות בהתאם לחוק זה יופקדו בקרן לאחר שנוכו הוצאות הכרוכות במכירת דירה ציבורית לפי סעיף קטן (ב1). (ב1) השר, בהסכמת שר האוצר, יקבע הוראות לעניין ההוצאות הכרוכות במכירת דירה ציבורית, ובכלל זה הוראות לעניין הוצאות של חברה לדיור ציבורי והעמלות שישולמו לה עקב מכירת דירה לפי הוראות חוק זה והוצאות נוספות שהמדינה נשאה בהן, לרבות דמי שמאות, ותשלום שהמדינה שילמה בהתאם לסעיף 5(ב). (ג) כספי הקרן ישמשו להגדלת המלאי של דירות ציבוריות בלבד." דא עקא, כניסתו לתוקף של חוק זכויות רכישה נדחתה מפעם לפעם, וזה נכנס לתוקף ביום 01.01.13 (ראו סעיף 53 לחוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א- 2011). עתירה בעניין יישומו המיידי של חוק זכויות רכישה, אם בכלל, תלויה ועומדת בבג"ץ 519/13 ח"כ והשר לשעבר מר רן כהן ואח' נ' שר הבינוי והשיכון . כן תלויה ועומדת עתירה נוספת בבג"ץ 328/13 מפלגת צדק חברתי נ' ממשלת ישראל שעניינה כספים שהתקבלו ממכירת דירות בדיור הציבורי. לפיכך, לא אדרש לעניין זה, הן מהטעם של כיבוד ערכאות, והן מהטעם שמדובר בעניין שיש לו השלכות רוחב הקשורות במדיניות ותקציב שאין מקום להידרש להם במסגרת המצומצת של עתירה זו. הערת נעילה מצאתי כאמור כי דין העתירה להידחות. עם זאת ראיתי לומר את הדברים הבאים. העותרת ממתינה לדירה בדיור הציבורי למעלה מ-10 שנים. נכון לחודש מאי 2012 היא ממוקמת בחציו התחתון של תור הממתינים. לטענתה, הייתה ממוקמת בעבר במקום הראשון ברשימת הממתינים, אך זכותה להקצאת דירה אינה מתממשת, בבחינת מנגד "תראה את הארץ ושמה לא תבוא" (דברים למ, נב). במהלך תקופה זו סבלה העותרת ממצוקה רבה, הן לנוכח מצבו הסוציואקונימי של משפחתה והן עקב מצבו הבריאותי של בעלה ז"ל. מזור בדמות 4 קירות וקורת גג לא נמצא לה ולילדיה. נכון הוא כי קבלת העתירה משמעותה הצבת העותרת בראש תור הממתינים, תוך פגיעה בשיוויון והעדפתה על פני ממתינים אחרים. ואולם, כוחה של טענה זו, אשר מועלית על-ידי המשיבה כל אימת שמוגשת עתירה דומה לעתירה שבפניי, לא תוכל לעמוד לה לעד. לנוכח המחסור ההולך ומחמיר בדיור הציבורי אל מול תור הממתינים ההולך ומתארך, לא רחוק היום בו תעלה השאלה האם אין חובה על המשיבה ליתן את מה שאינה יכולה להעניק ישירות באופן עקיף, דהיינו הענקת סיוע בשכר דירה ההולם את הרף הנובע מן הזכאות לדיור ציבורי. מדובר בשאלה סבוכה בעלת פנים רבות אשר חורגת מגבולות הדיון בעתירה דנן. יחד עם זאת, אני סבור כי לא יהיה מנוס מהידרשותו של בית המשפט לדון בשאלה זו בעתיד במסגרת עתירה בה תוצג התשתית העובדתית והמשפטית הצריכה לכך. לסיכום: העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. בניהמשרד הבינוי והשיכוןמקרקעיןפלישה למקרקעיןפינוי דירה