רישיון נהיגה בתוקף מכוח תקנה 567 (א) ו-(ב) לתקנות התעבורה

נטען שרישיון הנהיגה של הנהג היה תקף מכוח תקנה 567 (א) ו-(ב) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") ועל כן על מבטחת הרכב, מנורה חברה לביטוח, היה לפצות את הנפגעים. (יש לציין שבתחילה הוגשה התביעה נגד קרנית ומנורה. קרנית פיצתה את הנפגעים בתאונה, תוך הסתייגות שהתשלום בוצע כפוף להנחה שלא היה ביטוח בר תוקף. במכתב ששלחה קרנית למנורה, נרשם שאם יתברר קיומו של ביטוח, כי אז יהיה על מנורה להשיב לקרנית את הסכומים ששילמה. (נספח ב' לתצהיר הנהג). 2. ביום 10.2.04 הגישו הצדדים בקשה משותפת לפיה בית המשפט מתבקש להורות על הפסקת התובענה עד להכרעה בדנ"א 10017/02, 6971/03 קרנית נ' מגדל ( 2.6.04) להלן: "הלכת קרנית"), אשר לשיטתם אמורה לשמש אבן בוחן להכרעה בתיק. פסק הדין ניתן ביום 2.6.04. 3. הצדדים גם הסכימו שיוגשו תצהירים ללא חקירות נגדיות (להלן: "ההסכמה הדיונית"). 4. ביום 22.10.12 הגישה קרנית בקשה לחידוש התובענה, וכפועל יוצא מההסכמה הדיונית, בקשה להורות על הגשת סיכומים בכתב בשאלת החבות. 5. בתגובה לבקשה טענו הנתבעים בזו הלשון: "...היום 8 שנים לאחר מכן, מסיבות אשר אינן ענייניות מבקשת התובעת לחדש את התובענה. נוכח האמור לעיל, כאשר ברור לכל שהתביעה תדחה וכאשר התובעת מבקשת לאחר 8 שנים כאמור לגרור שוב את הנתבעים לבית המשפט לחדש את התיק .... מדובר בשימוש לא ראוי בהליכי ביהמ"ש לפיכך יש לדחות את הבקשה ולחייב את התובעת בהוצאות". לגופו של עניין נטען שהלכת קרנית לא שינתה את ההלכה שהייתה נהוגה קודם לכן. דיון הפסקת תובענה וחידושה 6. נושא הפסקת התובענה מוסדר בתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. (א) "רצה תובע או נתבע שהגיש תביעה שכנגד, להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו כולה או מקצתה, יגיש בקשה על כך לבית המשפט או הרשם... (ב) בית המשפט או הרשם רשאי, בתנאים שיראו לו, להרשות למבקש לעשות כמבוקשו. (ג) סירב בית המשפט לבקשה, והתובע, או הנתבע שהגיש תביעה שכנגד לא המשיך בתובענה, רשאי בית המשפט לדחותה". 7. על משמעותה המשפטית של החלטה להפסיק הליכים עמד בימ"ש עליון בע"א 1628/92 אדוארדו גינזבורג נ' ירון פלסט (1981), (פ"ד מח (2) 379). כדברי כב' השופט חשין: "השאלה שבמחלוקת היא, אם ראוי היה שהודעת צד ג' ששלח קרת לגינזבורג יופסקו ההליכים בה - כפי שפסק בימ"ש קמא - או שמא נכון היה שאותה הודעה תדחה לגופה. למאי נפקא מינה, לחידוש ההליכים: שההליכים שהופסקו דינם כמו נמחקו, וניתן לחדשם בתנאים כפי שקבע בית המשפט, ואילו הליך שנדחה הוא מעשה בית-דין, ואין אפשרות לחדשו בשל אותה עילה". (רע"א 9015/12 אישי ישיר חב' לביטוח (1996) בע"מ נ' וסים שאטר, ( 21.2.13). 8. התיישנות: סע' 15 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958, קובע: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה." ברע"א 68/89 צור חב' לביטוח בע"מ נ' סרסור (פ"ד מג (2) 624) נפסק, כי אמנם סע' 15 לחוק ההתיישנות דן בתביעה שנדחתה ולא בתובענה שהופסקה לפי תקנה 154 לתקסד"א, או בכתב תביעה שנמחק לפי תקנה 100, אך משמעות הדיבור "נדחתה" בסע' זה רחבה יותר ממשמעותו בתקסד"א והיא כוללת את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת ביהמ"ש כגון שתובענה הופסקה. לפיכך, גם הליך של הגשת תובענה שהסתיים במחיקה מפסיק את מרוץ ההתיישנות, שבין הגשת ההליך לבין המחיקה (ע"א 502/88 אדמונד שמעון נ' עיזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל, פ"ד מד (3) 833). 9. לטענת הנתבעים דין התביעה להידחות בשל התיישנותה שכן חלפו למעלה משבע שנים מאז הפסקת התובענה ועד מועד הגשת הבקשה לחידושה. קרנית איננה מתמודדת עם טענה זו ואף איננה מנמקת מדוע הוגשה הבקשה לחידוש ההלכים רק בשנת 2012, בעוד שהלכת קרנית ניתנה כבר בשנת 2004. בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמה נטען רק, שהנתבעים מנועים מלהעלות טענה זו, שכן לא טענו אותה "בהזדמנות הראשונה". 10. אינני נדרשת לבחון את פרק הזמן מיום עילת התביעה ועד הגשתה ולאחר מכן את פרק הזמן שבין הפסקת ההליכים לחידושם, שכן ברי שמיום פרסום הלכת קרנית (2.6.04) ועד הגשת הבקשה לחידוש התובענה חלפו למעלה מ-7 שנים, ומסיבה זו התביעה התיישנה. 11. אני דוחה את טענת קרנית לפיה הנתבעים מנועים מלהעלות את טענת ההתיישנות מאחר ולא העלו אותה "בהזדמנות הראשונה". בע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן נח (4), 769) נקבע שיש לתת למונח "הזדמנות ראשונה" פרשנות מרחיבה באופן שיתפסו ברשתו מצבים שונים. בע"א 630/90 שרה רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד בע"מ (פ"ד מה (5) 365) חזר בית המשפט וקבע שמן הראוי שלא לקבוע נוסחה גורפת, שתכסה את כל המצבים, אלא יש לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות. בעיקר יש לבחון בכל תיק בו מתעוררת סוגיה זו, מה הייתה מהות הדיון הראשון שהתקיים, שבמהלכו לא העלה עדיין הנתבע את טענת ההתיישנות, מה היה הענין של הנתבע בנושא שהועלה אז, האם נקט עמדה כלשהי ביחס לאותו דיון ואם היה נוכח בו, אם לאו. 12. יישום האמור לעיל למקרה דנן, מוביל למסקנה שהנתבעים לא מחלו על טענת ההתיישנות. בתגובה שהוגשה מטעם הנתבעים לבקשת קרנית לחידוש התובענה, אמנם, לא נקבו במילה "התיישנות", אך טענו, יותר מפעם אחת שחלפו למעלה מ-8 שנים ממועד הלכת קרנית ועל כן ברור שדינה של התביעה להידחות. ניתן לראות בתגובתם זו התייחסותם "בהזדמנות הראשונה" לטענת ההתיישנות. ביום 6.1.13 אמנם הופיעו ב"כ הצדדים לפניי, אך לגוף העניין לא נטען דבר וחצי דבר. הצדדים רק ביקשו ליתן תוקף של החלטה להסכמה הדיונית וכפועל יוצא ממנה, ביקשו להורות על הגשת סיכומים. ניתן לומר שביום 6.1.13 לא התקיים דיון מהותי מתוך הנחה משותפת של הצדדים שתינתן להם הזדמנות להתייחס בהרחבה לטענת ההתיישנות במסגרת הסיכומים שיוגשו על ידם. לפיכך, אפילו והייתי קובעת שבתגובתם של הנתבעים אין התייחסות לטענת ההתיישנות, עדיין ניתן לומר ש"ההזדמנות הראשונה" מבחינתם הייתה במסגרת הסיכומים שהגישו. 13. נוכח האמור לעיל, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. 14. הנתבעת לא טענה לשיהוי ועל כן, לא מצאתי להרחיב בנקודה זו. יחד עם זאת, אציין שאפילו והייתי קובעת שהתביעה הוגשה בתחומי תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, עדיין בנסיבות דנן יש לראות בהגשתה משום שימוש לא נאות בזכות הדיונית של קרנית ופגיעה ממשית בציפייה הלגיטימית של הנהג שלא להיתבע. פרק הזמן הבלתי סביר שבין הלכת קרנית, ועד הגשת הבקשה לחידוש התובענה מחייב גם דחיית התביעה מחמת שיהוי בלתי סביר מטעמים של צדק והגינות כלפי הנהג. 15. לאור מסקנתי שהתביעה התיישנה, יכולתי לסיים את פסק הדין כאן, אך הואיל והצדדים התייחסו בסיכומיהם גם לטענות לגוף העניין, לא מצאתי לפטור עצמי בלא כלום. תקנה 567 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (בנוסחה במועד התאונה - 19.8.97, ושונתה בשנת 2002) 16. (א) "מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ ובידו אחד הרישיונות כאמור בתקנת משנה (ב), פטור מחובת רישיון נהיגה לפי סעיף 10 לפקודה...לעניין תקנה זו מי "שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ" - מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני. (ב) ואלה הרישיונות - (1). רישיון נהיגה בין - לאומי בר תוקף שניתן מחוץ לישראל למי שאינו תושב ישראל. (2). רישיון נהיגה לאומי שניתן למי שאינו תושב ישראל ובלבד שלא ינהג ברישיון זה בתום שנה מיום כניסתו לישראל. מאחר והכלל הוא חובת רישיון נהיגה ישראלי לפי סע' 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], הרי מי שטוען לפטור כלשהוא, עליו הראיה. נטל ההוכחה שהנהג פטור מחובת רישיון נהיגה ישראלי על פי תקנה 567 מוטל עליו (ת.א. 456/91 תמר גורן - בורר נגד צור שמיר חב' לביטוח בע"מ, פ"מ, כרך תשנ"ב, חלק רביעי, תשנ"ב - 1992). על הנהג אפוא להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, מקום מגורים קבוע בחוץ לארץ, ולעניין זה מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני, והשני למי שיש אחד הרישיונות המנויים בתקנת משנה (ב); רישיון נהיגה בינלאומי בר תוקף, או רישיון נהיגה לאומי למי שאינו תושב ישראל ובלבד שלא ינהג בו בתום שנה מיום כניסתו לישראל. 17 "מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ, ולעניין זה מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני". בהנחה שהנהג מחזיק כטענתו רישיון נהיגה בינלאומי, או רישיון נהיגה לאומי, ובטרם יוכל להסתמך עליהם או על אחד מהם, יש לבחון האם מקום מגוריו הקבוע הוא בחו"ל. לשם כך, מציבה התקנה שני קריטריונים מצטברים: האחד, היעדרות מן הארץ במשך שנה רצופה לפחות; השני, הימצאותו של הנהג בארץ באופן זמני בלבד. (א)."מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות". ההגדרה מתייחסת לאדם שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות. התקנה אמנם אינה מונה את המועד שממנו יש להתחיל את מנין הזמן, ועל כן די אם יהיה בידי הנהג להראות כי הוא שהה בתקופה כלשהיא שנה מחוץ לגבולות המדינה כדי לעמוד בתנאי הרישא. רק לאחר הוכחת הרישא כאמור, יש צורך להוכיח את הסיפא בדבר שהות זמנית בארץ. מתקין התקנות לא הסתפק רק בהוכחת זמניות השהייה בארץ, אלא דרש גם כתנאי סף הוכחת היעדרות בזמן כלשהוא בעבר לפרק זמן של שנה לפחות. בענייננו, מפלט הכניסות והיציאות שצורף ע"י קרנית (נספח ד' לתצהיר) עולה שהנהג יצא מן הארץ ב-28.6.96 וחזר ב-16.7.96. התאונה ארעה ב-19.8.97, כך שעל פני הדברים, ולא הוכח אחרת, ניתן לקבוע שהנהג לא נעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות כך שתנאי הרישא אינם מתקיימים. (ב)."והוא נמצא בארץ באופן זמני". המועד הקובע לבחינת זמניות השהייה בארץ הוא יום התאונה (ע"א 1612/00 זכאי אלון נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ (דינים מחוזי, לב (9) 861). אמנם על פי עדותו של הנהג מרכז חייו ברוסיה, אך אין להסתפק בעדות זו. יש לבחון את זמניות השהייה בארץ על פי ראיות חיצוניות אובייקטיביות. (ע"א י-ם 4495/03 מיכאל בסינה נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ ( 11.5.04) ע"א 1012/04 סהר חב' לביטוח נ' צישיבילי (פס"ד מחוזי, כרך תשס"ד, חלק ראשון, עמ' 557). בית המשפט יבחן בין היתר האם ההיעדרות מצביעה על כוונה להעתיק את מרכז החיים למקום אחר (ע"א 4127/95 יעל זלקינד ואח' נ' בית הזית ואח', ( 12.5.98), תוך התייחסות למקום העבודה, הכנסה, צבירת רכוש וכיוצא באלה. במקרה דנן, לא נשמעו ראיות אך ניתן להסתפק בתשובותיו של הנהג לשאלון שהופנה אליו (נספחים ה, ו, לתצהיר קרנית). הנהג, נזיר המשרת את הכנסייה בכל מקום בעולם, מודה שהחל משנת 1992 הוא שוהה בארץ, למעט חודש ימים בכל שנה שבו הוא נוסע לבקר ברוסיה. חמש שנים לפני מועד התאונה שהה רוב הזמן בארץ, וכתובתו בזמן השהייה הייתה במגרש הרוסים. שש שנים לאחר התאונה אף ניתן תצהיר מטעמו ונראה על פניו שגם בתקופה זו שהה בארץ. נוכח האמור לעיל, ובהעדר ראיה אחרת, לא הוכח גם שהנהג נמצא בארץ באופן זמני. 18. כאמור תקנה 567 מתייחסת לשני קריטריונים מצטברים ומשקבעתי שהנהג לא הוכיח היעדרות מן הארץ במשך שנה רצופה לפחות, ואף לא הוכיח הימצאותו בארץ באופן זמני, מתייתר הצורך לבחון את סוג רישיון הנהיגה שאחז. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך אתייחס גם לכך. 19. (ב). ... ובידו אחד הרישיונות (1) "רישיון נהיגה בין לאומי בר תוקף שניתן מחוץ לישראל למי שאינו תושב ישראל. (2) רישיון נהיגה לאומי שניתן למי שאינו תושב ישראל ובלבד שלא ינהג ברישיון זה בתום שנה מיום כניסתו לישראל". רישיון נהיגה בינלאומי 20. רישיון נהיגה בינלאומי מוגדר בתקנה 562 לתקנות התעבורה "כרישיון שניתן בהתאם לנספח 7 לאמנה". נספח 7 מסדיר את מראהו של רישיון נהיגה בינלאומי וקובע שהוא פנקס שהכיסוי שלו הוא אפור והעמודים הפנימיים לבנים. עיון ברישיון הנהיגה שצורף לתצהיר הנהג (ואף לתצהיר קרנית) מעלה שהרישיון איננו עונה במראהו החיצוני על מאפייני רישיון נהיגה בינלאומי והואיל והנהג לא הוכיח אחרת, אני קובעת שברישיון לאומי עסקינן. רישיון נהיגה לאומי 21. "רישיון נהיגה לאומי שניתן למי שאינו תושב ישראל ובלבד שלא ינהג ברישיון זה בתום שנה מיום כניסתו לישראל". אין חולק שהנהג נהג ברישיון זה למעלה מהתקופה הקבועה בתקנת משנה (ב). לטענתו, מדובר בפגם טכני אשר איננו מאיין את תוקפו של רישיון הנהיגה ואת חבות מנורה לשלם מכוח פוליסת הביטוח כמפורט בהלכת קרנית. המסגרת הנורמטיבית 22. סעיף 7 (3) לחוק הפיצויים קובע כלהלן : 7. נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: (3) "מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי-תשלום אגרה". סעיף 10 (א') לפקודת התעבורה קובע : "לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רישיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו, ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרישיון זולת אם פוטר מחובת רישיון נהיגה ובמידה שפוטר". בהלכת קרנית בית המשפט עמד על הדרך שיש לפרש וליישם את הוראת סע' 7(3) לחוק, לאור תכליתו, תוך איזון בין המטרה ההרתעתית - עונשית של הסעיף לבין המטרה הסוציאלית. בקליפת אגוז נקבע שיש לתת פרשנות מצמצמת לסע' 7(3) לחוק, כך שיחול רק על מקרים חריגים במיוחד, בהם קיימת פגיעה בתקנת הציבור באופן שהעדר הרישיון עלול לפגוע בערך התעבורתי ולסכן את הציבור בנתיבי התעבורה. מכאן המסקנה שאין לשלול פיצויים מנהג מסיבות שאינן קשורות לכשירותו לנהוג ברכב. הוראת סע' 7(3) לחוק תחול רק כאשר מדובר בהפרת תנאי או הגבלה בדרגת הרישיון שהם אינהרנטיים ל"סוג הרכב", בו נוהג הנהג ומשליכים על דרגת הרישיון הנדרשת לפי תקנות התעבורה. הפרת תנאים ומגבלות ברישיון נהיגה תהווה עבירה על פי דיני התעבורה, אך לא תשלול פיצויים מהנהג הנפגע. בענייננו מתעוררת השאלה האם יש לראות את הנהג שהחזיק ברישיון זר בעת התאונה, כמי שנהג ללא רישיון, הואיל ונהג בו למעלה משנה מאז כניסתו לארץ? ברוח הלכת קרנית, בנסיבות בהן אין מקום לסברה שהיה פגם בכושרו של הנהג לנהוג וכאשר התנהגותו לא יצרה סיכון מודע באופן שראוי למנוע ממנו פיצויים לפי סע' 7(3) לחוק, יש לאמץ גישה פרשנית ליברלית לתקנות התעבורה ולהכיר ברישיון הנהיגה הלאומי של הנהג כרישיון תקף בזמן התאונה (בר"ע (חי) 1003/06 אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' קרנית ( 4.1.11). אך כאמור לעיל, סוגית רישיון הנהיגה של הנהג איננה רלבנטית שכן הרישא לתקנה לא הוכח. סוף דבר 23. דינה של התביעה להידחות וכל המפורט מעבר לכך הוא כאמור למעלה מן הצורך. משפט תעבורהתקנות התעבורהרישיון נהיגה