ניתן בתיק זה תוקף של פסק-דין להסכם פשרה שהושג בין הצדדים, אשר סיים את כלל המחלוקות בתביעה זו למעט אחת - זו המחלוקת שתידון בפסק דין משלים זה. התביעה ביחס למחלוקת זו הוגשה נגד הנתבעת מס' 1 בלבד (להלן "המועצה"). טענות התובעים התובעים מתגוררים ביישוב יבנאל, אשר נמצא בתחום שיפוטה של המועצה והם הבעלים והמנהלים של רפת הממוקמת בשטחי היישוב. לטענת התובעים, הרפת הייתה ממוקמת קודם לכן בתוך תחום היישוב יבנאל ובשל דרישת המשרד לאיכות הסביבה הם הכינו תכנית להעברתה לחלקה שבבעלותם ביבנאל ולהגדלתה ולצורך כך הם הגישו בקשה לשינוי הייעוד של החלקה. הועדה המחוזית לתכנון ובנייה דרשה אז מן התובעים שהדרך לרפת תהיה מתוך החלקות הצפוניות לחלקתם. החלקה הנמצאת מצפון לחלקת התובעים הינה בבעלות מנהל מקרקעי ישראל (להלן "החלקה השכנה"). בשנת 1996 לערך, החלה המועצה או מי מטעם הנתבעות האחרות בעבודות להכשרת החלקה השכנה לבנייה. לצורך כך נחפרה החלקה השכנה וכתוצאה מכך נוצרו הפרשי גובה של 2-4 מטרים בין חלקת התובעים לחלקה השכנה. תוך כדי או לאחר ביצוע החפירות בחלקה השכנה, נודע לתובעים כי קיימת תכנית מתאר המשנה את ייעוד הקרקע - תכנית ג/8921 (להלן "התכנית"). ביום 17.9.1996 הגישו התובעים התנגדות לתכנית, שם הם ציינו כי התכנית תגרום לביטול דרך הגישה לחלקתם בלי שתוצע בה חלופה אחרת, דבר שיגרום לניתוק חלקתם מכל דרך גישה אפשרית ותפגע בפיתוחה. בהחלטתה מיום 13.3.1997, קיבלה הוועדה המחוזית באופן חלקי את התנגדות התובעים וקבעה, בין היתר, כי תנאי לביצוע התכנית הינו תיקונה "כך שהשצ"פ בחלקה 8 יסומן כדרך שתיתן פתרון נגישות לחלקת המתנגד. הדרך תבוצע על ידי המועצה המקומית ורוחבה יהיה 8 מטר לפחות" (להלן "החלטת הוועדה המחוזית"). לטענת התובעים, המועצה לא פעלה על פי החלטת הוועדה המחוזית ולא ביצעה את סלילת הדרך. בלית ברירה ועל מנת להקטין את נזקם, עשו זאת התובעים על חשבונם ובאופן חלקי בלבד. המועצה לא שילמה לתובעים את ההוצאות שהוציאו לשם סלילת הדרך ומידי פעם התובעים מבצעים גם תיקונים בדרך על חשבונם, על אף שהוועדה המחוזית קבעה שעלות הדרך צריכה לחול על המועצה. לטענת התובעים, מבלי לפרוץ דרך זו לא הייתה להם אפשרות להגיע לרפת שנמצאת במקום. הדרך נסללה על ידם בחומרים מסוג חיזרה ומחלוטה, אחרת הם לא יכלו להגיע בחורף לרפת. בנוסף, יש להם צורך בגישה נוחה למשאיות שמובילות מזון לרפת ואוספות את החלב והבקר, ואלו לא היו יכולות להיכנס לאחר הגשם, אלמלא סללו התובעים, באופן חלקי וזמני, את הדרך. כל עוד לא נסללת הדרך על יד המועצה, נאלצים התובעים מידי שנה להוסיף בה מצעים, כי המצעים הקיימים, שאינם מהודקים באספלט, נשחקים או מתפזרים במשך הזמן. לטענת התובעים, המועצה היא הרשות המקומית בה מצויים המקרקעין נשוא כתב התביעה, היא זו שביקשה או אישרה והסכימה שתכנית המתאר תשונה כך שמפלס החלקה השכנה יונמך ועליה לסלול את הדרך לחלקת התובעים על פי הוראות הוועדה המחוזית. על כן מבקשים התובעים לחייב את המועצה בעלות סלילת הדרך ובעלויות תחזוקתה בעבר ובעתיד. טענות המועצה המועצה טוענת כי היא לא ביצעה עבודות כלשהן להכשרת החלקה השכנה לחלקת התובעים לבנייה, חלקה שאיננה בבעלותה ואיננה באחריותה. באשר להחלטת הוועדה המחוזית - המועצה טוענת כי היא לא הוזמנה לדיון בהתנגדות התובעים ודעתה לא נשמעה עת ביקשו להפוך את השצ"פ לדרך כבקשת התובעים. לו דעתה הייתה נשמעת, קרוב לוודאי שהמועצה הייתה מתנגדת להטלת החבות עליה, הואיל ומדובר בכביש אשר נועד לצרכים פרטיים בלבד. לטענת המועצה, הדרך אל שטח התובעים הייתה קיימת לפחות משנות השמונים ולא היה היגיון או צורך "לבצע דרך" כפי שקבעה הוועדה המחוזית בהחלטתה. התובעים עשו דין לעצמם ופרצו דרך עפר מקום בו הייתה הקרקע שייכת לקרן קיימת לישראל. המדובר בדרך שהייתה קיימת עוד לפני 1996 ודרכה עברו התובעים למטע השקדים ואחר כך לרפת שהקימו. עוד טרם מועד ההתנגדות שהגישו התובעים לתכנית ועוד לפני החלטת הוועדה המחוזית בהתנגדות, הייתה קיימת כבר דרך ששימשה את התובעים וחצתה קרקעות שאינן בבעלות המועצה. מדובר בדרך פרטית ששימשה אך ורק את התובעים והסתיימה, כמו היום, בתוך חלקתם או בגבולה. החלטת הוועדה המחוזית קבעה כי יש לבצע דרך כפתרון נגישות לחלקה, והכוונה הייתה כי תיפרץ דרך עפר ולא דרך סלולה. כאמור, דרך עפר קיימת במקום מזה שנים רבות ונראה כי התובעים מבקשים להיפרע מן המועצה על דרך שנפרצה על ידם מזה זמן רב עוד טרם ההתנגדות ועוד טרם קבלתה. התנגדות התובעים הייתה כדי להכשיר מצב קיים ולא בכדי ליצור יש מאין על כן, אין ממש בטענת התובעים כי על המועצה לבצע עבורם עבודות כלשהן או לפצותם. מדובר בדרך אשר לא נועדה לשרת את כלל הציבור אלא את התובעים בלבד ומשכך לא היה מקום להשתתפות המועצה בפריצתה. לוועדה המקומית לא הייתה סמכות לקבוע כי המועצה תבצע עבודות בדרך פרטית לחלוטין. עוד טוענת המועצה כי גם אם היא חייבת בביצוע העבודות, הרי שהיא זו שקובעת, בהתאם לתקציבה, את מועד ביצוע העבודות ומבקשי הסלילה - התובעים - אף נדרשים היטלים לפי חוק העזר. המצהיר מטעם המועצה - ראש מועצה דאז, טוען בתצהירו כי בשנת 1997, כאשר התובעים פנו אליו בעניין והעובדות לא היו ידועות לו כהוויתן, הוא אמר לתובעים כי הוא יעשה כמיטב יכולתו במסגרת החוק כדי שיוכלו להפעיל את הרפת. מדובר באינטרס של המועצה להוצאתה הרפת מחוץ לתחום המגורים ביישוב ולהרחבתה בהתאם לתכנית הרפורמה במשק החלב. כמו כן קיים אינטרס של המועצה כי תושביה ישגשגו כלכלית מבלי לפגוע בתושביה האחרים. על כן, הייתה למועצה כוונה טובה לעזור לתובעים ולאור טענותיהם היא הסכימה, לאחר החלטת הוועדה המחוזית, להקפיא בחודש אפריל 1997 את חובם של התובעים בארנונה עד לבירור טענותיהם בעניין פריצת הכביש וחוב זה טרם נגבה. המועצה אף ביצעה לפני מספר שנים, בשנה גשומה יחסית, עבודות החלפת צינור ניקוז בראש הדרך על מנת לקלוט את כמויות המים, למרות שהעבודות בפועל בוצעו על ידי התובעים באופן בלתי מספק. דיון והכרעה על התובעים, כמי שנושאים בנטל ההוכחה, להצביע על מקור שבדין מכוחו יש לחייב את המועצה בסלילת הדרך ובהחזקתה השוטפת, כפי שהם מבקשים בתביעתם. התובעים סומכים את עיקר טענותיהם בעניין זה על החלטת הוועדה המחוזית. החלטה זו, כאמור, קבעה כי תנאי לביצוע התכנית הינו תיקונה "כך שהשצ"פ בחלקה 8 יסומן כדרך שתיתן פתרון נגישות לחלקת המתנגד. הדרך תבוצע על ידי המועצה המקומית ורוחבה יהיה 8 מטר לפחות". שני תנאים, אפוא, נקבעו על ידי הוועדה המחוזית בהחלטתה: האחד -הינו שהשצ"פ יסומן כדרך שתיתן פתרון נגישות לחלקת המתנגד. בעניין זה לא נטען על ידי התובעים ומכל מקום לא הוכח שההחלטה לא קוימה: באשר לסימון השטח כדרך - לא נטען שהשטח המדובר לא נרשם בתוכנית כדרך ומכל מקום, גם אם הדבר טרם נעשה, אין המועצה אחראית לסימון זה ולא נטען שהיא אחראית לכך. ובאשר למתן פתרון נגישות לחלקת התובעים - מעדות התובע נועם קרמר עלה כי הדרך המדוברת אכן משמשת כדרך לתובעים, אשר עושים בה שימוש מזה שנים רבות. כך הוא העיד בעמ' 33 שורה 26 ועד עמ' 34 שורה 6 לפרוטוקול: "ש:צריכים לצייר ציר זמן דמיוני, אמרת שלא נכנסת בעבר מהמקום שאתה נכנסת ממנו. ת. מאז ועד היום אני נכנס באותו ציר. משנת 95,94. לא זוכר. ש. מתי הקמת את הסככה הראשונה. ת. בשנת 90. ש. אז נכנסת כמו שאתה נכנס היום. ת. לא, נכנסתי מהאמצע מתוך אזור התעשיה, והיום אי אפשר להיכנס. ש. מתי חסמו לך את הדרך. ת. ברגע שחפרו. ש. עד אז נכנסת מתוך אזור התעשיה. ת. כן. יש לי אפשרות גם מלמטה וגם מהשכן מלמעלה, עד שהשכן סגר אותי. אמר לי אתה לא נכנס. ש. אני מראה לך תצ"א משנת 93 שמעידה שמה שאתה מעיד לא נכון, ושהדרך שהיית נכנס ממנה היא מאותה דרך שאתה נכנס היום. ת. נכון, אבל אז הייתי נכנס מהמקומות שאני מסמן בטוש שחור. ש. הסימון השחור שלך המערבי הוא אותה דרך שקיימת היום וממנה אתה נכנס היום. ת. אמת. (מסומן בטוש תכלת). זו הדרך שהועדה המחוזית קבעה שהיא צריכה לבצע" התנאי השני שקבעה הוועדה המחוזית בהחלטתה, היה שהדרך "תבוצע על יד המועצה המקומית". בעניין זה מצאתי כי יש לקבל את טענת המועצה, ולפיה אין לראות בהחלטת הוועדה המחוזית כמקור כדין לחיובה ב"ביצוע" הדרך - במשמעות של הכשרת הדרך, סלילתה או נשיאה בעלויות הסלילה וההחזקה באופן שוטף. זאת, מן הנימוקים הבאים: ראשית, משנמצא, כאמור, כי הדרך כבר "בוצעה", היינו - הייתה קיימת ושימשה את התובעים עוד קודם להחלטת הוועדה המחוזית, הרי שלא היה מקום לקבוע כי יש "לבצעה". שנית, לא הובהר מקור סמכותה של הוועדה המחוזית לחייב את המועצה "בביצוע" הדרך ובפרט בנשיאה בעלויות הכרוכות בכך. בעניין זה חשוב לציין, כי המועצה כלל לא הייתה יוזמת התכנית שנדונה אז בפני הוועדה המחוזית - אותה תכנית שבמסגרת התנגדות התובעים אליה נתנה הוועדה המחוזית את החלטתה, והיא אף איננה הבעלים של המקרקעין. מעיון בתכנית (נספח ג1 לתצהירי העדות הראשית מטעם הנתבעת מס' 5), עולה כי המגיש והיזם של התכנית היה משרד התעשייה והמסחר באמצעות חברת "מקיף פיתוח ותשתיות בע"מ" וכי בעל הקרקע הוא מנהל מקרקעי ישראל. טענת המועצה ולפיה היא לא הוזמנה לדיון בהתנגדות התובעים ודעתה לא נשמעה בטרם החליטה הוועדה המחוזית להטיל עליה את חובת "ביצוע" הדרך, לא נסתרה. הדעת נותנת כי המועצה לא הוזמנה ולא נשמעה מן הטעם שהיא לא הייתה יוזמת התכנית והיא גם איננה הבעלים של המקרקעין. משלא הוכחה סמכותה של הוועדה המחוזית, אשר מוסמכת לדון ולהכריע בסוגיות תכנוניות, לחייב את המועצה - שלא יזמה את התכנית וכמוה כצד שלישי, בחבות של "ביצוע דרך", שמשמעותה הינה צו עשה הטומן בחובו עלויות כספיות, קל וחומר משלא ניתנה למועצה האפשרות להשמיע את התנגדותה לחיוב כזה, סבורני כי אין לראות בהחלטת הוועדה המחוזית כמקור שבדין לחיוב המועצה בסלילת הדרך ובאחזקתה כפי שמבקשים התובעים בתביעתם. גם בשאר טענות התובעים אין כדי להקים מקור חיוב שבדין: התובעים לא טענו בתביעתם ומכל מקום הם לא הוכיחו כי העתקת הרפת אל מחוץ לתחום המגורים ביישוב, נעשתה על פי דרישת המועצה או על פי בקשתה. לטענתם, דרישת המשרד לאיכות הסביבה היא שהביאה אותם להחלטה זו. העובדה שלמועצה היה אינטרס שהרפת של התובעים תצא מתחום המגורים ביישוב, כפי שהצהיר על כך ראש המועצה דאז, אין בה, כשלעצמה, כדי לחייב את המועצה בחיוב כלשהו שהיה כרוך במעבר זה, לרבות עלות סלילת הדרך. הנמכת החלקה השכנה גם היא איננה יכולה להוות מקור לחיוב המועצה בביצוע הדרך, שכן בלא להידרש לשאלה האם המועצה (שאיננה הבעלים של החלקה השכנה) לקחה חלק בעבודות אלה, הרי שמעדות התובע, כפי שצוטט לעיל, ומתצלום האוויר שהוגש (נ/3), עלה באופן ברור כי הדרך בה עסקינן שימשה את התובעים כדרך גישה לחלקתם זמן רב לפני הנמכת החלקה השכנה ולמעשה - עד היום. טענת המועצה ולפיה הדרך המדוברת הינה דרך פרטית המשמשת את התובעים בלבד, לא נסתרה. גם מטעם זה לא הוכיחו התובעים כי על הנתבעת לסלול עבורם דרך זו. כאמור, המדובר בדרך קיימת, אשר משמשת את התובעים מזה שנים, התובעים לא הוכיחו כי לנתבעת חובה לסלול דרך זו באספלט, וגם החלטת הוועדה המחוזית לא קבעה כך. העובדה שהמועצה לא גבתה מן התובעים חובות ארנונה שהיו קיימים באותה עת עד לבירור סוגיית סלילת הדרך, כמו גם העובדה שהיא ביצעה על חשבונה תיקון במערכת הניקוז שבדרך, גם בהן אין כדי להקים חבות של המועצה לסלילת הדרך כפי שמבוקש. על יסוד האמור לעיל, נדחית תביעת התובעים לחיוב המועצה בסלילת הדרך ובהחזקתה או להשבת הוצאותיהם בעניין זה. בנסיבות העניין ובהתחשב בכך שבמסגרת הסכם הפשרה שהושג בין כלל הצדדים בתיק, נקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו ובשכ"ט עורך דינו, ובהתחשב בכך שהתובעים נסמכו בתביעתם בעניין הדרך על החלטת הוועדה המחוזית, אינני עושה צו להוצאות. חוזהמתן תוקף של פסק דיןהסכם פשרהפשרה