האם הזכויות בנכסים בבעלות משותפת של התובעים ושל הנתבעים או שמא הם בבעלות בלעדית של הנתבעים. רקע 2. שני הנכסים רשומים על שם אסחאק מוחמד מוואסוואס אשר נפטר בשנת 1971. לאסחאק מוחמד מוואסוואס היו חמישה ילדים - שני בנים: מוחמד ויוסף ושלוש בנות: אנעאם, חיכמאת ועירפאת. גם כל חמשת ילדיו של אסחאק נפטרו בינתיים. הבן מוחמד הוא אביהם של התובעים. הבן יוסף הוא אביהם של הנתבעים 7-2. הנתבעת 1 היתה אשתו של יוסף. מאחר והזכויות בנכסים רשומות כאמור על שם אסחאק מוחמד מוואסוואס ולא על שם מי מהצדדים להליך הנוכחי, התביעה איננה לפרוק שיתוף במקרקעין בהתאם לסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (ר' ת.א. 6030/03 א. איילון ובניו יזום פיתוח ונופש בע"מ נ. רון ב. ישי והאסמכתאות הנזכרות שם) אלא למעשה לחלוקת השימוש בהם בהתאם להיקף הזכויות הנטענות. טענות הצדדים 3. לטענת התובעים עם פטירת הסב אסחאק עבר עזבונו לחמשת ילדיו, כך שבהתאם לדין השרעי כל אחד משני הבנים קיבל 88 חלקים בעזבון (מתוך 308) וכל אחת מהבנות קיבלה 44 חלקים בעזבון (מתוך 308). לטענתם בשנת 1988 ויתרו הדודות אנעאם, חיכמאת ועירפאת על חלקיהן בנכס שבעיר העתיקה לטובתם. בשנת 1995 מכרו הדודות אנעאם וחיכמאת את חלקיהן בנכס שבואדי אלגו'ז לתובעת 3. לטענת התובעים על אף שהם בעלי מרבית הזכויות בשני הנכסים השתלטו הנתבעים על הנכס שבעיר העתיקה ועושים בו שמוש בלעדי ואף ככל הנוגע לנכס בואדי אלג'וז מחזיקים הנתבעים בנכס באופן שאינו תואם את מצב הזכויות. לטענת הנתבעים בשנת 1967 העביר הסב אסחאק את מלוא הזכויות בשני הנכסים לבן יוסף בתמורה כספית וזאת על פי יפוי כח בלתי חוזר. עוד טוענים הנתבעים כי בשנת 1976 ויתר יוסף על זכויותיו בשני הנכסים לאשתו ולבניו. על כן שייכים שני הנכסים באופן בלעדי לנתבעים. דיון יפוי הכח 4. הנתבעים מסתמכים כאמור להוכחת זכותם הבלעדית בשני הנכסים על יפוי משנת 1967. לטענת התובעים יפוי הכח מזוייף ומכל מקום הנטל על הנתבעים להוכיח שאינו כזה, והם לא עמדו בנטל זה. סבורה אני כי הדין בעניין זה עם התובעים וכי הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם בנסיבות העניין, כפי שיפורט להלן, להוכיח את האותנטיות של יפוי הכח. 5. ראשית, המקור של יפוי הכח מעולם לא הומצא, אלא רק העתק ממנו, כאשר נסיבות היעדרו של המקור מעוררות סימני שאלה. כתב ההגנה המקורי הוגש כ-6 חודשים לאחר שהוגש כתב התביעה כאשר בין הסיבות לבקשת אורכות נטען כי לנתבעים דרושים מסמכים רבים וישנים אשר טרם עלה בידם לאתרם (ר' בקשה מיום 17.3.2005). בכתב ההגנה המקורי שהוגש לבסוף טענו הנתבעים כי בידיהם יפוי כח בלתי חוזר משנת 1967 לפיו שני הנכסים נשוא התביעה הועברו בתמורה לאבי הנתבעים. לכתב ההגנה צורף צילום של יפוי הכח (ר' סעיף 12 לכתב ההגנה על נספחו). בכתב התשובה שהוגש בעקבות זאת נטען כי המסמך מזוייף (ר' סעיף 6). בישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה בעקבות הגשת כתבי הטענות, טען ב"כ הנתבעים כי אינו יודע האם בידי עורך הדין החתום על כתב ההגנה מצוי המקור של יפוי הכח. בעקבות זאת ניתנה ביום 12.12.2005 החלטה כי יפוי הכח יומצא לתיק בית המשפט בתוך 10 ימים מאותו מועד. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 15.1.2006 הודיע ב"כ הנתבעים כי המקור נגנב מרכבה של הנתבעת. 6. על פי תצהירה של הנתבעת 6 - הבת הוניידה, היא פנתה עם יפוי הכח המקורי לנוטריון עבד עסלי וביקשה ממנו תרגום של יפוי הכח, אישור נוטריוני לתרגום, ואישור נוטריוני כי עותקים מיפוי הכח מתאימים למקור. בתאריך 8.12.2004 ניתן אישור כאמור על ידי הנוטריון עבד עסלי. ביום 19.12.2005 עת החנתה את רכבה ברח' אלזהרה גילתה הנתבעת 6 כי מכוניתה נפרצה. כל המסמכים לרבות המקור של יפוי הכח, כסף וחפצים אחרים, נגנבו (ר' סעיפים 27-24 לתצהיר). הגניבה התרחשה איפוא שלושה ימים בטרם היה על הנתבעים להגיש את המקור לתיק בית המשפט. בעוד שהתרגום נושא תאריך 8.12.04 - כחודשיים לאחר הגשת התביעה, אישור ההעתק של "מתאים למקור" נושא תאריך 27.12.05. קרי, מעל שנה מאוחר יותר. 7. מעדותו של עו"ד עבד עסלי אשר נתן תצהיר מטעם הנתבעים עולה כי עת פנתה אליו הנתבעת 6 לראשונה היא ביקשה אך תרגום של יפוי הכח מערבית לעברית ולא העתק מתאים למקור (ר' עמ' 31, שורה 24 - עמ' 32, שורה 5). לאחר שנגנב המקור לטענתה, חזרה הנתבעת 6 לעו"ד עסלי על מנת לקבל אישור של העתק מתאים למקור. כאמור מדובר במועד בו היה על הנתבעים להגיש את המקור לתיק בית המשפט. מדובר בתקופה של מעל שנה מאז נעשה התרגום. עו"ד עסלי העיד כי מאחר ולאישור התרגום צורף צילום של המסמך המתורגם שעליו מוטבעות חותמות של "העתק מתאים למקור" פירושו כי ראה את המקור של המסמך (ר' עמ' 31, שורות 20-13). לעדותו נתן לנתבעת את האישור כי ההעתק מתאים למקור לאחר שבדק בנספחי התרגום וראה את החותמת של העתק מתאים למקור על ההעתק הצילומי של המסמך שנלווה לתרגום (ר' עמ' 32, שורות 19-13). גם בתצהירו וגם בעדותו ציין עו"ד עבד עסלי כי הנתבעת 6 הגיעה אליו לראשונה עם מסמך הנחזה כישן (ר' סעיף 3 לתצהיר; עמ' 33, שורות 27-26). עם זאת, מדובר בעדות שניתנה שנים רבות לאחר הארועים, כאשר לנוכח היקף הפעילות הנוטריונית עליה מעיד העד, ספק עד כמה ניתן לזכור בבירור חזות של מסמך כזה או אחר. בהקשר זה יצויין כי לנוכח חלוף הזמן אף סבר עו"ד עסלי מתוך טעות כי הנתבעת 6 חזרה אליו זמן קצר לאחר התרגום לצורך קבלת העתק מתאים למקור ואולם בפועל חזרה אליו הנתבעת 6 לאחר למעלה משנה (ר' עמ' 32, שורות 9-6). אפילו הציגה הנתבעת 6 בפני עו"ד עסלי מסמך הנחזה כישן לצורך תרגומו, כפי שציין עו"ד עסלי בעדותו הוא כמובן אינו יכול להעיד על מידת האותנטיות של המסמך ועל כך שאינו בגדר זיוף (ר' עמ' 30, שורות 23-21; עמ' 33, שורות 26-23). 8. התנהלות הנתבעת 6 ככל הנוגע לתרגום המסמך ולאישור הנוטריוני מעוררת סימני שאלה. מדוע היה על הנתבעת 6 לבקש אך תרגום של המסמך מערבית לעברית ולא העתק מתאים למקור כאשר היתה מיוצגת אותה עת על ידי עורך דין הדובר את השפה הערבית? עדותה של הנתבעת 6 לא היתה משכנעת. לעדותה היא ביקשה לתרגם את המסמך לא בעקבות המשפט הנוכחי אלא בעקבות דרישת הטאבו על מנת שתוכל לפעול להעברת הזכויות בנכס על שמה ועל שם יתר בני משפחתה (ר' סעיף 23 לתצהיר; עדותה בעמ' 44, שורות 9-3). ואולם לעדותה דרישה זו של הטאבו הועלתה שנים רבות קודם לכן (ר' עמ' 44, שורה 32 - עמ' 45, שורה 3) ויש להניח איפוא כי תרגום המסמך בעת בו נתבקש התרגום כן קשור להליכים נשוא התביעה הנוכחית. מדוע איפוא לא נתבקש מלכתחילה העתק מתאים למקור? מדוע החזיקה הנתבעת 6 מסמך כה מהותי להוכחת זכויותיה וזכויות בני משפחתה במכונית ולא בביתה? מדוע לא העבירה את המקור לידי עורך הדין לצורך הגשתו לבית המשפט בעקבות ההחלטה שניתנה ביום 12.12.2005? כל אלו סימני שאלה אשר יש בהם כדי להטיל צל על הגירסא בדבר מסמך מקורי שהיה ואבד. כאמור המקור מעולם לא הוגש כך שלא נתאפשרה כל בדיקה לגבי מידת האותנטיות שלו. 9. גם הגירסא בדבר נסיבות מציאתו של המסמך מלכתחילה מעוררת סימני שאלה. על פי תצהירה של הנתבעת 6 בעקבות ניקוי המחסן בבית בעיר העתיקה בתחילת שנות ה-90, נתגלה ארגז ובו ערימת מסמכים ישנה הכוללת יפוי כח בערבית בו מעביר הסב את שני הנכסים בואדי אלג'וז ובעיר העתיקה לבנו יוסף (ר' סעיפים 21-17 לתצהיר). על פי התצהיר הושם המסמך בתוך ניילון והנתבעים לא חשבו לעשות בו כל שימוש (ר' סעיף 21 לתצהיר). עדותה של הנתבעת 6 ככל הנוגע לנסיבות מציאת המסמך לא עוררה אמון. לעדותה נמצאו המסמכים בארגז ישן ביחד עם עוד מסמכים (ר' עמ' 37, שורות 33-31; עמ' 38, שורות 13-12). תחילה ציינה בעדותה כי ככל הנוגע לנכסים נשוא התביעה נמצא בארגז רק יפוי הכח מהסב לאב, בהמשך העידה כי בארגז גם נמצא יפוי הכח מהאב לנתבעים (ר' עמ' 38, שורות 34-17). על פי עדותה של הנתבעת 6, האם - הנתבעת 1 לא ידעה דבר אודות המסמכים (עמ' 39, שורות 11-10;. ר' גם עמ' 41, שורות 24-14). זאת כאשר על פי תצהיר האם - הנתבעת 1, ידוע לה אישית כי הסב העביר את הנכסים על פי יפוי כח בלתי חוזר משנת 1967 לבעלה (ר' סעיף 5 לתצהיר) וכאשר על פי התצהיר בשנת 1976 הועברו הזכויות לה ולילדיה (סעיף 8). עם זאת, בעדותה מציינת הנתבעת 1 כי כלל אינה יודעת מהם יפויי כח (ר' עמ' 63, שורות 26-22). כיצד יתכן איפוא כי מסמכים כה מהותיים אשר לפחות אחד מהם נוגע אישית לנתבעת 1 עצמה, יפוי כח שהוענק לה לכאורה על ידי בעלה, הוחזקו שנים כה רבות בארגז במרתף בלא שמישהוא מודע אף לקיומם? זאת ועוד. בעוד שעל פי תצהירה של הנתבעת 6 נמצא כאמור יפוי הכח בראשית שנות התשעים, על פי תצהירה של הנתבעת 1 נמצא יפוי הכח רק בתחילת שנות האלפיים (ר' סעיף 3ב לתצהיר). לפער זה לא ניתן כל הסבר בעדויות. 10. גם התנהלות הנתבעים לאחר מציאת המסמך מטילה ספקות בגירסתם. הנתבעת 6 העידה כי פנתה בעקבות מציאת המסמכים לעורך דין, אשר את שמו לא זכרה, אשר יעץ לה לשמור טוב על המסמכים (ר' עמ' 40, שורות 1 - 27). עדותה בהמשך ככל הנוגע לפנייה שנעשתה לעורך דין פחות ברורה והיא העידה כי קיבלה ייעוץ ולפיו עליה לרשום את הנכסים בטאבו (ר' עמ' 44, שורות 14-11). עם זאת, פעולת התרגום הנדרשת לצורך העברה בטאבו נעשתה רק בשנת 2004, לאחר הגשת התביעה. זאת כאשר הפנייה לטאבו לעדותה נעשתה בתחילת-אמצע שנות התשעים. אין גירסא ולפיה הודע לתובעים בשלב כלשהוא אודות קיומם של המסמכים קודם להגשת התביעה (ור' בעניין זה סעיף 14 לתצהירי ואיל ונביל מאווסוואס). יתר על כן. גם לאחר מציאת המסמכים וחרף המצב הכלכלי המאוד קשה במשפחת הנתבעים כעולה מעדויותיהן של הנתבעות 1 ו-6 לא נעשית למעשה כל פעולה למימוש הזכויות עד להגשת התביעה. כך במבנה שבשכונת ואדי אלג'וז בו דירה אחת מושכרת בדמי מפתח ודמי השכירות משולמים לתובעים ודירה נוספת מושכרת בדמי מפתח ודמי השכירות משולמים לנתבעים (ר' סעיף 16 לתצהיר הנתבעת 6), ממשיך סידור זה של גביית דמי השכירות להתקיים עד להגשת התביעה (ר' סעיף 23 לתצהירי התובעים 2-1 על נספחו; סעיף 18 לתצהיר התובעת 3 אשר לא נסתרו) ועדותה של הנתבעת 6 כשנתבקשה ליתן הסבר בעניין זה לא היתה משכנעת (ר' עמ' 54, שורות 2-1. ר' גם סעיף 34 לתצהיר). בדירה השלישית בשכונת ואדי אלגו'ז ממשיכה להתגורר אחת מבנותיו של הסב איסחאק, אינעאם, עד לפטירתה לאחר הגשת התביעה (ר' סעיפים 15 ו-22 לתצהיר הנתבעת 6; סעיף 13 לתצהיר ואיל מוואסוואס). התובע 1 העיד כי עד נסיעתו לארצות הברית בשנת 1968 נהג הוא לגבות את דמי השכירות מהנכסים עבור הסב (ר' עמ' 10, שורות 31-27). התובע 2 העיד כי לאחר נסיעת אחיו לחו"ל המשיך הוא בגביית דמי השכירות עבור הסב עד פטירתו (ר' עמ' 14, שורות 27-23). עדויותיהם היו נאמנות עלי. עדויות אלו, המגובות במסמכים (ר' נספחים ת/17-16 לתצהירי התובעים) אינן מתיישבות עם הגירסא ולפיה כבר בשנת 1967 מכר הסב את נכסיו לבנו יוסף שכן אילו מכר, מדוע המשיך בגביית דמי השכירות? בנוסף לא ברור כיצד יוסף, שעבד בגיהוץ למחייתו (ר' עדות הנתבעת 6 עמ' 42, שורות 5-4; 22-19) יכול היה לאפשר לעצמו רכישת שני נכסים גדולים בעיר העתיקה ובואדי אלג'וז כנטען. 11. גם לגופו הגירסא בדבר הענקת יפוי הכח מעוררת סימני שאלה רבים. לסב אסחאק היו חמישה ילדים ואין הסבר מניח את הדעת מדוע יעביר את כל נכסיו דווקא לאחד מהם. בכתב ההגנה המקורי לא הועלה כל הסבר בעניין זה. בכתב ההגנה המתוקן נטען כי ההסבר לכך הוא שהבן השני, אבי התובעים, היה חירש אילם ולא ידע קרוא וכתוב והזכויות הועברו לבן יוסף מתוך הבנה שהוא ידאג לאחיו ולשלושת אחיותיו. צודק ב"כ התובעים בטענתו כי לגירסא אחרונה זו אשר הועלתה לראשונה בכתב ההגנה המתוקן, אין כל ביטוי ביפוי הכח. זאת ועוד. הגירסא גם אינה מתיישבת עם מכר לאח יוסף אשר לכאורה הינו בעל הזכויות במלואן כתוצאה ממכר זה. מהעדויות גם עולה כי אבי התובעים, על אף היותו חירש-אילם ניהל עסק מצליח, וילדיו למדו והצליחו (ר' עמ' 7, שורה 28 - עמ' 8, שורה 6). הגירסא שבכתב ההגנה גם אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שעל פי יפוי הכח הוענק יפוי כח לבת עירפאת על מנת שתעביר את הזכויות לבן יוסף על מנת שידאג לה. זאת כאשר מהעדויות עולה כי לא היתה זקוקה לכל עזרה (ר' עדות התובע 1 בעמ' 10, שורות 14-4). מעבר לנדרש יצויין כי ההתנהלות שלאחר הענקת יפוי הכח ודאי אינה מתיישבת עם התכלית לכאורה של הענקתו. 12. גם ההסבר להעברת הזכויות לנתבעת 1 מאת בעלה בשנת 1976 מעורר תימהון. בכתב ההגנה המתוקן נטען לראשונה כי ההסבר להעברת הזכויות לנתבעת 1 נעוץ בכך שהאח יוסף היה איש עסקים שהרבה לנסוע ובשל כך הפקיד את הטיפול באחיו ובאחיותיו לאשתו (סעיף 25). מעבר לכך שלגרסא זו אין כל אזכור בתצהיר הנתבעת 1 שהוגש עוד קודם לכן, הסבר זה אינו סביר הן מאחר ועל פי העדויות של הנתבעים עסק האח יוסף בגיהוץ, והן מאחר ועל פי גירסא זו לא היה צורך בהעברת הזכויות דווקא. זאת ועוד. בין המספר המופיע על יפוי הכח לפיו העביר הסב את זכויותיו בנכסים לאבי הנתבעים והמספר המופיע על יפוי הכח מכוחו רכשה לכאורה הנתבעת 1 את זכויותיה, קיימת אי התאמה ולא ניתן לכך הסבר מניח את הדעת. 13. ב"כ התובעים היפנה בסיכומיו לסדרת טענות נוספת המופיעה בתצהירים והמפרטת מדוע לטענתו יפויי הכח נחזים כמזוייפים על פניהם. לטענת ב"כ הנתבעים טענות אלו טעונות הוכחה בידי מומחה ובהיעדרו, לא הוכחו. אין לי צורך לבחון טענות אלו משום שסבורה אני כי בנסיבות שבהן מועלית טענת זיוף ככל הנוגע למסמך אשר מקורו אינו בנמצא, הנטל על הטוען לאותנטיות המסמך להוכיח את טענתו זו. הנתבעים מכל הטעמים אשר פורטו לעיל לא עמדו בנטל המוטל עליהם. התיישנות 14. לטענת ב"כ הנתבעים יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענת ב"כ התובעים לא הועלתה טענה זו בהזדמנות הראשונה ויש לפיכך לדחותה על הסף מטעם זה. 15. על פי סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". "...דרישה זו משקפת את אופייה של ההתיישנות הדיונית אשר אינה מבטלת את הזכות גופה (סעיף 2 לחוק). היא מושפעת מהתפיסה המשפטית בדבר חשיבותה של זכות הגישה לערכאות המשפטיות. זכות זו פועלת להרחבת היקף תחולתו של כלל ההזדמנות הראשונה....לצירוף "בהזדמנות הראשונה" טרם ניתנה הגדרה ממצה בפסיקה. נקבע שאין לקבוע נוסחא גורפת אלא כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו המיוחדות (ע"א 630/90 רוז'נסקי שרה נ. ארגון מובילי לוד פ"ד מה(5) 365, בעמ' 370). המטרה הינה גם למנוע ניהול הליכי סרק ובזבוז זמן שיפוטי יקר. לכן, אם רצונו של נתבע להישען על טענת התיישנות, יעלה אותה מייד עם שיתופו בהליך, שמא ייחשב כמי שויתר על טענתו (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 324 (1995))" (ר' ע"א 9392/10; 9699/10 בנק דיסקונט נ. סער רסולי ואח'). בענייננו הועלתה טענת ההתיישנות לראשונה במסגרת בקשה לסילוק על הסף שהגישו הנתבעים ובה טענו כי מאחר והזכויות אינן רשומות אין המדובר בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין והסמכות העניינית צריכה להיגזר משווי הזכויות. הבקשה הוגשה בשלב מתקדם של ההליך ולאחר שהוגשו כבר תצהירי הצדדים. בעקבות הבקשה תוקן כתב התביעה ובמסגרת כתב ההגנה המתוקן שבו וטענו הנתבעים כי התביעה התיישנה. אין בידי לקבל את הטענה ולפיה עמדו הנתבעים בנסיבות אלו בתנאי "ההזדמנות הראשונה". הכלל הוא כי "ההזדמנות הראשונה" להעלות את הטענה היא בכתב ההגנה המקורי ולא המתוקן (ר' י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995) בעמ' 324). מדובר כאמור בטענה שהועלתה בשלב מאוחר של ההליך ולא בכתב ההגנה המקורי. טענת הנתבעים ולפיה היה בית המשפט נטול סמכות לדון בתביעה עד לתיקונה ולפיכך ההליכים עד לאותו שלב הם בטלים, כבר נדחתה (ר' החלטה מיום 23.1.11) ומכל מקום בסופו של יום הטענה בדבר חוסר סמכות עניינית לא התקבלה (ר' החלטה מיום 11.9.2010). לנוכח האמור יש מקום לדחיית הטענה על הסף. 16. למעלה מן הצורך יצויין כי גם לגופו דין טענת ההתיישנות להידחות. בכתב ההגנה המתוקן נטען כי עילת התביעה התגבשה עם הענקת יפוי הכח על ידי הסב בשנת 1967 (סעיף 26) ולחילופין עם הענקת יפוי הכח לנתבעת 1 בשנת 1976 (רק סעיפים 26-25). אין בידי לקבל טענה זו. עילת התובעים לפרוק השיתוף בנכסים אינה מבוססת על יפויי הכח ולא התגבשה עם הענקתם אפילו היתה מוכחת מידת האותנטיות שלהם. בהיעדר חזקה נוגדת, העילה מתגבשת עם רצון השותף בפירוק השיתוף (ר' לעניין "החזקה הנוגדת" ע"א 74/53 רצאבי נ. רצאבי). זאת ועוד. אפילו היו יפויי הכח חלק מעילת התביעה, אין כל ראייה ואף לא טענה כי התובעים היו מודעים לקיומם 7 שנים קודם להגשת התביעה. מהראיות דוקא עולה כי לתובעים נודע על הטענה לקיומם של יפויי הכח עם הגשת התביעה. גם בכך די כדי לדחות את טענת ההתיישנות (ר' סעיף 8 לחוק ההתיישנות). אשר לטענה בדבר חזקה נוגדת אשר הועלתה לראשונה בסכומי ב"כ הנתבעים. די בשלב בו הועלתה כדי לדחותה. מעבר לנדרש יצויין כי ככל הנוגע לנכס בואדי אלג'וז אשר בו שלוש דירות, כמפורט קודם לכן, עד למועד הגשת התביעה ספק אם החזיקו הנתבעים מעבר לזכויותיהם בו. אשר לנכס בעיר העתיקה, מעדויות התובעים אשר היו נאמנות עלי עולה כי כלל לא ידעו על טענת הנתבעים לזכותם הבלעדית בנכס אלא בסמוך להגשת התביעה (ר' עדותו של התובע 1 בעמ' עדותו של התובע 1 בעמ' 12, שורה 28 - עמ' 13, שורה 9 ; עדותו של התובע 2 בעמ' 15, שורה 31 - עמ' 16, שורה 2; שורות 22-18; עמ' 17, שורות 25-23; עדותה של התובעת 3 בעמ' 22, שורות 22-15; עמ' 23, שורות 5-3). . התוצאה היא שדין טענת ההתיישנות להידחות. נזק ראייתי 17. לטענת ב"כ הנתבעים גרמה הגשת התביעה במועד בו הוגשה לנזק ראייתי לנתבעים שכן הוגשה לאחר פטירת רב העדים הרלוונטיים. גם טענה זו אין בידי לקבל. ככל הנוגע לטענתם העיקרית של הנתבעים בדבר קיומם של שני יפויי כח, אחת משני העדים הרלוונטיים היא בחיים. קרי, הנתבעת 1, אלא שלא היה בכך כדי לסייע. יצויין כי הנתבעת 1 היתה בת 59-58 עת שהעידה (ר' עמ' 37, שורות 6-5) כך שאין לטעון כי מפאת גיל מופלג התקשתה לזכור. אשר ליוסף, בעלה של הנתבעת 1 ואביהם של הנתבעים. גם הנתבעים אינם טוענים כי ידעו אודות יפויי הכח עובר לפטירתו בשנת 1984 (ר' עמ' 39, שורות 9-8) כך שלא ברור מתי ציפו כי התביעה תוגש ואיזה נזק ראייתי ניתן היה למנוע. היקף הזכויות (א) זכויות מכח ירושה 18. התובעים צרפו להוכחת טענתם בדבר הזכויות בנכסים צו ירושה משנת 1985 שהוצא על ידי בית הדין השרעי לאחר פטירת הסב (ר' נספח א' לכתב ההגנה המתוקן על תרגומו). על פי צו הירושה יורשיו של הסב - אסחאק מוחמד מוואסוואס הם אשתו פקיה וחמשת ילדיו: מוחמד, יוסף, אנעאם, חיכמאת ועירפאת. עם פטירתה של האשה פקיה, יורשיה הם חמשת הילדים כאשר בהתאם לדין השרעי כל אחד מהבנים מקבל 88 חלקים מהעזבון שחולק ל-308 מנות וכל אחת מהבנות מקבלת 44 חלקים מהעזבון. על פי צו הירושה, עם פטירתו של יוסף יורשיו הם הנתבעים. לטענת ב"כ הנתבעים אין כל תוקף לצו הירושה האמור שכן הוצא על ידי בית הדין השרעי במזרח ירושלים, אשר אינו חלק ממערכת בתי הדין המוכרת על ידי מדינת ישראל ועל כן לא הוכיחו התובעים את הזכויות בנכסים. לטענת ב"כ התובעים מאחר וההלכה היא כי תוקפו של צו ירושה אינו קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי ועם פטירתו של אדם עובר עזבונו מיידית ליורשיו ללא צורך באקט קונסטיטוטיבי כלשהוא, אזי די בהוכחת זהות היורשים של הסב אסחאק לצורך הוכחת הזכויות בנכס. לטענתו הוכחה זהות היורשים מהעדויות ומצו בית הדין השרעי ואין על כך כל חולק. 19. צודק ב"כ הנתבעים בטענתו כי צו ירושה שהוצא על ידי בית הדין השרעי במזרח העיר אינו חלק ממערכת המשפט הישראלית וב"כ התובעים לא העלה כל טעון מדוע יש לכבדו ככזה (ר' ע"א 1227/97 סלעית האדומים מחצבה ומפעל לעיבוד אבן בע"מ נ. אברהים פ"ד נג(3) 247; ת"א 9223/07 חליל נ. סלימאן מוחמד עלי מוסטפא ואח') עם זאת, צודק ב"כ התובעים בטענתו כי על פי סעיף 1 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו" ונכסי העזבון עוברים ליורשים מרגע פטירת המוריש ולא מעת מתן צו הירושה. מכאן ההלכה ולפיה פועלו של צו ירושה הוא דקלרטיבי בלבד ולא קונסטיטוטיבי כאשר הזכות המהותית קיימת מרגע הפטירה (ר' ע"א 509/77 עזבון פרלין נ. מנהל מס שבח פ"ד לב(1) 562; ע"א 513/82 רייזמן נ. וושצין פ"ד לז(2) 813, 819, 824). בענייננו אין מחלוקת על זהות יורשיו של הסב אסחאק, בכתב ההגנה המקורי אף לא חלקו הנתבעים על זהות היורשים (ר' סעיף 10) ואין כל טענה ולפיה קיים יורש נוסף לסב. מקובלת עלי טענת ב"כ התובעים ולפיה מאחר ומדובר בזכויות שאינן רשומות, ולנוכח האמור בתביעה לחלוקת השימוש בנכסים ולא בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, כאשר לא יתבקש כל שנוי רישום בעקבות פסק הדין או הצהרה כלפי כולי עלמא (השווה ת"א 9223/07 חליל נ. סלימאן מוחמד עלי מוסטפא ואח'), חלוקת השימוש המתבקשת אין בה כדי לפגוע בזכויות צד ג' כלשהוא שכן פסק הדין מחייב אך את הצדדים לו. במילים אחרות, כיום לא מחזיקים בנכסים נשוא התביעה אלא הנתבעים והתובעים או מי מטעמם. גם לאחר פסק הדין לא יחזיקו בנכסים אלא התובעים והנתבעים ו/או מי מטעמם. ככל שצד ג' אחר טוען לזכויות בנכסים אלו ממילא פסק הדין אינו מחייב אותו ואינו יכול לאור מהותו לפגוע בו. סבורה אני איפוא כי לצרכי הליך זה, לנוכח העובדה שאין למעשה מחלוקת בין הצדדים בעניין זה, לנוכח העדויות בדבר זהות היורשים ולנוכח המפורט בצו הירושה עצמו, הוכחה במידה מספקת זהות יורשיו של הסב אסחאק. הוא הדין ככל הנוגע לזכויות התובעים מכח פטירת אביהם מוחמד, אשר בתמיכה להן הומצא צו ירושה, אף הוא מבית הדין השרעי במזרח העיר (ר' נספח ג' לכתב ההגנה המתוקן על תרגומו). בשולי הדברים יצויין כי אמנם בתום סיכומיו טען ב"כ התובעים כי לא הוכח שצווי הירושה הוצאו על ידי בית הדין השרעי במזרח העיר להבדיל מזה הפועל במערב העיר והמהווה חלק ממערכת המשפט הישראלית, ואולם נראה כי די באמור בתצהירו של עו"ד אבו גוש מטעם הנתבעים לפיו הוא מזהה את החותמות שבערבית על גב צווי הירושה, כדי להעביר את הנטל לתובעים להוכיח אחרת. בנוסף, לנוכח טענת הנתבעים שבכתב ההגנה המתוקן מה היה פשוט יותר מלטעון שלא כך הם פני הדברים? (ב) העברת הזכויות בנכס בעיר העתיקה 20. לטענת התובעים בשנת 1988 ויתרו שלושת בנותיו של הסב איסחאק - אינעאם, עירפת וחיכמת על חלקיהן בנכס שנמצא בעיר העתיקה לטובת התובעים. להוכחת הויתור מתבססים התובעים על מסמך שהוצא אף הוא על ידי בית הדין השרעי (נספח ת/5). בעניין זה לטענת התובעים אין מניעה מלהסתמך על המסמך שנחתם בפני בית הדין השרעי במזרח העיר שכן מדובר בויתור אשר עשוי שייעשה במסמך עצמאי ללא קשר לבית דין כלשהוא. לטענת הנתבעים מידת האותנטיות של הויתור מוטלת בספק שכן שתיים משלושת בנותיו של הסב איסחאק היו, בעת שנחתם הויתור, נטולות כל כושר משפטי. בעניין אחרון זה טוען ב"כ התובעים כי הטענה כלל לא הוכחה וכי בוודאי לא די בכך שאחת הדודות היתה חרשת-אילמת (כמו הוריהם של התובעים) כדי להוכיח טענה זו. 21. סבורה אני כי בעניין זה הדין עם התובעים. להוכחת הטענה בדבר היעדר כשרות משפטית, ועל הטוען זאת עליו הנטל, לא די בהעלאת הטענה. אין טענה כי למי מהאחיות מונה אי פעם אפוטרופוס (ר' בעניין זה עדותו של התובע 1 בעמ' 7, שורות 14-16). העובדה כי אחת הדודות היתה חרשת-אילמת אין בה כדי להוכיח טענה בדבר חוסר כשרות. כפי שהעידו התובעים הוריהם היו חרשים אלמים אך הם תקשרו איתם היטב והאב אף ניהל עסק מצליח. גם שתיים מהדודות עבדו לפרנסתן (עמ' 10, שורות 7-4). אין טענה כי המסמך שצורף להוכחת הויתור אינו העתק נאמן של המקור המצוי בבית הדין השרעי. צודק ב"כ התובעים בטענתו כי להוכחת הויתור אין רלוונטיות לכך שמדובר בבית דין שרעי שאינו חלק ממערכת המשפט הישראלית. לאור קיומו של המסמך על הנתבעים הטוענים להיעדרו של ויתור הנטל להוכיח טענתם זו. הם לא עמדו בנטל זה ובעדותה של הנתבעת 1 יש אף תמיכה מסויימת בגירסת התובעים שכן היא העידה כי היתה בבית הדין השרעי בנוכחות לפחות חלק מהצדדים הרלוונטיים (ר' עמ' 61, שורה 34 - עמ' 62, שורה 9. ר' גם עדותה של הנתבעת 6 בעמ' 46, שורה 27 - עמ' 47, שורה 21 . ר' גם עדותה של התובעת 3 בעמ' 26, שורה 1 המהווה אמנם עדות שמיעה לתוכן הדברים אך אף בה יש כדי לחזק את גירסת הויתור). התוצאה היא שהתובעים הוכיחו במידה מספקת, מול הנתבעים, את הויתור שנעשה לטובתם על ידי הדודות. (ג). העברת הזכויות בנכס בואדי אלגו'ז 22. לטענת התובעים ביום 8.7.1995 מכרו הדודות אינעאם וחיכמת את חלקיהן בנכס הנמצא בואדי ג'וז לתובעת 3 וזאת על פי יפוי כח בלתי חוזר אשר נחתם בפני הנוטריון ששון. לתצהירי התובעים ולכתב התביעה צורף העתק צילומי של יפויי הכח. לטענת ב"כ הנתבעים אף כאן מידת האותנטיות של יפויי הכח מוטלת בספק וניתן היה לזמן לעדות את עוה"ד נביל גית אשר הוא שהביא את הדודות לצורך עריכת יפוי הכח בפני הנוטריון ששון. 23. התובעת 3 העידה כי שתיים מהדודות מכרו לה את הנכס בשנת 1995 (עמ' 23, שורות 29-28). עוד העידה כי נכחה במהלך החתימה על יפוי הכח בפני הנוטריון (ר' עמ' 25, שורות 25-5). עדותה היתה מהימנה עלי. הנתבעים לא הביאו כל ראייה לסתור. לנוכח האמור ביחסי הצדדים הוכחה במידה מספקת עובדת המכר. סוף דבר 24. להוכחת חלוקת הזכויות בין הצדדים מתבססים התובעים על צו הירושה שהוצא על ידי בית הדין השרעי. לטענת ב"כ התובעים ככל שלא תתקבל הטענה המתבססת על צו ירושה זה, יש מקום לחלוקה בהתאם לחוק הירושה אלא שבמקרה אחרון זה חלקם של התובעים יגדל בהשוואה לצו הירושה שכן להבדיל מהדין השרעי הבנים והבנות יורשים בחלקים שווים. מאחר והתובעים אינם טוענים לזכויות מעבר לאלו שהוקנו על פי צווי הירושה שהוצאו על ידי בית הדין השרעי, לצורך חלוקת השימוש בין הצדדים יש מקום לאמץ את החלוקה שנקבעה בצווי הירושה האמורים. בהתאם לכך חלקם של התובעים בנכס שבעיר העתיקה הוא 88 ו-44X3 (חלקן של שלושת הדודות) מתוך 308 ואילו חלקם של הנתבעים הוא 88 מתוך 308. אשר לנכס בואדי אלגו'ז. בנכס זה היו זכויות לעירפאת אשר לא מכרה את חלקה לתובעת 3. על פי העדויות עירפאת לא נשאה מעולם. מהטעמים שפורטו קודם לכן סבורה אני כי לצרכי הליך זה ניתן להורות כי ביחסים בין הצדדים חלקה של הדודה שהינו 44 חלקים מתוך 308 יחולק שווה בשווה בין שני הצדדים. התוצאה היא שחלקם של התובעים בנכס שבואדי אלג'וז הוא 88 ועוד 44X2 ועוד 22 מתוך 308 ואילו חלקם של הנתבעים הוא 88 ועוד 22 מתוך 308. אני מורה על חלוקת השימוש בהתאם למצב הזכויות כמפורט לעיל. חלוקה זו כפופה לכל טענה מצד צד ג' בנוגע לזכויות בנכסים אלו. 25. בתיק מונה שמאי להערכת שווי הנכסים. חוות דעתו טרם הוגשה. לצורך מימוש פסק הדין אני ממנה את עורכי הדין דחלה ובלום במשותף, בכפוף להסכמתם, ככונסי נכסים לביצוע הסדרי החלוקה בהתאם לחלוקת הזכויות. בשכרם של הכונסים ישאו הצדדים בהתאם לחלקיהם בנכסים ושכרם יקבע על ידי בית המשפט בתום הביצוע. הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪. זכויות בדירהמקרקעין משותפיםבעלותשאלות משפטיות