תביעה לתשלום פיצויים בטענת הפרת הסכם לרכישת חול

תביעה לתשלום פיצויים בטענת הפרת הסכם לרכישת חול א. מבוא תביעה חוזית לתשלום פיצויים בסך כולל 2,000,000 ₪ (משיקולי אגרה, שכן הסעד "האמיתי" מוערך על-ידי התובעים בסך של 4,597,780 ₪), כתוצאה מהפרת הסכם לרכישת חול מהנתבעת על-ידי התובעים. הצדדים לתביעה- מושב עצמונה (שאינו צד לתביעה) היה בעל רישיון לכריה/פינוי חול באזור גוש קטיף. המושב התקשר עם הנתבעת להפעלה משותפת של שני אתרים (האתר האחד ייקרא להלן "עצמונה", והאתר השני ייקרא "נווה דקלים"). שמה של הנתבעת היא חברת מדן כבישים ומחצבות (1964) בע"מ (להלן: "מדן" או "הנתבעת"). למעשה, מכר המושב חול לצדדים שלישיים באמצעות הנתבעת. במסגרת הזו, התקשרה הנתבעת עם התובעים, קבוצת חברות ומנהלן/בעל המניות בהן (להלן: "קבוצת חדד" או "התובעים"). קבוצת חדד ביקשה למשוך חול משני האתרים בתמורה לתשלום. אולם, לטענתה, לאחר מספר ימי עבודה בודדים, מנעה ממנה הנתבעת את ביצוע העבודות, ובכך הפרה את ההסכמים וגרמה לה נזקים. כבר עתה יש לומר כי לא הוכחה על-ידי התובעים קיומה של יריבות בין התובעים 3 ו-4 לבין הנתבעת. בכל נספחי כתב התביעה, אין ולו אזכור אחד לתובעות 3 ו-4, אלא רק למיכאל חדד (התובע 1) ולחברת פרחי ספיר (התובעת 2). כך גם העיד מיכאל חדד כי למעשה, יידע את הנתבעת על קיומה של התובעת 3 רק לאחר ההתקשרות ולאחר שכבר החלו העבודות [עמ' 7 לפרוטוקול]. על כן, דין תביעת התובעים 3 ו-4 להידחות, ומעתה המונח "התובעים" יתייחס לתובעים 1 ו-2 בלבד. עיקר המחלוקת עוסקת בדרישת הנתבעת מהתובעים להפקיד בידה ערבות בנקאית להבטחת תשלומים. אין חולק כי ההסכמים הכתובים דרשו מהתובעים הפקדת ערבות בנקאית. אין חולק גם כי הנתבעת התירה לתובעים להתחיל למשוך חול מהאתרים עוד בטרם הייתה בידה הערבות הבנקאית. לאחר מספר ימים הפקידו התובעים בידי הנתבעת סכום של 200,000 ש"ח במזומן והמשיכו בפינוי החול. לאחת כשבועיים ממועד זה, הודיעה הנתבעת כי הסכום שהופקד בידה מוצה, ולכן תסרב להמשיך לספק לתובעים חול עד אשר יפקידו ערבות נוספת כפי שנדרשו תחילה. לכך, השיבו התובעים כי אינם מבינים את הדרישה להפקיד ערבות. הסיבה היא שלדברי התובעים, לא רק שהסכום שהופקד טרם מוצה, אלא הוסכם גם בין הצדדים כי השיק שהופקד יהווה תחליף לערבות בנקאית. על כן טוענים התובעים כי הפסקת אספקת החול על-ידי הנתבעת בשל אי-הפקדת ערבות בנקאית, מהווה הפרה של ההסכם. בנוסף למחלוקת זו, ישנה מחלוקת הנוגעת גם להתנהלות התובעים, בעיקר באתר נווה דקלים. לטענת הנתבעת, נהגי המשאיות מטעם התובעים נהגו באלימות וברמאות, וזו הסיבה שידם סולקה בסופו של יום גם מאתר עצמונה. על אף שייערך להלן דיון בסוגיה זו, לא היא זו שמכריעה את הכף, שכן אף לאחר אירועי האלימות הנטענים בנווה דקלים, הפנתה הנתבעת את התובעים להמשך פינוי חול מאתר עצמונה. וכפי הנראה, החל ממועד זה התנהל פינוי החול מאתר עצמונה באופן מתקבל על הדעת, למרות התנהגות לא נאותה של נהגים, שנמשכה במידה מסוימת גם באתר זה. כך עולה גם ממסמכים שנכתבו בזמן אמת, במיוחד מהמכתב שבו הודיעה הנתבעת לתובעים כי תפסיק לספק להם חול. במכתב זה, ציינה הנתבעת אך ורק את מיצוי הסכום שהופקד בידי ואת אי-הפקדת הערבות כסיבה להפסקת האספקה. כמו כן, סירוב התובעים להפקיד את הערובה, גם הוא לא היה קשור לאתר ספציפי, אלא לטיעון העקרוני כי הנתבעת ויתרה על הערבות. על כן, בכל מקרה הייתה דורשת הנתבעת ערבות, ובכל מקרה היו טוענים התובעים כי דרישה זו נוגדת את הסכמות הצדדים, בלי קשר לזהות האתר שבו מדובר. זו הסיבה שעיקר המחלוקת עוסקת בדרישה להפקדת ערבות. רק מקום שבו ייקבע כי דרישת הערבות מהווה הפרה של הסכמות הצדדים, רק אז תהיה משמעות ליתר טענות התובעים, אשר יש להם השלכה על שיעור הנזקים שנגרמו להם. ב. העובדות העיקריות העבודות התנהלו כאמור בשני אתרים, אתר עצמונה ואתר נווה דקלים. הצדדים כרתו תחילה את "הסכם עצמונה". טוענים התובעים כי, למרות שאין מסמך חתום, התקשרו הצדדים בהסכם לרכישת חול ולהפעלת האתר על-ידי התובעים, אשר לא התממש בשל בעיות שהתגלו מוקדם מאוד במהלך העבודות ושאין להן קשר לתובעים [עמ' 31 לפרוטוקול]. לעומת זאת, טוענת הנתבעת היא כי כלל לא נכרת הסכם ביחס לאתר זה, לכל היותר ביקשו התובעים אך ורק לרכוש חול מאתר זה, ובמסגרת זו לקחו על עצמם התחייבויות חד-צדדיות לשלם עבור חול שיפנו, אם יפנו- אך הסכם הפעלה מעולם לא נכרת. מה שאינו במחלוקת הוא שהעבודות באתר החלו במהלך חודש אוגוסט, ונמשכו בצורה ספוראדית בלבד [עמ' 33 ועמ' 45-46 לפרוטוקול]. כמו כן, אין מחלוקת כי, לפחות תחילה, נדרשו התובעים להפקיד ערבות בנקאית, אך פינוי החול על-ידם מהאתר החל עוד לפני כן (שלהי יולי -אוגוסט 2003), בציפיית הנתבעת, לטענתה, כי הערבות תופקד בהקדם, ולאור יחסי הגומלין הקודמים שהיו בין הצדדים [עמ' 83 לפרוטוקול]. בינתיים, נפל בחיקה של הנתבעת אתר נוסף- נווה דקלים -שממנו יכולה הייתה למכור חול. באמצע אוגוסט, כרתו הצדדים ביחס לאתר זה את "הסכם נווה דקלים". במסגרתו, ביקשו התובעים לרכוש חול ולפנותו מהאתר. גם ביחס לאתר זה אין מחלוקת כי התובעים נדרשו תחילה להפקיד ערבות בנקאית, וכי התובעים החלו בפינוי חול מהאתר עוד בטרם שהופקדה ערבות (17.8.2003). אולם, מספר ימים לאחר תחילת העבודות באתר זה, הופסקה עבודת התובעים בטענה כי הנהגים מטעמם מפרים את הסדר באתר (התובעים מצדם טוענים כי לנהגים אלה אין כל קשר לקבוצת חדד) - לאחר מועד זה, 21.8.2003, לא משכו התובעים חול נוסף מאתר נווה דקלים [עמ' 66 לפרוטוקול]. על מנת לאפשר לתובעים להמשיך לרכוש חול מנווה דקלים כפי שהוסכם, הפנתה הנתבעת את התובעים להמשך פינוי החול מאתר עצמונה בלבד (יש לציין כי לפי הראיות שהובאו, לא ברור האם החול שפונה מאתר עצמונה החל מה-1.9.2003 הוא חול במסגרת "הסכם נווה דקלים" בלבד, או במסגרת שני ההסכמים גם יחד. אולם, נראה לכאורה מההתכתבויות, שכל המגעים שהתנהלו בין הצדדים, החל ממועד זה, מתייחסים אמנם לפינוי חול מעצמונה, אך זאת במסגרת "הסכם נווה דקלים" בלבד). אך בטרם חזרו התובעים לפנות חול, הפקידו בידי הנתבעת שיק על-סך 200,000 ₪ על-חשבון משיכת חול מאתר נווה דקלים. לאחר שהשיק נפרע, התירה הנתבעת לתובעים לפנות חול מאתר עצמונה (1.9.2003). אולם, לאחר כשבועיים, הודיעה הנתבעת לתובעים כי הסכום שהפקידו מוצה, ולכן לא תוכל להמשיך לספק להם חול עד שיפקידו ערבות בנקאית כפי שהוסכם תחילה (14.9.2003). התובעים מצדם השיבו לנתבעת כי אינם מבינים את הדרישה להפקיד ערבות בנקאית. ראשית, טוענים התובעים כי הסכום שהופקד טרם מוצה. שנית ובעיקר, טוענים התובעים כי בכל מקרה, הסכימו הצדדים לשנות מהדרישה ההתחלתית להפקיד ערבות בנקאית. לטענתם, במקום הפקדת ערבות בנקאית, הוסכם בעל פה כי התובעים יפקידו אצל הנתבעת בכל שבוע מראש כסף מזומן, וכך עשו עת הפקידו את השיק. אולם, השיבו התובעים כי אם מבקשת הנתבעת כעת כי תופקד ערבות בנקאית, עליה להשיב את השיק שנמסר לה (ואת הסכומים שנמשכו על-פיו), ובמקומה תימסר לה ערבות בנקאית. הנתבעת מצדה לא הבינה את פשר הדרישה להשיב את השיק. לטענתה, היא מעולם לא ויתרה על הערבות הבנקאית, אלא סיפקה חול כל עוד היה בידיה תשלום מראש עבורו. אך כעת השיק מוצה, שכן שימש לתשלום עבור החול שמשכו התובעים כמו גם לכיסוי סכומים אחרים שהיו חייבים לה התובעים. משמוצה השיק ושימש לכיסוי חובות התובעים, אין כל היגיון בדרישה להשיבו. כמו כן, משמוצה השיק, אין לנתבעת כעת דבר שיבטיח את התשלומים העתידיים מהתובעים, ועל כן, עומדת היא על הפקדת הערבות הבנקאית כפי שהוסכם תחילה. כל צד עמד על שלו. התובעים סרבו להפקיד ערבות בנקאית בטענה כי השיק נמסר במקום הערבות, ובטענה כי הוא כלל לא מוצה בכל מקרה. מנגד, סירבה הנתבעת לוותר על דרישת הערבות, ולא התירה לתובעים למשוך חול מהאתר. מחלוקת זו הגיעה עד לתביעה משפטית זו. התובעים טוענים כי במעשים אלו הפרה הנתבעת את ההסכם. הפרה זו גרמה להם לטענתם נזקים כבדים, שהרי התובעים ציפו להרוויח סכומים נאים על-ידי מכירת החול לצדדים שלישיים. הנתבעת טוענת כי אין בהפסקת האספקה כדי להוות הפרה של ההסכם, אלא, התובעים הם שהפרו את ההסכם כשסירבו להפקיד ערבות בנקאות. למען הנוחות, להלן עיקרי האירועים והמחלוקות העיקריות שבין הצדדים: המועד האירוע המחלוקת 7.2003 כריתת הסכם עצמונה [נספח ג' לכתב התביעה]. האם נכרת הסכם? מה תוכנו? 8.2003 מספר ימים בלבד של עבודה בעצמונה [עמ' 33 לפרוטוקול]. 15.8.2003 כריתת עסקת נווה דקלים - נדרשת הפקדת ערבות בנקאית גם בעסקה זו וגם בעסקת עצמונה [נספח ד' לכתב התביעה]. 17.8.2003 תחילת עבודות פינוי החול מנווה דקלים על-ידי התובעים. 21.8.2003 שינוי תנאי התשלום (בשתי העסקאות) - הפקדת מזומן במקום ערבות בנקאית? האם אכן שונו תנאי התשלום? סילוק ידי התובעים מאתר נווה דקלים בטענה של התפרעויות נהגים. מי הנהגים הפורעים? 22.8.2003 מסירת שיק לידי הנתבעת. 1.9.2003 הפניית התובעים לאתר עצמונה בלבד, לפינוי כלל החול שביקשה במסגרת הסכם נווה דקלים. 14.9.2003 סילוק ידי התובעים מאתר עצמונה בטענה כי לא הופקדה ערבות בנקאית [נספח ז' לכתב התביעה]. האם אכן שונו תנאי התשלום? המחלוקת העיקרית נוגעת כאמור לשאלת הדרישה להפקיד ערבות. רק מקום שבו ייקבע כי דרישה זו הייתה שלא כדין, אז יש לפנות להכריע ביתר המחלוקות: תוכנו של "הסכם עצמונה" וזהותם של הנהגים הפורעים במסגרת "הסכם נווה דקלים". כפי שיפורט להלן, הוכח כי דרישת הנתבעת להפקדת ערבות נבעה מהסכמות הצדדים. דווקא התובעים, בסירובם להפקיד ערבות, הם אשר הפרו את ההסכם. על כן, מתייתר הצורך לדון בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובעים. ג. ערבות בנקאית: האם שונו תנאי התשלום? כמפורט לעיל, אין מחלוקת כי התובעים נדרשו תחילה להפקיד ערבות בנקאית, הן במסגרת הסכם עצמונה והן במסגרת הסכם נווה דקלים [נספח ג' ונספח ד' לכתב התביעה]. אולם, לטענת התובעים, הסכימו הצדדים על שינוי דרישה זו. לפי דברי התובע, סוכם שבמקום הפקדת שתי הערבויות הבנקאיות, יפקידו התובעים בכל שבוע מראש סכום במזומן. בתמורה לסכום זה, ירכשו התובעים בכל שבוע סחורה (חול) מהנתבעת, ובסוף כל שבוע תיערך התחשבנות. ואכן, הפקידו התובעים בידי הנתבעת שיק על-סך 200,000 ₪, ולאחר שנפרע המשיכו התובעים לפנות חול מאתר עצמונה. זאת עשו במשך כשבועיים, עד אשר הודיעה הנתבעת כי השיק מוצה, וכי יש כעת צורך להפקיד ערבות בנקאית. התובעים טענו מנגד כי השיק נועד להוות תחליף לערבות הבנקאית, כפי שהוסכם. הנתבעת מכחישה הסכמה זו. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על התובעים, שכן הם אלה הטוענים לשינוי בעל פה של הסכם בכתב. טענתם נסמכת על שני בסיסים: עדותו של מיכאל חדד (התובע 1) ותחילת עבודת התובעים לאחר הפקדת השיק (1.9.2003). עדותו של מיכאל חדד- לדבריו, נפגש עם מנהל הנתבעת ביום חמישי בערב, וכבר ביום שני (22.8.2003) נתן לו שיק (זמן פירעונו ה-24.8.2003) [ס' 61 ו-63 לסיכומי התובעים]. כבר עתה יש לומר כי התאריכים והימים הנ"ל אינם עולים בקנה אחד עם לוח השנה. פרוטוקול "הסכם נווה דקלים" [נספח ד' לכתב התביעה] נושא את התאריך 15.8.2003, זהו יום ו'. יום חמישי שלאחריו הוא ה-21.8.2003 (זה ככה"נ מועד הפגישה הנטען), ולכן יום שני הוא ה-25.8.2003 (ולא ה-22.8.2003, כפי שטוענים התובעים), שזה אף לאחר המועד לפירעון השיק, ואף לאחר שנמנע מהתובעים להיכנס לאתר נווה דקלים. על כן, היות שבכל מקרה נמנע מהתובעים להיכנס לאתר נווה דקלים, לא יכולה המרת הערבות להתייחס לאתר זה, לכל היותר יכולה היא להתייחס לחול שנמשך מאתר עצמונה, במקום חול שמשיכתו מנווה דקלים נמנעה. כמובן שאין בציון מועדים שגויים בסיכומי התובעים כדי להכריע את הכף, אך יש בכך כדי להוות שיקול אחד נגד קבלת גרסתם, במיוחד לאור הנטל הכבד להוכיח קיומו של הסכם בעל פה המשנה הסכם בכתב (שינוי דרישת הערבות), ובהתבסס על עדותו של חדד בלבד [ס' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971]. עוד בהקשר לטענתו של חדד כי הנתבעת ויתרה על הערבות הבנקאית, מצביעה הנתבעת על קושי נוסף. הקושי טמון בכך שהסברו של מיכאל חדד לכך שרצה להפקיד מזומן מראש הוא שלא רצה לצבור אשראי. על כן, במקום לקבל אשראי (לשלם שוטף +90), יפקיד מזומן מראש [עמ' 12 לפרוטוקול]. להסדר זה, לכאורה, אין סיבה שהנתבעת לא תסכים, שכן תשלום מראש עדיף על בטוחה להבטחת אותו תשלום. אולם, אשראי ניתן אך ורק במסגרת "הסכם עצמונה" [נספח ג' לכתב התביעה, ס' 6]. במסגרת "הסכם נווה דקלים", התובעים לא היו זכאים לאשראי. דהיינו, הם נדרשו להפקיד ערבות בנקאית, בנוסף לתשלום במזומן עבור החול שימשכו. אם כך, אין לנתבעת סיבה לוותר על הערבות הבנקאית בתמורה לקבלת תשלום בזמן אמת, שהיא הייתה בכל מקרה זכאית לקבל על-פי ההסכם. אמנם, ייתכן כי קבלת תשלום מראש מעמיד את הנתבעת במצב טוב יותר גם במסגרת "הסכם נווה דקלים", שכן אפילו שלא הוסכם על אשראי, לא דרש ההסכם תשלום מראש. אולם, בכל זאת לא ציפו התובעים כי ייווצר להם חוב במסגרת עסקה זו, "אפילו לא שקל אחד חוב" [עמ' 21 לפרוטוקול]. העובדה כי התובעים לא היו זכאים לאשראי גם לפי הסכם זה, מהווה אך שיקול נוסף בדחיית גרסתם בדבר שינוי תנאי התשלום, זאת בשים לב גם לעובדה כי התובעים מבקשים להוכיח טענתם זו על בסיס עדותו של מיכאל חדד בלבד. אמנם הסביר מיכאל חדד את ההתייחסות לשתי העסקאות ככאלה המקנות לא אשראי: "בשבילי זה עסקה אחת" [עמ' 19-20 לפרוטוקול]. אולם, גם טענה זו נדרשת הוכחה, אך אין לה כל תימוכין למעט דברים אלה של חדד. משיכת חול לאחר הפקדת השיק - התובעים מצביעים על כך שלאחר שנפרע השיק, התירה להם הנתבעת למשוך חול מעצמונה, עד שלטענתה מוצה סכום זה ונדרשה ערבות נוספת [נספח ז' לכתב התביעה; ס' 67 ו-69 לסיכומי התובעים]. לדבריהם, העובדה שאושר להם למשוך חול מאתר עצמונה רק לאחר פירעון השיק (1.9.2003), מעידה על כך שהנתבעת עצמה ראתה בשיק, שכבר נפרע, "בטוחה" מספקת. טענה זו תומכים התובעים גם בעדויות מטעם הנתבעת עצמה, שלפיהן הנתבעת לא הייתה מאפשרת לתובעים למשוך חול מהאתר ללא בטחונות מספקים [למשל, עמ' 61 ו-83 לפרוטוקול]. אולם, אין בכך כדי להראות כי אכן שונתה דרישת הערבות, ודאי לא ככל שהיא נוגעת לחול בשווי שאינו מובטח כבר על-ידי השיק שנמסר לנתבעת. ליבון המחלוקת- טיעוני הצדדים בכתבי טענותיהם מציירים תמונת "שיח של חירשים". הנתבעת טוענת בשפה אחת כי סכום השיק שבידיה מוצה ולכן יש צורך להפקיד כעת ערבות בנקאית. אך התובעים משיבים בשפה אחרת לגמרי, כי השיק נועד להוות תחליף לערבות הבנקאית. מדובר בשתי סוגיות נפרדות, האחת האם השיק מהווה תחליף לערבות בנקאית והשנייה האם סכום השיק מוצה. עולה כי הנתבעת עמדה על הפקדת ערבות בנקאית מכיוון שסכום השיק מוצה לדעתה, והתובעים התנגדו להפקדת ערבות, לא באופן עקרוני אלא כי טרם הגיעה העת להפקיד ערבות זו מכיוון שסכום השיק טרם מוצה. באופן טבעי, מזומן הוא "התמורה המושלמת". הבטוחה נועדה אך כדי להבטיח את התשלום במזומן בעתיד. על כן, אם רוכש מבקש לשלם במזומן מראש, אין כל סיבה מצד המוכר לדרוש בטוחה. אולם, לאחר שהספק סיים לספק את הסחורה שבגינה קיבל תשלום, שוב לגיטימי מצדו כי ידרוש בטוחה לשביעות רצונו, זאת כדי להבטיח כי יקבל בעתיד תמורה עבור סחורה שיספק. בהיעדר הסכמה אחרת, אין להניח כי קבלת תשלום מראש עבור סחורה מהווה ויתור על הצורך בערובה להבטחת התחייבויות עתידיות, עת ימוצה התשלום. אם ידרוש המוכר בטוחה בטרם מיצוי התשלום בידיו, אז טבעי כי ישיב לו הקונה כי אינו מבין את הדרישה, מכיוון שטרם מוצה התשלום. כך בדיוק בענייננו - כך עולה מהמסמכים שנכתבו בזמן-אמת, מהעדויות מטעם שני הצדדים, וכך גם מבקש להסיק השכל הישר מאופי העסקאות. יתרה מזו, טבעי הדבר שערבות בסכום גבוה אינו ניתן מיידית, ונדרשים כמה ימים להשיגו. כאשר הצדדים מעוניינים להתחיל בביצוע העסקה, מובן כי הנתבעת תסכים ליתן סחורה, לאחר פירעון השיק הראשון. אולם, יש הבדל בין הסכמה כזו, בסכומים שעדיין אינם מאוד גדולים, בכמויות חול שעדיין אינם מאוד גדולות, ובשלב ראשון. אך הגיוני לעמוד על כך שקיום יחסים ארוכי טווח יהיו מותנים בתנאים שנקבעו בכתב, בהם הפקדת הערבות. הנתבעת סיפקה לתובעים סחורה כנגד תשלום מראש - כפי שסביר שתעשה - אך מרגע שמוצה התשלום, ביקשה התובעת כי תופקד הערבות שעליה הוסכם תחילה. משנדרשו התובעים להפקיד את הערבות [נספח ז' ונספח י' לכתב התביעה], לא ביקשה הנתבעת "לשנות את ההסדר" [נספח כ' לכתב התביעה]. לפני מועד זה, אמנם לא היו בידי ערבויות בנקאיות, אך היה בידיה שיק על סך 200,000 ₪, ולכן היא הסכימה לספק סחורה עד למיצוי תשלום זה, כאמור. כך גם העיד פריאל אטיאס (מנהל ענף מחצבה אצל הנתבעת), כי "הסיבה שאפשרתי לו למשוך שם כי היה לי כסף אצלי... ולא הפריע לי לתת לו סחורה כי יש לי את הכסף בלי הזמנה או הסכמה בכתב. יש לי את הכסף" [עמ' 83 לפרוטוקול]. כן העיד כי לא ראה את ההסכם בכלל כמחייב כל עוד לא הועברה ערבות בנקאית. "איך זה יכול לחייב הסכם אם אדון חדד לא מעמיד ערבות בנקאית. הוא התחייב להביא ערבות בנקאית לנווה דקלים ועוד ערבות ביום שני. את זה לא עשה ואת זה לא עשה. כעבור שבעו באתם אלי והבאתים לי את השיק כי אמרתי שאני סוגר איתכם. אז הבאתם לי את ה- 200,000, וזה כל מה שהיה" [עמ' 92 לפרוטוקול]. כך העיד גם מר אטיאס כי "הערבות הקיימת הגיעה למיצוי מבחינה כספית" [עמ' 72 לפרוטוקול], וזו הסיבה לדרישה להפקיד ערבות נוספת. משמוצה הסכום שהופקד, יכולה הנתבעת לסרב לספק את הסחורה ללא הבטוחה. תנאי התשלום לא שונו, הופסק הסדר זמני בעל פה, בו סופקה סחורה כנגד תשתום מראש. ספק אם הסכמה זו קשורה באופן הדוק להסכם העיקרי. מכל מקום על מנת למכור במסגרת ההסכם הנתבעת עמדה על קיום התנאים שנקבעו בכתב. תומכים בכך גם עדויות התביעה וההתכתבויות בין הצדדים בזמן אמת. התובעים בעצמם מודים כי "מדן לא יעבדו עם אף לקוח ללא ערבות בנקאית", אך לא הצליחו להצביע מדוע הנתבעת תרצה להחריג את התובעים מכלל זה [עמ' 27 לפרוטוקול]. עוד טוענים התובעים כי סוכם שהם ישלמו מראש במזומן, ובסוף כל שבוע תיערך התחשבנות [ס' 17 לכתב התביעה], ובעת הצורך, יופקד סכום נוסף. כך העיד מיכאל חדד כי "אמרתי כל שבוע אתן לו 200 או 300 אלף ₪, כמה שיהיה" [עמ' 13 לפרוטוקול]. ברי, אם ההתחשבנות תראה כי התשלום שהפקידו התובעים מוצה, אז יידרשו להפקיד תשלום נוסף, זאת אף לגרסתם. טענתם כי אינם מבינים את הדרישה להפקיד ערבות נובעת אם כן, לא מאי-הסכמה הנוגעת לעצם חובתם להבטיח את התשלום מראש, אלא מכך שלטענתם כבר עשו זאת במסגרת השיק שמסרו, בעוד שהנתבעת טוענת כי השיק שמסרו כבר מוצה. כך גם נראה כי טענות התובעים מתמקדות בכמות החול שהוצאה, לא בעצם העיקרון שלפיו הפקדת שיק מהווה תחליף להפקדת ערבות (כפי שהוסבר לעיל, גם לא סביר ששיק אחד על סך 200,000 ₪ אשר מוצה (בחלקו לפחות) ימשיך להוות תחליף לערבות בנקאית על סך כ-1,500,000 ₪ להבטחת תשלומים עתידיים [עמ' 12 לפרוטוקול]). כך העיד חדד: "תראה לי מסמך אחד שאני חייב כסף... משכתי בארבעה הימים האלה אולי 6,000 טון, שזה כלום". כך גם במסגרת ההתכתבויות, התובעים אינם משיבים - כפי שניתן לצפות שישיבו באופן אינסטינקטיבי - כי השיק שהפקידו נועד להוות תחליף לכל ערבות שהיא. אלא, מתרעם ב"כ התובעים במכתבו בעיקר על כך שהנתבעת מציינת כי מוצה התשלום [נספח כ' לכתב התביעה]. זו למעשה הסיבה שהתובעים אינם מבינים את הדרישה להפקיד ערבות. המסקנה המתבקשת היא כי רק מקום שבו התובעים הפקידו בידי הנתבעת מזומן מראש, אז אין צורך כי יפקידו גם ערבות בנקאית. אך הנתבעת לא ויתרה על הדרישה להפקיד ערבות, מקום שבו הסכום שבידה מוצה. גם התובעים חולקים למעשה אך ורק על השאלה האם מוצה הסכום שהופקד על ידם ידם, באופן שמחייב אותם להפקיד ערבות (או תשלום מראש), או שמא נותרה עדיין יתרה לניצול. ייתכן מאוד כי לו היו הדברים מלובנים בצורה זו, ולו היו הצדדים מבהירים את המחלוקת בכוחות עצמם בזמן אמת, היה מתייתר הצורך להגיע לביהמ"ש שינסה לברר מה הייתה כוונת הצדדים אי אז. ייתכן כי לו היו נפגשים ומבצעים את חישוביהם, היו מגיעים למסקנה כי השיק לא מוצה וממשיכים בפינוי החול. או לחילופין, היו מגיעים למסקנה כי השיק אכן מוצה, ואז היו בוחרים התובעים בין הפקדת ערבות בנקאית לבין הפקדת שיק נוסף כתשלום מראש, אם הנתבעת תיאות להמשיך לעבוד בשיטה זו. אך הצדדים לא השכילו להיפגש ולמצוא פתרון קונסטרוקטיבי (ומתועד), וכעת, אין לו לביהמ"ש אלא מה שעיניו רואות. אמנם, על פני הדברים נראה כי אי-קיום פגישה נבעה בעיקר מחוסר שיתוף פעולה מצד הנתבעת [נספח ח' ונספח ל' לכתב התביעה; עמ' 21 לפרוטוקול], אולם התובעים לא טענו לנזק כלשהו (ראייתי או אחר) שנגרם להם אך בשל אי-קיום פגישה. על כן, כפי שהוסבר, נראה כי המחלוקת הינה למעשה בשאלה האם מוצה התשלום שהופקד, ואם נדרשה בטוחה נוספת. מיצוי השיק שהופקד- הנתבעת טוענת כי השיק מוצה, שכן חלקו נועד לתשלום משיכות חול בעסקה דנן (123,019 ₪, חשבונית מיום 8.12.04), וחלקו נועד לכיסוי תשלומים שוטפים אחרים של התובעים (73,055 ₪) [נספח ה' לתצהיר מנדלוביץ]. סכום זה מגיע לכדי 196,074 ₪, ולמעשה, בכך ראתה הנתבעת מיצוי השיק. בכל מקרה, התובעים חולקים על סכומים אלה. לדידם, לא ברור על מה מתבסס החישוב שלפיו הגיעה הנתבעת לסך של 123,019 ₪. בנוסף, הנתבעת לא הוכיחה שהתשלומים השוטפים האחרים אכן כוסו באמצעות השיק. יש להכריע בשני עניינים אלה: כמות החול שנמשכה (123,019 ₪?) - התובעים טוענים כי לא ברור כיצד הנתבעת הגיעה לסכום של 123,019 ₪, שכן החשבונית הוצאה רק בחודש דצמבר 2004 (למעלה משנה לאחר פינוי החול) והנתבעת לא הציגה רישומים כלשהם שמהם ניתן להסיק כיצד הגיעה לסכום זה. ראשית, במכתב שבו הודיעה הנתבעת לתובעים כי תפסיק לספק להם חול, כתבה כי עד לאותו מועד, סופקו לנתבעים 12,000 טון חול [נספח ז' לכתב התביעה]. לטענת התובעים, העלות המוסכמת של כמות חול זו הינה 84,000 ₪ (בתוספת מע"מ). שנית, טוענים התובעים כי למעשה, סכום החול שנמשך על-ידם נמוך יותר, ועומד על כ-6,000 טון. המציאות המשתקפת במסמכים שהוצגו עומדת איפשהו באמצע בין טענות הצדדים. הנתבעת הציגה רישומים שלפיהם התובעים משכו מעצמונה חול בהיקף של 11,173.02 טון (7,020.59 טונות במסגרת "הסכם עצמונה" ו-4,152.43 טונות במסגרת "הסכם נווה דקלים") [נספח ט' לתצהיר יהושוע מנדלוביץ]. אכן, כפי שהעיד מנדלוביץ עצמו, מדובר בטבלאות אקסל בלבד מהן לא ניתן לדעת מה מתוך זה שולם [עמ' 74 לפרוטוקול]. אולם, די בכך כדי להשיב את הנטל לתובעים להראות כי חלק מסכומים אלה שולמו. נטל זה לא הצליחו התובעים להרים, למעט לגבי כך שחלק מרישומים אלה אינם תואמים את המועדים בהם עבדו התובעים באתרים. מוסכם כי התובעים לא משכו חול לאחר ה-14.9.2013, כך שיש להפחית מהכמות הנ"ל סך של 89.45 טון (מאתר נווה דקלים). התוצאה היא שכמות החול הכוללת שנמשכו התובעים עומדת לכל היותר על 11,083.57 טון. לעניין מחיר החול, יש להבחין בין "הסכם עצמונה" לבין "הסכם נווה דקלים", שכן בראשון עמד מחיר החול על 10 ₪ לטון (בכמויות שבהן עסקינן כעת) ובשני עמד המחיר על 7 ₪ לטון. אם כך, מחיר החול במסגרת הסכם נווה דקלים (4,062.98 טון) עומד על 28,440.86 ₪, ותמלוג המנהל (2.52 ₪ לטון) עומד על 10,238.71 ₪ - בסה"כ: 38,679.57 ₪, ובתוספת מע"מ (אשר נכון לשנת 2003 עמד על 18%) עומד הסכום על 45,641.89 ₪. מחיר החול במסגרת הסכם עצמונה (7,020.59 טון), בהתאם למחיר התמלוגים המפורטים בנספח ט' (לתצהיר מנדלוביץ] עומד על75,478.18 ₪ (כולל מע"מ). בסה"כ, שווי החול שנמשך על-ידי התובעים עומד על 121,120 ₪. לאור זאת, היתרה העומדת לנתבעת מתוך ה-200,000 ₪ עומדת על סך של 78,780 ₪. אך יתרה זו, כך טוענת הנתבעת, נועדה לכסות תשלומים שוטפים אחרים. תשלומים שוטפים אחרים- לטענת הנתבעת, יתרת השיק שימשה לכיסוי חובות של התובעים בגין רכישות ממחצבה אחרת, זאת בסך של 73,055 ₪. סכום זה מתקבל מצירוף שלוש חשבונות [בנספח ה' לתצהיר מנדלוביץ], על סך 607 ₪, 24,651 ₪ ו-47,797 ₪. מתוך אלו, הוכיחו התובעים כי החשבונית האחרונה (על סך 47,797 ₪) שולמה באמצעות שיק אחר [מוצג ת/3] שנפרע ביום 23.9.2003 [מוצג ת/4]. אולם, את יתר הסכומים לא הצליחו התובעים להפריך, שכן טענותיו של מיכאל חדד בעניין זה [עמ' 14-15 לפרוטוקול] לא נתמכו במסמכים, כך שהם נותרים על כנם. הוכח אם כן כי התובעים חוייבו בסכום של 25,258 ₪, ולא הוכח כי סכום זה לא נלקח מתוך ה-200,000 ₪ שהופקדו בידי הנתבעת. סיכומו של דבר: התובעים הפקידו בידי הנתבעת סך של 200,000 ₪. מתוך סכום זה,121,120 ₪ שימשו לתשלום עבור החול בעסקאות דנן ו-25,258 ₪ שימשו לתשלום עבור משיכת אבן מאתרים אחרים. על כן, במועד הפסקת פעילות התובעים באתר עצמונה, עמדה יתרת התובעים על סך של 53,622 ₪. יאמר, כי בקצב בו תכננה התובעת למשוך חול, הסכום שנותר היה מספיק ליום או יומיים (ראו עדות התובע בעמ' 13 "אמרתי כל שבוע אתן לו 200 או 300 אלף ₪, כמה שיהיה"). הדברים נכונים במיוחד נוכח חשד שנראה מבוסס באותה עת כי נעשים מעשי מרמה על ידי הנהגים מטעם התובעים, וייתכן שהדבר ידרוש התחשבנות מורכבת יותר. כך, שיש לומר שהחלטת הנתבעת באותה עת לדרוש את הערבויות לאלתר, ולהפסיק ביצוע ההסכם (או בעצם לא להתחילו) אם לא ממולא התנאי, הייתה בדין. אולם, ככל שנותרה עוד יתרת זכות לתובעים, לא הייתה הצדקה להימנע מהשבה לאחר התחשבנות זהירה, או מלאפשר לקבל חול כנגד היתרה ששולמה. למען שלמות התמונה, יש להכרעי גם בחלק מהמחלוקות הנוספות. ד. עצמונה: האם נכרת הסכם? עוד בטרם דיון לגופו של עניין, טוענת הנתבעת כי גם אם יש לקבוע כי נכרת הסכם, הוא אינו בעל תוקף משפטי. טענה זאת מבססת הנתבעת על כך שההסכם נכרת בינה לבין "קבוצת חדד", אשר אינה אישיות משפטית. התובעים לא הגישו סיכומי תשובה, ולכן אין בפיהם תשובה לטענה זו. אולם, יש בכל מקרה לדחות את טענת הנתבעים בעניין זה. בפסה"ד אליו מפנה התובעת, הקושי לא היה אך בכך שצד להסכם היה "קבוצת ישראלי" שאינה אישיות משפטית, אלא בכך שהצדדים הנכונים לא צורפו להליך [ת"א 1894/07 אבשהבטטשוילי נ' יצחק בן אברהם (13.5.2012), בפסקה השלישית לס' 9 לפסה"ד]. דהיינו, קיומה של קבוצה שאינה אישיות משפטית אינה מאפשרת אמנם הגשת תביעה נגד אותה קבוצה במתכונתה כקבוצה, אך היא גם אינה חוסמת הגשת תביעה נגד/על-ידי הצדדים המרכיבים את הקבוצה. בענייננו, "קבוצת חדד" אינה אישיות משפטית ולכן אינה יכולה להגיש תביעה. אולם, מרכיבי הקבוצה יכולים גם יכולים. תוספת הביטוי "קבוצת חדד" (שהוספה בכל מקרה מאוחר יותר) על ההסכם [נספח ג' לכתב התביעה] אינה מונעת אפשרות זו, ובלבד שהדברים ברורים לצדדים כי מונח זה מבטא אישיות משפטית מוגדרת ומסוימת אחת, לפחות. אם כן, יש לפנות לבחינת הטענות המהותיות של הצדדים בעניין כריתת "הסכם עצמונה". טוענים הנתבעים כי הסכם עצמונה כלל לא נכרת, ודאי שלא במתכונת המקנה לתובעים זכות "להפעיל" את האתר. התובעים צירפו את הסכם עצמונה לכתב תביעתם [נספח ג' לכתב התביעה]. אך הנתבעים מצביעים על מספר קשיים בעניין זה. ראשית, ההסכם הנטען אינו חתום על-ידי הצדדים (על כך אין מחלוקת, אלא רק על המשמעות של היעדר חתימה). שנית, בכל מקרה אין מדובר בהסכם להפעלת האתר. אלא מדובר בטופס סטנדרטי להזמנת חול על-ידי הקונה (התובעים) מהספק (מושב עצמונה) [נספח ב' לכתב התביעה]. יש לקבל את טענת הנתבעת כי אין מדובר בהסכם "הפעלה". עיון בנספח ג מלמד כי אם בהסכם הפעלה עסקינן הרי העיקר חסר מן הספר שכן אין בו כל התייחסות להפעלה. ניכר, על פני המסמך, שאין מדובר בהסכם מלא, אלא מעין השלמה של פרטים להסכם אחר, ולמעשה המסמך כלל אינו ברור מתוכו. מעבר למתן שירותי העמסה ללקוחות עצמונה בתמורה לתשלום, לא לקחו על עצמם התובעים התחייבויות כלשהם המתיישבים עם היותם "אחראים על הפעלת האתר". אמנם לא זהה ההסכם [נספח ג' לכתב התביעה] לטופס ההזמנה הסטנדרטי [נספח ב' לכתב התביעה] במספר היבטים, אך לא הוכח כי שוני זה משנה מן המהות. כך, למשל טען בעדותו מיכאל חדד כי האופציה לשנה נוספת שהוענקה לתובעים נובעת מכך שהם ביקשו להפעיל את האתר [עמ' 10 לפרוטוקול]. אולם, לא הוכח כי מכך נבעה תוספת זו, ולא לדוגמא, מהכוונה לרכישה בהיקפים חריגים. מסתברת הרבה יותר טענת הנתבעת, אף שגם היא אינה נקייה לגמרי מספקות. היינו כי מדובר בהסכם שהוא משלים לטופס ההזמנה הסטנדרטי. משמע, בטופס ההזמנה נעשו שינויים אשר עיקרם הבהרת מחיר החול מעבר ל-30,000 טון, נתון אשר אינו בנמצא בטופס ההזמנה הסטנדרטי. אך מבחינה מהותית, שני המסמכים יחדיו אינם מהווים הסכם הפעלה, אלא אך ורק טופס הזמנה לרכישת חול. מכל מקום, יש לדחות את טענת הנתבעת כי היעדר חתימה מובילה למסקנה כי לא נכרת כלל הסכם. צודקים התובעים כי אין בהיעדר חתימה כשלעצמה כדי להוביל בהכרח למסקנה שלא נכרת הסכם. יש להתייחס לכלל הנסיבות, ובכלל זה לשאלה אם פעלו הצדדים לביצועו של ההסכם. והנה, כבר למחרת עריכת ההסכם [נספח ג' לכתב התביעה], החלו התובעים למשוך חול מאתר עצמונה. וכפי שהעידו נציגי מדן, היתר למשיכת חול ניתן רק בהתקיים הסכם [למשל, עמ' 81 לפרוטוקול]. מתבקשת המסקנה כי היה הסכם תקף בין הצדדים, גם אם לא חתום, אשר תוכנו כתוכנו של טופס ההזמנה הערוך [נספח ג' לכתב התביעה]. דהיינו, נכרת הסכם שלפיו התובעים ירכשו חול בכמויות הרשומות בו, ואגב כך יספקו ללקוחות של עצמונה גם שירותי העמסה. יאמר כי מדברי עד הנתבעת אטיאס, בעמ' 92 כמצוטט לעיל, עולה כי הוא לא ראה ההסכם כמחייב משום שטרם הופקדה הערבות הנדרשת, ולא בהעדר חתימה. כך, לכאורה משתמע, כי לו הייתה מופקדת הערבות היה מספקת סחורה אף בהעדר חתימה על המסמך. העובדה שסופקה סחורה כנגד השיק, מחייבת את השאלה לגבי המחיר, וממילא משתמע בין הצדדים כי המחיר שנקבע הוא על פי ההסכם, אשר הופעל חלקית כנגד השיק. אלא, שאי הפקדת הערבות היוותה הפרה של הסכם מחייב, ולא מניעה של כניסתו לתוקף של ההסכם, כפי שפרשה זאת הנתבעת. ה. נווה דקלים: מי הנהגים הפורעים? כמפורט לעיל, באתר נווה דקלים נוגעת המחלוקת לשני עניינים: אי-הפקדת ערבות בנקאית על-ידי התובעים, והתנהלות בלתי תקינה של הנהגים מטעמם. לטענת הנתבעים, שני אלה עמדו מאחורי סילוק ידם של התובעים מאתר זה (שאלת הדרישה להפקדת ערבות הוכרעה לעיל, בסעיף ג'). התנהלות הנהגים- אין חולק כי הייתה התנהלות בלתי תקינה מצד הנהגים השונים אשר הגיעו למקום כדי לפנות חול, החל מחריגה מנהלים (הגעה בשעות מוקדמות מדי), דרך רמאות (ניסיון "לעבוד על" משקל המשאיות) וכלה באלימות של ממש. המחלוקת נוגעת לזהות הנהגים הבעייתיים. האם היו אלה נהגים הקשורים לקבוצת חדד, או נהגים הקשורים ללקוחות אחרים של הנתבעת? לטענת התובעים, לנהגים אלה לא היה כל קשר אליהם, והנתבעת לא הצליחה להראות אחרת. לראיה, אם התובעים הם האחראים להתפרעויות, כיצד ייתכן שפינוי החול באתר עצמונה התנהל בהסכמה? ראשית, אין לגזור מההתנהלות בעצמונה על ההתנהלות בנווה דקלים. כפי שהוסבר, בעיות האלימות בנווה דקלים נבעו בעיקר (גם אם לא רק) מהמגבלות הקשות שהוטלו על האתר, אשר נבעו ממיקומו של האתר בלב לבו של יישוב קטן ושקט. שנית, חלק מעדי הנתבעת העידו כי גם באתר עצמונה התנהלו הדברים על מי מנוחות, עד אשר התובעים "נכנסו לתמונה". אולם, הנתבעת לא הצליחה להראות כי רמאויות אלה באתר עצמונה אכן נעשו על-ידי התובעים דווקא, שכן עדויות אלה נסתרו על-ידי עדים אחרים של הנתבעת - לכל היותר, היה מדובר בבעיות זניחות יחסית לאתר נווה דקלים [עמ' 55 ועמ' 93 לפרוטוקול]. גם לא סביר כי ההתנהלות הבריונית הנטענת - אם רמאויות ואם אלימות - תוביל לסילוק יד מדורג, תחילה מנווה דקלים עם הפניה לאתר עצמונה, ולאחר כשבועיים גם מאתר עצמונה. בכל מקרה, בעת ההודעה שמסרה הנתבעת על הפסקת פינוי החול, ציינה אך ורק את אי-הפקדת הערבות כסיבה לכך, ותו לא [נספח ז' לכתה התביעה]. רק בעת ההליכים המשפטיים בחרה הנתבעת לציין כי גם רמאויות עמדו ביסוד סילוק ידם של התובעים מהאתר. נותרה אם כן שאלת האלימות באתר נווה דקלים בלבד. כפי שצוין, ההתנהגות האלימה בנווה דקלים נבעה, כך נראה, בעיקר מתנאי העבודה החריגים שהיו במקום. אם כך הדבר, סביר כי הנתבעת חשבה כי תוכל לנטרל את ההתנהגות האלימה בהפניית התובעים לאתר עצמונה. אין, אם כן בעצם הפניית התובעים להמשך פינוי חול מעצמונה כדי להעיד כי לא נציגי התובעים הם שהתפרעו. לעניין זה, העידו עדי הנתבעת כי נהגי התובעים, גם הם היו מעורבים באלימות [עמ' 93-94 לפרוטוקול], והעיד גם מיכאל חדד בעצמו כי נהגים מטעמו ("חלק היו שלי") היו לכל הפחות נוכחים בעת אירועי האלימות, אפילו אם לא השתתפו בהם באופן פעיל [עמ' 18 לפרוטוקול]. עוד יש לציין את עדותו של מנשה נגר, אשר אמנם לא זכר את שם החברה, ולא את שמות הנהגים, כן זכר את התובע בעת הגעתו עם נהגים למקום וכי הכניסה של הנהגים שלו, הן בעצמונה והן בנווה דקלים לוותה באלימות נהגים ורמאויות. הוכח אם כן בהסתברות הנדרשת, כי אף שייתכן שהיו נהגים מקבוצות/חברות שונות שהיו מעורבים באלימות, רמאות ואיומים, הנהגים מטעמו של התובע היו בולטים מספיק בהתנהגות זו לרעה, במידה שהצדיקה הפסקת העבודה עמם, בוודאי בנווה דקלים. בדין אם כן סילקה הנתבעת את ידם של התובעים מהאתר בנווה דקלים. יש לציין כי דיון בשאלת זהות הנהגים הפורעים נעשה למען שלמות התמונה בלבד, הרי לא היו אמורים להיגרם לתובעים נזקים כלשהם, שכן הנתבעת הפנתה אותם לאתר עצמונה להמשך פינוי החול אותו ביקשו לרכוש (למרות שגם שם התגלעו קשיים בהתנהגות הנהגים, אך הדבר היה פחות אקוטי מהתנהגות בריונית בתוך יישוב אזרחי שלו). מכל מקום, בסופו של יום, סירבו התובעים להפקיד ערבות בנקאית, וזו הייתה העילה המיידית והעיקרית לסילוק היד. התובעים נדרשו להפקיד ערבות בנקאית גם אם היו ממשיכים לפנות חול מאתר נווה דקלים, כך שגם סירובם לעשות כן באתר זה היה מצדיק בסופו של יום את סילוק ידם, כפי שאכן נעשה. לזהות הנהגים הפורעים אם כן, השלכה על העברת התובעים מאתר נווה דקלים לאתר עצמונה, אך אין לדברים משקל משמעותי לצורך ההכרעה בתביעה, שכן לא זו הייתה העילה להפסקה באתר עצמונה. כפי שפורט לעיל, עמידה של הנתבעת על הפקדת ערבות בנקאית לאחר שמוצה התשלום שבידיה (לפחות לפי אמונתה), אינה חריגה מההסכם אלא פעולה על-פיו. ואף אם לא מוצה התשלום, הובהר לעיל כי בכל מקרה תשלום זה לא נועד להוות תחליף לערבות הבנקאית. על כן, מניעתה הסופית של עבודת התובעים באתר עצמונה אינה הפרה של ההסכם, אלא נובעת מאי-עמידה של התובעים בהתחייבות להפקיד ערבות בנקאית. הפסקת המשך פינוי החול על-ידי התובעים מאתר עצמונה נבע, אם כן, מאי-הפקדת ערבות בנקאית על ידי התובעים. ההימנעות מההפקדה הצדיקה את ביטול ההסכם. אולם, כמובן שביטול זה לא פטר את הנתבעת מחובת ההשבה של יתרת התשלום ששולם, שלא מוצה באספקת סחורה. ו. סוף דבר התובעים ביקשו לרכוש חול באמצעות הנתבעת, זאת במסגרת "הסכם עצמונה" ובמסגרת "הסכם נווה דקלים". במסגרת הסכמים אלה, פינו התובעים חול משני אתרים, עד אשר הפסיקה הנתבעת לספק להם והתנתה את ההמשך בהפקדת ערבות בנקאית. התובעים, טוענים כי דרישה זו לא הייתה במקומה, שכן הנתבעת ויתרה על הדרישה להפקדת ערבות בנקאית, והודיעה שתסתפק בשיק על סך 200,000 ₪ שהפקידו בידה התובעים, שטרם מוצה בסחורות. כמו כן, אפילו שהייתה זו שאלה פריפריאלית בסופו של דבר - שכן מה שקטע את היחסים בין הצדדים היה אך ורק אי-הפקדת ערבות - נחלקו הצדדים בדבר זהותם של הנהגים הפורעים באחד מהאתרים. במסגרת זו, נשאלו לעיל 4 שאלות עיקריות, להם הושבו תשובות כלהלן: האם נכרת הסכם עצמונה והאם היה זה הסכם הפעלה? הוכח כי אפילו בהיעדר חתימה על הסכם עצמונה, הצדדים החלו לפעול על-פיו. במסגרת ההסכם, ביקשו התובעים לרכוש חול מהנתבעת, אולם ההסכם לא היה הסכם להפעלת האתר על ידי התובעים. מי הנהגים הפורעים באתר נווה דקלים? הוכח במאזן ההסתברות הנדרש כי משקלם היחסי של נהגי התובעים בהתנהגות פרועה, אלימה ולא הוגנת, ולמצער בניגוד לנהלים בנוגע לשעות העבודה באתר, היה משמעותי, אף אם הם לא היו היחידים. אולם, בסופו של דבר עניין זה בעל השפעה שולית על התוצאה. האם שונו תנאי התשלום על ידי הנתבעת באופן חד צדדי? זו כאמור השאלה העיקרית, שכן בכל מקרה היו נדרשים התובעים להפקיד ערבות בנקאית עת מיצוי סכום השיק שהופקד. לא הוכח כי שונו תנאי התשלום חד צדדית. הנתבעת לא ויתרה על הדרישה להפקיד ערבות בנקאית, במסגרת ההסכמה ארוכת הטווח, אלא הסכימה לתחילת העבודה בפועל כנגד תשלום מראש של כל סכום המשיבה של הסחורה. הנתבעת הפסיקה את משיכת הסחורה מקום שסברה שסכום הכסף ששולה לה על-ידי התובעים מוצה. משסירבו התובעים להפקיד את הערבות, נהגה הנתבעת כדין בכך שלא סיפקה להם את החול. לכל היותר ניתן לומר כי בבחינה בדיעבד על פי הראיות הקיימות היום נראה כי טעתה בחשבון, אך בכל מקרה, בשים לב ליתרה המועטת ולקצב המשיכה האפשרי, רשאית הייתה לדרוש את הערבויות. האם מוצה השיק? לכך הושב בשלילה. כאמור לעיל, ככל שניתן להסיק מהראיות שהוגשו לבית המשפט, מתוך 200,000 ₪, ישנה עדיין יתרה של53,622 ₪, המהווים סך של 88,328 ₪ (כולל ריבית והצמדה) נכון ליום מתן פסה"ד. לפיכך לא נהגה כדין כאשר לא השיבה את יתרת הסכום, או שלא אפשרה, לאחר התחשבנות זהירה, להמשיך למשוך חול, עד מיצוי מלא של סכום השיק. זאת, אף לאחר הפרת החוזה וביטולו. התביעה הועמדה על סך של 2,000,000 ₪. רוב הטענות העובדתיות של התובעת נדחו. התביעה הכספית לגופה נדחתה כמעט לגמרי, והתקבלה אך באחוזים בודדים מתוך סכום התביעה המקורי. לפיכך, מבחינת הוצאות המשפט, נראה שיש להשית את עיקר ההוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד, על התובעים, ולא על הנתבעת. כמובן, שסכום ההוצאות מופחת, אינו נישום כדין מי שתביעתו נדחתה מכל וכל, והוא נגזר מכך שחלק (קטן מאוד) מהתביעה מתקבלת בכל זאת. מסכום זה יש לקזז את החיוב בסך 88,328 ₪ בערכי היום. סיכומו של דבר, לאחר הקיזוז כאמור, אין צו להוצאות אלא מוערך שיש לשלם יתרה של שכר טרחת עו"ד לנתבעת בסך 20,000 ₪. סכום זה מושת על כל ארבעת התובעים, יחד ולחוד. יש זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.הפרת חוזהחוזהפיצויים