עסקת רכישת רכב אשר התגלה כבעל שלדה מזויפת הוחרמה על ידי המשטרה

עסקת רכישת רכב אשר לימים התגלתה כבעלת שלדה מזויפת הוחרמה על ידי משטרת ישראל והושבה לתובע לאחר מספר חודשים, ברם בשל מצבו של הרכב המזויף לא ניתן היה לעשות בו כל שימוש, (שכן נאסר להעלותו חזרה לכביש במצבו) על כן תובע התובע להיפרע בגין נזקיו. הרכב המזויף נרכש על ידי התובע במסגרת עסקת חליפין שהתבצעה בחודש 6/03 במסגרתה מסר התובע רכב מסוג אופל אסטרה מ.ר 29-124-18 שהיה בחזקתו והוסיף סך של 9,000 ₪ אשר שולמו: 7,000 ₪ במזומן, ועוד 2,000 ₪ בשתי המחאות של 1,000 ₪ כל אחת. אין מחלוקת שההמחאות בסך 2,000 ₪ לא נפרעו. כבר בפתח הדברים אומר כי דין תביעה זו להידחות. אין ספק כי מבחינת התובע ארעה כאן "תאונה משפטית" במובן זה שקיבל לידיו רכב מזויף, אלא שלטעמי התובע לא הרים את הנטל על מנת להוכיח את תביעתו כנגד הנתבעים, גרסתו פשטה ולבשה צורה בכל הנוגע לגורמים המעורבים בעסקת הרכישה, התובע הגיש את התביעה כל פעם כנגד נתבעים אחרים שלכאורה ביצעו עימו את עסקת החליפין, ברם, בפועל הסתבר כי טענותיו הופרכו, נסתרו או לא הוכחו כדבעי ואשר על כן, חרף שמאמינה אני שרכש את הרכב בתום לב ונגרם לו נזק כתוצאה מרכישת הרכב המזויף, אין בהליך זה כדי להושיע את התובע שכשל בהרמת נטל הראיה להוכיח חבות של מי מהנתבעים כלפיו. כתב התביעה המקורי (להלן: "כתב תביעה ראשון") הוגש נגד הנתבעת 1 לבדה. בכתב התביעה הראשון נטען כי התובע ערך עם הנתבעת 1 עסקת חליפין לרכישת הרכב המזויף "...קנה התובע באמצעות עסקת חליפין מאת הנתבעת את הרכב..." (סעיף 4), בהמשך בסעיף 6 מפרט התובע את מהות העסקה ותמורתה: "א. רכב מסוג אופל אסטרה שהיה בחזקת התובע... יועבר לחזקת הנתבעת דהיינו עסקת חליפין.. ב. תשולם סך של 9,000 ₪ ואשר ישולמו כדלקמן..." (הדגשות כאן ובהמשך שלי פ.נ) לא למותר לציין כי התביעה הוגשה בסדר דין מהיר ועל כן חתם התובע על תצהיר מטעמו לפיו כל האמור בכתב התביעה בסעיפים הללו הינם מידיעתו האישית. הנתבעת 1 הגישה כתב הגנה מטעמה ובו טענה להעדר יריבות משפטית בינה לבין התובע שכן לטענתה מעולם לא התקיימה ביניהם עסקת חליפין או מכירה. הנתבעת 1 פירטה בכתב הגנתה הנתמך בתצהיר את גרסתה לעניין גלגוליו של הרכב המזויף: ביום 18.12.03 רכשה את הרכב המזויף מהנתבע 3, מר דיאב עכריה מחמוד (להלן: "עכריה") וביצעה העברת בעלות על שמה. כעבור מספר חודשים ביצעה עסקת חליפין עם הנתבע 2, מר פריד עלי פאעור (להלן: "פריד") אשר מכר לה מאזדה שנת 2000 תמורת הרכב המזויף ובתוספת תשלום ההפרש ביניהם במזומן. הנתבעת 1 ציינה שלבקשתו של פריד השהתה את ביצוע העברת הבעלות ברכב המזויף עד שהוא ימצא קונה לרכב המזויף. פריד מכר את הרכב המזויף למר אמל סגייר (להלן: "סגייר"), שהינו בעל מגרש לרכישת ומכירת כלי רכב בירכא וסגייר הוא שמכר את הרכב המזויף לתובע. (הערה: בחקירתה הבהירה הנתבעת 1 שמכירת הרכב באמצעות פריד לסגייר לא היה בידיעתה האישית אלא נאמר לה על ידי פריד בדיעבד) לאחר שהרכב נמכר לתובע התייצבה לבצע העברת בעלות ברכב לידי התובע. בשום שלב, כך לטענת הנתבעת 1 לא ידעה שהמדובר ברכב מזויף, רכישתה את הרכב, כמו גם מכירתו, בוצעו בתום לב. ביום 8.8.04 לאחר שהוגש כתב הגנתה של הנתבעת 1 ביקש התובע לתקן את כתב התביעה ולהוסיף את מר אמל סגייר כנתבע נוסף, התיקון הותר ועל כן כתב תביעה שני הוגש ביום 4.11.04 (להלן: "התביעה השניה") בתביעה השנייה נטען "קנה התובע באמצעות עסקת חליפין מאת הנתבעים הרכב..." (סעיף 4), כך גם בסעיף 6 שפירט את סעיף התמורה כל ששונה הוא שבמקום שיהא כתוב הנתבעת, כתוב "הנתבעים". התובע לא התייחס בשום צורה ואופן לעובדה שהרכב המזויף 'עבר' תחת ידיו של פריד אשר אוזכר בכתב הגנתה של הנתבעת 1 ובנוסף, למעט השינוי הצורני בהפיכת המילה "נתבעת" ל-"נתבעים" לא שינה במאום התובע את כתב תביעתו. סגייר הגיש כתב הגנה מטעמו בו טען כי בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה לא היה סוחר רכב ולא הבעלים של מגרש מכוניות, עוד טען כי לא ביצע כל עסקת חליפין עם התובע ושאין כל יריבות משפטית ביניהם. התיק נקבע לישיבת הוכחות, כאשר עובר לכך, הגישו הצדדים בתיק תצהירים מפורטים מטעמם, כך שביום 9.1.05 הוגש תצהיר נוסף מאת התובע (סומן ת/1) ובו נחשפו לראשונה פרטים חדשים שלא בא זכרם קודם לכן בכתבי טענותיו.כך נרשם בת/1: "העסקה הנ"ל נעשתה לאחר שמר פריד פאעור מסר לי כי ישנו רכב בבעלות הנתבעת וכי הנה מעוניינת למכרו מה עוד מצבו המכני מעולה לאחר והרכב הנ"ל היה מטופל אצלו וכי בינתיים הרכב נמסר לסוחר מכוניות מכפר ירכא לשם מכירתו..." (השגיאות במקור) בת/1 משתנה שוב סעיף התמורה והפעם נטען על ידי התובע כי סוכם שרכב האופל אסטרה "יועבר לחזקת הנתבעת ו/או מי מטעמה ..." היות ומת/1 ניתן היה להתרשם כי חלקו של פריד בביצוע העסקה היה בהעברת אינפורמציה לתובע, הא ותו לא, כאשר העסקה בפועל התבצעה מול הנתבעת 1 או הנתבעים 1 ו-2 ניתן היה לקבל את העובדה שחלקו של פריד בתהליך עסקת החליפין לא פורט בכתבי התביעה, אם כי כבר בשלב זה עלתה תמיהה על העדר הפירוט המתאים (ובפרט כאשר התביעה הוגשה בסדר דין מהיר!). אלא שבכך לא נסתיים המסע לחיפוש הנתבעים הנכונים... אם לא די בשינויים שביצע התובע בגרסאותיו וכתבי טענותיו השונים עד כה, בנוגע לאירועים אשר צריכים היו להיות בידיעתו האישית ולהיות מפורטים כדבעי בכתבי הטענות, חקירתו של התובע ביום 12.9.05 בפני המותב הקודם שדן בתיק (כב' השופטת ישראלה קראי-גירון) העלתה גרסה חדשה לגמרי שלא בא זכרה בכתב התביעה הראשון, לא בתביעה השנייה ואף לא בת/1 של התובע. לפתע הסתבר כי התובע כלל לא דיבר עם סגייר, מי שהיה הנתבע מס' 2 באותה עת, מעולם לא סוכמו עימו פרטי העסקה, כך גם לגבי הנתבעת 1 אשר המפגש והתקשורת היחידה עימה התמצו במפגש בסניף הדואר לביצוע העברת בעלות ברכב. לפתע פתאום הסתבר כי לשיטת התובע עצמו הרוח החיה מאחורי עסקת החליפין היא למעשה מר פריד פאעור, אשר עבד במועדים הרלוונטיים לתביעה במוסך ולימים הפך לסוחר מכוניות. "אני קניתי את הרכב מהמכונאי שלי" (הכוונה לפריד) ; "אני מסרתי את האוטו שלי לפריד" ; "אני קניתי את הרכב בתיווך של פריד מנתבעת מס' 1. זה כל מה שהבנתי" ; "אני לא סיכמתי עם הנתבע מס' 2 (הכוונה לסגייר) על פרטי העסקה, פריד הוציא את הרכב מהמגרש." (עמ' 2 לפר' מיום 12.9.05) "אני סמכתי על פריד" ; "...אני לא עשיתי מסמך כי קניתי את הרכב באמצעות בעל המוסך שבו אני מתקן שנתיים ואני האמנתי בו" ; "...כשהבנתי שיש בעיה, אני פניתי לפריד..." (עמ' 3 לפר' מיום 12.9.05) נוכח גרסתו המעודכנת כפי שהובאה בעדותו של התובע, נדחתה בהסכמה התביעה נגד סגייר (נתבע 2 בתביעה השנייה) וכן ניתנה אפשרות לתובע לתקן שוב את כתב תביעתו (בשלישית!), באותו מועד גם הועבר התיק לדיון בסדר דין רגיל. ביום 29.9.05 הוגש כתב תביעה שלישי (להלן: "כתב התביעה") בו נוספו לנתבעת 1 שני נתבעים נוספים: פריד כנתבע מס' 2 ועכריה (אשר מכר את הרכב המזויף לנתבעת 1) כנתבע מס' 3. הפעם טען התובע, בניגוד לתביעה הראשונה והשנייה שרכש את הרכב מנתבעים 1 ו-2 ורכבו הועבר לנתבעים בעסקת החליפין בתוספת של 9,000 ₪, בכתב התביעה לא מפורט מי מהנתבעים קיבל את התמורה הכספית ומה היה חלקו של כל אחד מהנתבעים בביצוע העסקה, למעשה היה כתב התביעה שכפול, בשינויים קלים, מכתבי הטענות שהוגשו קודם לכן. הנתבע מס' 2 (פריד) הגיש כתב הגנה מטעמו ובו הכחיש שביצע עסקת חליפין עם התובע, הכחיש שקיבל תמורה כלשהי כתוצאה מעסקת החליפין והדגיש שהרכב המזויף נמכר על ידו לסגייר, לטענתו כל מעורבותו בעסקה התמצתה בביצוע תיווך וסיוע לתובע על פי בקשתו. במקביל להגשת כתב הגנתו הגיש פריד ביום 18.12.05 הודעת צד ג' כנגד הנתבעת 1. עוד טרם נחקרו הצדדים בפני ועל רקע הכחשתו של פריד שקיבל תמורה כלשהי בגין עסקת החליפין, מונה מומחה מטעם ביהמ"ש לבחון האם מסמך שהציג התובע (לראשונה נודע זכרו של המסמך בדיון יום 17.11.05) ובו נרשם שפריד קיבל מהתובע המחאה ע"ס 10,000 ₪ נרשמה בכתב ידו של פריד אם לאו (סומן ת/2). מומחה להשוואת כתב יד ולבדיקת מסמכים, מר אמנון בצלאלי, הגיש חוות דעתו ביום 30.1.07 (סומנה במ/1). מחוות דעתו עולה כי נמצאה התאמה בתכונות כתיבה בין כתב היד שבמסמך במחלוקת לבין דוגמאות החתימה של פריד שקיבל לבדיקה, על כן קבע המומחה שסביר מאוד שהמסמך נכתב על ידי פריד כאשר דרגת המסקנה היא בסבירות גבוהה, על אף מגבלות שונות בהשוואה. המומחה נחקר על חוות דעתו ביום 18.11.07. מחקירתו עלה כי אמנם דרגת המסקנה אינה ברמה ודאית, ברם דרגת המסקנה היא דרגה אחת מתחת לדרגות הודאיות ויכולים להיות לדבריו "שנים שלושה כותבים בכדור הארץ, (בעלי כתב יד דומה בדרגה כזו) עדיין זו דרגה גבוהה". המומחה הביא בחקירתו דוגמאות ספציפיות עליהן הסתמך וכן פירט את מגבלות הבדיקה שנבעו מהעדר שיתוף פעולה של פריד בכך שלא המציא למומחה די דוגמאות ספונטאניות להשוואה כפי שנתבקש. לאחר ששקלתי את כלל הראיות בתיק, בחנתי את חוות הדעת ואת חקירתו של המומחה שאך הוסיפה נדבך של מהימנות לחוות הדעת, מצאתי שיש לקבל את חוות דעתו של המומחה ועל כן אתייחס לת/2 כמסמך שאכן נכתב בכתב ידו של פריד. לאחר גלגולי כתבי התביעה השונים כפי שפורטו עד כה, ולאחר שחוות דעת המומחה הצביעה על כך שפריד-הנתבע 2 קיבל את התמורה בגין עסקת החליפין, נחקרו בעלי הדין כולם בפני ביום 22.5.08. בחקירה זו פירט התובע את אופן התגלגלות העסקה, מעדותו של התובע ניתן היה להסיק את המסקנות הבאות: פריד היה הגורם המעורב והמשמעותי ביותר בביצוע עסקת החליפין, עימו נערך המו"מ בנוגע לרכישת הרכב. תמורת עסקת החליפין שולמה לפריד (רכב אופל אסטרה של התובע + 9,000 ₪) מעורבות הנתבעת 1 התמצתה אך בביצוע העברת הבעלות משמה לשמו של התובע לאחר ביצוע עסקת החליפין עם פריד. להלן הדברים מפי אומרם: "פריד הציע לי כמה רכבים אך הוא אמר לי שיש לו מזדה שהוא מכיר את הרכב ואת הבחורה ואת האבא שלו, הוא הציע לי. אני לקחתי את הרכב לפי ההמלצה שלו. הוא אמר לי על המזדה שהוא מכיר את הרכב. הוא אמר לי שהוא נמצא בירכא לצורך מכירתו. אני והוא נסענו לירכא. ראינו את הרכב. פגשתי את מר אמאל סגייר. דיברתי איתו והוא אמר לי שהרכב למכירה. על הרכב עצמו לא דיברנו. הוא היה שם. לא הייתי צריך לדבר איתו דבר על העסקה כי הדברים סוכמו עם הנתבע 2 קודם לכן. באותו פגישה ראינו את האוטו עשינו לו נסיעת מבחן אני ונתבע 2 והתווכחנו על המחיר. אני ופריד היינו ברכב. אני נהגתי ברכב. מפתחות קיבלנו ממר סגייר. אני כל הזמן אמרתי שיש מסמך שנתבע 2 חתם עליו. אני לא יודע למה המסמך לא צוין בתצהיר שערך עבורי עורך הדין שלי. אתה אומר לי שהעסקה היתה עם מר אמאל סגייר ובסך הכל מר פריד עזר לתווך ביניכם לעניין אותו רכב ואני אומר שאף פעם לא אמר לי שהרכב של מר סגייר. הוא אמר לי שהרכב של בחורה והוא מכיר את אבא שלה והוא דתי והוא אדם מכובד וגם הרכב מטופל אצלו. מר פריד הוא מכפר שעב. הוא אמר לי שהרכב נמצא בירכא לצורך מכירתו. זה היה בכניסה של מגרש מכוניות. זה לא היה בתוך המגרש. כשביצענו את החלפת הרכב בפועל, הדבר נעשה במוסך בתמרה ובעל המוסך היה נוכח וראה שביצענו החלפת רכבים. כל הסיכומים בנוגע לעסקה, נעשו אך ורק ביני לבין הנתבע 2 ולא היו נוכחים אנשים נוספים. את רכב המזדה מסר לי הנתבע 2 במוסך בתמרה שם גם מסרתי את רכב האסטרא...כשהתחלנו את העסקה חשבתי שאנו סומכים אחד על השני. הוא אמר שאי אפשר לעשות עסקה בלי כסף. מסרתי לו שיק על 10,000 ₪ והחתמתי אותו. ביום א' הלכתי להוציא כסף ועשיתי לו העברה והעברתי לו טסט. אמרתי לו שזה עלה לי 3,000 ₪ ואז סיכמנו שאשלם לו רק 9,000 ₪ ... כשמסרתי לו את השיק על סך 10,000 ₪ החתמתי אותו על ספח... - הוגש וסומן ת/2. אני קבעתי עם הנתבעת 1 שנעשה העברת בעלות ביום א' או ב' וחוץ מזה לא דיברתי איתה שום דבר בקשר לרכב." (פר' מיום 22.5.08 עמ' 2 ש' 32 ועמ' 3 ש' 1-26) לאור עדות התובע כפי שהובאה בגלגולה האחרון עולה תמיהה בנוגע לאופן בו ניסח התובע את כתב התביעה הראשון השני והשלישי. התובע אשר מודע היה היטב לשינויים בגרסתו ומשמעותם לעניין סיכויי התביעה נימק בסיכומיו: "יודגש כי תביעה זו תוקנה פעמיים ע"י הוספת ו/או הסרת נתבעים, הואיל ובמהלך הדיונים שקדמו נתגלו לתובע עובדות חדשות שלא היו ידועות לו בעת הגשת התביעה..." (סעיף 8). האומנם? מעורבותו של נתבע 2 בעסקה היה ברור נהיר וגלוי לתובע, כך גם ידע התובע מה מידת מעורבותה של הנתבעת 1 שאמנם הייתה הבעלים הרשום של הרכב, ברם בפועל העסקה כלל לא בוצעה מולה והתמורה לא שולמה לה. על כן אין בידי לקבל את טענתו לפיה נתגלו לתובע עובדות חדשות שלא היו ידועות לו בעת הגשת התביעה, לכל הפחות בכל הנוגע לאופן השתלשלות העסקה. התובע הציג בפני ביהמ"ש גרסאות שונות מהותית האחת מרעותה ואשר יש בהן בלבד כדי להביא לדחיית תביעתו. חרף שנאמר לעיל המשכתי ובחנתי את טענות התובע בנוגע לכל אחד מהנתבעים בתביעה, על מנת לבחון האם הצליח התובע להרים את נטל הראיה בנוגע לחבות כלשהי שהייתה למי מהנתבעים כלפיו. התובע פירט בכתב התביעה שהינו תובע מכוח אחת או יותר מהעילות הבאות: מכרו לו את הרכב ביודעין כי הינו מזויף לא נהגו בתום לב בעת כריתת ההסכם בניגוד לתקנת השוק התנהגו באופן שמוכר סביר לא היה מתנהג הטעיה/ מכירת טובין לא מתאימים- מכוח חוק החוזים מצאתי שדין התביעה כנגד נתבע 3 עכריה להידחות. בין התובע לנתבע 3 לא התקיים קשר ישיר, הנתבע 3 לא הציג בפני התובע כל מצג הנוגע לרכב המזויף ולא קיים ביניהם קשר חוזי. בין ביצוע מכירת הרכב המזויף על ידי עכריה ועד להגעת הרכב המזויף לידי התובע עבר הרכב המזויף שתי 'תחנות' נוספות (הנתבעת 1 ופריד), בהתערבות הגורמים הנוספים בין עכריה לבין התובע יש כדי לנתק את הקשר בין אחריותו של עכריה (ככל שהיתה מוכחת כזו) לבין הנזק שנגרם לתובע, ודוק, המדובר על אחריות תיאורטית בלבד, שכן התובע לא הוכיח שעכריה ידע על היות הרכב מזויף עת מכר אותו לנתבעת 1 ונטל ההוכחה מוטל על כתפי התובע במקרה דנן. עכריה מצידו בחר שלא להגיש תצהיר מטעמו ואף לא השמיע גרסתו בביהמ"ש במסגרת מתן עדות. בשלב הסיכומים הגיש עכריה סיכומים מטעמו, במסגרתן טען טענות עובדתיות כאלו ואחרות הנוגעות בעיקר לאחריות הנתבעת 1, ברם לא ניתן ליתן כל משקל לטענותיו העובדתיות (ככל שלא הוכחו באמצעות עדים עדים) שכן אלו הופיעו לפתע פתאום לראשונה בסיכומיו. כבושה. מצאתי שדין התביעה כנגד נתבעת 1 להידחות. נתבעת 1 הייתה הבעלים הרשום של הרכב המזויף במועד מכירתו לתובע, והיא שרכשה את הרכב המזויף מהנתבע 3 בסיוע אביה. שאלת אחריותה של הנתבעת 1 לא הייתה נקייה מספקות שכן עלתה השאלה האם בתהליך רכישת הרכב המזויף נקטה הנתבעת 1 זהירות מספקת, שכן לא נבדקו מקור הרכב ובעליו והנתבעת 1 הסתמכה על ייפוי כוח בלבד לצורך ביצוע העברת הבעלות, מבלי לבצע לרכב בדיקה - כזו שיתכן והייתה מגלה את זיוף שלדת הרכב. לאחר שבחנתי את הנתונים כולם הגעתי לכלל החלטה שבנסיבות התביעה דנן, לא הצליח התובע להוכיח שהנתבעת 1 ידעה על עצם הזיוף במועד מכירת הרכב (בהקשר זה אציין במאמר מוסגר כי טענותיו של עכריה כפי שהובאו בסיכומיו בסעיפים 6-8 בדבר ידיעתה של הנתבעת 1 על הזיוף אינן בגדר ראיות בעלות משקל כלשהו). ממילא הרכב המזויף עבר 'תחנה' נוספת עד שהגיע לידיו של התובע שכן אין מחלוקת שפריד רכש מהנתבעת 1 את הרכב ורישום הבעלות על שמה נותר ברמה הפורמאלית (כדי לחסוך 'יד'). נוסף על כך, גם לשיטתו של התובע בעצמו, לא היה בינו לבין הנתבעת 1 במסגרת עסקת החליפין כל קשר שנגע ישירות לביצוע העסקה, הנתבעת 1 לא הציגה בפניו כל מצג הנוגע למצבו של הרכב, לא סיכמה עימו על התמורה וגם לא קיבלה את התמורה בגין עסקת החליפין, על כן, אף מבלי לבחון את טענותיה שלה (שלא נסתרו) לפיהן לא הייתה לה כל ידיעה לגבי זיוף הרכב, ושהרכב נרכש מאדם המוכר לאביה היטב אשר החזיק בידיו ייפוי כוח חתום ע"י עו"ד שנחזה להיות כשר לחלוטין, קיים קושי בהוכחת חבות כלשהי מצידה. בנוסף, טען התובע טענות שונות בדבר אופן השתלשלות האירועים לאחר גילוי דבר הזיוף ברכב, לטענתו הציע לו אביה של הנתבעת 1 לשפותו בסכום ששילם על מנת לרכוש את הרכב, דבר שיש בו לכאורה להעיד על הכרה של אביה של נתבעת 1 באחריות כלשהי מצידה. התובע טען כי במפגש עם אביה של הנתבעת 1 היו נוכחים אנשים נוספים (ראה פרו' מיום 22.5.08 עמ' 3 ש' 26-32) אלא שהתובע לא מצא לנכון לאמת את טענתו באמצעות עד מטעמו. אביה של הנתבעת 1 הכחיש טענותיו של התובע בדבר נכונותו לשאת בפיצוי של התובע בשל היות הרכב מזויף (ראה פרו' מיום 22.5.08 עמ' 9 ש' 8-9, 24-25) וכך, כשל התובע פעם נוספת בהוכחת טענותיו או בערעור גרסת הנתבעת 1. משלא הצליח התובע להוכיח את ידיעתה של הנתבעת 1 בדבר היות הרכב מזויף ומשלא הצליח התובע להטיל דופי בגרסתה על מנת לערער אמינותה, ומשהוכח שבין הנתבעת 1 לבין התובע לא התקיים קשר ישיר הנוגע לעסקת המכירה למעט ביצוע העברת הבעלות, אין לי אלא לדחות את התביעה נגדה. נותר אך לדון האם הוכיח התובע חבות כלשהי של פריד, הנתבע 2, אשר הובהר עד כה שהיה הרוח החיה מאחורי עסקת הרכישה. פריד אמנם ניסה להרחיק עצמו מהעסקה תוך שטען שמכר את הרכב לסגייר, ברם גרסתו זו לא אומתה על ידי אף אחד מהמעורבים לרבות הנתבעת 1, אביה של הנתבעת 1 והתובע אשר טענו ששמעו על עצם מכירת הרכב לסגייר מפריד ובדיעבד וככל שנתון זה נרשם בתצהירם, הרי אין זאת מידיעתם האישית (ראה פרוטוקול מיום 22.5.08 עמ' 6 ש' 12). סגייר בעצמו הכחיש מכל וכל שרכש את הרכב מפריד (ראה פרו' מיום 10.3.10 עמ' 25 ש' 9-10). גם אם לא אתן אמון בגרסתו של סגייר, פריד לא ביסס את גרסתו, זאת לצד העובדה שבמהלך כל ביצוע העסקה היה פריד בעל המעורבות המשמעותית ביותר. מעדות התובע שהסתייעה בראיה חיצונית (ת/2), עולה שפריד קיבל את התמורה עבור עסקת החליפין. אמנם, לימים התגלגל רכבו של התובע (אופל אסטרא), אשר נמסר לפריד במסגרת עסקת החליפין, לרוכש אחר באמצעות סגייר ובסיוע גורם מתווך נוסף, כך עולה מעדותו של מר נחמני יוסף אשר העיד בפני ביום 10.3.10, אך אין בכך כדי לסייע לפריד להוכיח את גרסתו. לא היתה כל מניעה מצד פריד למכור את הרכב המזויף בעצמו אך את רכבו של התובע למכור לסגייר. אמור מעתה- מאזן ההסתברויות נוטה לכך שעסקת הרכישה בוצעה בין התובע לבין פריד ועל כן, ככל שהתרשל פריד או יצר מצג מטעה, קמה לו חבות כלפי התובע. אך האם הוכחה רשלנות? האם הוכח מצג מטעה בכוונת תחילה או ברשלנות? התשובה לכך לטעמי היא שלילית. תחילה בחנתי את עסקת הרכישה בין פריד לבין הנתבעת 1: פריד הכיר את הנתבעת 1 ומשפחתה, למעשה עלה מחקירת אביה של הנתבעת 1 שבין משפחת הנתבעת 1 לבין פריד נעשו בעבר מספר עסקאות להחלפת רכבים (ראה פר' מיום 22.5.13 עמ' 8 ש' 27), פריד מכונאי במקצועו והוא הכיר את מצבו המכאני של הרכב, על כן לא סביר לצפות ממנו, בפרט בעודו מתכנן למכור את הרכב הלאה, לשאת בעלות בדיקה במכון בדיקה מוסמך. לאחר מכן בחנתי את עסקת המכירה בין פריד לבין התובע: על פי גרסתו של התובע, פריד מסר לו אינפורמציה לגבי הבעלים של הרכב, מצבו של הרכב ואת העובדה שהרכב עומד למכירה. "הוא אמר לי שהרכב של בחורה והוא מכיר את אבא שלה והוא דתי והוא אדם מכובד וגם הרכב מטופל אצלו"... כל אחד מהנתונים שמסר פריד לתובע נכונים, פריד אכן מכיר את הנתבעת 1 ומשפחתה ומשידע פריד שהנתבעת 1 היא הבעלים של הרכב לא התעורר כל חשד בליבו שהרכב אינו "כשר". זאת ועוד, פריד אכן טיפל מכאנית ברכב והעיד שמצבו טוב, אלא שהתובע לא העלה טענה לגבי מצבו המכאני של הרכב והרי ייתכן מצב בו הרכב תקין מבחינה מכאנית חרף היותו מזויף. עוד מסר פריד לתובע שהרכב עומד למכירה והוא מצוי פיסית בירכא, פריד גם עדכן את התובע שהבעלות על הרכב רשומה עדיין על שם הנתבעת ועל כן יהא עליו לבצע את העברת הבעלות מולה. בין התובע לבין פריד לא נחתם הסכם או זיכרון דברים, כל האינפורמציה והסיכומים ביניהם נערכו בע"פ בלבד, בשום שלב לא נטען וממילא לא הוכח שפריד ערב לתובע שהרכב אינו גנוב או מזויף או שיצר מצג כלשהו ביחס לנתון כזה. מקומות בהן מצא ביהמ"ש אחריות של מוכר שאינו סוחר ברכבים משומשים דרך קבע (ולא הוכח בפני כי פריד עסק בסחר מכוניות בעת העיסקה) כלפי קונה, היו אלו מקרים בהם הוכחה מעורבות וידיעה של המוכר על מצבו של הרכב והזיוף שבוצע בו או לחילופין נתן המוכר ערבות כלפי הקונה למקרה בו הרכב הינו מזויף או גנוב [ראה לדוגמא: ת.א. (נתניה) 15184/01 יונס עבד אלראזק נ' מירב ספיר ואח' (23.8.06); ת.א. (עכו) אסלם סעיד נ' כרמי מאזן ואח' (30.3.06)]. בסיכומיו טוען התובע לקנוניה מתוכננת היטב של הנתבעים כולם. אמנם אין כל צורך להתייחס לטענה זו שכן מדובר בהרחבת חזית אסורה, ברם מעבר לצורך אומר כי לא השתכנעתי כלל שהמדובר בקנוניה, לא מצאתי באופן התנהלותו של פריד סימנים המחשידים אותו בידיעה שרכש רכב מזויף, כל שנגלה לעיני הוא שבמסגרת עבודתו ניצל פריד את ההזדמנות לעשות 'כסף צד' באמצעות תיווך עסקאות בין מוכרים לקונים (כאשר גם התובע עצמו יודע כי אין עיסוקו, דאז, בסחר ברכבים), אין בכך כדי להקים לו חבות שמבקש התובע לחייבו בה. לא מצאתי שפריד הציג מצג שווא או הטעה ביודעין את התובע, בנוסף לא מצאתי שפריד נהג כלפי התובע בחוסר תום לב. בשולי הדברים אוסיף כי בחנתי באם יש רלבנטיות להוראות החוק למכירת רכב משומש (זכאות למיד וגילוי נאות), התשס"ח-2008, אשר על פי הוראת סעיף 9 נכנס לתוקפו (למעט סעיף 6 לחוק) ביום 6.12.08 (ארבעה חודשים לאחר מועד פרסומו ביום 6.8.08), והאם יש בהן להשליך על מסקנותי ביחס לחובות הגילוי של פריד, אולם לאור העובדה כי העסקה בוצעה זמן רב לפני שהחוק נכנס לתוקפו, וקיימת שאלה של ממש באם בכלל ניתן לראות בפריד כמי ש"עוסק ברכב" כהגדרתו בחוק כפי שפירטתי לעיל, אין צורך להדרש להוראות החוק (מה גם שהצדדים לא העלו כל טענה בענין חרף העובדה שסיכומי הצדדים הוגשו זמן רב לאחר שהחוק נכנס לתוקפו). 26. לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובע בחר, גם הוא, כמו כל קודמיו, שלא לבצע בדיקה לרכב במכון מתאים ובכך לקח על עצמו סיכון אשר לימים, לדאבונו של התובע התממש. לעניין זה התייחסתי בת"א (קריות) 820/08 שקורי נ' משרד התחבורה (26.6.2011) ודברים אלו יפים גם לכאן: "כלל ידוע בקרב הציבור הוא כי לפני רכישת רכב, על מנת לבצע קניה מושכלת, וכדי למזער סיכונים, רצוי ונהוג לבדוק את הרכב במכון מורשה מטעם משרד התחבורה לבדיקת רכבים לקניה... בדיקה שכזו סוקרת הן את מצבו המכאני של הרכב, לרבות סקירת תיקוני פח שעבר, והן את התאמתו של הרכב הנבדק לנתונים האמורים ברישיון הרכב, לרבות התאמת הדגם, מספר השלדה ומספר המנוע. אמנם אין כל בטחון כי אילו היה התובע בודק את הרכב במכון בדיקה, או אפילו באם היה בודק זאת בעצמו, היה מגלה כי מספר השלדה ומספר המנוע המוטבעים ברכב אינם תואמים למספרים המופיעים ברישיון (שכן גם מכוני הבדיקה כושלים לעיתים בבדיקותיהם ועל כך יעידו פסקי הדין אשר ניתנו בענינים כגון דא), אולם היה בכך להעלות משמעותית את הסיכוי לגילוי מעשה המרמה". מכאן עולה, שגם אין כל מקום לייחס לפריד יצירת מצג שווא רשלני בשל אי בדיקת הרכב על ידו במכון בדיקה (דבר שיתכן והיה מגלה את דבר הזיוף קודם למכירתו לתובע). מקום בו מדובר בבדיקה שעלותה אינה גבוהה, ואשר לא חלה על פריד, כמוכר הרכב, כל חובה לבצעה, ממילא אין להטיל עליו אחריות ליצירת מצג שווא רשלני באי גילוי מידע שלא הוכח שהיה ברשותו, רק מחמת העובדה, שיכול (אך לא חייב) היה לעשות פעולה נוספת שיתכן והיתה מביאה לגילוי מידע זה. לסיכום: אני דוחה את התביעה כנגד שלושת הנתבעים. לאור מסקנתי זו אינני רואה צורך לדון בשאלת הנזק, אם כי אציין כי אף היא אינה חפה מבעיות, בעיקר בשאלת הקטנת הנזק מצידו של התובע תוך השמשת הרכב המזוייף או מכירת שרידיו. לעניין ההוצאות סבורה אני שיש מקום לפסוק הוצאות רק לנתבעים 1 ו-3, וגם זאת בצורה מתונה (ומעט יותר לנתבעת 1 ש"ניטלטלה" בהליך זה מתחילתו) ובהתחשב בעובדה שלכל אחד מהם היה חלק באופן בו התגלגל הרכב המזויף עד לפתחו של התובע, אשר הוא בסופו של יום ניזוק מרכישת הרכב המזויף אותו רכש בתום לב. באשר לנתבע 2, הרי שלאור הכחשתו את חתימתו על ת/2, דבר שהביא לצורך במינוי מומחה מטעם בית המשפט אשר בעלות שכרו נשא גם התובע, ובהתחשב במעורבותו בעיסקה (בניגוד לגירסתו), הרי שחרף דחיית התביעה כנגדו, אינני פוסקת הוצאות לטובתו. אשר על כן אני מחייבת את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת 1 בסך כולל של 3,000 ₪ ובהוצאות הנתבע 3 בסך כולל של 2,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. משטרהרכבזיוףקניית רכב