עת ירד במדרגות הכניסה לבניין ובמהלך הירידה אבדה אחיזתו, הוא החליק, נפל על ישבנו והתדרדר במדרגות למטה ונחבל בגב ובעמוד השדרה (להלן: "התאונה"). בו ביום, פנה התובע לקופת החולים ומשם הופנה לבית החולים סורוקה ואושפז למשך יומיים לצורך השגחה וטיפול. הנתבעים טוענים כי התאונה לא אירעה כתוצאה מרשלנות הנתבעים. כמו כן מכחישים הנתבעים את הנזקים הנטענים של התובע. מטעם התובע העידו התובע ואשתו. מטעם הנתבעת העיד נעים נסים, מפקח עבודה אצל הנתבעת 1. הצדדים סיכומו טענותיהם בכתב. ראשית תידון שאלת החבות ולאחריה שאלת הנזק. דיון בשאלת החבות נסיבות התאונה - ממצאים עובדתיים התובע הצהיר בתצהירו כי, בזמן התאונה, הוא ואשתו שכרו את הדירה בה התגוררו מהנתבעת 1. התובע תאר את התאונה בתצהירו, כדלקמן: "ביום 19/4/98 ירדתי במדרגות הכניסה לבניין ותוך כדי כך אבדתי אחיזה, והחלקתי ונפלתי על ישבן, והתדרדרתי במדרגות למטה ונחבלתי בגופי. התאונה אירעה כיון שהמרצפות היו חלקות ושלא היה לי במה להאחז. המרצפות החלקות ובגלל שהמדרגות לא נוחות לירידה מכל הסיבות שפרטתי לעיל והמידות הלא תקניות ובגלל שהן ברצף והתקרה הנמוכה שמחייבת להתכופף. למרות שאני יורד בהם כמעט כל יום, אני מרגיש שתמיד אני נתון בסכנה והתאונה הייתה עניין של זמן". לטענת התובע, לתאונה היתה עדה, אשר נפטרה בטרם העידה ולפיכך עדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין המעוניין מטבע הדברים בתוצאות הדיון ועל כן יש לבססה על ראיות נוספות, שיש בהן לשכנע באמיתות גרסת התובע. התובע חזר בחקירתו הנגדית והצהיר כי כשהוריד את רגלו למדרגה הראשונה הוא החליק עד למטה. התובע צרף לתיק המוצגים מטעמו, ממסמכים רפואיים, ביניהם מכתב אשפוז מיום 19/4/98 ומכתב שחרור מיום 20/4/98, בהם צוין כי אושפז בגלל שהחליק במדרגות ונחבל בגבו. רישומים אלה מהווים, על פי ההלכה הפסוקה, חיזוק לגרסתה של התובעת (ראה ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ נגד בן ארי, פ"ד נו(4) 689, בעמ' 699). מעבר לאמור אציין, כי בגרסת התובע לא התגלו סתירות כלשהן באשר לנסיבות אירוע התאונה והשתלשלות האירועים לאחר מכן. במהלך חקירתו הנגדית ניתן היה להתרשם מהכנות בה מסר התובע את עדותו באשר לנסיבות נפילתו. סיכומה של נקודה זו - התובע עמד בנטל להוכיח את גרסתו, לפיה נחבל כתוצאה מהחלקה במדרגות. כעת יש לבחון האם נפילתו של התובע ארעה בשל העובדה כי לא הותקן מעקה במדרגות והאם באי התקנתו התרשלה הנתבעת כלפי התובע. הנתבעות טוענות כי התובע לא הוכיח את "גורם הנפילה" וכי העדרו של מעקה בחדר המדרגות הוא הסיבה לנפילה. כן נטען כי התובע לא הוכיח כי המעקה נדרש ונחוץ בחדר המדרגות, אשר מצוי בביתו של התובע ותחום בין שתי קירות, שכן לא הוגשה חוות דעת של מומחה מטעמו. ובנוסף טוענות הנתבעות כי התובע לא הוכיח שהנתבעת 1 היא שאחראית להתקנתו של המעקה ועל כן אין לקבוע כי מדובר ברשלנותה. התובע טען, כי פנה מספר פעמים לנתבעת במכתבים, בהם פרט את הליקויים בביתו ובחדר המדרגות, בין היתר, התריע כי אין מעקה במדרגות, דבר שמקשה ומהווה סכנה. הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובע לא הוכיח כי מכתבים אלה הגיעו ליעדם, קרי למשרדה, לצורך טיפול וכן טענה כי התובע לא הסכים שהנתבעת תבצע שיפוץ, זאת משיקוליו שלו. התובע צרף לתיק מוצגיו את המכתבים האמורים, מהם אכן עולה כי התובע התריע שאין מעקה, כך ניתן לראות במכתבים מיום 9/3/93, 3/5/93, 7/10/96 ו-25/12/94, על גביו הוטבעה חותמת "נתקבל" מטעם הנתבעת 1 מיום 26/12/94, מכאן כי אין לקבל את טענת הנתבעת באשר לאי קבלת המכתבים האמורים. העד מטעם הנתבעת, אשר שימש כמפקח עבודה אצל הנתבעת, העיד כי הוא יודע שהתובעים פנו לנתבעת וביקשו לבצע שיפוץ ואולם הוא לא ידע כי ביקשו להתקין מעקה ומהלך עדותו הוא שמע זאת לראשונה. גרסה זו של העד, אינה מתיישבת עם האמור במכתביו של התובע, אשר שוכנעתי כי נשלחו וכפי שהובהר לעיל, הוטבעה על אחד מהם חותמת "נתקבל" מכאן כי סביר להניח כי אף נתקבלו בידי הנתבעת. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע סרב לאפשר לה לבצע את השיפוצים הנדרשים, ועל כן אין לקבוע כי התרשלה. מעדות אשת התובע ניתן ללמוד כי אכן היה דין ודברים בין הצדדים בנוגע לשיפוצים, מהם עולה כי התובע ומשפחתו לא נאותו לביצוע שיפוץ בביתם, בכל דרך. כך למשל ציינה בעדותה: "בשנת 95 לדבריך עמידר רצו לשפץ לנו את הדירה ואנו סירבנו ואמרנו שאנו רוצים לעבור דירה, אני משיבה שאמרנו להם אם הם לא משפצים כמו שצריך את הבית שיעבירו אותנו דירה. כל הזמן הביאו קבלנים חפרים ועשו עבודה חלקית. לא סירבנו, רק רצינו שיעשו עבודה טובה. כשבאו לשים את המעקה הביאו אותו חלוד מהמזבלה ואני אמרתי להם שישפצו כמו שצריך , זו רשלנות בעבודה , רצינו שיעשו עבודה נורמאלית , גם אני נפלתי ויש לנו ילדים קטנים שחששנו שיפלו גם." (עמ' 6 ש' 26) הנה כי כן אין בסיס לטענה כי התובע התנגד לעצם ביצוע השיפוצים , אלא כל רצונו היה לביצועם בדרך ראויה כפי חובת הנתבעת כלפי דייריה. מעבר לאמור ואף אם אקבל את הטענה כי התובע לא הסכים לביצוע שיפוץ על ידי הנתבעת, הרי שיש לראות בנתבעת כאחראית לתיקון ליקוי בטיחותי, כפי שיבואר להלן, על אף התנגדות הדיירים. אחריות הנתבעת חובות הנתבעת מכח הסכמי השכירות והדין מעדותו של מר נעים ניסים, נציג הנתבעת, עולה כי במועד אירוע התאונה היתה בבעלות עמידר, דירה אחת בבניין , דירת התובע. הנתבעת אינה מכחישה כי הדירות האחרות היו בבעלותה בעבר, אלא שהיא מכרה אותן לדיירים בזמנים שונים אשר לא פורטו על ידה. התאונה אירעה בשנת 1998, בה התקבל חוק זכויות בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998 (להלן: "החוק"). סעיף 8(ב) לחוק קובע, כי שר הבינוי והשיכון "יקבע מפרט לאחזקה שוטפת של דירות ציבוריות במשך תקופת השכרתן בהשכרה ציבורית..." תקנה 3 לתקנות זכויות הדייר בדיור ציבורי, תשס"א - 2000 קובעת, כי על החברה הציבורית (עמידר במקרה דנן) לתקן כל ליקוי או חסר הנובע מבלאי, אלא אם כן מדובר בליקוי " הנובע מזדון או משימוש בלתי סביר או הנובע מביצוע שינוי, הוספה או תיקון על ידי הדייר, בלא שקיבל אישור מראש ובכתב לביצוע השינוי, ההוספה או התיקון, מאת חברה לדיור ציבורי". סעיף 7 לתוספת לתקנות קובע, בין היתר, כי עמידר תהא אחראית לתיקון פגמים ביציבות של מעקות. מכאן ניתן להסיק על פי הוראות חוק זכויות הדייר והתקנות על פיו, החובה להתקנת מעקה , לרבות תיקון פגמים ביציבות המעקה חלה על הנתבעת ולא על הדייר. בענייננו, מדובר בפגם אשר בא לידי ביטוי באי הצבת מעקה בחדר המדרגות, המהווה כאמור חלק מתנאי האחזקה השוטפת החלה על הנתבעת ובנוסף דבר המהווה סכנה למשתמשים במדרגות ועל כן חלה על הנתבעת אחריות מתוקף הסכם השכירות. העובדה כי ברשות הנתבעת, דירה אחת בלבד בבניין, אינה מורידה מאחריות הנתבעת, שכן אין חולק כי יתר הדירות היו ברשות הנתבעת והן נמכרו לדיירים, כך שעל הנתבעת היה להתקין מעקה עוד בטרם מכרה את הדירות. גם לו סברה הנתבעת כי על בעלי הזכויות ביתר הדירות להשתתף בהוצאה הכרוכה בהתקנת המעקה, בהינתן כי עסקינן ברכוש משותף, עדיין חובתה כלפי הדייר ( התובע) חייבה את ביצוע ההתקנה ללא דיחוי ותביעת השתתפות בהתאם משאר בעלי הדירות. אחריות הנתבעת מכח עוולת הרשלנות הלכה היא, כי בעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת המשתמשים במקרקעין (ע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה, ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, ) אשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית, הרי שיש לבחון אותה על יסוד מבחן הצפיות, קרי האם אדם סביר צריך היה לצפות בנסיבות המקרה את התרחשות הנזק וכן האם אדם סביר צריך היה לצפות את הנזק. ב"כ הנתבעים סבור כי לא מתקיימים התנאים לקיומה של חובת זהירות מושגית או קונקרטית, שכן לא הומצאה חוות דעת מומחה, שיש בה להצביע על חובה להתקנת מעקה בבניין המדרגות הספציפי וכן טען כי מדובר בסכנה טבעית, רגילה וסבירה, כחלק מסיכוני החיים שיש לצפותה ולהישמר ממנה ואין בה כדי להטיל חובת זהירות על הנתבעת. סבורני, כי התובע הוכיח כי התקיימו התנאים לקיומה של חובת זהירות, הן מושגית והן קונקרטית. באשר לחובה המושגית, לא יעלה על הדעת לטעון, כי חובה זו אינה חלה על הנתבעת כבעלת המקרקעין, או אפילו חלקו, שכן כאמור לעיל, אין חולק כי כל הדירות היו ברשות הנתבעת, בטרם נמכרו, כך שהיה זה מחובתה לדאוג להתקנת המעקה ואף לאחר מכן מחובתה כלפי התובע כדייר מטעמה. באשר לטענה כי מדובר בסכנה טבעית, רגילה וסבירה, הרי שהחלקה במדרגות יכולה להיות סכנה רגילה ואולם ניתן היה למנוע אותה או להפחית את הסיכון אשר ניתן היה לצפותו , על נקלה ובאמצעים סבירים באמצעות התקנת מעקה כפי שניתן היה לצפות כי ייעשה ע"ע הנתבעת. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, הרי שהנתבעת לא התקינה את המעקה לפני התאונה על אף שעמדה לעשות כן, כעדות רעיית התובע ומסיבה שלט הובררה דיה נמנעה מכך. מעבר לאמור דרישות החוק, כפי שיבואר בהמשך, לפיהן נדרשת התקנת מעקה במדרגות, כדוגמת גרם המדרגות שבבית התובע. כמו כן, הנתבעת לא ערכה את השינויים הנדרשים להבטחת שלומם של התובע והדיירים, בזמן שימושם במדרגות, לפיכך ניתן לקבוע כי הופרה אף חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע. הפרת חובה חקוקה בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל 1970, נקבע בסעיף 3.42 לתוספת השנייה - "לא ייבנה מהלך מדרגות פנים או חוץ, המכיל יותר מ-3 מדרגות אלא אם נתמלאו בו אלה: (1) היה צד אחד בלבד של גרם המדרגות ושל משטח הביניים שלו מוחם ע"י קיר, יותקן בצידו השני מעקה; (2) היו שני צדיו מתוחמים על ידי קירות, יותקן לאורך צד אחד מסעד; אולם היה רוחב המדרגות עולה על 2.5 מטרים, יותקנו מסעדים לאורך שני צדיו; (3) היה המרחק בין גרם המדרגות או משטח הביניים שלו לבין קירות חדר המדרגות עולה על 95 ס"מ, יותקנו בשני צדיו מעקים" לטענת התובע, בענייננו רוחב המדרגות הוא 99 ס"מ, טענה שלא נסתרה על ידי הנתבעת ולפיכך חובה היה על הנתבעת להתקין מעקה בצד אחד. זאת ועוד, טען התובע כי המדרגות היוו סכנה גם בשל העובדה כי גובה התקרה הוא 1.88 מטר, בעוד התקנות מחייבות גובה של 2.10 מטר לפחות והתובע, אשר גובהו 1.92 מטר נדרש להתכופף כשהוא יורד במדרגות, דבר שמקטין את יציבותו. גם טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת ולפיכך יש לקבלה. מהנתונים הפשוטים והבסיסיים אשר הוצגו על ידי התובע ומעיון בתקנות, עולה המסקנה כי הנתבעת אכן הפרה חובה חקוקה. משנמצא כי אי התקנת המעקה ע"י הנתבעת היה כדי לבסס את רשלנותה ואחריותה של הנתבעת לנזקי התובע, לא ראיתי לקבל את טענת ב"כ הנתבעת כי יש באי צירוף חוו"ד מומחה בטיחות מטעם התובע, כדי לקעקע את תביעתו. אשם תורם הנתבעות טענו בסיכומים כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 100% או לחילופין אשם תורם של 60%, שכן הוא מתגורר בדירה שנים ומכיר את חדר המדרגות לפני ולפנים ועל כן מוטלת עליו האחריות לבדוק את המצוי סביבו. מנגד, טוען התובע כי אין לייחס לו אשם תורם כלל, שכן הוא אמנם היה מודע לסכנה, שכן התריע בגינה, ואולם לא יכול היה למנוע אותה על אף שנזהר והשתדל לא ליפול. אדם חייב להיזהר ולהישמר בלכתו בדרך ואל לו להתעלם מהסיכונים הידועים לכולם ובמיוחד אלה הידועים לו עצמו. כבר נפסק לא אחת, כי אדם אינו יכול ללכת כשראשו בעננים מבלי לשים לב למדרך רגליו (ע"א 169/89 בלייכפלד נ' אוניברסיטת בר אילן, ). התובע אנוס היה להשתמש מידי יום במדרגות על אף שהיה מודע לסכנה הטמונה בשימוש בהן בעליה ובירידה מביתו, בהעדרו של מעקה בגרם המדרגות. בנוסף, משקיבלתי את גרסתו של התובע לפיה הוא התריע על הסכנה במדרגות ופנה לנתבעת כדי שתתקין מעקה, לא מצאתי מקום לייחס לו אשם תורם, אף אם בדיעבד, בסופו של יום , הותקן המעקה על ידו לאחר התאונה. אין להתעלם מכך כי עסקינן בדיירי דיור ציבורי אשר אין להטיל עליהם חובות המוטלות על הנתבעת בין אם מכוח הסכמי השכירות ובין אם על פי דין. דיון בשאלת הנזק הנכות הרפואית בפני בית המשפט עמדו 3 חוות דעת. האחת, מטעם התובע, של ד"ר עמיר קורנגרין, אורתופד, אשר בדק את התובע וקבע בחוות דעתו כי לתובע נותרו 20% נכות לצמיתות. השנייה, מטעם הנתבעות, של ד"ר גד ולן, אורתופד, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות של 5% עקב שבר בחוליה 8 D . והשלישית, מומחה שמונה מטעם בית המשפט, ד"ר אורי קינן, אשר קבע כי נותרה לתובע נכות של 10% לצמיתות. לא אחת נפסק כי לחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש קיים מעמד מיוחד. המומחה מהווה את ידו הארוכה של ביהמ"ש ומשמש כמומחה נייטרלי ואובייקטיבי המאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה מטעמו בנושאים הטעונים מומחיות. (ראה ע"א 916/05 שרון כדר נ' הרישנו). יפים לעניין זה גם הדברים שנאמרו בע"א 3056/99 שטרן נ' שיבא שם נקבע כי: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד- שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן". לאור האמור לא מצאתי הצדקה במקרה דנן לסטות מקביעתו של המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש. סבורני כי בידי המומחה הרפואי היו הכלים שמכוחם היה באפשרותו להעריך את נכות התובע , עליה לא ביקשו ב"כ הצדדים להשיג בחקירה נגדית ולפיכך הנני רואה לנכון לאמצה. המומחה מטעם בימ"ש, ד"ר אורי קינן ציין בחוות דעתו כי נגרם לתובע שבר בחוליה בעמוד השדרה הגבי ובגין הגבלה בינונית בטווח תנועה עמוד שדרה גבי, נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 37(6)ב לתקנות המל"ל. הצדדים לא ביקשו לזמן לדיון את ד"ר אורי קינן, לחקירה על חוות דעתו ומשלא נמצאו פגמים בחוות הדעת, מצאתי לקבל את חוות דעתו ולהעמיד את הנכות הרפואית של התובע על 10%. הנכות התפקודית התובע עותר בסיכומיו לקבוע כי נותרה לו נכות תפקודית בשיעור 15%, אשר לטענתו תואמת את מגבלותיו בעקבות התאונה, בין היתר, קושי בשינוי תנוחה, הגבלה בעבודה פיזית, הגבלה בהליכה ממושכת, מתקשה בהרמת משאות ומוגבל מכל עבודה עם מאמץ גופני. הנתבעות טענו בסיכומיהן כי התובע התקיים מקצבאות המל"ל וכבר משנת 1984 הוא לא עבד, התקיים מהבטחת הכנסה ובשנת 2008 נקבעה לו נכות כללית, שאינה קשורה לתאונה ועל כן ניכר כי לא תהא השלכה תפקודית לנכות הרפואית שנקבעה לו בגין התאונה. התובע הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, בין היתר, כי הוא סובל מכאבים חזקים בגב ובעמוד השדרה, אשר מקרינים לרגליו. כן הצהיר כי בידו רישיון נהיגה על משאית ובעבר עבד בעבודות מזדמנות כנהג משאית, אלא שסמוך לתאונה, לא עבד וקיבל הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי והפגיעה מהתאונה מנעה ממנו לחזור ולהשתלב במעגל העבודה. עוד הצהיר התובע, כי הבעיות הרפואיות הנוספות שהיו לו, בין היתר, כיב בתריסריון וצלוליטיס ברגל, וכן חרדות מהן סבל עובר לתאונה, לא מנעו ממנו לתפקד ולעבוד בביתו כעקר בית עת עסק בכל עבודות הבית. על הנכות התפקודית כתב כב' השופט ת' אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, , כך: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי, כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו תשקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך, לעיתים, הנכות התפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו, אינה זהה לנכות הרפואית. נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה". לאור אופי ומהות הפגיעה (שבר בחוליה בגב), ניתן לומר כי נכותו האורתופדית היא בעלת משמעות תפקודית מובהקת, בעטיה חלה פגיעה בתפקודו של התובע כבעבר אשר יש להניח כי היה בה כדי להקשות, במידה מסויימת, על השתלבותו בשוק העבודה, לרבות בתפקידים הדורשים ביצוע פעולות שהן בעלות אופי פיזי משמעותי. יחד עם זאת, ברי כי אין להתעלם מהעובדה כי עובר לתאונה התובע לא עבד זמן ממושך ונקבעה לו נכות ללא קשר לתאונה נשוא התובענה , אשר יתכן והשפיעה על כושר עבודתו וכן יש להביא בחשבון את גילו של התובע כיום. בקביעת הנכות התפקודית יש להביט אל העבר, מיום התאונה ואילך עד למועד פסק הדין וכן לצפות ולהעריך את מידת הפגיעה התפקודית לטווח הארוך בעתיד. בהתחשב בכל האמור לעיל הנני סבורה כי יש להעמיד את נכותו התפקודית בדומה לנכותו הרפואית, 10%, עת לאור נסיבותיו האישיות ייקבע הפיצוי על דרך האומדנה כפי שיפורט להלן. נזק לא ממוני לתובע נקבעה נכות בשיעור 10%, בגין שבר בחוליה בגב, הוא היה מאושפז יומיים ושוחרר וכשלושה חודשים הוא נעזר בקביים בהליכה, לפיכך יפסק בגין ראש נזק זה סך - 50,000 ₪. הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד התובע עותר לפצותו בסכום גלובלי של 140,000 ₪ בגין אובדן כושר השתכרותו לעבר ולעתיד , אשר נגרם בעקבות התאונה. הנתבעות טענו כי אין מקום לפצות את התובע בגין ראש נזק זה, שכן התובע לא עבד שנים רבות לפני לתאונה ולא הוכיח כי נגרמו לו הפסדי שכר. אין חולק כי עובר לתאונה התובע לא עבד ולכל הפחות משנת 1991, משמע כ-7 שנים עובר לתאונה. מעדותו ומעדות אשתו עולה כי הוא ניסה להשתלב בעבודה, אך לא מצא עבודה מתאימה לכישוריו. עוד עולה מעדותם כי לתובע היתה נכות קודמת, אשר לא הגבילה אותו בעבודה, אך הוא לא מצא עבודה מתאימה ועל כן עסק בבית בביצוע עבודות הבית. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי במהלך השנים, לא עבד בעבודה סדירה וקיבל הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי, כך למשל העיד: "ביחס לשנת 85, לשאלתך כמה זמן לא עבדתי לפני התאונה אני משיב לא זוכר, בביטוח לאומי תמצאי את הזמנים באופן מדויק. אם את אומרת לי שמשנת 91 אני לא עובד וזאת על פי רישומי המל"ל אני משיב שאשתי עבדה בתעשיה אווירית, ואני שמרתי על הילדים. לא היתה לי עבודה מתאימה ולכן לא עבדתי הרבה זמן" ובהמשך "ניסיתי לעבוד בבניין ולא החזקתי מעמד כי זאת היתה עבודה קשה. וכנהג משאית לא מצאתי עבודה, למרות שאני אחד הנהגים הטובים על משאיות" (עמ' 4 ש' 21). טענתו של התובע שכביכול יכול היה להשתלב בעבודה כנהג משאית אינן מתיישבת עם ההיסטוריה התעסוקתית שלו ועם מגבלותיו האחרות, מהן סבל לפני התאונה וללא קשר אליה. במהלך שמיעת עדותו, הוברר כי כיום התובע נכה בשיעור 100% ומקבל קצבת נכות כללית. זאת ועוד מאז התאונה ועד למועד הינתן פסק הדין, חלפו כ-15 שנים, במהלכן התובע לא יצא לעבודה כלשהי ועל כן מצאתי לקבוע פיצוי באופן גלובלי לעבר ועד למועד היתן פסה"ד בסך 40,000 ₪. נוכח גילו של התובע ונכותו התפקודית בעקבות התאונה, מצאתי לפסוק פיצוי של 12,000 ₪ לעתיד, ממועד הינתן פסק הדין ועד הגיעו לגיל 67, דהיינו למשך כ-4 שנים נוספות. עבודות הבית ועזרת צד ג' התובע טוען כי נגרמו לו הפסדים בשל אי יכולתו לשמש כעקר בית והצורך של אשתו לבצע את עבודות הבית שהוא היה מבצע בעבר, אשר מסתכמים בסכום של 554,400 ₪ לעבר ו-678,192 לעתיד ואולם בשל מגבלותיו הרפואיות הנוספות, יש להעמיד את הפיצוי על סך 400,000 ש"ח לעבר ולעתיד. התובע הגיש חוות דעת של מת"ב לעניין עלות שעת עזרה. כן טוען התובע כי בעקבות התאונה, הוא נזקק לעזרה אישית מוגברת מבני משפחתו אשר נאמדת בסכום של 209,400 ₪ לעבר ו-180,000 ₪ לעתיד. הנתבעות טענו לעצם הגשת חוו"ד "מטב" וכן כי התובע עותר למעשה לכפל פיצוי , הן בגין אובדן כושר השתכרות והן בגין הפסדים בשל אי יכולתו לעבוד כעקר בית. כן טענו כי התובע קיבל ממילא קצבה בגין נכות כללית ועל כן אין מקום לפצותו בגין ראש נזק זה. במהלך השנים, בהן לא עבד התובע, הוא שימש כעקר בית וביצע את מטלות הבית השונות. למעשה, התובע מצהיר כי בשל העובדה שלא מצא מקום עבודה הוא נשאר בביתו ולכן ביצע את המטלות השונות וגידל את ילדיו. כן הצהיר כי קיבל הבטחת הכנסה וגמלה בשל נכותו, מכאן שהתובע ביצע את העבודות, כחלק ממערך הבית וכאב המשפחה ועל כן מצאתי, כי פיצוי בגין התנהלותו זו, נוסף על פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות, יהווה משום כפל פיצוי ולפיכך אין מקום לפסוק פיצוי נוסף כנטען על ידו בראש נזק זה. התובע אישר בחקירתו כי לא הסתייע בעזרה בתשלום בעבודות הבית בתקופה בה נפצע, אלא שבני משפחתו, אשתו וילדיו הבוגרים, סייעו לו ומסייעים לו כיום לתפקד ואף נשאו בנטל עבודות הבית השונות. על פי ההלכה ראש נזק זה הינו ראש נזק מיוחד הדורש הוכחה. לטעמי לא הוכח כי הנכות בה לקה התובע עקב התאונה היא הגורם הבלעדי בגינו נזקק התובע לעזרה. יחד עם זאת, הנני נכון לקבל כי בשלושת החודשים הראשונים שלאחר התאונה, נזקק התובע לעזרה מוגברת מבני המשפחה, אשר גזלה מהם שעות עבודה וימי חופשה ויתכן יזדקק לעזרה בעתיד, בעקבות הנכות הרפואית שנקבעה לו בעקבות התאונה, באופן יחסי לנכותו הכללית, ועל כן מצאתי לנכון לפסוק סכום גלובלי לעבר ולעתיד בסך- 10,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעות התובע עותר לפצותו בגין הוצאות רפואיות שנגרמו לו ויגרמו לו בסך 7,000 ₪ וכן בגין הוצאות נסיעה לבדיקות, טיפולים וצילומים בסך 8,500 ₪ לעבר ולעתיד. הנתבעות טענו כי מדובר בנזק מיוחד שדורש הוכחה ונוכח הנכות המזערית שנותרה לתובע, בגין התאונה, הרי שהוא לא פנה לקבלת טיפולי פיזיותרפיה והוא אינו זקוק לטיפולים רפואיים בעתיד ועל כן אינו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה. ככל שמדובר לעבר , עסקינן בנזק מיוחד אשר להוכיח ככל שנגרם בפועל ולחילופין לפסוק פיצוי על דרך האומדנה. בנסיבות המקרה דנן סבורני, כי יהא זה סביר לקבוע, כי עקב התאונה נגרמו לתובע הוצאות רפואיות ונסיעה מוגברות לעבר ויש מקום לפצותו על דרך האומדנה, לעבר והן לעתיד, זאת בסכום המוערך בסך- 3,000 ₪. הוצאות נלוות התובע עתר לפצותו בסכום של 2,000 ₪, בין היתר, בגין הוצאות אש"ל, טלפונים לקביעת תורים וכביסות. לא מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות נלוות כאמור, אשר לא הוכחו. סוף דבר התוצאה היא כי התובענה מתקבלת ולפיכך הנתבעות ישלמו לתובע את הסכומים המפורטים, להלן: א. נזק לא ממוני 50,000 ₪ ב. הפסדי השתכרות - לעבר 40,000 ₪ לעתיד 10,000 ₪ ג. עבודות הבית ועזרת צד ג' 10,000 ₪ ד. הוצאות רפואיות ונסיעות 3,000 ₪ סה"כ 115,000 ₪ לסכום הפיצוי האמור יתווסף החזר הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.6% . הסכומים דלעיל ישולמו ע"י הנתבעות בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע - תוך 45 יום. תאונות נפילהנפילה במדרגותמדרגותבניין