היסודות המקימים זכות להשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט

לטענת הנתבעת, שלושת היסודות המקימים זכות להשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט מתקיימים במקרה דנן - הצד השלישי התעשר כתוצאה מעבודות הגינון שבוצעו בגינתו, הנתבעת משלמת במקום הצד השלישי עבור עבודות אלה והתעשרותו של הצד השלישי הייתה שלא על פי זכות שבדין. לטענת הצד השלישי, הזכות לכאורה ניתנה על ידי התובעת ולא על ידי הנתבעת ולכן אין הנתבעת יכולה לתבוע מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט שעה שהעבודות לא בוצעו על ידה כלל ועיקר. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 קובע כי: "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת." הנתבעת היא שביצעה את הזמנת העבודות עבור הצד השלישי, ובסופו של דבר גם נשאה בעלותן, ועל כן ניתן לומר כי ההתעשרות באה אל הצד השלישי מידיה. גם כאשר מתקיימים, לכאורה, תנאי סעיף 1 לחוק, ניתן להסיק שלילת ההשבה מהוראות אחרות שבחקיקה, או לשלול את הזכות להשבה על יסוד הוראת סעיף 2 לחוק לפיה בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה אם מצא כי ההשבה היא בלתי צודקת. "החקיקה אינה מספקת לנו רשימה סגורה של זכויות שבדין, ולא אחת תיחתך השאלה אם קיבל הנתבע טובת הנאה "שלא על פי זכות שבדין", על פי המבחן אם ההתעשרות היא צודקת" (דניאל פרידמן עשיית עושר ולא במשפט כרך א 85-84 (מהדורה שניה, 1998)). סעיף 5 לחוק קובע כי: "(א) מי שעשה בתום לב ובסבירות פעולה לשמירה על חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אדם אחר, בלי שהיה חייב לכך כלפיו, והוציא או התחייב להוציא הוצאות בקשר לכך, חייב הזוכה לשפותו על הוצאותיו הסבירות, כולל חיוביו כלפי צד שלישי, ואם נגרמו למזכה עקב הפעולה נזקי רכוש, רשאי בית המשפט לחייב את הזוכה בתשלום פיצויים למזכה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן בנסיבות הענין. ... ג) אין חובת שיפוי או פיצוי לפי סעיף זה על זוכה שהתנגד לפעולה או לשימוש בנכסים או לשיעור ההוצאות או שהיתה לו סיבה סבירה להתנגד להם, זולת אם הפעולה או השימוש בנכסים היו לשמירה על חייו, שלמות גופו או בריאותו." סעיף זה, הקובע כי הוצאה לשם שמירה על נכסי הזולת תזכה בהשבה רק בתנאי שנעשתה בתום לב ובסבירות, אינו חל בענייננו, משום שאין מדובר בשמירה על רכוש הזולת אלא בשיפור נכסי הזולת. פרופ' פרידמן כותב ביחס לסעיף זה: "פעולה המהווה שיפור חורגת ממסגרת הסעיף. יתרה מזאת, העובדה שהסעיף הגביל בדרך זו את הזכות להשבה עשוי ללמד כי, לכאורה, פעולה הנעשית למען הזולת והחורגת מ-ד' אמותיו של סעיף 5, איננה יכולה לשמש יסוד להשבה. מי שחרש את שדהו של חברו בכוונה לחייבו בתשלום, רחץ את מכוניתו או צבע את ביתו איננו זכאי להשבה. זוהי פעולה החורגת מן התחום שנקבע בס' 5, והמדיניות המשתקפת בסעיף זה מלמדת שיש לשלול את זכותו להשבה" (פרידמן, עמוד 236; ראו גם ע"א 796/92 מ.ל.ת. - מבנים לתעשייה נ' בנק המזרחי, פ"ד מט(5) 203 (1996), פסקה 12 לפסק דינו של השופט חשין). אף אם אין לשלול באופן גורף את זכותו של מי ששיפר את נכסי הזולת להשבה, הרי שמן הצדק להתנות זאת בתנאים דומים לאלו שנקבעו ביחס לשמירה על נכסי הזולת, דהיינו בכך שהפעולה נעשתה בתום לב ובסבירות ושהזוכה לא התנגד לה. זאת ועוד, כדברי פרופ' פרידמן, "ככל שהפעולה דחופה ונחוצה יותר לצורך שמירה על הנכס, כן יגדל הסיכוי שתוכר כפעולה שבוצעה "בתום לב ובסבירות". לעומת זאת, בהעדר דחיפות, כאשר בולט בעיקר אלמנט השיפור, גדל הסיכוי שנסיק כי דרישת הסבירות מחייבת פניה לזוכה לקבלת הסכמתו" (פרידמן, עמוד 164). על פי קביעתו של בית המשפט המחוזי, הצד השלישי לא אישר לנתבעת מכללא את העבודות, ואף אסר במפורש על השתילה הנוספת. משנקבע כי הנתבעת אישרה את העבודות הנוספות בניגוד להנחיותיו של הצד השלישי ולמרות שידעה כי אינו מסכים לשתילה הנוספת, אין הנתבעת זכאית להשבה בגין פעולותיה והשבה כזו תהיה בלתי צודקת. אני דוחה, אפוא, את ההודעה לצד השלישי ככל שהיא נוגעת לעילת עשיית עושר ולא במשפט. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. עשיית עושר ולא במשפט