דחיית תביעת ביטוח בגין תאונת משאית

1. ביום 12.9.00, נפגעו התובעות בתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"), ונגרם להן נזק גוף (להלן: "התאונה"). התאונה קרתה בכביש צר בכפר כאוכב, ובה היה מעורב רכב משא מסוג דאף, מ.ר. - 28-268-15 (להלן: "המשאית") שבבעלות סופר דרינק בע"מ (להלן: "החברה"). 2. במועדים הרלוונטיים לתובענה, עבד צד ג' 3 (להלן: "עומר") כנהג שכיר בחברה. לצורך ביצוע עבודתו, העמידה החברה את המשאית לרשותו והחזקתו של עומר (להלן: "בהא"). עומר וצד ג' 2 (להלן: "בהא"),הינם בני דודים. בהא וצד ג' 1 (להלן: "אימאן") הינם חברים. 3. ביום התאונה ובסוף יום העבודה ,נהג עומר במשאית ונסע בחזרה לביתו שבכפר כאוכב. הוא הגיע לכפר והחנה את הרכב ליד בית דודו אביו של בהא (להלן: "הדוד"). הוא נכנס לבית דודו, הניח את מפתחות המשאית על שולחן בסלון בית הדוד. בהא נטל את מפתחות המשאית מהשולחן, עלה על המשאית והתחיל לנהוג בה, ברשות עומר, בתוך כפר כאוכב. בדרך, הוא פגש את אימאן. הוא אסף את אימאן והמשיך בנסיעה. בהמשך, אימאן החליף את בהא בנהיגת המשאית. במהלך הנסיעה, בכביש צר בתוך כפר כאוכב, קרתה התאונה, ובה נפגעו התובעות ונגרם להן נזק גוף. 4. התובעות טוענות, כי הנתבעת אחראית לתאונה ולנזקיהן, היות ובזמן התאונה לא היה לנוהג במשאית - אימאן - ביטוח לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970 (להלן: "הפקודה"), או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, והכל על-פי הוראת סעיף 12(2) לחוק. 5. ויצוין, שאלת הנזק ושיעור הפיצויים אינה עוד במחלוקת, ואינני נדרש להכריע בה במסגרת פסק-הדין. 6. הנתבעת, מכחישה, מנגד, את טענותיהן המהותיות של התובעות, שביסוד עילת התביעה, במיוחד בשאלת האחריות. לדידה, התובעות לא הוכיחו כדין את עילת תביעתן. הן לא הוכיחו, כי אין לנוהג במשאית - אימאן - ביטוח כדין. מה עוד, שבמקרה דנן יש תחולה ל"חזקת הרשות הראשונה". 7. בהודעה לצדדי ג', טוענת הנתבעת, שולחת ההודעה, כי על-פי הדין יש לה זכות חזרה על צדדי ג', החייבים בפיצויים לפי החוק, היות ואימאן היה הנוהג במשאית המעורבת בתאונה, וכי בהא ועומר, הם הבעלים או מתירי השימוש במשאית, ולשימוש במשאית לא היה כיסוי ביטוחי בר-תוקף. 8. צדדי ג' מכחישים, למעשה, את טענותיהן המהותיות של התובעות ושל שולחת ההודעה שביסוד עילת התביעה, במיוחד בשאלת האחריות. 9. נציין עוד, כי אנו שבים ודנים במקרה דנן, לאור החלטת ערכאת הערעור, שניתנה ביום 11.6.2012 (ע"א 34664-12-11) לפיה "...אין מנוס מלהשיב את העניין לבית משפט השלום על מנת שישוב ויקיים אחר החלטת בית-המשפט המחוזי, משמע יבחן את קיומו של כיסוי ביטוחי, ובתוך כך יבחן את טענתה בדבר נהיגה ברשות, כשהוא נותן את דעתו לחזקת הרשות הראשונית לה טוענת קרנית, ועל-פי נטלי ההוכחה עליהם עמדנו למעלה". יש לכבד החלטת ערכאת הערעור ולפעול כמצוותה, וכך נעשה. 10. נוסיף עוד, כי במארג הראיות שבפניי, הוגשו, בין השאר, שלושה מכתבים של המגן חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה, בזמנו, את השימוש במשאית. (ת/1, נספח א'), לפיהם ובין היתר, אימאן נהג במשאית, בזמן התאונה, ללא רשות. הוא לא הציג רישיון נהיגה תקף במשטרה, ולמשאית אין כיסוי ביטוחי. (להלן: "המכתבים") המכתבים הוגשו, כראיות, לאמיתות תוכנם, ללא התנגדות הנתבעת. ערכאת הערעור קבעה עוד, כי "העובדה שהמגן התכחשה לקיומו של כיסוי ביטוחי אין בה די על מנת להוכיח את העדרו של כיסוי, ולכן אין לראות במכתביה, שהוצגו כראיה במשפט, כדי להוכיח את הדבר". אנו נכבד קביעה זו ונפעל לפיה. דיון 11. אפתח ואומר, כי לאחר עיון במארג הראיות שבפניי ובכתבי הסיכומים שהוגשו ובשים לב לקביעתה של ערכאת הערעור באשר למשקלם הראייתי של המכתבים - קביעה שיש לכבד ולקיים, אין מנוס מדחיית התביעה. ראשית, התובעות לא הוכיחו כדין כי לאימאן, הנוהג במשאית בזמן התאונה, אין ביטוח לפי הפקודה או שהביטוח שיש לו אינו כסה את החבות על-פי החוק. התובעות לא הגישו את פוליסת הביטוח של המשאית ,פוליסה מס' 124101608000 שהונפקה על-ידי המגן חברה לביטוח בע"מ, כראיה לבית המשפט. הן לא הוכיחו כדין, כי שימושו של אימאן במשאית מוחרג מהכיסוי הביטוחי על-פי הפוליסה דנן, גם בהנחה - ואינני קובע זאת- כי הוא השתמש במשאית ללא רשות הבעלים או המחזיק בה כדין. 12. שנית, התובעות לא הוכיחו, כדבעי, כי לאימאן - הנוהג במשאית בזמן התאונה, לא היה רישיון נהיגה כדין ובר-תוקף. 13. שלישית, גם טענתן של התובעות, כי אימאן נהג במשאית, בזמן התאונה, ללא רשות הבעלים או המחזיק כדין במשאית, לא הוכחה כלל. מחומר הראיות עולה, כי החברה - הבעלים של המשאית, הרשתה, במפורש, לעומר להשתמש במשאית. וכן, בסופו של יום, עומר הודה, במהלך חקירתו במשטרה, כי הוא הרשה, במפורש, לבהא לנהוג במשאית (ש/3ב' ו- ש/3ג'). אכן, מסר עומר, בהודעתו הראשונה במשטרה (ש/3א'), כי ביום התאונה בהא השתמש במשאית ללא רשותו, אך הוא חזר בו מגרסתו דנן ומסר גרסה חדשה, בשתי הודעתיו הנוספות והמאוחרות, (ש/3ב'-ש/3ג'), לפיה הוא הרשה, במפורש, לבהא להשתמש במשאית. הוא הדגיש, כי גרסתו המאוחרת דנן היא הגרסה הנכונה ואילו, גרסתו הראשונה האמורה, היא "עדות כוזבת" (ש/3ג', ש' 46) ,והוא מסרה, מפני "שפחדתי שהרישיון שלי על-תנאי" (ש/3ג', ש' 27) והיות ו"לא מותר לתת את המשאית של החברה למישהו אחר" (ש/3ג', ש' 50-49), וכי: "אני בהתחלה פחדתי לומר את זה כי חשבתי שאני אסתבך בתאונה ותהיה לי בעיה עם העבודה וגם רישיון הנהיגה שלי על תנאי" (ש/3 ב', ש' 9-7). וכן, אין חולק, כי אימאן השתמש במשאית ברשותו של בהא. 14. רביעית, אין כל רבותא לעובדה שאימאן ובהא השתמשו במשאית ללא רשות החברה - הבעלים של המשאית. במקרה דנן נהנית הנתבעת, למצער, מ"חזקת הרשות הראשונה", לפיה "די במתן רשות ראשונית על-ידי בעל הרכב לשימוש ברכב, המכוסה על-ידי פוליסת הביטוח, כדי שהנוהג ייחשב כמי שנוהג בהיתר מבעל הרכב, וכל סטייה או חריגה מאוחרת של הנוהג ברשות מתחומה של הרשות שניתנה אינה הופכת את הנהיגה שלא ברשות כמשמעותה בפוליסה, ובלבד שאין מדובר בסטייה או בחריגה קיצונית במיוחד" (ע"א 5436/95 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3), 271, 276 (1997). במקרה דנן, שעה שאין בכוחם של המכתבים להוכיח, כי אין לאימאן, הנוהג במשאית בזמן התאונה, ביטוח לפי הפקודה או שהביטוח אינו מכסה את החבות לפי החוק, הרי ששאלת הכיסוי הביטוחי לתאונה לא לובנה ולא הובררה היטב. אין חולק, כי החברה הרשתה, במפורש, לעומר להשתמש במשאית, וכי על השימוש בה קיים ביטוח לפי הפקודה. בפניי, לא הוכח כדין, כי שימוש של אימאן במשאית מהווה סטייה או חריגה קיצונית במיוחד מהרשות הראשונית שניתנה. 15. הנה-כי-כן, מסקנתי היא, כי התובעות לא הוכיחו כדין את תביעתן. כפועל יוצא מכך, דין ההודעה לצדדי ג' להידחות. התוצאה 16. התוצאה היא, אפוא, כי אני דוחה בזה את התביעה וההודעה לצדדי ג'. בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו. תאונת דרכיםמשאיתפוליסהביטוח משאיתתביעת ביטוחתאונת משאית