פיצויים בגין נזקים עקב פגיעות מירי של כוחות צה"ל במבצע חומת מגן

פיצויים בגין הנזקים שנגרמו עקב פגיעות מירי של כוחות צה"ל לטענתם, במסגרת המבצע הצבאי "חומת מגן".

רקע עובדתי

התובעים הינם תושבי מחנה הפליטים "עסכר" בעיר שכם ובית מגוריהם ממוקם בין מחנה הפליטים הישן למחנה "עסכר" החדש.

התובעים 1 ו-2 הינם בני זוג והתובע 3 הינו בנם הקטין, אשר במועדים הרלבנטיים לתביעה היה בן כארבע שנים.

במסגרת פעילות צבאית של כוחות צבא ההגנה לישראל (להלן: "צה"ל") לאיתור מחבלים במחנה עסכר שבשכם במהלך המבצע הצבאי "חומת מגן", השתלטו כוחות צה"ל על בית מגורים הסמוך לביתם של התובעים, אשר היה ממוקם בכניסה למחנה. ביום 10.4.2002 נפגע התובע 3 מירי שעה ששיחק בחדר המדרגות שבבית המגורים הסמוך לבית בו שהו כוחות צה"ל; התובעת 1, אשר הייתה הרה, יצאה עם בנה מדלת ביתם ונפגעה אף היא מחילופי האש.

התובע 2 הגיש תביעתו כאפוטרופסו הטבעי של התובע 3.

התובע 3 נפגע בבית החזה ואמו, התובעת 1 נפגעה באגן ובירך. השניים קיבלו טיפול רפואי ראשוני בשטח ופונו על ידי מסוק של צה"ל לבית החולים תל השומר, בשטח מדינת ישראל.
הבן והאם אושפזו בבית החולים תל השומר עד ליום 21.4.2002; במהלך האשפוז בוצע לאם ההרה ניתוח קיסרי ליילוד העובר והפג שנולד היה מונשם בפגיה כאשר הוא סובל ממום לבבי ונפטר ביום 18.5.2002.

הדיון פוצל להכרעה בשאלת החבות תחילה ובסיום שלב שמיעת הראיות הגישו הצדדים את סיכומיהם בנוגע לשאלה זו.

דיון והכרעה

1. מטעם התובעים העידו התובעת 1 והתובע 2, דודו של התובע 2 – פארוק שטארה, אחיו של התובע 2 – מוחמד שטארה. כמו כן העידו דליה בסה – עובדת משרד הבריאות במינהל האזרחי ואחראית על התיאום בין הרשות הפלסטינית לישראל ומשה גבסו – ראש מדור תביעות בשטחים.

עדי ההגנה אשר העידו מטעם המדינה היו: י.מ. – מג"ד בגזרה בה התרחש האירוע נשוא התביעה, ד.ס. – מפקד פלוגה אשר היה מופקד על מחנה עסכר הישן והחדש, ב.ה. – מפקד הכוח האחראי לסגור את מחנה עסכר ולמנוע יציאת מחבלים והחייל ר.ר.ב.א. אשר היה חלק מן הכוח ששהה בבית באותה עת.
בנוסף, העיד מטעם המדינה מאיר קרמרסקי אשר היה אחראי באותה עת לכתיבת הוראות הפתיחה באש.

מטעם הנתבעת הוגש חומר בטחוני מסווג עם תעודת חיסיון הכולל יומני מבצעים, קובץ הוראות פתיחה באש ומסמכים ביטחוניים נוספים.

התיישנות התביעה

2. סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב – 1952 (להלן: "חוק אחריות המדינה") קובע הסדר ספציפי להתיישנות תביעות נזיקין בגין פעילות צה"ל בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה, לפיו:

"לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא הייתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים"
הוראת המעבר אשר נקבעה לעניין מניין תקופת ההתיישנות על פי סעיף זה, קובעת כי תקופת ההתיישנות לגבי עילה אשר נולדה לפני תחולת התיקון בחוק (תיקון מס' 4) וטרם התיישנה במועד תחילת התיקון, תחל ביום תחילת התיקון בחוק.

אין חולק כי האירוע נשוא התביעה התרחש ביום 10.4.2002.

התיקון לחוק פורסם ביום 1.8.2002 והתובענה דנן הוגשה ביום 10.4.2005, כשנתיים ושמונה חודשים לאחר מועד תחולת התיקון לחוק. משכך, עילת התביעה התיישנה.

3. טענת התובעים כי בחישוב תקופת ההתיישנות יש להחיל את סעיפים 9 ו-10 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") על הוראות חוק אחריות המדינה, דינה להידחות. זאת, שכן נקבע בפסיקתנו לא אחת, כי אין להחיל את ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות על התיישנות לפי חוק אחריות המדינה, נוכח תכליתו ומטרתו של חוק אחריות המדינה [ראו: בש"א (מחוזי נצ') 1575/05 רשיד נ' מדינת ישראל (22.1.2006), להלן: "עניין רשיד"; בש"א (מחוזי נצ') 1002/08 מדינת ישראל נ' עודה (16.9.2008); ת"א (מחוזי חי') 12566-09-09 מדינת ישראל נ' סמארה (21.12.2009). ראו גם דברי ההסבר להצעת חוק לטיפול בתביעות של פעולות כוחות הבטחון ביהודה והשומרון וחבל עזה (הצ"ח מס' 2645 מיום 23.7.97, עמ' 497)].

ההסדר אשר קבע המחוקק להתיישנות תביעות לפי חוק אחריות המדינה הינו הסדר ספציפי וייחודי, המאוחר לחוק ההתיישנות ואשר במסגרתו תיחם המחוקק את תקופת ההתיישנות המקוצרת נוכח הרציונאלים הניצבים בבסיס חוק זה ואף קבע הוראה ספציפית לעניין הארכת תקופת ההתיישנות לבגיר ולקטין, לפי העניין. בכך גילה המחוקק דעתו כי אין להאריך את תקופת ההתיישנות על תביעות לפי חוק אחריות המדינה מכוח ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות [רע"א 5165/10 עזבון המנוח עדנאן דאוד חסן טאלב נ' מדינת ישראל (6.8.2012)].

משכך, אין מקום להחלת הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, שעניינה חישוב תקופת ההתיישנות ביחס לקטין החל מהגיעו לגיל 18, כאשר לענייננו נקבעה הוראה ייחודית כאמור בסעיף 5א(3) לחוק אחריות המדינה [ראו דברי השופט גרוניס (כתוארו אז) ב-רע"א 6582/10 מדינת ישראל נ' נבילי (27.12.2011)].

למעלה מן הצורך, והגם שאין כל מקום להחלת הוראות חוק ההתיישנות בענייננו, אוסיף כי התובעים לא הוכיחו טענתם בדבר קיומה של הודאה מצד הנתבעת בזכותם, לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות [לעניין התנאים לתחולת סעיף זה ראו: ע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ (1.4.96)].

4. באשר לטענת התובעים, לפיה הנתבעת זנחה את טענת ההתיישנות, פשיטא שדין הטענה להידחות. הנתבעת טענה להתיישנות התובענה בהזדמנות הראשונה וכן בבקשה לסילוק התובענה על הסף אשר הוגשה בפני כב' השופט טובי (טרם מינויו לבית המשפט המחוזי), חקרה את התובעים בעניין זה וטענה לאורך כל ההליך כי היא עומדת על טענתה המקדמית בדבר התיישנות התביעה, כאשר בהחלטת כב' השופט טובי (מיום 10.1.10) נקבע במפורש, כי טענת ההתיישנות תוכרע במסגרת פסק הדין ולא כטענה מקדמית.

האם קיימת בנידון דידן, הצדקה להארכת תקופת ההתיישנות?

5. כאמור בסעיף 5א(3) הנ"ל, בית המשפט רשאי להאריך את תקופת ההתיישנות בשנה נוספת לבגיר ובשלוש שנים נוספות לקטין. לשם כך, על התובעים מוטל הנטל להוכיח כי לא הייתה בידם אפשרות סבירה להגשת התביעה במועד.

קיומה או העדרה של אפשרות סבירה נלמדת מנסיבותיו העובדתיות של כל מקרה ומקרה, כאשר על התובע הטוען להארכת תקופת ההתיישנות, להצביע על נסיבות אובייקטיביות אשר לא היו בשליטתו ומנעו ממנו להגיש את התביעה במשך כל התקופה [ראו: עניין רשיד הנ"ל; ת"א (מחוזי חי') 442/05 זכארנה נ' מדינת ישראל (3.12.2008)], כגון: עוצר ממושך, תקופות אשפוז ממושכות וכיוצא באלה.

לשם הוכחת הטענה בדבר העדר אפשרות סבירה, לא די בטענות כלליות מפי התובע ועל התובע לתמוך את טענותיו בראיות המצביעות על המניעה האובייקטיבית להגשת התביעה בתקופה הקבועה בחוק [בש"א (מחוזי י-ם) 1025/08 מדינת ישראל נ' בורז'ה (3.6.2009); ת"א (מחוזי י-ם) נבילי נ' מדינת ישראל (4.3.2012) להלן: "עניין נבילי"].

התצהיר אשר צורף לתגובת התובעים בבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות (להלן: "התצהיר") היה כוללני ונעדר כל פירוט ואסמכתאות בדבר נסיבות אובייקטיביות אשר מנעו מהתובעים את הגשת התביעה בתוך התקופה הקבועה בחוק אחריות המדינה.

בתצהיר נטען מפי התובע 2, כי אשתו ובנו היו נתונים תקופה ממושכת תחת טיפולים רפואיים ושיקום וכי באותה עת היו עוצרים וסגרים שנמשכו ימים רבים ומנעו מהם כניסה לישראל, להוציא אישורים שניתנו להם לקבלת טיפולים רפואיים במדינת ישראל. עוד נטען בתצהיר כי נוכח מצבם הכלכלי הקשה, לא היה בידי התובעים לשלם אגרה בגין הגשת התביעה.

דא עקא, התצהיר לא נתמך בראיות להוכחת הנטען בו, ולמעשה התובעים לא צירפו ולו ראשית ראיה העשויה ללמד על תקופות עוצר לאחר סיום המבצע או על קיומה של מניעה רפואית להגשת התביעה בטרם חלוף תקופת ההתיישנות ואף חודשים ארוכים לאחריה. התובעים לא הצליחו לנקוב ולו בפרק זמן אחד מוגדר שבמהלכו אכן שרר עוצר כטענתם ולא הגישו כל תיעוד רפואי העשוי היה ללמד על תקופת אשפוזים ממושכת וארוכה.

ודוק: אף בשלב שמיעת הראיות לא הובאה מטעם התובעים ולו בדל ראיה להוכחת קיומן של נסיבות שמנעו מהם להגיש את התביעה במועד בכלל. שלא לדבר על נסיבות המצדיקות הארכת תקופת ההתיישנות בפרט. מעדויות התובעים עולה כי לא הונח כל טעם המצדיק הארכת התקופה.

בנידון דידן, וכעולה מעדויות התובעים, התובעים יצרו קשר עם בא כוחם כחצי שנה לאחר התרחשות האירועים נשוא התביעה, שוחחו עמו טלפונית מספר פעמים והעבירו לידיו את כל המסמכים אשר ברשותם באמצעות הפקסימיליה, לרבות ייפוי כוח, חודשים ספורים לאחר האירועים (עדות התובע: עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 10-18; עדות התובעת 1: עמ' 15, ש' 15-16).

די בכך כדי להצביע על כך כי התובעים היו מודעים לאפשרות הגשת התביעה מספר חודשים לאחר התרחשות האירועים.

התובע 2 העיד כי בשיחותיו עם בא כוחו הסביר לו האחרון כי עליו לשלם אגרה לבית המשפט בגין הגשת התביעה וכן תשלום עבור חוות דעת מומחה, אלא שמצבו הכלכלי מנע בעדו מלעשות כן, לטענתו. כאשר נשאל הלה האם בא כוחו יידע אותו בדבר האפשרות להגשת תביעה ללא תשלום אגרה, השיב בשלילה (עמ' 9, ש' 19-25), ואישר כי העביר את המסמכים לבא כוחו ושם בו מבטחו כי יטפל בתביעתו (עמ' 10, ש' 2-3).

פשיטא, כי התובעים היו מודעים לכך שעליהם להגיש תביעה חודשים ספורים לאחר האירועים נשוא התביעה ואף פעלו תוך זמן קצר לקבלת ייצוג משפטי ולהעברת כל המסמכים שברשותם לבא כוחם.

טענת התובעים בדבר העדר יכולת כלכלית לתשלום סכום האגרה בגין הגשת התביעה לא הוכחה ומכל מקום אין בטענה זו כשלעצמה, כדי להצדיק הארכת תקופת ההתיישנות למשך תקופה ארוכה, שעה שניתן היה להגיש את התביעה במועדה ולבקש פטור מתשלום האגרה, דבר שלא נעשה.

6. זאת ועוד, מן המסמכים שהוגשו (נספח נ/3), עולה כי היו פניות בכתב למשרד הביטחון מטעם בא כוח התובעים, בעניין האירועים נשוא התביעה, כשנה לאחר התרחשות האירועים, אלא שהשהיית הגשת התביעה נוכח התדיינות עם גורמים אחרים אינה משהה את מרוץ ההתיישנות [בש"א (מחוזי י-ם) 8460/09 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח מוחמד שאוריה (31.1.2010)].

7. טענת התובעים, כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות לגבי התובע 3 מעצם היותו קטין ומשכך להאריך את תקופת ההתיישנות גם ביחס לאמו, אינה מתקבלת. הפסיקה קבעה כי אין מקום להארכה אוטומטית של תקופת ההתיישנות בין בתביעת בגיר ובין בתביעת קטין, וכי אין מקום לאבחנה בין מערכת השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לקבוע האם להאריך את תקופת ההתיישנות ביחס לקטין או ביחס לבגיר וקביעת בית המשפט בדבר הארכת התקופה או אי הארכתה ביחס להורה הבגיר תקפה ביחס לילדו הקטין, למעט במקרים נדירים, כגון קטין שאינו במשמורת הוריו (ראו עניין נבילי הנ"ל).

8. נוכח האמור לעיל, אין מקום להארכת תקופת ההתיישנות ומשכך, התביעה דנן התיישנה ודי בטעם זה כדי לדחותה.

למעלה מן האמור ועל אף שאיני נדרשת לכך, להלן אדון בתמצית בשאלת חסינותה של המדינה בגין הפעולה נשוא התביעה.

חסינות המדינה בנזיקין – פעולה מלחמתית

9. סעיף 5(א) לחוק אחריות המדינה מקנה למדינה חסינות מפני תביעה נזיקית בגין מעשים שנעשו על ידי פעולה מלחמתית של צה"ל.

הגדרתה של "פעולה מלחמתית" נוספה לחוק במסגרת תיקון מס' 4 (מיום 1.8.2002), על רקע אירועי האינתיפאדה השנייה ופעילות חיילי צה"ל באזורים מיושבים, תוך כך שהחיילים נתונים ללחץ בשטח בתנאי לחימה ונוכח הפרשנות המצמצמת למונח פעולה מלחמתית שניתנה אז בפסיקה, כאשר מטרת המחוקק הייתה להעניק הגנה רחבה ושיקול דעת לחיילי צה"ל הפועלים בשטחי האזור במצבי לחימה.

בתיקון מס' 4 הוגדרה פעולה מלחמתית כך: "לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף".

במסגרת תיקון מס' 8 (מיום 23.7.2012) המחוקק הרחיב את ההגדרה של המונח "פעולה מלחמתית" במטרה להעניק הגנה רחבה יותר למדינה ולצמצום אחריותה בגין מעשי נזיקין בתחומי האזור, והגדרתה כיום בחוק: "לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות, שהיא פעולה בעלת אופי לוחמתי, בהתחשב במכלול נסיבותיה, ובכלל זה במטרת הפעולה, במיקומה הגיאוגרפי או באיום הנשקף לכוח המבצע אותה".

בענייננו, אין חולק כי האירועים נשוא התביעה דנן קדמו לתיקונים הנ"ל בחוק אחריות המדינה ומשכך, אין להם תחולה בענייננו [רע"א 3675/09 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' דאוד (11.8.2011)]. בענייננו, יש לבחון האם פעולתם של חיילי צה"ל נכללת בגדר "פעולה מלחמתית", כפי שפורשה בטרם הגדרת המונח בחוק אחריות המדינה [רע"א 3866/07 מדינת ישראל נ' אלמקוסי (21.3.2012) – להלן: "פס"ד אלמקוסי"].

10. לצורך הכרעה בשאלה האם הפעולה אשר בוצעה הינה פעולה מלחמתית אם לאו, יש לבחון את נסיבות האירוע הספציפי, את מטרת הפעולה, אופי הפעולה, מקום האירוע, משך הפעילות, האיום שקדם לפעולה, כאשר פעילות מלחמתית אינה רק כנגד צבא מאורגן, אלא גם כנגד פעילות טרור [ע"א 5964/92 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1 (2002) - להלן: "פרשת עודה"].

בפרשת עודה התווה בית המשפט העליון את האבחנה בין פעולה שיטורית לבין פעולה מלחמתית והתייחס גם למצבים בהם פעולה שיטורית הפכה לפעולה מלחמתית, כגון: סיור צבאי בכפר שנקלע למצוקה של סכנת חיים/סיכון לגוף בעקבות ירי והשלכת אבנים לעברו.

בפסיקת בתי המשפט שניתנה בעקבות פרשת עודה נוספו אינדיקציות לאבחנה בין פעולה שיטורית לפעולה מלחמתית (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498 (2004); ע"א 9561/05 חטיב נ' מדינת ישראל (4.11.2008); ע"א 4112/09 זגייר נ' המפקד הצבאי באיזור יהודה ושומרון (3.1.2012], כאשר בפסיקה ישנה התייחסות לשתי קטגוריות של "פעולה מלחמתית":

האחת - פעולת שיטור אשר הפכה לפעולה מלחמתית עקב שינוי נסיבות בסיטואציה, כדוגמת הסיור הצבאי אשר נקלע לסכנת חיים/פגיעה בגוף בעקבות ירי לעברו, והשנייה - פעולה מלחמתית מראשיתה, אשר לא נועדה להיות פעולה שיטורית, כנלמד ממטרתה, מאפייניה, הכוח הצבאי הפועל, הרקע לפעולה, מטרות התקיפה, השטח בו מבוצעת הפעילות ויתר האינדיקציות המקובלות בפסיקה (ראו: פס"ד אלמקוסי הנ"ל וכן ע"א 1459/11 עזבון המנוח חרדאן ז"ל נ' מדינת ישראל (16.6.2013) – להלן: "פס"ד חרדאן"]. המדובר בפעולת לחימה במובנה הקלאסי או במבצע צבאי רחב כדוגמת מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה.

כאשר עניין לנו בפעולה מהסוג הראשון, קיימת חשיבות רבה לטיב הסיכון שנוצר לכוח הצבאי הפועל ובית המשפט נדרש לבחון האם היה סיכון ממשי אשר הצדיק את השינוי באופי הפעולה. מנגד, שעה שמדובר בפעולה מן הסוג השני – שהינה מלחמתית מראשיתה – ישנה חשיבות פחותה לשאלת עוצמת הסיכון הנשקף לכוח ברגע גרימת הנזק, נוכח הסיטואציה המלחמתית (ראו פס"ד אלמקוסי הנ"ל) ואין צורך להוכיח סיכון מיידי לכוח ברגע הספציפי בו בוצעה הפעולה (ראו פס"ד חרדאן הנ"ל).

11. האירוע נשוא התביעה התרחש במהלך המבצע הצבאי "חומת מגן", במסגרתו פעל צה"ל לאיתור מחבלים ומיגור הטרור בשטחי יהודה ושומרון ולמעשה, אין כל עוררין על אפיונו של מבצע זה כ"פעולה מלחמתית" מראשיתה (ראו: פס"ד חרדאן).

12. בנידון דנן, כוח צה"ל השתלט על בית מגורים בכניסה למחנה עסכר על מנת לתפוס נקודה אסטרטגית השולטת על המחנה, בכדי לאתר מחבלים ולמנוע כניסה ויציאה של המחבלים מתוך המחנה לעיר שכם (עמ' 30, ש' 1-3, עמ' 31, ש' 1-2), כאשר במהלך שהותו של הכוח בבית התנהלו חילופי אש אל הבית וממנו כל יום (עמ' 37, ש' 11-18; עמ' 43, ש' 27-29; עמ' 59, ש' 1-3). המבצע נמשך כשבועיים והחיילים נשארו במילואים למשך חודש נוסף (עמ' 30, ש' 21-22).

מחנה הפליטים עסכר נמצא בשטח A, השייך לרשות הפלסטינית והוגדר מבחינה ביטחונית כ"קן צרעות" (עמ' 30, ש' 29-31), בו הסתתרו מחבלים רבים; על האזור הוטל עוצר מוחלט והתושבים הוזהרו שלא לצאת מבתיהם מאחר ומתנהלת מלחמה (עדויות התובעים: עמ' 10, ש' 19-30; עמ' 16, ש' 6-10; עדויות ההגנה: עמ' 30, ש' 9-12), כאשר כוח צה"ל הותקף כל העת בירי ובאמצעי לחימה נוספים, כאמור (עמ' 29, ש' 22-26; עמ' 31, ש' 28-31).

13. לגרסת התובעים, ביום 10.4.2002, שעה שהתובעת 1 הכינה אוכל לילדיה והתובע 2 התכונן בחדר לתפילה, שיחק התובע 3 בחדר המדרגות של הבית (הבית מורכב משתי דירות – אחת של התובעים, והשנייה של בני משפחת התובע 2), כאשר לפתע שמעו התובעים ירי וראו כי התובע 3 – הקטין נפצע בכף ידו ובחזהו. התובעת 1 הלכה לעבר דלת הבית וכאשר פתחה את הדלת נורתה גם היא ונפגעה (עמ' 14, ש' 5-18).

גרסתם של התובעים בדבר פגיעותיהם והטיפול הרפואי שקיבלו מכוח צה"ל מהימנה ומצאה ביטוי ברישום שנערך בזמן אמת ביומן המבצעים מיום 10.4.2002 (נ/3).

14. לטענת הנתבעת, כפי שעולה מעדותו של מפקד הכוח, באותו יום הגיע כוח צבאי נוסף עם ציוד/חיילים, הנחשב זמן "רגיש" בשטח, והחיילים יצאו מהבית בו שהו לעבר הנגמ"ש, ראו דלת נפתחת לעברם עם יציאתם החוצה וירו לעברה, מחשש לפגיעה בהם.

מעדותו של מפקד הכוח (ב.ה.), אשר היה מפקדם הישיר של החיילים באירוע, עולה כי עובר לירי כוח צה"ל לעבר בית התובעים, היה ירי לעבר כוח צה"ל והייתה תנועה במקום של בן אדם אשר שהה שם זמן רב, כאשר לא היה סביר שתהא שם תנועה; כאשר דלת ביתם של התובעים נפתחה, החייל שירה הניח כי הירי הגיע מכיוון ביתם של התובעים ומשכך, הפתיחה של הדלת בצירוף הירי שקדם לכך לעבר כוח צה"ל, גרם לו לירות לעבר מה שחשב שהוא מקור הירי (עמ' 45, ש' 7-15).

מפקד הפלוגה במחנה עסכר – ד.ס. – העיד כי לפי זכרונו, ברגע בו יצאו החיילים מהבית בו שהו לעבר הנגמ"ש והיו חשופים, נפתחה לעברם דלת ובתגובה הם ירו נמוך, מחשש לסכנת חיים (עמ' 39, ש' 1-2; עמ' 40, ש' 24-27).

מפקד הכוח העיד כי לא ראה בעצמו את התרחשות הירי ופתיחת הדלת, מאחר והיה בתוך הבית בו שהה הכוח וכאשר שמע את הירי ירד למטה, ראה כי החיילים אינם פצועים והבין כי יש פצועים בבית התובעים (עמ' 56, ש' 1-5; עמ' 55, ש' 2-4) ולמיטב ידיעתו הדלת נפתחה ונסגרה מספר פעמים, דבר אשר סיכן את החיילים (עמ' 45, ש' 8-10).

החייל ר.ר.ב.א. אשר היה חלק מן הכוח ששהה בבית באותה עת, לא זכר את פרטי האירוע הספציפי מחמת הזמן הרב שחלף והעיד על המצב הכללי ששרר במקום באותה עת.

15. החייל אשר ביצע את הירי לא אותר על ידי הנתבעת ולמעשה, לא הובא לעדות עד אשר ראה את אירוע הירי בעצמו, זאת נוכח הזמן הרב שחלף מעת התרחשות האירועים והעדר תיעוד של שמות החיילים אשר היו מעורבים באירוע.

יחד עם זאת, מעדויות ההגנה, כמו גם מעדויות התובעים, אין מחלוקת כי הייתה פתיחה וסגירה של דלת ביתם של התובעים (לפחות פעם אחת) שעה שהחיילים היו חשופים מחוץ לבית ויצאו לעבר הנגמ"ש. בין אם קדם לפתיחת הדלת ירי לעבר כוח צה"ל ובין אם לאו, החיילים אשר היו בדרכם החוצה מהבית לנגמ"ש וראו את הדלת נפתחת לעברם (במרחק של כ-30 מטרים) חששו כי הם מותקפים וירו לעבר דלת ביתם של התובעים אשר נפתחה.

מעדויות ההגנה ומן החומר הביטחוני אשר הוגש לעיוני, עולה כי כוח צה"ל אשר שהה בבית הקרוב לבית התובעים, פעל במקום תחת חילופי אש ותוך סכנה לחייו, כאשר במחנה הסתתרו מחבלים רבים אשר היה על הכוח הצבאי לאתרם וכן נמצאו במקום מעבדות נפץ ואמצעי לחימה.

מן החומר הביטחוני המסווג אשר הוגש לעיוני (נ/3), עולה עוד כי ביום האירוע נשוא התביעה דנן, הייתה פעילות רבה של כוחות שונים של צה"ל באזור למיגור הטרור וכי היו הרוגים רבים בצד הישראלי ובצד הפלסטיני.

על המקום הוטל עוצר מוחלט והתובעים היו מודעים לכך כי בשטח מתנהלת לחימה וכי נאסר עליהם לצאת מבתיהם מחשש לפגיעה בהם.

במצב דברים זה, שעה שמתבצע ירי יום יומי לעבר כוחות צה"ל, כאשר החיילים יצאו מן הבית לעבר הנגמ"ש הצה"לי וברגע יציאתם היו חשופים וראו כי דלת נפתחת לעברם, חשו סכנה לחייהם והגיבו בירי לעבר מקור הסכנה מבחינתם (ראו עדות המג"ד לעניין הסיכון בעצם המעבר מהבית לכלי הרכב, עמ' 30, ש' 4-7).

16. לאחר שבחנתי את כל הפרמטרים: אופי הפעולה של הכוח הצבאי והמסגרת בגדרה פעל, משך הפעולה ושהותו של הכוח הצבאי בשטח, האירועים שהתרחשו בשטח, מטרות הפעולה במחנה, המצב הביטחוני ששרר במקום במועד הרלבנטי, האיום אשר קדם לפעולת החיילים עובר לירי, אופי המקום – מחבלים רבים שהסתתרו במקום בו יש אוכלוסיה אזרחית והסיכון לחיי החיילים או לפגיעה בגופם עובר להתרחשות האירוע, שוכנעתי כי פעולתם של חיילי צה"ל נשוא התביעה דנן חוסה תחת "פעולה מלחמתית" [לעניין זה השוו: ת"א (מחוזי י-ם) 9210/04 אל קרים נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון (20.3.2008)].

17. משהגעתי לכלל מסקנה כי פעולת כוחות צה"ל במקרה דנן הינה בגדר "פעולה מלחמתית" המעניקה למדינה חסינות לפי סעיף 5 לחוק אחריות המדינה, מתייתר הצורך לדון בסוגיית הרשלנות והוראות הפתיחה באש (ראו לעניין זה דברי כב' השופט י' עמית בפס"ד חרדאן הנ"ל).

נוכח המסקנה אליה הגעתי, איני נדרשת לדון בשאלת מקור הירי אשר הביא לפגיעה בתובעים ולאבחנה בין הירי אשר פגע בתובע 3 לבין מקור הירי אשר גרם לפגיעה בתובעת 1, ככל שמדובר במקורות ירי שונים.

סוף דבר

18. האירוע נשוא התביעה דנן חוסה תחת "פעולה מלחמתית", המקנה למדינה חסינות מפני תביעה, ומשכך דין התביעה להידחות.

בנסיבות, איני עושה צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התחזות במחסום צה''ל

  2. סמכות צה''ל להחרים בית

  3. פציעה מירי חייל צה''ל

  4. עתירה נגד פעולות צה''ל

  5. ביטוח פנסיה לעובדי צה''ל

  6. יריה ברגל של חיילי צה''ל

  7. פינוי אשפה מבסיסי צה''ל

  8. הרשעה בירי על חיילי צה''ל

  9. מכרז הובלת דלק עבור צה''ל

  10. ירי חיילי צה''ל לתוך דירה

  11. תאונת דרכים אזרח עובד צה''ל

  12. תביעה בגין רשלנות חיילי צה''ל

  13. סיוע ליתומי צה''ל מביטוח לאומי

  14. פיצויים על תפיסת בית על ידי צה"ל

  15. נוהל פתיחה באש צה''ל במעצר חשוד

  16. עונש על ניסיון פגיעה בחיילי צה''ל

  17. הודעה בכתב לפי תביעת רשלנות צה''ל

  18. תביעה בגין פיצוץ בניין ע''י צה''ל

  19. מחסום צה''ל ללא היתר ליד בית מגורים

  20. מוות מאש צה''ל של תושב מחנה פליטים

  21. נזקי רכוש בגין פיצוץ יזום של צה''ל

  22. תביעת פיצויים על אלימות חיילי צה''ל

  23. פיצוי על נזק שנגרם ע''י דחפור צה''ל

  24. כאבי גב של אזרח עובד צה"ל כתאונת עבודה

  25. פיצויים ממדינת ישראל על ירי חייל צה''ל

  26. דין משמעתי בגין שינוי פרטים במחשב צה''ל

  27. מוות כתוצאה מירי חילופי אש עם כוחות צה''ל

  28. התיישנות תביעת נזיקין בגין פעולות כוחות צה''ל

  29. הבטחה מנהלית להכרה בחללי צה"ל כמשרתים בשירות קבע

  30. האם פגיעה ב"עובר אורח" בפעילות צה"ל מהווה רשלנות ?

  31. פלסטינית נהרגה מירי חיילי צה''ל - תביעה נגד המדינה

  32. הכרה בתאונת עבודה במהלך ניסוי של צה"ל בביטוח לאומי ?

  33. עיכוב שחרור משירות קבע בגלל צמצום הכוחות הסדירים בצה"ל

  34. פיצויים בגין נזקים עקב פגיעות מירי של כוחות צה"ל במבצע חומת מגן

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון