תביעת בגין נזקי גוף שנגרמו בעת שהתובע החליק ונפגע בכף ידו הימנית

תביעת בגין נזקי גוף שנגרמו בעת שהתובע החליק ונפגע בכף ידו הימנית



האירוע התרחש ביום 4.12.02 בשעה 20:00. התובע טוען כי בעת שאירעה התאונה עבד אצל הנתבעת. האירוע הוכר כתאונת עבודה על ידי המל"ל.


טענות הנתבעת


הנתבעת, טענה כי התאונה אירעה 10 ימים לאחר שהתובע הפסיק לעבוד אצלה (בערך ביום 25.11.04) וכן טענה כי התובע נפל בשטח ציבורי בקניון קריית הממשלה בבאר שבע ולא בשטח המסעדה שהפעילה. עוד טענה הנתבעת, כי המסעדה שהפעילה נסגרה כל יום בערך בשעה 18:00 עקב מיעוט לקוחות. עוד טענה הנתבעת, כי התובע פנה תחילה למנכ"ל קריית הממשלה וביקש לתבוע את החברה המנהלת את הקניון בגין נפילה בשטח ציבורי ורק משנענה בשלילה החליט לתבוע את הנתבעת. עוד טענה הנתבעת בכתב ההגנה שהגישה, כי טופס תאונת העבודה שמילאה עבור התובע, נעשה עקב שקר של התובע ורק לאחר שהדברים נבדקו התברר לה כי התובע כלל לא עבד אצלה באותה עת. הנתבעת ביקשה לקבל את הטופס בחזרה, אולם התובע עשה בו שימוש ותבע בביטוח לאומי ואף אושרה לו נכות שם.
הנתבעת טענה בנוסף, כי ביום האירוע, הייתה שריפה במקום ומכבי האש בפעולות הכיבוי יצרו שלוליות באזור דחסנית האשפה של הקניון וקב"ט הקניון הזהיר את כולם לא להתקרב והתובע למרות זאת נכנס לשטח אליו התבקש לא להיכנס וכך החליק.


חוות דעת שהוגשו


התובע צירף חוות דעת מטעמו, של פרופ' ע. שגיא. על פי חוות הדעת, לתובע נגרם שבר בעצם הסירה וידו גובסה למשך שישה שבועות. פרופ' שגיא, סבר כי לתובע נותרו 10% נכות לצמיתות.
הנתבעת הגישה חוות דעת של ד"ר ולן על פיה לתובע לא נותרה נכות עקב התאונה. ייאמר כי אף המל"ל קבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בגין האירוע. מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר חנן טאובר, קבע לתובע 3% נכות צמיתה, 20% נכות מיום התאונה ועד ליום 12.1.03, עת הוסר הגבס וכן 91 ימי אי כושר כפי שנקבעו לו.


העדויות שנשמעו בפני


בעדותו, טען התובע, כי עבד אצל הנתבעת מרגע פתיחת הקניון ולא קיבל תלושי שכר באופן שוטף, אלא קיבל את שכרו במזומן. לטענתו, לאחר האירוע, שלח אותו מנהל הנתבעת להנהלת החשבונות של הנתבעת שניפקה לו שלושה תלושי שכר אחרונים על מנת שיוכל לצרפם לטופס 250 של המל"ל. על פי עדות התובע, הוא היה לבד במזנון בעת שהתרחש האירוע ונסע לבד לבית החולים.
במהלך עדותו עלה כי על פי דיווחי המל"ל, התובע דווח כמי שעבד ברשות לחינוך הבדואים מינואר ועד דצמבר 2002 וכן בכל שנת 2003. התובע הסביר, כי למעשה לא עבד, אלא שלכאורה היה מביא כל יום מיכל מים לגן ונרשמה על שמו משכורת בעניין זה.
התובע הכחיש את כל הטענה של הנתבעת בעניין השריפה במקום והקב"ט שלכאורה הרחיק אנשים וטען כי כל זה לא היה ולא נברא.
התובע העיד כי היום הוא עובד כנהג אוטובוס והסכים כי הוא משתכר מעל 100,000 ₪ לשנה ושכרו החודשי הנגזר מכך הוא 8,500 ₪.
התובע הסכים בחקירתו, כי אם היו מים במזנון של הנתבעת, הרי שהוא זה שגרם לכך בעת ששטף את הרצפה לצורך סגירת המקום.
העיד בפני מר דני רביב, שניהל את הקניון ואת חברת הניהול שלו. מר רביב העיד כי אינו מכיר אישית את התובע אולם מכיר את המקרה. לפי עדותו, את מר אלי זנה (מנהל הנתבעת) הכיר מהזמן בו התחיל מר זנה בהכנות לפתיחת חנות בקניון. לדבריו, הוא זוכר את המקרה, כי מדובר במקרה ייחודי וקב"ט בשם יריב שמכיר את התובע הוא שסיפר לו כי התובע התעקש להיכנס לאזור דחסנית האשפה על אף ההנחיות לא להתקרב לשם. מר רביב הניח, בתשובה לשאלת ב"כ התובע, כי היה בזמנו דוח בעניין אותה שריפה אולם לא התבקש לצרף אותו ולא צרף אותו ולטענתו, כיום כבר לא ניתן לאתר דוח כזה. כן ציין מר רביב, כי כשנתן למר זנה מכתב ובו פירט את האירועים הללו, (מכתב שצורף לתצהירו של מר זנה), וזאת חמש שנים לאחר האירוע, פתח יומנים ושוחח עם הקב"ט ועל סמך זה הוציא את התצהיר. מר רביב העיד עוד כי הקניון פתוח עד שעה 20:00 לערך וכי עד שעה זו יש עדיין אנשים בקניון.
מר זנה העיד בפני וטען כי התובע עבד אצלו עד נובמבר 2002 ובדצמבר לא עבד אצלו עוד. כשנשאל אם כן, מה עשה התובע בקניון, כשהייתה שריפה באזור הדחסנית, טען כי העובדה כי התובע עבד באותו זמן ברשות חינוך הבדואים, לא עומדת בסתירה להגעתו של התובע לקניון. מר זנה העיד, כי הוא עצמו לא נכח באותו מועד בקניון ועל כן כל התיאור שלו את האירוע, מבוסס על דברים שסיפרו לו.
בעדותו, הסביר מר זנה, כי חתם על טופס הדיווח למל"ל, משום שהיה ביחסים טובים עם התובע ורצה לעזור לו בתביעתו. לטענתו, באותו מועד לא בדק את הדברים ורק מאוחר יותר לאחר שבדק את הדברים, גילה שבאותה עת התובע כלל לא עבד אצלו. מר זנה טען, כי לא ייתכן שהתובע סגר את העסק בשעה 20:00, כי בשעה זו לא הייתה תנועה של קונים בקניון וזה היה גם הטעם לכך שבסופו של יום הוא סגר את העסק שלו.
מר זנה הסכים כי התובע התקשר אליו לדווח לו על האירוע באותו יום או למחרת וטען כי התובע עשה כן, משום שהיו חברים ולא משום שהיה מעסיק שלו באותו זמן. לדבריו, גם הנהלת החשבונות שלו לא בדקה באותה עת את תקופת העסקתו של התובע והם עלו על הטעות רק מאוחר יותר.


השאלות השנויות במחלוקת


כפי שעלה מכתבי הטענות ומסיכומי הצדדים, השאלות השנויות במחלוקת בהליך זה הן:
האם בעת התרחשות האירוע עבד התובע אצל הנתבעת כטענתו, או האם כטענת הנתבעת כעשרה ימים טרם האירוע חדל לעבוד אצלה.
היכן התרחש האירוע ומתי – האם כטענת התובע, בתוך המזנון של הנתבעת או כטענת הנתבעת, במתחם הציבורי בקניון (כששאלה נלווית היא באיזו שעה התרחש האירוע).
האם יש לייחס לתובע אשם תורם להתרחשות האירוע.
מהו הנזק שנגרם לתובע עקב האירוע.


האם התובע היה עובד של הנתבעת


אין מחלוקת על כך שמנהל הנתבעת, מר זנה, חתם על טופס דיווח על תאונת עבודה למל"ל. הטופס מולא ככל הנראה על ידי התובע, אולם מר זנה חתם עליו כמעסיקו. בכתב ההגנה, נטען על ידי הנתבעת כי התובע הטעה את הנתבעת ורק עקב כך היא חתמה על הטופס. אולם, בעדותו בפני, אומנם טען מר זנה כי לא שם לב בדיוק על מה חתם, אולם גם הוסיף כי רצה לסייע לתובע ועל כן חתם (ע' 39 ש' 20,21).
בהקשר זה, יש לציין עוד, כי לא הייתה מחלוקת על כך שהתובע התקשר למר זנה ודיווח לו על האירוע (או באותו יום או למחרת – ע' 40 ש' 23,24). כשנשאל מר זנה בחקירתו, מדוע יתקשר אליו התובע, אם הוא אינו מעסיק שלו, טען מר זנה, כי באותה תקופה היה חבר של התובע (ע' 41 ש' 11,12). גרסה זו אינה מאוד מהימנה בעיני, שכן גם אם היו יחסי ידידות בין התובע לבין מר זנה, לא ברור שהם היו הדוקים עד כדי כך שאחד האנשים הראשונים להם ידווח התובע על פגיעתו יהיה דווקא מר זנה.
מה שהופך גרסה זו לבלתי סבירה ממש, היא שילובה עם החתימה של מר זנה על טופס הדיווח למל"ל. לא ניתן להחזיק בכל הגרסאות של מר זנה ולהאמין לכולן. התובע דיווח לו על האירוע וכשבוע לאחר מכן ביקש חתימתו על הטופס. אם באותה עת התובע לא עבד אצלו, מר זנה ידע זאת היטב באותו שלב ולא יכול היה לחתום על הטופס מתוך טעות כלשהי. על כן, אחד מן השתיים, או שמר זנה חשב שניתן לדווח דיווח שקרי למל"ל, או שהתובע הועסק אצלו. נוכח חתימתו על הטופס למל"ל אני סבורה כי מר זנה ועל כן הנתבעת, מנועים מלטעון כי התובע לא הועסק על ידי הנתבעת במועד התאונה.
נוסיף לכך את סוגיית תלושי השכר. כפי שעלה מן העדות של התובע והיא לא נסתרה, הרי שהנתבעת לא ניפקה לתובע תלושי שכר באופן שוטף ורק כשרצה להגיש תביעה למל"ל ובדי עבד, נופקו לו תלושי שכר בגין שלושת החודשים שקדמו לתאונה. באופן זה של הנפקת תלושי שכר, לא ניתן ללמוד דבר מקיומם או אי קיומם, שכן הם נופקו לפי צורך ולא כדבר שבשגרה. על כן, לא ניתן להסיק מהיעדר תלוש שכר לחודש דצמבר 2002, כי התובע לא עבד אצל הנתבעת בחודש זה, במיוחד לנוכח העבודה כי גם לגרסתו, עבד לכל היותר עד ליום 4.12.02 ולאחר שנפגע היה באי כושר של 91 יום. הנתבעת, שלא הקפידה להנפיק תלושי שכר על חודשי עבודה מלאים, מן הסתם לא עשתה כן לגבי 4 ימי עבודה שלאחריהם התובע לא שב לעבוד אצלה.
העובדה כי התובע דווח כמי שעבד ברשות החינוך לבדואים בשנת 2002 איננה משנה עובדה זו. הדבר אולי משליך על מהימנות התובע, אולם הוא לכאורה הועסק על ידי רשות החינוך לבדואים, גם בחודשים בהם הנתבעת מודה שהועסק אצלה, על כן אין ללמוד מהעסקתו על ידי הרשות לחינוך לבדואים בחודש דצמבר 2002, כי התובע לא יכול היה להיות מועסק על ידי הנתבעת בחודש זה.
מכל האמור לעיל אני קובעת כי בעת התרחשות האירוע, התובע הועסק על ידי הנתבעת. אציין כי לעניין טענת הנתבעת כי לכאורה מדובר בעדות יחידה של בעל דין (סעי 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971, אני סבורה כי עדות התובע בעניין זה נתמכה וקיבלה סיוע מהתנהלות הנתבעת ומחוסר המהימנות של טענות הנתבעת בהקשר זה ועל כן אין לראות בה עדות יחידה של בעל דין.


היכן התרחש האירוע ומתי


התובע טען כי החליק בתוך מתחם המזנון עקב נוזל כלשהו שהיה על הרצפה. הנתבעת טענה כי התובע החליק בשטח הציבורי של הקניון ואף ניסה לתבוע את הנהלת הקניון עקב האירוע ורק משלא עלה הדבר בידו, שינה גרסה וטען כי החליק במתחם המזנון.
בהקשר זה יש לציין בצער, כי כל העדים שהעידו בפני, לקו במהימנותם. התובע, כפי שעלה מסוגיית העסקתו לכאורה על ידי הרשות לחינוך לבדואים. הסוגיה לא התבררה באופן ממצה על מנת שניתן היה לקבוע מי בדיוק ניסה להונות את מי בהקשר זה, אולם ברור הוא כי התובע ידע כי הוא מדווח כמי שמועסק על ידי רשות החינוך לבדואים, בשעה שבפועל לא עשה דבר (ע' 17, ש' 23-26, ע' 18 ש' 1-8).
במאמר מוסגר אוסיף, כי כפי שעלה מן החקירה הנגדית וניתן היה ללמוד גם מקריאה פשוטה של התצהיר עליו חתם התובע, תצהיר זה, כלל מילים ומונחים שהתובע לא הבין ולעיתים התייחס התובע אל עצמו בגוף שלישי במקום בגוף ראשון. גם אם יש להצטער על כך, הרי שהדבר משקף התנהלות לקויה של בא כוחו ולא משליך מיידית על מהימנותו. אולם כאמור לעיל, מהימנותו של התובע נתגלתה כלוקה מטעמים אחרים.
מר זנה, אף הוא הבהיר (גם אם לא במילים אלה ולא מפורשות, אולם כפי שעלה מהתנהלותו ומעדותו), כי כל עוד סבר שהתובע לא יתבע אותו, היה מוכן לסייע לו להונות את המל"ל וטרח להתעמק בעניין זה רק כשהתובע החליט לתובע אותו. לחילופין, אם התובע אכן הועסק על ידו במועד התאונה, הכחשתו המאוחרת אף היא גורעת ממהימנותו ועל כן אף מר זנה לוקה במהימנותו.
אשר למר רביב, הוא טען כי ביום האירוע הייתה שריפה בקניון ובירור שערך עם אחד הקב"טים העלה כי התובע התבקש שלא להגיע לאזור הדחסנית עקב פעילות הכיבוי במקום ולמרות זאת התעקש להיכנס לאזור וכך החליק. בהקשר זה, אציין, כי מר רביב, המנהל את הקניון, וודאי אינו נטול אינטרס אישי בעניין (והניסיון של הנתבעת להציגו כעד אובייקטיבי לא יצלח), שכן אם התובע החליק במתחם הציבורי של הקניון, הקניון עלול להיות חשוף לתביעה. אולם עצם קיום האינטרס, איננו בהכרח מפחית ממהימנותו של מר רביב.
מה שמפחית ממנה הוא חוסר הגיבוי במסמכים לטענותיו, גם לפני שנים. מר רביב, כתב למר זנה, ביום 19.6.07 (דהיינו, ארבע שנים וחצי לאחר האירוע), מכתב בו ציין, כי למיטב זכרונו התובע פנה אל חברת הניהול של הקניון בדרישה לפיצויים עקב נפילה לכאורה בשל רצפה רטובה, אולם הוא בירר את העניין ודחה את הדרישה. לגרסתו, בעדותו בבית המשפט, באותו זמן בדק את יומני האירועים ושוחח עם הקב"ט (ע' 34 ש' 21-23). אינני יכולה לקבל גרסה זו כמהימנה. בעת שנכתב מכתבו של מר רביב, חברת הניהול של הקניון הייתה עדיין חשופה לתביעה של התובע, שכן טרם חלפה תקופת ההתיישנות. לא סביר בעיני, כי אילו אכן הייתה שריפה במקום וכל סיפור הקב"ט היה נכון, לא היה מסמך אחד לרפואה בעניין זה מזמן התרחשות האירוע ולא היה נשמר מסמך כזה לנוכח פניית התובע ולו רק בהנחיית חברת הביטוח של חברת הניהול.
היות שהתובע לכאורה פנה להנהלת הקניון בסמוך לאחר האירוע, התנהלות סבירה של חברה עסקית הייתה לקחת מזכר מהקב"ט בעניין זה ולשמור את דו"ח השריפה לפחות עד תום תקופת ההתיישנות (על כן טענתו של מר רביב, כי לא התבקש לנפק דוח של השריפה ועל כן לא עשה זאת, איננה יכולה לעמוד, באשר לו עצמו היה אינטרס בעניין והוא לא פעל רק כמסייע לנתבעת). בהקשר זה, יש לקחת בחשבון, כי לא נטען ולא נראה סביר, כי אירועי שריפה בקניון הם עניין שבשגרה. מן הסתם מדובר באירוע נדיר אם לא חד פעמי ולא סביר כי לא נכתב לגביו אף מסמך אחד. ככל שהיו מסמכים בעניין זה, מן הסתם היה מר רביב מצרף אותם למכתבו למר זנה, בשנת 2007, שכן התביעה כבר הוגשה באותו מועד ומן הסתם המכתב של מר רביב למר זנה היה בקשר עם התביעה.
בנוסף, יש לציין, כי חוסר מהימנותה של גרסה זו, נובע גם מאי השתלבותה בשאר גרסת הנתבעת. הנתבעת כזכור טענה כי התובע כלל לא עבד אצלה במועד האירוע (טענה שנדחתה על ידי לעיל). אם התובע לא עבד אצלה, מדוע היה כלל באזור הדחסנית של האשפה באותה עת? מר זנה גרס כי התובע נפל באזור הדחסנית עקב השלוליות שהיו במקום בעקבות השריפה וציין כי התובע נהג מדי פעם לפנות אשפה לאזור זה כשהועסק על ידו (ע' 37 ש' 18-20). כשנשאל מר זנה, מה עשה התובע באזור הדחסנית אם לא עבד אצלו כלל באותו זמן, הסביר, כי ייתכן והתובע סתם בא לבקר בקניון (ע' 37 ש' 10-14).
היה על הנתבעת לוותר על חלק מטענותיה כדי להיות עקבית. אם רצתה לטעון כי האירוע התרחש באזור הדחסנית, היה עליה לפחות להודות שהתובע הועסק על ידה ועל כן היה באזור זה. הניסיון לטעון כי התובע להנאתו ביקר באזור פינוי האשפה של הקניון והתעקש על זכותו לעשות כן על אף שהייתה במקום שריפה והקב"ט אסר את הכניסה למקום והכל כשכלל לא עבד שם, איננה מהימנה ואיננה סבירה.
כאן עולה גם שאלה משנית של שעת הסגירה של המזנון. טענה הנתבעת היא כי המזנון היה פתוח רק עד לשעה 18:00, בעוד שהתובע טען כי נפל בשעה 20:00 לערך. לטענת הנתבעת, לאחר שעה זו לא הייתה תנועת קונים בקניון ועל כן לא החזיקה את העסק פתוח (סעיף 6 לתצהיר מר זנה וכן ע' 38 ש' 23-26). מר רביב לעומת זאת העיד כי הקניון היה פתוח עד לשעה 20:00 בערך והעיד כי בין השעות 18:00 ל – 20:00 הייתה תנועת אנשים בקניון (ע' 35 ש' 18-24).
אחזור ואציין כי כל העדים שהעידו בפני לקו במהימנותם, אולם בהקשר לשעת סגירת המזנון, גרסתו של מר רביב תומכת בגרסת התובע, כי החנויות בקניון פעלו עד לשעה 20:00. יתר על כן, גם גרסת הנתבעת כי התובע נפל באזור הדחסנית (הגם שאינני מקבלת אותה), יכולה להתיישב רק עם העובדה כי עבד באותה שעה, שכן אין סיבה אחרת להיות במקום הכי פחות סימפטי בקניון, למעט לצורך סילוק האשפה ומן הסתם מי שמסלק אשפה בשעה 20:00 – עובד בשעה הזו ולא ממתין שעתיים במקום כדי לסלק את האשפה לאחר שסגר את המזנון ב – 18:00. על כן, גם אם אינני קובעת ואין צורך לקבוע באיזו שעה נסגר המזנון של הנתבעת בדרך כלל, אני קובעת כי בשעת האירוע התובע עסק בעבודתו אצל הנתבעת.
מכל האמור לעיל, אני סבורה כי כל הגרסה של השריפה, הקב"ט, השלוליות ליד הדחסנית וחירוף נפשו של התובע, להגיע למקום כנגד הוראות הבטיחות של הקב"ט, איננה יכולה לעמוד ואיננה מהימנה כלל ועיקר ועל כן אני דוחה אותה. משדחיתי גרסה זו, הגרסה היחידה שנותרה היא גרסתו של התובע, כי החליק בשטח המזנון של הנתבעת. שוב, אשר לטענה כי לכאורה מדובר כאן בגרסה יחידה של בעל דין, הרי שהיא מקבלת סיוע מחוסר המהימנות של הגרסה שהציגה הנתבעת מול גרסת התובע.


אשם תורם של התובע


קבלת גרסת התובע בעניינים שנדונו לעיל, מאפשרת קיום לתביעתו כנגד הנתבעת, אולם היא שמכתיבה הטלת אשם תורם לא זניח על התובע עצמו.
לא הייתה מחלוקת על כך שהתובע, משעות אחר הצהרים ועד לסגירת המזנון היה במקום לבדו וכפי שהוא עצמו העיד, עסק בכל הפעילויות הדרושות (ע' 16 ש' 3-9; ע' 24 ש' 14-26 וע' 25 ש' 1). על כן, כפי שהתובע עצמו נאלץ להודות, אם היו על רצפת המזנון מים (או נוזל אחר), הרי שהוא היה היחיד שיכול היה לגרום להימצאותם שם, שכן הוא היה לבד במקום ועשה הכל (ע' 28 ש' 8-26; ע' 29 ש' 1-6). פעולת הדחת כלים ושטיפת רצפה, אינן פעולות מסוכנות במיוחד (אם כי קיימת כמובן סכנת החלקה) ועל כן, לכל היותר יכול התובע לטעון, כי לא קיבל הדרכה ראויה על הדרך הבטוחה לבצע פעולות אלה, או אולי על כך שלא חויב לנעול נעליים שימנעו החלקתו. התובע לא יכול לפטור עצמו לחלוטין מאחריות לתוצאה של הפעילות שלו עצמו שגרמה כנראה להחלקתו.
התובע לא טען בעניין זה כלל והנתבעת טענה לאשם תורם מלא של התובע, אולם היא כמו התובע לא הביאה אסמכתאות כלשהן. הפסיקה בכל הנוגע לייחוס אשם תורם, בדרך כלל מיעטה בחלקו של העובד באחריות לבטיחות במקום העבודה, אולם ככל שמדובר בעבודה יותר שגרתית ופחות מסוכנת מטיבה, מגמה זו פוחתת.
ראה בהקשר זה למשל ע"א 8133/03 יצחק נ. לוטם שיווק בע"מ פד נט(3)66 בע' 76 שם נקבע:

"העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח, והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד והאחראי במקום העבודה מטעמו חייבים להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על-מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבוקרו של יום כשגופו שלם יצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה. לפיכך על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות שעל המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שהעובד מבצע מטיבה ומטבעה..."


עוד ראה ע"א 5435/07 אבו ליל נ. א.ע. מהנדסים בע"מ שם נקבע בסעיף י' לפסק הדין:

"....מסיבות אלה, "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232, השופט בך; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527528). המקרה דנא אינו בא בקהל המקרים, בהם ברורה אשמת העובד הנפגע דווקא;...."


בנסיבות ההליך כאן, כשמצד אחד מדובר במעסיק אשר אמור לדאוג לתנאי עבודה בטיחותיים לעובד ולהדריכו כיאות, אולם מצד שני, מדובר בפעילות אשר איננה חריגה ומיוחדת ולכאורה כל אדם נדרש לעיתים לעשותה גם בביתו, אני סבורה כי האיזון הנכון בין אחריות הנתבעת לאחריות התובע תימצא בייחוס אשם תורם לתובע בשיעור של 50%.


הנזק


המקום היחידי בו פירט התובע את נזקיו הכספיים בגינם הוא תובע פיצוי, הוא תחשיב הנזק שהוגש מטעמו. בתצהיר התובע אין התייחסות לנזק שנגרם לכאורה לתובע ואף בעדותו בבית המשפט או בסיכומים לא התייחס לעניין זה התובע. התובע הסכים בחקירתו כי כיום הוא עובד כנהג בחברת מטרודן ושכרו השנתי עמד על מעל 100,000 ₪ בשנה שעברה ועל כן שכרו החודשי עמד על כ – 8,500 ₪.
התובע לא צירף תלושי שכר כלשהם לתצהירו ולא בשום שלב אחר (למעט שלושה תלושי השכר מן הנתבעת) ועל כן לא הוכיח בשום צורה כי נגרם לו הפסד שכר בעבר. ייאמר, כי המומחה מטעם בית המשפט הכיר בתקופת אי הכושר שנקבעה לתובע של 91 יום, אולם בגין תקופה זו, קיבל התובע פיצוי מן המל"ל. כפי שטענה הנתבעת, נראה כי בתקופה זו אף השתכר התובע סכומי כסף, גם אם לא מהנתבעת, על כן אני קובעת כי התובע לא הוכיח כי נגרם לו הפסד השתכרות כלשהו בעבר.
בהקשר זה אציין, כי אינני מקבלת טענת הנתבעת כי היה על התובע להפנות המל"ל לכך שהוא השתכר סכום נוסף מרשות החינוך לבדואים וכך היה מקבל סכום כסף נוסף כדמי פגיעה מן המל"ל. לא ניתן לטעון בכפיפה אחת, כי התובע ניסה להונות כשדיווח על עבודה שלמעשה לא עשה ובאותה נשימה לדרוש ממנו להוסיף על הונאה זו ולדרוש מן המל"ל פיצוי על עבודה שלא ביצע כלל. כאמור, סוגיית העבודה ברשות החינוך לבדואים לא התבררה כיאות במסגרת הליך זה ועל כן נלקחה בחשבון רק לעניין מהימנותו של התובע. לא ניתן לגזור ממנה פיצוי שהיה אמור התובע לקבל מן המל"ל ולדרוש קיזוזו מן הפיצוי שהתובע דורש כעת מן הנתבעת.
הנכות הצמיתה שקבע המומחה מטעם בית המשפט עומדת על 3%. נכות קלה מסוג זה, איננה תפקודית, ומכל מקום, כפי שעולה ממצב השתכרותו של התובע כיום, הוא לא ניזוק בכושר השתכרותו. בשל החשש הקל כי בעתיד תהיה השפעה כלשהי לנזק שנגרם לתובע על כושר השתכרותו, אני סבורה כי יש לקבוע בגין ראש נזק זה, פיצוי גלובלי בסכום של 10,000 ₪.
התובע לא הוכיח כי נגרמו לו נזקי עבר כלשהם, הוצאות שהוציא או תשלום בגין עזרת הזולת. בתחשיב הנזק שלו דרש התובע פיצוי גלובלי בגין נזקים אלה ולא צירף כל קבלה לאישוש טענה כלשהי לנזק שנגרם לו בפועל. גם כדי לדרוש פיצוי גלובלי, יש לטעון להוצאות שהוצאו. התובע בתצהירו, לא טען כי הוציא הוצאות או כי נעזר במישהו בתקופת אי הכושר שלו, אפילו אם היה זה בן משפחה. בנסיבות אלה, אינני מוצאת לנכון לפסוק לתובע כל פיצוי בגין רכיבי נזק אלה, אפילו לא גלובלי.
אשר לכאב וסבל, התובע בתחשיב הנזק שלו תבע כפל פלת"ד - כ – 10,000 ₪. בנסיבות העניין, אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 10,000 ₪ בגין כאב וסבל.


סוף דבר


העולה מן האמור הוא כי הפיצוי לתובע יעמוד על 20,000 ₪. אולם לאחר שקבעתי כי לתובע אשם תורם בשיעור של 50%, על הנתבעת לפצותו בסכום של 10,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. התובע נשא בחלקו בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט בסכום של 2,610 ₪, אשר בשיערוך להיום שווה 2,800 ₪. התובע שילם אגרת פתיחת הליך בסכום של 587 ₪ אשר בשיערוך להיום עומדת על 890 ₪. התובע אומנם שילם למומחה מטעמו, אולם לא פירט בשום מקום מהו הסכום ששילם בגין חוות דעת זאת ולא צירף קבלה בגין ביצוע התשלום. בנסיבות אלה, אוסיף לסכומים הנקובים לעיל, סכום גלובלי בגין שכר טרחת עו"ד והוצאות נוספות שנגרמו לתובע בסכום של 2,500 ₪. סך הכל על הנתבעת לשלם לתובע סכום של 16,200 ₪ וזאת בתוך 30 יום מן המועד בו תקבל פסק הדין שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הגדרת נזק גוף

  2. נזקי גוף - ליקוי קוכליארי

  3. נזקי גוף על רקע ריב חמולות

  4. התיישנות תביעות נזקי גוף - נזיקין

  5. חישוב בסיס השכר בתביעה לנזקי גוף

  6. נזקי גוף שנגרמו לקטין בבאר יעקב

  7. תביעה בגין נזקי גוף כנגד עיריית קרית מלאכי

  8. ערעור על תביעת נזקי גוף בתאונת עבודה

  9. פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו ביציאה מרכב

  10. דחיית תביעה בגין נזקי גוף בתאונת דרכים

  11. נזקי גוף עקב נפילה בהליכה על מדרכה משובשת

  12. פיצויים בגין נזקי גוף עקב נפילה על רצפת המרכול

  13. תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף בתאונת דרכים

  14. תביעה שהוגשה בגין נזקי גוף שנגרמו עקב תאונת דרכים

  15. תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו בשתי תאונות עבודה במפעל

  16. הכרה בתאונת דרכים בביטוח רכוש - אי הכרה בנזקי גוף

  17. חתימה על ויתור על תביעות כנגד המעביד בגין נזקי גוף

  18. תביעה לפי פקודת הנזיקין בגין נזקי גוף בתאונת דרכים

  19. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בשל החלקה על רצפת המרכול

  20. רשלנות של עורך דין בתביעת נזקי גוף שנמחקה מחוסר מעש ?

  21. פיצוי בגין נזק גוף שארע לתובע עת עבד עבור הנתבעת באתר בנייה

  22. תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. התובעת קטינה נפגעה בתאונת דרכים

  23. תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מפגיעה בתאונת עבודה

  24. תביעת בגין נזקי גוף שנגרמו בעת שהתובע החליק ונפגע בכף ידו הימנית

  25. תביעה בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975

  26. פיצוי התובע בגין נזקי גוף המוגשת עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

  27. נזקי גוף בתאונת עבודה בעת סידור ארגזי משקה במדף נמוך - התרומם ונחבל בגב

  28. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון