בתביעה כספית, בגדרה עותר התובע לחייב את הנתבעים לפרוע לו יתרת אשראי שהעניק להם, במסגרת חשבון עו"ש. ביום 3.1.08 ניתן פסק דין כנגד הנתבעים 1 ו - 2 ונותר לדון בעניינו של הנתבע 3 בלבד (ולהלן: הנתבע). ואלה טענות התובע: ביום 11.2.04 פתח התובע (ולהלן: הבנק) לנתבעת 1, חב' מוניות והסעות קניון יוקנעם בע"מ (ולהלן: החברה), חשבון עו"ש שמספרו 418957 (להלן: החשבון). לשם כך חתמה החברה על בקשה לפתיחת חשבון ותנאים כלליים לניהול חשבון. עותק המסמכים צורף לתצהיר הבנק וסומן א'. מאז פתיחת חשבון העו"ש, נתן הבנק אשראי לחברה מעת לעת בצורה של משיכות יתר. ביום 20.12.05 עמדה יתרת החוב בחשבון העו"ש על סך של 45,172 ₪. לפי תנאי החשבון, רשאי הבנק בכל עת לדרוש את סילוק יתרת החוב ועל החברה לשלם עם דרישה ראשונה. להבטחת תשלום הסכומים המגיעים לבנק מאת החברה, חתמו מר פריד אברהם (הנתבע 2) והנתבע על כתב ערבות מתמדת, בלתי מוגבלת בסכום, במסגרתו התחייבו לשלם לבנק לפי דרישה את כל סכומי הכסף המגיעים לבנק בגין חשבון עו"ש והלוואות בצירוף ריבית, הפרשי הצמדה, עמלות, חיובים בנקאיים והוצאה מסוג כלשהו, אשר לא יסולקו על ידי החברה. העתק מכתב הערבות צורף לתביעה וכן לתצהיר הבנק, וסומן נספח ג'. בשל אי פירעון יתרת החוב בעו"ש על ידי החברה, דרש הבנק מהערבים את סילוקה. בחודש יוני 2005, סיכמה החברה, באמצעות מר פריד אברהם והנתבע, כי מסגרת האשראי תוגדל באופן זמני לסך של 44,500 ₪ ומכל הפקדה כספית לחשבון תינתן להם אפשרות למשוך את חלקה, והשאר ישמש כפירעון לצורך הפחתת המסגרת. למרות התחייבות זו, לא הועברו כספים לחשבון ולא הופחתה יתרת החוב. בנסיבות העניין, הבנק שלח לנתבעים ביום 15.12.05 הודעה על כוונה לבטל את מסגרת האשראי וביום 20.12.05 בוטלה המסגרת. הבנק עתר לחייב את החברה, את מר פריד אברהם וכן את הנתבע בכל יתרת החוב בחשבון העו"ש, בצירוף ריבית בשיעור הנהוג בבנק. טענות הנתבע: הנתבע לא הכחיש בכתב הגנתו את פתיחת החשבון במועד כפי שצוין בתביעה, אולם טען כי לא משך כספים ולא ביקש אשראי, ואף לא הסכים למשיכת יתר בחשבון. הנתבע עתר לעיין במסמך המקורי של פתיחת החשבון, שכן לדבריו, בהעתק שצורף לתביעה חסרות חתימותיו מעמודים 1 - 29. לדבריו, לא הייתה אמורה להיות יתרת חוב כלשהי בחשבון, קל וחומר ריבית בגינה. כן הכחיש שהיה ערב לחוב או ליתרת חוב אליו נקלע החשבון עקב פעילות יתר הנתבעים ו/או באשמת התובע, שנתן כספים בניגוד למה שסוכם בחשבון. לדבריו, אפילו ייקבע כי מדובר בערבות לחוב שבתביעה, הרי שהערבות בטלה ומבוטלת בנסיבות בהן הוצאה, ומחמת אי מסירת העובדות הרלוונטיות לאשורן בקשר לחוב בחשבון. הנתבע הוסיף וטען, כי הבנק אינו רשאי לדרוש ממנו לשלם כספים שלא ידוע מתי ועל ידי מי נמשכו, מבלי לקבל את הסכמתו ובניגוד לכל דין, ומבלי שהבנק מסר לו את כל המידע בקשר לפעילות הכספית בחשבון ומתוך ניסיון ל"סבכו" בחוב הנטען, מבלי שערב לו כלל. עוד טען הנתבע, כי החוב טעון הוכחה בראיות. הנתבע הוסיף וטען כי באותו מועד היה לו חשבון אחר בסניף, והתובע מנסה לייחס לו חובות אחרים מאותו חשבון ומשתמש בערבות שנלקחה ממנו עבור החשבון האחר. הבנק התבקש לתת לנתבע כל פרט ונתון בקשר לכך. עוד הכחיש הנתבע את זכאותו של הבנק לסעדים הנתבעים בס' 10 לתביעה, משלא שולמה אגרה בגינם, ועתר לקבל את כל דפי החשבון ו/או ההוראות ו/או הפעולות ו/או המסמכים, הבקשות, ההסכמים, או כל טופס אחר שנערך בקשר לחשבון ולכספים שהופקדו בו, הועברו ממנו או אליו, וכן הלוואות וחיובים בחשבון. דיון והכרעה : טרם שאדרש לטענות הצדדים, אני רואה לנכון לפרוס בקצרה את השתלשלות העניינים בתיק. אף שלעניין זה אין קשר ישיר לתוצאת ההליך, הרי שיש בו כדי להשליך על השאלות מסביב לעצם ניהולו, לאופן ניהולו וכן לעניין ההוצאות. כאמור, עסקינן בתביעה כספית בגין יתרת חוב בעו"ש. התביעה הוגשה לבית המשפט בשנת 2006 בדרך של סדר דין מקוצר, ולנתבעים ניתנה רשות להתגונן ביום 16.10.06. בהמשך נקבע התיק בפני כב' השופט יונתן אברהם, אשר שמע את הראיות ביום 3.1.2008. במעמד הדיון באותו מועד ולאחר חקירות הצדדים (הגב' רונית אריאל מטעם הבנק ומר פריד אברהם), הגיעו אלה להסכמה כי יינתן פסק דין על יסוד התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשתה, וביהמ"ש יפסוק לעניין ההוצאות. ביהמ"ש אישר את הסכמת הצדדים, פסק על יסוד התביעה וחייב את הנתבעים גם בהוצאות ושכ"ט. ביום 4.11.08 הגיש הנתבע 3, הוא הנתבע שלפניי, בקשה דחופה לביטול פסק הדין. לדבריו, עו"ד אבו - יונס שהופיע בשם הנתבעים לא ייצג אותו בעניין זה, ופסק הדין שניתן נגדו, לכאורה בהסכמה, ניתן ללא ידיעתו וללא הסכמתו. לאחר ששמע את הבקשה ואת טיעוני הצדדים בהקשר זה, קיבל כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) השופט בן חמו בהחלטתו מיום 22.3.09 את טענת הנתבע ופסק הדין שניתן כנגדו, בוטל. פסק הדין שניתן כנגד הנתבעים 1 ו-2, נותר על כנו. כתב הגנה הוגש על ידי הנתבע ביום 9.6.10. כן הוגשה מטעמו הודעה לצד ג' כנגד מר נתן אביגל. ביום 14.9.11 התקיימה ישיבת ק"מ, במהלכה ציין ב"כ הנתבע, בין היתר, כי ביקש לעיין בכתב הערבות המקורי שבידי הבנק וכי הדבר הוסכם על ידי חברו ויוסדר בין הצדדים. ב"כ הבנק ציין כי הוגשו כבר תצהירים על ידי הבנק. בהחלטה מאותו מועד ניתן צו לגילוי ועיון במסמכים, נקבע כי כל בקשה בעניינם של הליכים מקדמיים יש להגיש בתוך 30 יום וכן נקבע כי בהעדר החלטה אחרת בעניינם של אלה, ייקצבו מועדים להגשת תצהירים. בהמשך הדברים הוגשה בקשה לדחיית הודעת צד ג' על הסף, ובמקביל בקשה למתן פסק דין כנגדו. בהחלטתי מיום 25.11.12 קיבלתי את בקשת צד ג' לדחיית ההודעה על הסף. במסגרת החלטה זו אף הוריתי לנתבע להגיש תצהירי עדות ראשית עד ליום 16.12.12 וקבעתי את התיק לשמיעת ראיות בסמוך לאחר מכן. ביום 11.12.12 הגיש הנתבע בקשה לדחות את מועד הגשת התצהירים, שכן הליכים מקדמיים טרם הסתיימו ולא התנהל ק"מ. לאחר קבלת עמדת הבנק ניתנה החלטתי מיום 19.12.12, כי הצדדים ישלימו הליכים מקדמיים בתוך 30 יום מאותו מועד, וכי הנתבע יגיש תצהירי עדות ראשית עד ליום 19.2.13. שמיעת הראיות נקבעה ליום 11.3.13. לאחר מכן נדחה מועד השמיעה פעם נוספת, לבקשת ב"כ הבנק, ושמיעת הראיות נקבעה ליום 9.7.13. חרף החלטותיי מיום 25.11.12 ומיום 11.12.12 ורצונו ועמידתו של הנתבע על ניהול ההליך, לא הגיש הנתבע תצהירי עדות ראשית. ביום 5.7.13 הגיש ב"כ הבנק בקשה למתן פסק דין בהעדר תצהירים. ב"כ הנתבע השיב כי טרם הוגשו תצהירים שכן הוא לא קיבל את תצהירי הבנק וביקש לדחות את הדיון. בקשה זו נדחתה על ידי ביום 8.7.13 והנימוקים שם, תוך שלנתבע אושרה, לפנים משורת הדין, ארכה להגשת תצהירים עד לבוקר הדיון. בראשית הדיון ביום 9.7.13, ביקש הנתבע שלא לאפשר לתובע להגיש מסמכים אשר עותק המקור שלהם לא הוצג. טרם שאדרש לטענה זו אציין, כי למעשה מצב העניינים כעת הינו כי אין לפניי תצהיר מטעם הנתבע. הנתבע עצמו אף לא טרח להתייצב לדיון. בנסיבות העניין, כל הכחשה מכתב ההגנה כפי שפורטה על ידי לעיל, לא נתמכה בעדות ועל כן לא ניתן לקבלה. תצהיר מטעם הבנק על נספחיו הוגש זה מכבר (שכן כאמור, ההליך כבר נוהל בעבר והמצהירה מטעם הבנק אף נחקרה על הדברים). סגנית מנהלת סניף הבנק ביוקנעם התייצבה פעם נוספת לחקירה ונשאלה אך האם יש בידיה עותק מקור של המסמכים שצורפו לתביעה. מסמכים אלה לא היו בידיה במעמד הדיון. בנסיבות העניין, הטענה היחידה שיש להידרש אליה הינה האם המשמעות של אי הגשת המסמך המקורי הינה למעשה כי התביעה לא הוכחה. לחילופין, האם די בהגשת עותק המסמך כדי להוכיח את התביעה. אקדים אחרית לראשית ואציין כי לא מצאתי בטענה זו, בעיקר נוכח השתלשלות העניינים בתיק זה, יותר מאשר ניסיון לדחיית הקץ. אכן, במסגרת ישיבת ק"מ מיום 14.9.11 ציין ב"כ הנתבע כי הוא רוצה לעיין במסמכי המקור של שטר הערבות, אולם על בקשה זו לא חזר לאחר מכן ולא הגיש תצהיר מטעמו לטעון כי המסמכים אינם אותנטיים או כי נפלה בהם תקלה כלשהי. בסיכומיו ציין ב"כ הנתבע, כי לו היו מוצגים המסמכים המקוריים שאז ניתן היה לשקול הגשת חוות דעת. מקומה של טענה זו הינו בהליכים המקדמיים, שכן המועד להגשת חוות דעת הינו עם התצהיר (תקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984). משלא נדרשו המסמכים בהליכים המקדמיים וממילא לא הוגש תצהיר כלל, יש לראות את הנתבע כמי שויתר על הטענה. יתרה מכך, משלא הוגש תצהיר, אזי אין לפניי טענה של ממש כי המסמכים אינם חתומים על ידי הנתבע. במאמר מוסגר יוער כי אף בכתב ההגנה לא נטענה טענה כזו. עדת הבנק לא נשאלה כל שאלה בנוגע לאותנטיות של המסמכים ואף לא בדבר אופן העתקתם. ברור הדבר, כי לו היה ממש בטענה היא הייתה מושמעת במסגרת ההליכים המקדמיים והבנק היה נדרש להמציא מסמכים אשר ממילא לא היה כל קושי בהצגתם. אכן, הצגת המקור עדיפה, וזאת בהתאם לכלל הראיה הטובה ביותר. בעניין שלפניי אין טענה כי עותק המקור אינו קיים אלא אך כי לא הוצג. ואולם, אי הצגת המסמך מקורה, כאמור לעיל, במחדליו של הנתבע ולו דרש את המסמך הרי שלא הייתה כל מניעה מהצגתו. ולעיצומו של עניין - המגמה בפסיקה הינה מעבר מכל של קבילות של ראיות להערכת משקלן. וכך נאמרו הדברים בע"א 8423/06 ראובן שדה נ' אליעזר לוינזון (פורסם במאגרים המשפטיים): "אין בידי לקבל את טענות המערער לעניין "כלל הראיה הטובה ביותר". כלל זה מורה כי שומה על בעל-דין להציג לפני בית המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה שאותה מבקש הוא להוכיח. החלת כלל זה לעניין הוכחת מסמכים, כבמקרה דנן, מורה כי תוכנו של מסמך בכתב אינו ניתן להוכחה אלא על-ידי הצגת המסמך בפני בית המשפט (ראו: פרשת אונגר). יחד עם זאת, פסיקת בית משפט זה קבעה חריגים לכלל (ראו למשל:ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מ"ב (1) 188 (1988); ע"א 989/03 חטר-ישי, משרד עורכי-דין נ' חיננזון, פ"ד נט (4) 796 (2005)). בין היתר, נקבע כי ניתן להוכיח את תוכנו של מסמך באמצעות ראיות משניות, מקום בו הבאת המסמך בלתי אפשרית או כרוכה באי נוחות רבה (ראו: ע"א 1046/90 ברוכיאן נ' כלי, פ"ד מה (5) 345 (1991)). עוד נקבע כי גישה זו המגמישה את "כלל הראיה הטובה ביותר", עולה בקנה אחד עם הנטייה ההולכת וגוברת בפסיקת בית המשפט במסגרת דיני הראיות לעבור מכלל של קבילות לכלל של מהימנות ומשקל (ראו: פרשת אונגר; ע"א 3038/05 זידאן נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון ( 9.8.06))." במקרה שלפנינו, לא הוקם כל ספק בדבר האותנטיות של העותק שהוצג. ודרישת הצגתו, גם אם נזכרה בכתב ההגנה, לאחר מכן נזנחה, ולא נתבקשה הבאתו לצורך עריכת חוות דעת. בדרישה זו אין ממש גם עתה, ויש לדחותה. על יסוד כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 45,172 ₪ בצירוף ריבית בשיעור חריג הנהוג אצל התובע החל מיום 1.10.05 ועד למועד התשלום בפועל. שיעור הריבית, המועד ואופן צבירתה, השתנו בהתאם לשינויים הנהוגים אצל התובעת מעת לעת. כן אני מחייבת את הנתבע בהוצאות המשפט של התובע ובשכ"ט בא כוחו בסך של 9,000 ₪. ב"כ התובע, רשאי להגיש פסיקתה לחתימה. אשראיחשבון בנק