1. לפני תובענה כספית בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע לטענתו, בגין טיפול רשלני ובלתי מקצועי שקיבל בפיו על ידי הנתבעים 1 ו- 2. 2. הנתבעת מס' 1 הינה מרפאת שיניים בבעלותו ובניהולו של הנתבע מס' 2 (להלן: "המרפאה" ו- "הנתבע" בהתאמה ). צד ג' הינה רופאת שיניים אשר עבדה בתקופת הרלוונטית לתובענה במרפאה. טענות הצדדים בקצירת האומר 3. לטענת התובע, יליד שנת 1968, הוא קיבל בזמנים הרלוונטיים לתביעה טיפול אצל הנתבעים 1 ו- 2. לדבריו, בשנת 1995 הוא פנה למרפאה, בוצע אבחון ראשוני, רשלני ושטחי על ידי עובדי המרפאה, לרבות הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע"). 4. לטענת התובע בהסתמך על צילומי סטטוס אותם ביצע בעבר במרפאת מכבי, המליץ לו הנתבע לעבור בדחיפות טיפול שיניים משקף ומקיף, הכולל כתרים וגשרים בלסת עליונה ותחתונה וכן סתימות וטיפולי שורש בלסת תחתונה ועליונה מימין על מנת למנוע התפוררות וטיפולי שיניים נוספים בעתיד (להלן: "סדרת הטיפולים"). לדבריו, הוא החל בביצוע סדרת הטיפולים, הטיפולים, הסתימות וטיפולי השורש בוצעו על ידי רופאי המרפאה, לרבות הנתבע, אשר נמצא בין היתר מדידות כבסיס לבניית הכתרים ואף הדביק מס' כתרים בפי התובע. לטענת התובע הוא איפשר לנתבע לבצע בו טיפולי שיניים מאחר וסבר כי הוא רופא שיניים. 5. לטענת התובע, סדרת הטיפולים נמשכה כשנה וחצי, במהלכה סבל מכאבים הולכים וגוברים בשיניים המטופלות, מנפיחות בחניכיים וחדירת שאריות מזון דרך המרווח אשר היה קיים בין הכתרים. מס' שבועות לאחר שנסתיימה סדרת הטיפולים, החלו הכתרים ליפול. הוא התלונן בפני עובדי המרפאה והנתבע, אך כל פניותיו נענה כי הטיפול בשיניו תקין. 6. לדברי התובע, בשנת 1999 פנה למרפאה פרטית, בוצע צילום שיניים בו נמצא כי טיפולי השורש בוצעו באופן לקוי וגרמו להתפתחות תהליכים דלקתיים סביב שורשי השיניים וכי הכתרים בוצעו בצורה רשלנית ולא מותאמת למידת שיניו. הליקוי בטיפול גרם לעששת עמוקה, חוסר התאמה במידת המבנים, נפילת הכתרים וריקבון והומלץ לו לעבור ניתוח בחניכיים ולהחליף את כל הכתרים בפיו. 7. התובע מייחס לנתבעים 1 ו- 2 רשלנות במעשה ובמחדל, הפרת זכויותיו על פי חוק זכויות החולה, הכל כמפורט בסעיף 10 לכתב התביעה. לשיטתו, המרפאה אחראית באחריות שילוחית למעשי הנתבע ועובדיה - שלוחיה. 8. הנתבעים בכתב הגנתם טענו, בין היתר, כי דין התביעה להדחות בהיעדר עילה וזאת נוכח תיק תביעות קטנות 8601/01 שהוגש על ידי התובע, כאשר במסגרת הדיון שם, ציין התובע, כי צד ג' היתה זו שטיפלה בו במסגרת המרפאה שבבעלות הנתבע. 9. עוד נטען בכתב ההגנה, כי הנתבע אינו רופא שיניים, אלא טכנאי שיניים בלבד שמעולם לא ביצע טיפולים דנטליים לתובע. לטענת הנתבעים, הטיפולים הדנטליים שקיבל התובע במרפאה בחולון בוצעו על ידי צד ג' ומלבדה לא עסק במרפאה זו רופא שיניים אחר. תכנית הטיפולים נערכה בלעדית על ידי צד ג' והיא שהכינה את תכנית הטיפול הדנטלית. הנתבעים, ובמיוחד הנתבע 2, טוענים כי לא התרשלו בטיפול בתובע, ולא קיימת יריבות משפטית בין התובע לנתבעים. 10. הנתבעים מצידם הגישו הודעת צד ג' בגדרה טענו כי צד ג' - רופאת השיניים, היא זו שעבדה במרפאה בחולון והיא אשר ביצעה את טיפולי השיניים בתובע. 11. צד ג' בכתב הגנתה טענה, בין היתר, כי יש לדחות את ההודעה כנגדה, מאחר ואין יריבות בינה ובין שולחי ההודעה לפי שההודעה אינה מגלה עילה כנגדה, מאחר והיא לא ביצעה את הטיפולים להם טוען התובע בתביעתו. 12. צד ג' טוענת, כי לטענת התובע הוא פנה מס' פעמים לנתבע לפני הגשת התביעה בענין הטיפול הרפואי הכושל, אך הנתבעים לא טרחו ליידע אותה בענין זה. ההודעה כנגדה הוגשה בשיהוי רב באופן שגרם לה לנזק ראייתי. 13. צד ג' טוענת, כי לא ביצעה את הטפולים הנטענים לתובע, כי עבדה במרפאת הנתבעים בחולון ובתל אביב ותמוה מדוע הנתבעים בחרו שלא להגיש הודעת צד ג' כנגד רופא נוסף שעבד במרפאה - ד"ר פבל, אשר, ככל הנראה, הוא זה אשר ביצע את הטיפולים בתובע. לשיטת צד ג', היא רופאה מקצועית ומיומנת ולא ניתן לייחס לה רשלנות כלשהי. חוות דעת מומחים 14. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר שלמה ברק מיום 30.9.05. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתה של ד"ר רודיקה גרינברג. מטעם צד ג' הוגשה חוות דעתו של פרופ' דוד אסיף מיום 12.7.09. 15. כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום רפואת הפה והלסת מונה פרופ' אריאל בן עמר ( להלן : "המומחה " ) , אשר הגיש חוות דעתו מיום 6.7.10 והשיב תשובות הבהרה מיום 20.7.10, 23.8.10 ו- 1.9.10. 16. בתמצית יצויין, כי המומחה בסיכום חוות דעתו מציין, בין היתר , כי התובע טופל בשנים 1996-1997 במרפאה על ידי רופאים שונים - רופא ורופאה שאינו זוכר את שמם. צד ג' מכחישה כי טיפלה בו. הנתבעים האחרים חולקים על טענתה. כל הטיפולים שעבר התובע כשלו, הכתרים נפלו, שיניים 26 ו- 27 נעקרו עקב הרס עששתי ב- 18.1.0 במרפאה בדימונה. בשן 25 הכתר השתחרר ואבד, בשיניים 38, 38 הופיעו נגעים סב-חודיים (אזורי זיהום המעידים על כשלון בביצוע טפולי השורש), הגשר השתחרר פעמים רבות, עקב הזיהום בשן 38 והרס העצם סביב השורשים, נעקרה השן ב- 11.2.08 במרפאה בדימונה, בשן 14 בוצע חידוש טפול שורש ב- 14.2.06 במרפאה בדמונה ולאחר מכן מבנה וכתר חרסינה ובאותה מרפאה אף בוצע חידוש מבנה לשן 25 + כתר זמני. 17. המומחה מבהיר כי לאחר כשלון הטיפולים התייאש המטופל מהמשך טיפול במרפאה והמשיך בטיפול רק לאחר מס' שנים במרפאה בדימונה. אין ספק כי ההזנחה בהמשך הטפול או חידוש הטיפול עזרה להתדרדרות המצב, אך הגורם העיקרי לאיבוד חלק מהשיניים היה הטיפול הכושל במרפאה. מאחר ולא בוצע ניהול רשומות רפואיות (רשומה כתובה ומפורטת כנדרש ושמירת צילומי רנטגן), לפחות במקרה של התובע לא ניתן לדעת מי ביצע את הטיפולים, מה בדיוק בוצע, ואלו שיניים טופלו. לדעת המומחה, בהיעדר רשומות רפואיות כחוק, לא ניתן לאשר כי התובע טופל על ידי צד ג' במרפאה והאחריות נופלת לדעתו על הנתבעים. 18. בעמ' 9-8 לחוות דעתו, מציין המומחה את הטיפול השיקומי הנדרש ואת עלותו במרפאה ציבורית לרבות שלושה טפולים חוזרים להחלפת שתלים . כן מעריך המומחה, כי את נכותו של התובע בגין אבדן 4 שיניים בשיעור של 1%. 19. המומחה מטעם ביהמ"ש נחקר בישיבה מיום 11.4.13 ועדותו פרושה על פני עמודים 28-16 לפרוטוקול. בהתאם להסכמת הצדדים, לה ניתן תוקף של החלטה ביום 4.3.13, לא נחקרו המומחים מטעם הצדדים על חוות דעתם. עדות המומחה מטעם בית המשפט 20. המומחה ציין, כי החומר שעמד בפניו היה תצהיר הנתבע 2, "לא היה לי שום תיק רפואי וכתבו לי שאין תיק רפואי. כל חווה"ד לפני כתבו שאין תיק רפואי מלבד אחד שהתעלם" (עמ' 17 ש' 1-2). המומחה הבהיר כי, לפי תצהיר הנתבע, טופלו במרפאה 5 שיניים. לדברי המומחה הרישום מיום 1.11.00 במוצג ג'1 קשור למה שטופל כנטען במרפאה ומתייחס לשיניים 15 ו- 25. המומחה ציין כי לדעתו לא בוצע טיפול שורש במרפאה בשן 15, אלא במרפאת "מכבי" (עמ' 19 ש' 1-2), לדבריו "כתוב כי עשו טיפול שורש בשן 15, הוא לקח מהם צילומים של שיניים 25, 26, 27 שכנראה קשורים לטיפול ברפי דנט. שן 25 בטוח" (עמ' 18 ש' 17-18). 21. המומחה אישר כי התובע טען שבמרפאה טופלו 8 שיניים וכי הצדדים האחרים "אתם לא סתרתם ולא הבאתם בפני חומר אחר. נכון" (עמ' 22 ש' 20-24). 22. המומחה הופנה למוצג ג'3, כרטיס טיפולים במכבי דנט, בדיקה מיום 15.1.96 ואישר כי מדובר בייעוץ בקשר לשיקום שן 27 ואישר כי קיימת הפניה לחידוש טיפול שורש ביחס לשיניים 27, 26 ולטיפול שורש בשיניים 38 ו- 35. המומחה אישר כי ככל שהופנה התובע למומחה חניכיים בקשר לשיקום שן 27, מצבה היה בעייתי. הוא נשאל האם בוצעו טיפולים לפני הטיפול במרפאה בשיניים 26 ו- 27, והוא השיב "כן אבל הם לא היו טובים כי עובדה שהם הופנו לחידוש" (עמ' 19 ש' 3-15). המומחה נשאל האם ניתן להניח ששיניים 26 ו- 27 היו פגומות עוד לפני תהליך הטיפול במרפאה, ובמרפאה כלל הן לא טופלו. תשובתו: "לפי דבריו של המתלונן הוא טופל בצד שמאל עליון בשלוש שיניים אבל אני מניח שהן היו פגומות טרום הטיפול ברפי דנט" (עמ' 20 ש' 14-17). 23. המומחה הופנה לכרטיס טיפולים במכבי דנט מיום 10.3.93 בו נרשמו כאבים ממושכים באזור 37-38 וביום 9.3.93 נעשה טיפול בשן 38 והוא ציין כי "התחלת טיפול שורש וסתימה זמנית. לא גמרו את הטיפול". הוא נשאל האם למרפאה הגיע התובע ללא שן 37 והשיב "מסכים. ברגע שהוא עשה גשר 35-38 לא היו שיניים 36 ו- 37. איני יכול לדעת מתי הן נעקרו" (עמ' 31 ש' 22-31). 24. המומחה נשאל האם יכול להיות מצב שבוצע טיפול שורש תקין ובכל זאת לאחר כמה שנים יש צורך לבצע חידוש טיפול שורש מסיבות אחרות, כמו למשל הזנחת השיניים, תשובתו: "יכול להיות מעששת שיכולה לנבוע מהזנחה או מכתרים לא תקינים ואז יכול להיות דליפה של חיידקים בין השן לטיפול שורש וצריך לחדש... אם טיפול השורש תקין וגם השיקום תקין, לא צריכה להיות בעיה. אין צורך לחדש טיפול שורש לאורך שנים, השאלה מה זה לאורך שנים..." (עמ' 20 ש' 1-10). 25. המומחה אישר כי ממוצע הזמן להחלפת כתר או גשר הינו 10 שנים לערך (עמ' 22 ש' 25-30). לדבריו, מבנים בדרך כלל לא מחליפים אלא כתרים בלבד. המומחה ציין, כי בתכנית הטיפול שנתן לתובע מדובר על מה שהוא זקוק היום ולהחלפות שהוא יהיה זקוק בעתיד, "אמרתי את זה בעקבות הכשל הטיפולי בעקבות מה שעשו לו והוא צריך לשקם את זה... הוא איבד את היכולת להחליף מאחר והשן האחורית שעליה הוא הסתמך בבניית הגשר כשלה והיה צורך בעקירת השן, דבר שאינו מאפשר שיקום קבוע או חדש ללא שתלים. כל זאת מדובר על שן 36-37" (עמ' 23 ש' 1-9). 26. בהמשך עדותו ציין המומחה, כי "בדרך כלל צריך להחליף את הכתרים, הם נשברים או שיש בהם עששת, מבנים בדרך כלל לא מחליפים... אם השיניים היו מחזיקות מעמד והיו תקינות והיו בונים אותן נכון, כל 10 שנים הוא היה מחליף גשר או כתרים. הוא איבד את כל השיניים כמעט" (עמ' 23 ש' 18-24). עוד ציין המומחה, כי התובע "לא יכול לחזור למצב קודם שהיה קודם כי הכל נכשל. אין אפשרות לעשות משהו קבוע ללא שתלים. אם הטיפולי שורש נעשו בצורה טוב, המבנים נעשו בצורה טובה והכתרים נשברו אז צריך להחליפם" (עמ' 24 ש' 1-3). 27. המומחה נשאל אם השיניים היו נעקרות בשנת 1999 היה ניתן לוותר על טיפול הרמת סינוס, תשובתו "לא, ברגע שהיו צריכים לעקור את השיניים האלה, אם היו עוקרים אותן מוקדם ומחליטים לא לנסות לטפל הסיכוי שהיתה נשארת יותר עצם. ככל שמחכים יותר זמן יש פחות עצם. האיבוד העיקרי הוא לאחר העקירה... אבל ב- 99' לא היה צריך לעקור את השיניים. זה היה בשלב יותר מאוחר..." (עמ' 25 ש' 16-24). 28. המומחה אישר כי התובע טען בפניו שפנה למרפאה כבר בשנת 1999 אך לא קיים כל תיעוד בענין זה "הוא גם לא זוכר אם עשה שם משהו אין בפני שום מסמך בענין משנת 99' (עמ' 17 ש' 28-31). בהמשך ציין המומחה, כי לדברי התובע הוא היה במרפאה אף בשנת 99', מרפאה שלא יודעים פרטים אודותיה (עמ' 18 ש' 8-10). 29. הוצג למומחה בהנחה שהתובע לא טופל בשנת 99' במרפאה כלשהי והיה כשל בטיפול במרפאה הנתבעת, האם העובדה שהוא פנה לקבלת טיפול רק 4 שנים מאוחר יותר, גרמה להזנחה ולמצב גרוע יותר בשיניו, תשובתו "זמן משפיע. אם הגשרים הודבקו זמנית אחרי 4 שנים הם לא מחזיקים וברור שיתפתח רקבון תחת הכתרים שהודבקו בדבק זמני. אסור להחזיק כתרים בהדבקה זמנית לאורך זמן" (עמ' 18 ש' 11-16). 30. הוצג למומחה כי על פי כרטיס הטיפולים של התובע, גם לפני מרפאת רפי דנט וגם לאחריה, אומרים לו לטפל בשן 37-38 והוא לא עושה כן והוא נשאל האם ניתן לומר שהתובע הזניח את פיו. תשובתו, "כן, הוא הזניח". עוד הוצג למומחה כי נמסר לו על ידי התובע כי שנתיים לאחר הטיפול במרפאה, בשנת 99', נאמר לו שהשיקום בצד שמאל הוא "על הפנים" והוא נשאל האם במצב כזה מצפים ממנו לטפל כי כל הרופאים אומרים לו לעשות כן, תשובתו, "נכון" (עמ' 29 ש' 26-31). 31. הוצג למומחה כי התובע הולך ממרפאה למרפאה לבקש אנטיביוטיקה, טיפולי עזרה ראשונה, מקבל הצעות מחיר אבל לטפל הוא לא מטפל. והוא נשאל האם לא מדובר ברשלנות תורמת מצד התובע למצבו דהיום, תשובתו: "יש תרומה שלו אבל השאלה מה הסיבה שלה. בן אדם איש מאוד פשוט שלא מבין שום דבר. יכול להיות שאחרי שהוא הוציא את הכסף לא היה לו כסף, אני לא יודע מה הסיבה שהוא לא עושה... התובע לא ציין בפני שהוא לא קיבל טיפולים רפואיים בגלל סיבה כספית..." (עמ' 25 ש' 1-8). 32. המומחה נשאל האם יכול להיות שהסיבה שהיום הוא אומר שצריך לשקם את שן 26 עם שתל זה בגלל אי טיפול בה במשך שנים רבות, תשובתו: "לא, אני אומר שהדחיה שלו לטיפולים גרמה לנזק. לא רק באזור הזה, בכל מקום. אתה מזניח טיפול אז המצב נעשה גרוע יותר" (עמ' 26 ש' 28-31). בהמשך עדותו, ציין המומחה, כי אם התובע "... היה עושה את הטיפולים אז בצורה טובה, השיניים כנראה היו נשארות בפה. אם הטיפולים היו טובים ותקינים, יש סיכוי רב. אבל ההזנחה הזו החמירה את מצב השיניים. הזיהומים גדלו והסיכוי להצליח יותר קטן היום" (עמ' 27 ש' 7-11). הוצג לתובע כי התובע בתצהירו ציין שמצב שיניו מפריע לו בכל תחומי החיים, תשובתו "אז למה הוא לא תיקן?" (עמ' 27 ש' 3-4). 33. הוצג למומחה כי חובת התובע כלפי בריאות שיניו הינה לטפל בהן ומשלא עשה כן הוא הזיק לשיניו ותרם למצבן דהיום, תשובתו "יש לו תרומה מסויימת. איני יכול להעריך אותה באחוזים" (עמ' 25 ש' 9-11). המסגרת המשפטית 34. הלכה פסוקה היא, כי לחוות דעתו של מומחה מטעם בית משפט מעמד מיוחד, שכן המומחה מהווה את ידו הארוכה של בית המשפט ומשמש כמומחה נייטרלי ואובייקטיבי המסייע בידי בית המשפט לקבל חוות דעת ברורה בנושאים הטעונים מומחיות וכי משמינה בית המשפט מומחה מטעמו, אך טבעי הוא שבהעדר נסיבות כבדות משקל יאמץ הוא את קביעותיו (ר': ע"א 3134/02 עירית רחובות נ' בוטנרו ( נבו-21.7.03 ); ע"א 293/88 ניימן נ' רבי ; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי שיבא פ"ד נו (2) 936; ע"א 916/05 שרון קדר נ' הרשינו (נבו-28.11.07)). 35. מינויו של מומחה אינו כובל את ביהמ"ש אשר לו נותר מלוא שיקול הדעת ו"בית המשפט הוא שיכריע על פי מכלול הראיות שבפניו, לרבות מסקנות המומחים מטעמו ומובן כי רשאי הוא או להסתמך עליהן, לדחותן כולן או חלקן" (ר' ע"א 974/91 עמיד חב' קבלנית נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה פ"ד נה(5) 104, 107; רע"א 3356/12 מוסך פ.י.א. צפון נ' י.ל הסעים 2000 (נבו-24.5.12)). 36. לאחר עיון בחוו"ד המומחה ,בפרוטוקול הדיון (חקירת המומחה), בתשובות ההבהרה שניתנו ולאחר שבחנתי את סיכומי הצדדים והראיות שבאו בפני, לא מצאתי עילה שלא לאמץ את חוות דעת המומחה, על ממצאיו בכפוף למתחייב מן המצוטט לעיל, כי תיוחס לתובע בנסיבות תובענה זו רשלנות תורמת/אשם תורם במצב שיניו וינתן אף ביטוי בפסה"ד לסוגיית אי הקטנת הנזק על ידו כמתחייב. 37. האשם התורם מהווה הגנה למזיק מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (י' אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית 119, 236 (מהדורה 2, ג' טדסקי עורך, תשל"ז)). המבחן לקיומו של האשם התורם ולקביעת שיעורו הינו מבחן כפול. תחילה, על בית המשפט לבדוק אם נהג הניזוק כאדם אחראי ובזהירות סבירה, קרי האם נהג הוא כ"אדם סביר"; היה ונמצא כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה, כי אז תחולק האחריות לנזקו של הניזוק בינו לבין המזיק על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו על ידי הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה בכדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ר': ע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 299, 304-306; ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723; ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 21; עדי אזר ואילנה נירנברג "רשלנות רפואית" (2000), בעמ' 564-565). 38. זאת ועוד, הלכה פסוקה היא כי על הניזוק מוטל הנטל להפחתת הנזק שעוולת המזיק גרמה לו. נטל זה נקבע מפורשות בחקיקה (ר' סע' 14(א) לחוק החוזים (תרופות)) והלכה היא כי נטל דומה קיים גם בדיני הנזיקין (ר' ע"א 592/66 הקודחים נתניה נ' ביטון פ"ד כא(1) 281). הגישה המקובלת היא כי הקטנת הנזק כוללת בחובה אמת מידה אובייקטיבית לפיה, על הניזוק לנקוט בכל אותם אמצעים להקטנת נזקו שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין. עקרון הקטנת הנזק קובע, כי אין המפר או המעוול חייב בפיצויים בעד הנזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין ( ר': ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל פ"ד מה(4) 45; ע"א 9916/02 בן מעש נ' שולדר חברה לבניה בע"מ (נבו-5.2.04); ע"א 1530/02, 4993/02 מנורה ואח' נ' יובלים ואח' פ"ד נח(6) 822). דיון והכרעה 39. יוקדם המאוחר ויצויין כבר כעת, כי לאחר שנתתי דעתי לכל חומר הראיות שבא בפני, מצאתי כי יש מקום לחייב את הנתבעים ואף את צד ג' בפיצוי התובע בסכומים כפי שיפורטו להלן , תוך ייחוס אשם תורם מתאים לתובע, אשר אף כשל באי הקטנת הנזק. להלן יפורטו הטעמים להכרעתי. 40. אין חולק, כי התובע הגיע למרפאה שבבעלות הנתבע לצורך קבלת טיפול רפואי. מחוות דעת המומחה עולה, כי הטיפול הרפואי שניתן לו במרפאה היה כושל. לא מצאתי שלא ליתן אמון בגרסת התובע, לפיו הנתבע הציג עצמו כרופא שיניים ולכל הפחות לא הציג עצמו בפני התובע כטכנאי. אמינים בעיני דברי התובע, כי נודע לו שהנתבע אינו רופא שיניים רק במועד המאוחר לטיפולים שקיבל במרפאה וכי חלק מהטיפולים בוצעו על ידי הנתבע בעצמו, במיוחד הדבקה (ר' עדותו בעמ' 9 ש' 8-30; עמ' 11 ש' 19-23; עמ' 22 ש' 7-21; מוצגים נ'3, נ'4). למעלה מכך, סבורני כי חבותו של הנתבע לנזקים שנגרמו לתובע עת טופל במרפאה, נובעים מעצם היותו בעליה של המרפאה אשר העניקה טיפול רשלני ובלתי מקצועי לתובע באמצעות המועסקים במסגרתה. 41. התובע ציין כי בהתחלה טיפל בו במרפאה רופא רוסי שהיום הוא יודע שקוראים לו פבל, היה אז צעיר ולא ידע עברית כל כך, הוא לא היה הרופא היחיד שטיפל בו וכי לאחר שעזב את המרפאה, טיפלה בו רופאה. הוא נשאל כמה טיפולים טיפלה בו הרופאה, תשובתו: "הוא (פבל-ד.ח.) טיפל בי חלק מהטיפולים והיא המשיכה 4-5 טיפולים לערך היא טיפלה בי" (עמ' 16 ש' 1-9). בהמשך עדותו ציין התובע, כי עקרו לו עד היום 4-5 שיניים, אשר טופלו כולן במרפאה. הוצג לו כי הוא טוען שאינו יודע בכמה שיניים טיפלו, אז איך הוא יודע שכל השיניים שנעקרו טופלו במרפאה, תשובתו "כי כל הצד השמאלי למעלה ולמטה טופל אצל רפי דנט ומשם נעקרו השיניים - 5 שיניים אני משער" (עמ' 17 ש' 24-31). הוצג לתובע, כי המרפאה טוענת שטיפלו לו רק בשיניים בצד שמאל בלסת התחתונה ובעוד שן אחת בלסת העליונה ולא בכל השיניים בלסת העליונה בצד שמאל, תשובתו "לא מכיר הטענה ולא מסכים איתה. הם הרכיבו לי מבנה בצד שמאל למעלה ולמטה ולפני כן צריך לטפל בשיניים כגון טיפולי שורש" (עמ' 24 ש' 21-25). 42. התובע ציין בעדותו, כי כשלוש שנים לאחר שסיים להגיע למרפאה לצורך טיפולים, היתה לו בעיה של אוכל שנכנס מתחת למבנה, הוא פנה מס' פעמים למרפאה לומר להם כי שאריות של אוכל נשארות לו מתחת למבנה וגם "לפני ההדבקה האחרונה שהוא עשה לי, גם אז הראתי לו המבנה ואמרתי לו שכשהמבנה נופל רואים שאריות של אוכל" לדבריו, הוא פנה למרפאה "ב- 96' סיימתי את הטיפול אצלם, אז במהלך 96' פניתי אליהם מספר פעמים ובהדקה האחרונה הוא שם הרבה דבק וזה נשאר ולא נפל... אחרי שסיימתי הדבקה אחרונה... לא הרגשתי בעיה כלשהי חוץ מבעיית האוכל שנכנס לי מתחת למבנה" (עמ' 13 ש' 23-28 ועמ' 14 ש' 1-5). 43. חבות הרופאה - צד ג', הינה ברורה , למרות נסיונה להדוף כל קשר טיפולי לתובע - נסיון שיש לדחותו על אתר - וזאת נוכח היותה חתומה על מסמך הטיפול אשר כתב ידה מופיע בו (ר' מוצג ת6/א' ) , ניכר מהראיות שבאו בפני כי רופאה זו אכן טיפלה בתובע והדבר נקבע כממצא עובדתי. לא למותר לציין, כי הנתבע ציין אף הוא בתצהירו ובמענה לשאלון כי היתה זו צד ג' שטיפלה בתובע. במסגרת הראיות שבאו בפני לא ניתן לקבוע באופן מפורש האם כל הטיפול שקיבל התובע במרפאה בוצע על ידי צד ג' או רק חלקו, לפי שהוא ציין כי הטיפול בו בוצע על ידי שני רופאים, גבר ואישה. 44. לחובת המרפאה ומנהלה יש לזקוף את היעדר ניהול רישום התיעוד הרפואי כמתחייב (ר' גם עמ' 5 בחווה"ד המומחה), באופן אשר הקשה על קבלת תמונה טיפולית הולמת באשר לסוג ומהות הטיפולים שקיבל התובע במרפאה ועל ידי מי , ופירוט האבחונים שבוצעו שם על ידי אנשי המקצוע. לא למותר לציין, כי התובע בעדותו ציין כי כשהגיע למרפאה דיברו איתו על מצב הפה "ראו הצילומים והציעו לי תכנית טיפולים הזאת... שאני חייב לעשות טיפולים בשיניים כי אם לא אעשה אז יגרם לי נזק (עמ' 16 ש' 22-25). תכנית הטיפולים עליה העיד התובע לא הוצגה בפני ביהמ"ש על ידי הנתבעים ועובדה זו מיוחסת לחובתם. 45. התובע אישר בעדותו כי לאחר קבלת הטיפול במרפאת רפי דנט היה בשתי מרפאות אחרות "במרפאה אחת שעשיתי שם את הצילומים והם אמרו לי שהטיפול מאוד מורכב ואני צריך ניתוח ולקחתי הצילומים והלכתי איתם למרפאה נוספת וגם שם אמרו לי שהטיפול מאוד מסובך ואצטרך מרפאה יותר גדולה ואז פניתי לרפי דנט בחזרה אחרי שקיבלתי את חוות הדעת הזאת להראות לו את הנזק והצילומים אצלכם". לדבריו "אף אחד לא היה מוכן לתת לי מסמך. ביקשתי שיתנו לי את זה כתוב כי אני רוצה להגיש תביעה ואמרו לי שהם לא נותנים דברים כאלה. אלה מרפאות קטנות ולא רצו להכנס לזה" (עמ' 17 ש' 9-17). 46. התובע ציין כי בשנת 2000 הוא שב למרפאת רפי דנט, הציג לו את הצילומים, הראה שיש בעיה והוא (הנתבע-אמינוב) "שכנע אותי שהבעיה לא כל כך חמורה ושאפשר לפתור את זה בכדורים, אנטיביוטיקה ושטויות כאלה והלכתי למרפאה נוספת והם ציינו שכדי לטפל בבעיה אהיה חייב לעקור את השיניים ולבצע ניתוח לשתלים" (עמ' 21 ש' 29-32). הוצג בפני ביהמ"ש דף טיפולים של התובע משנת 2000 במרפאה (יתכן בחולון). לדבריו, שלוש שנים מאז סיום הטיפול ברפי דנט הוא לא טיפל בשיניו "ואז הגעתי למרפאה הזאת שאתה מחזיק הדף שלה עשיתי צילומים והתחלתי טיפולים" (עמ' 19 ש' 25-26; מוצג ג'1). התובע ציין כי מדובר בהשערה שלו כי התחיל את הטיפולים בשנת 2000 ויכול שהיה דף קודם לכרטיס שהציג והשערתו שהוא החל בטיפול בשנת 1999 (עמ' 20 ש' 6-8). 47. מדברי התובע עולה, כי כבר בשנת 2000 לערך, הוא היה מודע לחומרת המצב בפיו, הוא פנה למרפאת רפי דנט בהקשר לכך ומאז ועד היום, למרבה הצער, לא נקט בשום פעולה טיפולית מתחייבת כפי שעולה מהמלצות המוסדות הרפואיים/הרופאים בעניינו מאוחר למועד קבלת הטיפול על ידי מרפאת רפי דנט. עובדה זו, כאמור, מיוחסת לחובת התובע והיא בגדר אשם תורם שלו במצב פיו דהיום. 48. זאת ועוד, נראה כי התנהגות התובע אף לוקה באי עמידה נדרשת בנטל הקטנת נזקו באופן מודע. הוצג לו כי טענתו הינה ש- 14 שנים הוא אינו מטפל בשיניו מבחינה כלכלית ולאור פחד שלו, תשובתו "היתה עוד סיבה שדחיתי וזה כשתבעתי, כשהגשתי התביעה הקטנה והתביעה הראשונית חשבתי שאני צריך את זה בתור ראיה כדי להציג את כל שקיות המוגלה שהיו לי מתחת לשיניים. בשלב מים עוה"ד אמר לי - תשמע אתה יכול לעקור כבר את השיניים יש לנו הצילומים ונוכל להגיש התביעה לפי הצילומים כי זה יקח הרבה זמן. אני חשבתי שהתביעה תקח שנה-שנתיים ולא חשבתי שתקח כל כך הרבה שנים ואז המשכתי הטיפולים והיתה גם בעיה כספית בהתחלה. ש. אתה הרי יצרת קשר עם משרד עוה"ד בשנת 01' לצורך מחיקת התביעה (התביעה הקטנה - ד.ח). ת. כן. ש. את התביעה הזאת שאנו דנים בה הגשת ב- 06'. ת. כן. ש. ואתה אומר שבאיזה שהוא שלב רק אחרי הגשת התביעה פה אמרו לך - או.קי אתה יכול לטפל. האם לפני כן מישהו אמר לך שלא תטפל. ת. לא, אני חשבתי שאני צריך את זה, להשאיר השיניים במצב הזה כדי שתהיה לי עדות מסויימת, הוכחה על הנזק וכשהבנתי מעוה"ד שהענין ימשך הרבה זמן אז החלטתי כבר להתחיל לטפל. אף עו"ד לא אמר לי לא להתחיל טיפול. עשיתי טיפולים קטנים בשיניים אחרות - טיפולי שורש וטיפולים קוסמטיים אך עקירות התחלתי כשנתיים לאחר הגשת התביעה" (עמ' 25 ש' 24-32 ועמ' 26 ש' 1-6). 49. הנתבע אינו מכחיש כי היה הבעלים של המרפאה, אך לדבריו האחראי היה "מי שהיה שם היא צד ג', היא חתומה במשרד הבריאות שהיא אחראית על המרפאה. ש. את זה לא טענת בתצהירך. ת. אף אחד לא שאל אותי. ש. ולמה לא הבאת אישורים של משרד הבריאות. ת. אתה שואל אותי הרבה שאלות שאני לא יודע, אני לא עו"ד ולא מבין בדברים שלכם" (עמ' 34 ש' 4-10; עמ' 35 ש' 4-17; עמ' 37 ש' 10-12) (ר' גם עדות הגב' אולגה אמינוב בעמ' 57 ש' 26-31). לא למותר לציין כי הנתבעים לא הציגו בפני ביהמ"ש כל אישור בכתב של הרופא האחראי, אם של ד"ר פבל ואם של צד ג' , ואף לא הוצג כל אישור של משרד הבריאות. בנקודה זו ראוי לציין אף את עדותה של צד ג', אשר ציינה, כי היא אינה יודעת מי היה הרופא האחראי על המרפאה ולדבריה "אני לא הייתי המנהלת הרפואית, אני עבדתי כרופאה במרפאה" ובאם היתה יודעת שהיא משמשת כמנהלת, היתה מבקשת שכר של מנהלת. לדברי צד ג', היא לא הוגדרה אף פעם כאחראית על המרפאה ולא חתמה על טופס הסכמה לשמש ככזו (עמ' 12 לפר' מיום 12.3.13 ש' 28-32 ועמ' 13 ש' 1-5). 50. הנתבע בעדותו ציין, כי הוא מכיר את הנוהל המחייב במרפאת שיניים לנהל רשומות רפואיות. לדבריו, הרופאים ניהלו את הרשומות הרפואיות. הוא נשאל האם כבעל המרפאה וידא שמנוהלת רשומה רפואית והשיב כי הוא סמך על הרופאים והוא קיבל מהם מכתב שהם אחראים על העבודות וכי המרפאה הינה באחריותם בפן הרפואי (עמ' 48 ש' 1-11). 51. הוצג לנתבע כי בתצהיר אחד טען שרק צד ג' טיפלה בתובע ואילו בתצהיר עדותו הוא ציין שצד ג' וד"ר פבל טיפלו בו, תשובתו "האמת שזה היה מזמן. כששאלו אותי אני זוכר שסופי היתה מטפלת כל הזמן בתובע, באותה תקופה היא היתה עובדת. בפגישה האחרונה שלנו היתה סופי וזה שהיה פבל זה היה לפני הרבה זמן אז כשאני נזכרתי אמרתי שגם היה פבל שקיבל אותו ושאולי עשה אחד שתיים..." (עמ' 37 ש' 15-27). הנתבע נשאל איך הוא יודע שד"ר פבל פרימס ערך לתובע את תכנית הטיפולים והאם הוא ראה אותה והשיב על כך בשלילה. הוא נשאל האם היה במרפאה כאשר ד"ר פרימס ערך את תכנית הטיפולים ואף על כך השיב בשלילה. לדבריו, ציין זאת לאור דברי אשתו ועל סמך עדות התובע. 52. הוצג לנתבע כי במרץ 2008 הוא ישב עם בא כוחו ביודעו כי ההודעה לצד שלישי שלו כנגד ד"ר אולישנסקי תקום או תיפול אם היא טיפלה או לא טיפלה בתובע , ואם ד"ר פבל עבד עד שנת 1995 במרפאה, הרי שאין סיכוי שהוא טיפל בתובע מאחר והוא סיים את עבודתו טרם הגעת התובע למרפאה, תשובתו: "אני יודע שהוא עזב ב- 96'. ש. אתה כתבת פה שהוא עבד עד סוף 95'. סיבה אחת היא שהזכרון שלך הוא על הפנים ואי אפשר להסתמך עליו. ת. נכון. ש. כשאתה אומר פעם אחת שרק אולישנסקי טיפלה ובפעם השניה אתה אומר שרק פבל טיפל, אתה לא משקר, אתה סתם לא זוכר שום דבר. ת. אני בוודאות אומר שפבל עבד עד 96'. סביר להניח... אני הצהרתי על סמך זה שהתובע אמר שטיפל בו בהתחלה בחור. גם אשתי אמרה שהתכנית עשה פבל אז הצהרתי כך..." (עמ' 54 ש' 1-11). לגב' אמינוב הוצג בחקירתה כי הם יצרו עם צד ג' אחרי שנודע להם דבר הטענות כנגד הטיפול שקיבל התובע במרפאה והיא נשאלה מדוע לא יצרו קשר עם ד"ר פבל, תשובתה: "כי את עיקר העבודה עשתה ד"ר אולישנסקי" (עמ' 62 ש' 22-26). 53. במהלך חקירתו הוצג לנתבע כרטיס רפואי (מוצג ת/6) והוא ציין כי מהכרטיס עולה שצד ג' היתה זו שטיפלה בתובע והוא זיהה את כתב ידה (עמ' 39 ש' 21-32 ועמ' 40 ש' 1-5). גם אשתו של הנתבע, אשר שימשה כמזכירה במרפאה העידה אודות הטיפול שהעניקה צד ג' לתובע (עמ' 58 ש' 1-18; עמ' 62 ש' 22-26; עמ' 64 ש' 29-32 ועמ' 65 ש' 1). 54. במוצג ת/7 (תמליל שיחה בין התובע לנתבע), נרשם מפי הנתבע בין היתר, כי הוא אומר לתובע שמה שהוא סובל ממנו "זה שום דבר זה דלקת" (עמ' 4 ש' 14-16; עמ' 6 ש' 1-4). בהמשך נרשם מפי הנתבע "יש לי הוכחה על הבריאות שלך אף אחד לא נותן... על הצילומים שיש לי, העבודה שלי פה 100% אני אגיד לך... כל רופא" (עמ' 5 ש' 9-10). בהמשך נרשם מפי הנתבע "זה טיפלנו... פה שתי שיניים" ו- "רגע, רק בזה? רק בזה טיפלנו. זהו. לא שום דבר" (עמ' 6 ש' 25 ועמ' 7 ש' 2). ובהמשך "יש לי צילומים שאנחנו עשינו את העבודה, טוב טוב תשמע, מה שקורה תוך שנתיים שלוש זה המון בשביל בריאות , אם זה חודש חודשיים זה משהו אחר, השתנה בגוף שלך איזה שהוא חומר איזה שהוא משהו, קיבלת דלקת, אדוני שיניים שעשיתי הם בסדר גמור..." (עמ' 10 ש' 4-9). 55. באותו תמליל מציין הנתבע כי "תשאיר אותם ככה, אני אחראי על זה. בסדר? גדעון: כמו האחריות על העבודה? רופא (הנתבע - ד.ח.): האחריות על העבודה, כן, אני אחראי על העבודה שלי, אני אומר שלא? רגע, אני אמרתי שאני לא אחראי על העבודה? אני אחראי על העבודה שלי אפילו עוד 10 שנים. אני אחראי תסתכל בשפתיים שלי, אני אחראי על העבודה שלי עוד 10 שנים. יקרה משהו אני פה, כל עוד אני חי בעזרת השם כל עוד אני מתפקד אני אחראי... אחריות יש לי על העבודה שלי, לא לגוף שלך..." (עמ' 11 ש' 2-15). 56. בהמשך נרשם מפי הנתבע "תראה עכשיו, אני פייר עכשיו, אני אשלם, תרשום את זה, אני חתום מטה גדעון... חתום מטה בנימין גדעון דורש ממרפאת שיניים רפי... בע"מ לשלם עבור טיפולי שורש, שורש... טיפולי שורש לא טיפולי שיניים, טיפול שורש מה זה שיניים... בסדר תרשום טיפול שורש בשן 35 ו- 38... בסדר 38 ו- 27, כן? רגע, מה כתבתנו רפי... דן בע"מ לשלם עבור טיפול שורש. גדעון: 35 38 ו- 27. רופא (הנתבע): 27 תמורת קבלה שאני אציג לו ששילמתי... לאחר מכן לא יהיה לי שום דרישות וטענות... לא אדרוש שום טענות ואחריות על העבודה שהם ביצעו... כן... זה מוריד מהם את האחריות על העבודה..." (עמ' 12 ש' 18-25 ועמ' 13 ש' 1-13, עמ' 14 ש' 4-17; ר' גם מוצג נ/5). 57. צד ג' ציינה כי התחילה לעבוד במרפאה בחולון בשנת 1995 ועזבה אותה בתחילת שנת 1999. לדבריה, ד"ר פבל היה זה שטיפל בתובע והיא בוודאות לא טיפלה בו. לדבריה, היא לא טיפלה בתובע כי "גם לא נהוג להעביר טיפולים בין הרופאים, מתחילה עם פציינט היא מסיימת איתו" (עמ' 66 ש' 6-7, 15-17, 24, 30-31). בחקירתה מיום 30.1.13 זיהתה צד ג' את כתב ידה על גבי מוצגים נ/6 ו- נ/7 והכחישה כי כתב ידה הינו אל מול הטיפולים מיום 31.10.96 ו- 20.1.97 שבכרטיס הטיפול של התובע (ר' מוצג ת/6א'). צד ג' ציינה כי בנ/6 אין אינדיקציה לגבי מצג המטופל לפני שהתחיל את הטיפול (עמ' 14 ש' 3-4). לדבריה כרטיס טיפול כמו נ/6 "זו הרשימה המסודרת אליה התייחסתי בסעיף 9 בתצהירי". היא נשאלה האם בסטנדרטים של היום הדבר מהווה רישום מספק על פי חוק זכויות החולה והשיבה "בסטנדרטים של היום וגם בסטנדרטים שלי היום - לא. ש. האם בשנת 97' החוק אפשר רישום כזה. ת. היום כל דבר צריך להחתים את הפציינט. לגבי 97' - צריך לפרט יותר" (עמ' 13 ש' 29-32 ועמ' 14 ש' 1-2). 58. בהמשך חקירתה של צד ג' בדיון מיום 12.3.13, הוצג לה כרטיס הטיפול המקורי של התובע והיא נשאלה לגבי המילים "מדידה" ו- "גמר" ואישרה כי זה דומה לכתב ידה, אם כי לא יכלה לומר בוודאות. הוצג לה מוצג נ/6 שגם בו מופיעות המילים "גמר" ו- "מדידה" והיא נשאלה האם יכול להיות שזהו כתב ידה בכרטיס הטיפולים והשיבה לגבי המילים הספציפיות "גמר" ו- "מדידה" כי הן דומות ב- נ/6 ובכרטיס הטיפול של התובע. צד ג' נשאלה אם יכול שמישהו זייף את כתב ידה על גבי כרטיס הטיפולים על מנת להפיל עליה את האחריות והשיבה שאין לה תשובה (עמ' 12 ש' 1-17). 59. צד ג' השיבה כי שכרה שולם לה מהנתבע, היא לא זכרה אם תלוש השכר יצא מהחברה או מהשם של אמינוב. לדבריה, המשכורת שולמה בשיק, "אני חושבת שזה של החברה כי יה מפנקס גדול שהשיק הוא למטה עם כמה העתקים"(עמ' 12 ש' 18-20). התיישנות 60. צד ג' טענה בסיכומיה כי חלה התיישנות בנסיבות תובענה זו. לשיטתה, ההודעה כנגדה הוגשה רק ביום 10.9.06, בחלוף כמעט 10 שנים לאחר האירועים נשוא התביעה. לטענתה, גילוי הנזק נקבע בפסיקה כשלב בו יש בידי התובע "קצה חוט" אודות נזקו. מטעם זה לשיטת צד ג', יש לדחות את ההודעה כנגדה ובשים לב אף לעובדה שהנתבעים לא פנו אליה בשום שלב טרם הגשת ההודעה. 61. מקום שהתובענה היא בגין עילה בנזיקין, יחולו שתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. האחת היא ההסדר הכללי המצוי בחוק והשניה ההסדר המיוחד הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין (ר' ע"א 34/95 גבעון נ' דר' ברמה פד' נ' (4) 462, 466). 62. פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") קובעת לענין תחילת התיישנות: "89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: "(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו ארע אותו מעשה או מחדל; היה מעשה או מחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל היום שבו ארע אותו נזק; לא נתגלה נזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתישן התובענה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום ארוע הנזק". 63. לענין סעיף 89 לפקודה, מבהיר המלומד מ. ויסמן בספרו "תביעות רשלנות" כי: "כדי להבין לאשורה את הוראת סעיף 89 ככלל, יש להבחין בין שלושה מועדים: מועד המעשה או המחדל, אשר מביא לקרות הנזק, המועד בו ארע הנזק והמועד שבו הוא נתגלה. אשר להוראת סעיף 89 (2) יש חשיבות לשני המועדים האחרונים, היינו ביום ארוע הנזק וליום גילויו. מאידך, יום ארוע המעשה או המחדל חסר חשיבות" (שם 939). סע' 89 (2) לפקודה מאמץ את "כלל הגילוי", אולם בשונה מסע' 8 לחוק, מטיל סע' 89 (2) מגבלת זמן על "כלל הגילוי" הקבוע בו, כאשר התובענה היא בגין נזק שנגרם. אם רכיב הנזק לא התגלה במועד בו אירע, יקבע יום גילוי רכיב הנזק כמועד היווצרות העילה אך התובענה תתיישן אם לא הוגשה 10 שנים מיום אירוע הנזק. 64. בע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים פד נח (6) 847, דן בית המשפט בין היתר בשאלה, על אילו עובדות מתפרס כלל הגילוי, ונקבע: "....על כך ניתן להשיב כי כאשר עילת התובענה היא נזק, מתפרס הכלל על הרכיבים האלה: המעשה, או המחדל והנסיבות החיוניים ליצירת הזכות לסעד; הנזק שנגרם; הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל לבין הנזק...." (שם 855). בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב פ"ד נד(2) 535, נקבע בין היתר, כי כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89 (2) לפקודה יחול רק במקרים שבהם רכיב הנזק התגלה באיחור, ואילו במקרים בהם הגילוי המאוחר אינו מתייחס לרכיב הנזק, כי אם לרכיבים אחרים של עילת התביעה, סעיף 89 (2) לא יגרע מן ההסדר הכללי שבסעיף 8 לחוק (שם בעמ' 550 ו-555) (ר' גם ע"א 7707/01 צורף נ' קופ"ח (נבו - 24.11.05); ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (נבו - 24.3.08)). 65. המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מנין ההתיישנות הוא מועד קיומו של "כח תביעה" קונקרטי בידיו של התובע (ר' ע"א 3319/99 פפר נ' הועדה המקומית פד נא (2) 581, 594). אין די "בזכות תביעה מושגית" בידי תובע כתנאי לתחילת מירוץ ההתישנות. יש צורך בקיומו של כוח תביעה המצביע על בשלותה של זכות התביעה הנתונה לתובע לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד (ר' ע"א 1650/00 זיסר נ' משהב"ש פ"ד נז(5) 166; ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית תק-על 2008 (2) 3886). 66. כן נפסק, כי אין להחמיר עם הניזוק ולקבוע כי די בהתגלותו של נזק כלשהו כדי שיפתח מרוץ ההתיישנות. אם הנזק הראשוני שנתגלה הוא נזק של "מה בכך" אשר אדם סביר לא היה מגיש תביעה בגינו, לא יהיה בהתגלותו כדי להתחיל את מרוץ ההתישנות (ר' בעמ' 8098/04 פלונית נ' פלונים פד' נט (3) 111; ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע (נבו - 31.8.08)). 67. לאחר שבחנתי את חומר הראיות שבא בפני, נחה דעתי כי דין טענת ההתיישנות להידחות. מהתיעוד הרפואי שהומצא, כמו גם מחוות דעתו של המומחה מטעם צד ג', עולה כי התובע סיים את הטיפול במרפאה ביום 20.1.97 (ר' גם ת/3). מן התיעוד הרפואי שהובא בפני ומן הראיות שבחנתי, ניתן לקבוע כי הכח להגשת התביעה עמד בפני התובע בשנת 2000, לאחר שהתבהרה בפניו התמונה הרפואית לאשורה והוא אף פנה לנתבע (ר' מוצגים ת/7 ו- נ/5 מיום 26.7.00). מכאן, שבמועד הגשת התביעה וההודעה לצד שלישי טרם חלפו 10 שנים מגמר הטיפול במרפאה. הרמת הסינוס 68. לטענת צד ג' יש להפחית מסכומי הטיפול שנקב בהם המומחה מטעם ביהמ"ש את עלות הרמת הסינוס בסך של כ- 10,000 ₪, לפי שהוכח שמלכתחילה לא היה בכך צורך בשנת 2001 והצורך בטיפול זה התעורר רק לאחר מס' שנים נוספות של הזנחה. 69. דין הטענה להידחות. המומחה מטעם ביהמ"ש נשאל על ידי ב"כ צד ג' האם הוא מסכים כי בשנת 2001 התובע קיבל תכנית טיפול במרפאת שיניים בבאר שבע ללא צורך בהרמת סינוס והשיב "לפי הצילומים שעמדו בפני אני חושב שכן צריך" (עמ' 24 ש' 23-25). בהמשך נשאל המומחה האם יכול להיות שהצורך בהרמת סינוס נבע מהתדרדרות במצב העצם באזור 26-27 בשיניים שאין הרבה אחרי שהוא יצא ממרפאת רפי-דנט. תשובתו: "לא משמעותית, ההרס הגדול של איבוד העצם היה בגין עקירות של השיניים האלה...". הוא נשאל באם השיניים היו נעקרות בשנת 1999, האם ניתן היה לוותר על הרמת הסינוס והשיב "לא, ברגע שהיו צריכים לעקור את השיניים האלה, אם היו עוקרים אותן מוקדם ומחליטים לא לנסות לטפל, הסיכוי שהיתה נשארת יותר עצם. ככל שמחכים יותר זמן, יש פחות עצם. האיבוד העיקרי הוא לאחר העקירה" (עמ' 25 ש' 12-19). סיכום ביניים 70. נוכח כל המפורט לעיל, בשים לב לסתירות שעלו בעדותו של הנתבע, בין היתר באשר למעורבות ד"ר פבל בטיפול בתובע, ובשים לב אף לתשובות צד ג' באשר לשאלה האם היא טיפלה בתובע אם לאו, נוכח הרשום בכרטיס הטיפול - מוצג ת/6א', מצאתי כי יש ליתן אמון מוגבל ביותר בגרסתם של עדים אלו. 71. מחוות דעת המומחה עולה קשר סיבתי ברור ומובהק בין הטיפולים הבלתי מקצועיים והרשלניים שבוצעו במרפאה לבין מצב שיניו של התובע, נכון למועד חווה"ד. לצד כל זאת, ציין מומחה ביהמ"ש באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי לתובע תרומה במצב שיניו וזאת נוכח ההזנחה ואי הטיפול כמתחייב בשיניו (ר' גם סע' 33 לעיל). 72. בנסיבות הענין, מצאתי לקבוע כי קיימת אחריות של הנתבעים 1-2 וזאת מחמת שהנתבעת 1 הינה המרפאה אליה פנה התובע לקבל טיפול, היא הישות המשפטית/המעסיק אשר העסיק את רופאי השיניים במסגרתה והיא שאחראית לרמתם המקצועית של נותני הטיפול בשעריה. 73. הנתבע - בעל המרפאה, אחראי אף הוא באחריות שילוחית לכל התנהלות המרפאה ולרמתם המקצועית של הרופאים שאת שירותיהם שכר. לא למותר לציין, את הסתירה הקיימת בגרסאות הנתבעים אל מול גרסת צד ג' לפיה היא לא שימשה כמנהלת רפואית של המרפאה. בסופו של יום, הנתבעים כשלו מלהוכיח מי היה המנהל הרפואי של המרפאה וכי היה בכלל בעל תפקיד שכזה במועד הרלוונטי לתובענה ? 74. כמו כן, מצאתי כי יש ממש בטיעוני התובע כי התיעוד הרפואי שנערך במרפאה, הינו חסר ונערך באופן לא מקצועי, דבר שפגע בהצגת הדברים לפני ביהמ"ש נכוחה (ר' גם בהרחבה סע' 5-7 לסיכומי התשובה) ( ר' גם חוו"ד המומחה בעמ' 5 סיפא ומוצג במ/3 ) . 75. לצד כל זאת וכפי שפורט לעיל, וכעולה מהראיות שבאו בפני, יש מקום לייחס לתובע אשם תורם וכן יש מקום להכיר בכך שהוא לא פעל כנדרש להקטנת נזקו. בהנתן האמור, מצאתי לייחס לתובע אשם תורם (הכולל גם התייחסות לאי הקטנת הנזק) בשיעור של 33%. 76. בסופו של יום, מצאתי כי הנתבעים, ביחד ולחוד, חבים בפיצוי התובע וכי יש מקום לקבל את ההודעה לצד שלישי כנגד הרופאה והכל על פי היחסים כדלקמן: א. הנתבעים יחובו ב- 50% מנזקיו של התובע. ב. צד ג' תחוב ב- 50% מנזקיו של התובע. שיעור הפיצוי 77. המומחה מטעם בית המשפט התייחס בחוות דעתו (עמ' 8 - 9) לעלות הטיפול השיקומי. בהתייחס לאיזור שמאל תחתון בפיו של התובע, העריך המומחה את עלות השיקום בסך כולל של 18,168 ₪. בהתייחס לאיזור השמאלי העליון, העריך המומחה את עלות הטיפול בסך של 22,512 ₪. את עלות הטיפול בצד ימין עליון בפי התובע העריך התובע בסך של 47,638 ₪. עלות ביצוע שלושה שתלים בלסת תחתונה ועליונה ובהתייחס ל - 3 שיקומים חוזרים - העריך המומחה בסך כולל של 84,840 ₪ ( ר' גם מוצג במ/1). 78. במענה לשאלות ב"כ צד ג' השיב המומחה בין היתר כי ממוצע להחלפת כתר או גשר הוא 10 שנים בערך וכי מבנים בד"כ לא מחליפים אלא כתרים. המומחה ציין כי תוכנית הטיפול שהציג בחוות דעתו היא "למה שהוא זקוק היום ולהחלפות שהוא יהיה זקוק בעתיד. אמרתי את זה בעקבות הכשל הטיפולי בעקבות מה שעשו לו והוא צריך לשקם את זה". (עמ' 23, ש' 2 - 4). המומחה נשאל האם התובע יהיה זקוק להחלפות בעתיד והשיב: "נכון. הוא איבד את היכולת להחליף מאחר והשן האחורית שעליה הוא הסתמך בבניית הגשר כשלה והיה צורך בעקירת השן דבר שאינו מאפשר שיקום קבוע או חדש ללא שתלים. כל זאת מדובר על שן 36 - 37" (עמ' 23, ש' 5- 9). 79. עוד ציין המומחה כי "בדרך כלל צריך להחליף את הכתרים, הם נשברים או שיש בהם עששת, את המבנים בד"כ לא מחליפים... אם השיניים היו מחזיקות מעמד והיו תקינות והיו בונים אותן נכון, כל 10 שנים הוא היה מחליף גשר או כתרים. הוא איבד את כל השיניים כמעט. ש. במסגרת ההחלפות למה לתת לו גם עלות של כתרים אם ממילא הוא היה זקוק לכתרים לדבריך? ת. אבל אתם אשמים. יש לי מטופלים שבמשך 40 שנה עם אותו גשר/כתר" (עמ' 23 ש' 18-27). 80. הוצג למומחה כי אותה סטטיסטיקה של החלפה היתה נוהגת אם היה יוצא התובע מהמרפאה עם טיפול מושלם, תשובתו: "הוא לא יכול לחזור למצב שהיה קודם כי הכל נכשל. אין אפשרות לעשות משהו קבוע ללא שתלים. אם הטיפולי שורש נעשו בצורה טובה, המבנים נעשו בצורה טובה והכתרים נשברו - אז צריך להחליפם. ש. אם המבנים יעשו בצורה טובה אז ניתן יהיה להשתמש בהם? ת. כן. אין צורך בהחלפתם. כל זמן שהם תקינים, לא צריך להחליף" (עמ' 24 ש' 1 - 5). כן ציין המומחה כי הגם שגילו של התובע במועד חקירתו היה 47, הוא חישב החלפת שתלים פעמיים. הוא נשאל האם גם בגיל 81 הוא רוצה לתת לתובע שיקום והשיב - "אם הוא חי עד גיל 83". (עמ' 24 ש' 10 - 14; ר' גם מוצג במ/2 (תשובת המומחה מיום 25.08.2010 )סעיפים 6,7)). הדברים מקובלים עלי בנסיבות תובענה זאת . 81. יש מקום לקבל את טענת צד ג' ולפיה יש לבצע היוון כפול של התשלומים בגין שיקום השתלים בעתיד. אשר על כן, פיצוי התובע בגין השיקומיים החוזרים מסתכם בסך של 59,683 ₪. הפיצוי הכולל על פי חוות דעת המומחה, מסתכם בסך של 151,480 ₪ (59,683 ₪ + 44,159 ₪ + 47,638 ₪), נכון למועד מתן חוות הדעת. סכום זה נכון למועד פסה"ד מסתכם בסך של 169,000 ש"ח . 82. לאחר שבחנתי את הראיות שבתיק באתי לכלל מסקנה כי יש מקום לפסוק לתובע בגין כאב וסבל את הסך של 25,000 ₪ , נכון למועד מתן פסה"ד ולאחר ההפחתה כאמור בסע' 75 לעיל . 83. לא מצאתי לפסוק לתובע את הפיצוי בסך 50,000 ₪ המתבקש בגין טיפול ההרדמה (סדציה תוך ורידית - 20 פגישות - ר' עמ' 6 לחוות דעתו של המומחה ד"ר ש. ברק מטעם התובע). 84. המומחה מטעם בית המשפט ציין בהתייחס לסוגיית "החרדות הדנטליות" כי התובע לא אמר לו דבר כזה, הוא לא בדק את הבעיה הזאת "התובע לא סיפר לי עליה... אני לא יודע אם יש לו חרדות הוא לא הצהיר בפני, אני לא יודע מה מידת החרדה" (עמ' 27 ש' 15 - 22). בהמשך ציין המומחה כי "כולם באים ומתלוננים על פחד. הוא לא התלונן, אבל פציינטים שבאים אליי מתלוננים שהם מפחדים מרופא שיניים אבל הם מתיישבים ומטופלים בלי בעיה" (עמ' 28 ש' 17 - 20). 85. התובע התייחס לנושא החרדות הדנטליות בסעיף 16 ב' לתצהירו שם נטען באופן כללי כי לאחר הטיפול הרשלני הוא סובל מחרדות דנטליות קשות. עיון בחוות דעת המומחה מטעם התובע ד"ר ש. ברק מלמד כי נרשמה שם באופן כללי תלונת התובע כי מאז הטיפולים שקיבל הוא סובל מחרדות מטיפול שיניים ומזריקות. חוות דעת מומחה בתחום הפסיכיאטרי בנקודה זו לא הוגשה. התובע לא הציג את טענתו זו לפני המומחה מטעם בית המשפט ועובדה זו מיוחסת לחובתו. בנסיבות העניין, לא מצאתי לפסוק לתובע פיצוי לראש נזק זה שלא הוכח כדבעי ונראה כי מדובר בהעצמה של פחד טבעי ורגיל לצורך קבלת פיצוי. 86. המומחה מטעם בית המשפט חיווה דעתו כי לתובע נותרה נכות בגין אובדן של 4 שיניים בשיעור של 1%. מדובר באחוז שולי. אין מקום לפסוק לתובע סכומי פיצוי כלשהם בגין הפסד השתכרות לעתיד ולעבר. התובע לא יצק כל תוכן ממשי בראש נזק זה בגדרי תצהיר עדותו. ראש נזק זה לא הוכח כנדרש. 87. בגין ראש הנזק של הוצאות רפואיות, נסיעה והוצאות נילוות - נתבקש בית המשפט לפסוק לתובע פיצוי בסך 20,000 ₪. בשים לב לטיפולים שעתיד התובע לקבל בהתאם לחוות דעת מומחה בית המשפט, מצאתי לפסוק לו על דרך האומדנה לעבר ולעתיד פיצוי בראש נזק זה בסך של 7500 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין. 88. כן מתבקש בית המשפט לפסוק לתובע הוצאות משפטיות כמפורט בסעיף 32 לסיכומי התובע. בנסיבות העניין, מצאתי את ההוצאות כסבירות וכאלו שיש מקום לחייב הנתבעים בתשלומן , למעט באשר לחוות דעת המומחה מטעם התובע (ד"ר ש. ברק) אשר לגביה מאושר תשלום בסך כולל של 3,250 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין. מצאתי לחייב את הנתבעים וצד ג' אף בחלקו של התובע בהליך הגישור נוכח הסיבה בעטייה לא גובש ההסדר לבסוף לאחר שניתנה לו הסכמת וחתימת התובע . ההוצאות מסתכמות לפיכך בסך מעוגל של 10,000 ₪ למועד פסה"ד . 89. אשר על כן, הפיצוי הכולל המגיע לתובע טרם ניכוי לחובתו של אחוזי הרשלנות התורמת ואי הקטנת הנזק בשיעור של , 33% מגיע לסך של 186,500 ₪ ₪. לאחר ניכוי האחוזים כאמור, הפיצוי שעל הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע הינו בסך של 125,000 ₪ (מעוגל ) ובתוספת סך של 25,000 ₪ בגין עגמת נפש , מסתכם הפיצוי בסך של 150,000 ש"ח . 90. כפי שפורט לעיל, ההודעה לצד ג' - מתקבלת, באופן שכעקרון על צד ג' לשפות את הנתבעים בסך של 50% , מן הפיצוי שהנתבעים חוייבו לשלם לתובע. מטעמי יעילות, צדק ולהקטנת נזקי התובע, הנני מורה כי הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובע סך 50% מהפיצוי שנפסק ( 75,000 ₪ ) ואילו צד ג' תשלם לתובע במישרין 50% מהפיצוי ( 75,0000 ₪ ). 91. כמו כן, הנני מחייב את הנתבעים וצד ג' לשלם לתובע בנוסף, בגין שכ"ט עו"ד , סך השווה ל - 23.6%, מהסכום אותו חוייב אותו צד לשלם לתובע כמפורט לעיל. 92. כן ישלמו הנתבעים וצד ג' את יתרת אגרת המשפט כמתחייב . 93. כל הסכומים שעל הנתבעים וצד ג' לשלם לתובע ישולמו לו עד ליום 20.02.2014. ממועד זה ואילך ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. זכות ערעור כחוק. מרפאת שינייםתביעות רשלנות רפואיתשינייםרשלנות רפואית (באבחון)