תביעה לפינוי מקרקעין בטענה כי פלשו לשטח שחכרו ממנהל מקרקעי ישראל

תובענה לפינוי מקרקעין שמקורה בטענה כי פלשו לשטח שחכרו ממנהל מקרקעי ישראל ועשו בו שימוש במהלך השנים. על כן, מבקשים התובעים שהנתבעים יתפנו מאותו תא שטח, וגם ישלמו להם דמי שימוש.

בכתב התביעה נטען, כי התובעים חוכרים ממנהל מקרקעי ישראל את המגרשים שמספריהם 91 ו-39/2 בגוש 1589 במושב נוגה. נטען שהנתבעים הם שכנים של התובעים והם חוכרים, בין היתר, את המגרש 38 במושב. טוענים התובעים שבשנת 1996, בנו הנתבעים סככת עבודה במגרש 38, הממוקמת בחלקה במגרשים דלעיל של הנתבעים, כאשר שטח הפלישה הוא 239 מ"ר. נטען, שהתובע 1 פנה אל הנתבעים בדרישה שיפנו את הסככה, אך ניסיונותיו עלו בתוהו. עוד נטען, כי ניסיונות חוזרים ונשנים מטעם התובעים, לאורך השנים, להביא מודד למקום, עלו בתוהו בשל אלימות מצד הנתבעים וילדיהם. לבסוף הצליחו התובעים לבצע מדידה, וחוות דעת המודד צורפה לכתב התביעה. נטען שהנתבעים פלשו לשטח ומחזיקים בו ללא כל זכות שבדין ותוך פגיעה בזכויותיהם של התובעים. מכאן מבקשים התובעים סעד של פינוי ותשלום דמי שימוש עבור 7 השנים שקדמו להגשת התביעה.

בכתב הגנתם טוענים הנתבעים, שדין התובענה להידחות מחמת התיישנות. נטען, שאין המדובר בזכויות של מקרקעין ולכן, נופלת התובענה בגדר הוראות סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, לפיו הנתבעים רכשו לעצמם את הזכויות בקרקע, במועד בו כבר חלפה תקופת ההתיישנות. לחילופין טוענים הנתבעים, כי חל שיהוי משמעותי בהגשת התובענה וזאת נוכח ישיבתם רבת השנים של הנתבעים בקרקע והיותם בני רשות בלתי הדירה במקום. טענה זו נטענה לחילופין תוך הדגשה כי זכויותיהם של הנתבעים בקרקע מוכחשות. מוסיפים הנתבעים וטוענים, שהם עושים שימוש בקרקע נשוא התובענה מזה עשרות שנים ואף השקיעו השקעות רבות במקום. הנתבעים מכחישים את המפה, אשר צורפה לכתב התביעה, בטענה, כי אינם יודעים את נסיבות עריכתה. לגופם של דברים טוענים הנתבעים, כי בשנים 1973-1974, הם הקימו בחלק הדרום מזרחי של נחלתם, סככה בשטח כולל של כ-500 מ"ר וכי משנת 1995-1996, הם שדרגו את המבנה הקיים באופן שפורט בכתב ההגנה. שלבי השדרוג נמשכו מס' חודשים לא מבוטל ולאורך השנים, התובעים לא פנו ולא דרשו דבר ולא הגישו כל תביעה, למרות שהנתבעים פעלו בגלוי. עוד טוענים הנתבעים, טענות בדבר היזק ראייתי ושינוי מצבם לרעה בעקבות העדר פנייה מטעם התובעים, אלא רק בשנת 2006.

היפוך סדר הבאת הראיות ונטל השכנוע
בדיון שהתקיים ביום 20/11/08 בפני המותב הקודם אשר דן בתיק, כב' השופטת' נחמה נצר, החליט בימ"ש כי הנטל להוכיח את הטענות מוטל מראשיתו ועד סופו על הנתבעים. לכן, נקבע שיש להורות כבר באותו שלב על היפוך סדר הבאת הראיות ונטל השכנוע. מחמת חשיבותם של הדברים, ונוכח מחלוקת מהותית שקיימת בין הצדדים לגבי משמעותה של אותה החלטה, אביא את הדברים מפי אומרם:
"אין ספק, כי לפחות בשלב זה לא יכולה להיות מחלוקת כי הסככה לאחסון חקלאי שהיא מושא הדיון נמצאת לפחות בחלקה בתחומי נחלה מספר 39 שהיא נחלתם של התובעים שכן גם המודד מטעם הנתבעים אישר כי הסככה שגודלה הכולל הוא 605 מ"ר נמצאת וממוקמת כך שלפחות 192 מ' ממנה נמצאים בתחום נחלה מס' 39 ו-62 מ' על נחלה מס' 91. בא כוח הנתבעים מבקש להישמע בטענה שגם אם אותה סככה ממוקמת בשטחים שעל פי הרישום אינם מהווים חלק מנחלה מס' 38 שהיא נחלתם של הנתבעים, עדיין עומדות לנתבעים זכויות החזקה והשימוש באותם מקרקעין מכוח חזקה נוגדת, זיקת הנאה, בר רשות על דרך התנהגות וכיוצא באלה טענות.

יש להצטער על כך כי הוצרכנו להמתין זמן כה רב לקבל את חווה"ד מטעם הנתבעים, שעה שעתה ברור ונעלם מספק כי הנתבעים אינם חולקים על העובדה הפיזית כי הסככה שבבעלותם ממוקמת בשטחים שאינם של הנתבעים.

בנסיבות אלו ברור כי הנטל להוכיח הטענות מוטל מראשיתו ועד סופו על הנתבעים. ולכן יש להורות כבר עתה על היפוך סדר הראיות ונטל השכנוע.

..."

בסיכומיהם טוענים הנתבעים כי גם אם הורה בימ"ש כאמור, הרי המדובר באמירה מסויגת, לאותו השלב וכי הדברים היו נכונים לאותו שלב ההידיינות. נטען, שהנתבעים הכחישו, לאורך כל הדרך, את זכויותיהם של התובעים ולכן, הנטל הוא על התובעים להוכיח את זכויותיהם במקרקעין.

מנגד טוענים הנתבעים, כי בקשת רשות ערעור שהגישו הנתבעים על ההחלטה דלעיל, נדחתה. על כן, על הנתבעים מוטל הנטל להוכיח שהם מחזיקים בקרקע נשוא המחלוקת בזכות או שלתובעים אין זכות באותו השטח.

סבור אני, שאין לקרוא בהחלטת כב' השו' נ. נצר את מה שלא נרשם בה. כב' השו' נצר החליטה על היפוך סדר הבאת הראיות (ואכן כך היה בפועל) ונטל השכנוע. ברי כי, החלטתה של כב' השו' נצר ניתנה, כפי שנרשם הדבר מפורשות בהחלטתה, על רקע העובדה, שעל פי חוות הדעת של שני הצדדים, קיימת היתה לכאורה פלישה לשטחם של התובעים. חוות הדעת הסתמכו, למעשה, על מפה של הסוכנות ואכן, לא יכולה להיות מחלוקת, שעל פי מפה זו, עליה מבוססת חוות דעתו של המודד מטעם התובעים, חלק מסככות הנתבעים מצוי בשטחים שמוגדרים באותה המפה, כחלקות שמספריהן 39/2 ו-91. יחד עם זאת, אין בהחלטת השופטת הנכבדה דבר או חצי דבר, שיהיה בו כדי למנוע מן הנתבעים להמשיך ולעמוד על טענתם המכחישה את זכויות התובעים באותו תא שטח נשוא המחלוקת שבפניי ואת תקפה של המפה הסוכנותית והחלוקה על פיה. על כן, גם אם עבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבעים, אין פירוש הדבר שיש למנוע מהם להוכיח, לטעון ולנסות לשכנע, במאזן ההסתברויות, בדבר צדקתם לעניין המחלוקת האמורה שבין הצדדים. לא רק זאת, אלא שידועה ההבחנה בין נטל השכנוע לבין נטל ההוכחה. נטל השכנוע מוטל על צד זה או אחר, לפי העניין, ובמקרה דנן, על פי קביעת כב' השו' נצר, הוא מוטל על הנתבעים. יחד עם זאת, נטל ההוכחה יכול שיעבור וינדוד מצד לצד לפי העניין, ובמהלך הליך שמיעת הראיות. אין זה סביר בעיני לקבוע, שנטל הוכחת הזכויות בתא השטח המדובר, מקום בו הוכחשו זכויות אלה שוב ושוב על ידי הנתבעים, לפני החלטת כב' השו' נצר וגם לאחריה, מוטל על כתפיהם של הנתבעים. הדבר אל נאמר בהחלטת כב' השו' נצר. הוכחת עובדה זו, מלכתחילה, נוכח ההכחשה המוחלטת והמפורשת בכתב ההגנה, היתה מוטלת וכך נותרה, על התובעים וזאת גם אם, בסופו של יום, נטל השכנוע נותר, ע"פ החלטת הביניים, על כתפי הנתבעים.

ראיות הצדדים
מטעם הנתבעים הוגש תצהיר משותף למר חיים זמיר ודוד חיים-גינת. בתצהירם חוזרים המצהירים על טענות הנתבעים בכתב ההגנה ולכן, לא אחזור ואפרט את הדברים אלא רק אתייחס אליהם, במידת הצורך, במהלך הדיון וההכרעה בתובענה. לתצהיר צורפו תמונות בעלות חשיבות וכן מכתב של בא כוח התובעים. בהמשך, הגישו הנתבעים חוות דעת של מודד מטעמם, כמו גם חוות דעת שמאי לגבי עלויות, אשר כרוכות היו בהקמת הסככה, וזאת נוכח דרישת התובעים לתשלום דמי שימוש וטענת הנתבעים, כי אם יפונו מן המקרקעין, יש לפצותם בכסף. בשלב מסוים, בפתח הליך שמיעת הראיות, הודיעו הנתבעים, כי הם מוותרים על חוות הדעת של המומחה מטעמם והם ביקשו שהיא לא תהווה חלק מחומר הראיות. בא כוח התובעים הסכים לכך ואכן, חוות הדעת אינה מהווה היום חלק מחומר הראיות בתיק.

מטעם התובעים הוגשו תצהירים של משה ויוסי עזרא, אשר גם הם, למעשה, חוזרים על הטענות שבכתב התביעה.

טענות הצדדים בסיכומיהם
להלן, בתמצית, טענות הנתבעים בסיכומיהם:


הנתבעים הכחישו לאורך כל הדרך את זכויותיהם של התובעים במקרקעין נשוא התובענה.
תכנית הסוכנות נעדרת כל תוקף סטטוטורי מחייב – היא לא זכתה לכל אישור מרשויות התכנון.
התובעים אף לא הציגו את מפת הסוכנות.
הסככות הוקמו בשנים 1973 ו-1974, כאשר המבנה הגדול מביניהם, בשטח של כ-600 מ"ר, נבנה בחלקו על המקרקעין נשוא התובענה. באותה עת, בצמוד לדופן הדרומית של הסככה המדוברת, היתה קיימת דרך, אשר באמצעותה הוציאו הנתבעים את כליהם לעבודה בשטח, מעבר לדרך, היה וואדי. בשנים 1995-1996, שודרגה הסככה הקיימת, במשך מספר חודשים.
התובעים, נדרשו לזכויותיהם רק במכתב בא כוחם מפברואר 2006, לאחר עשרות שנים שבהם עשו הנתבעים שימוש במקרקעין.
הנתבעים הם בני רשות בלתי הדירה במקום והתובעים מושתקים מלטעון כנגדם טענות, גם בשל השיהוי הרב מצדם.
מצב הנתבעים שונה לרעה, שכן בישיבתם ארוכת השנים במקום, הם ויתרו על ישיבה במקום אחר. דהיינו, העתקת המבנה לתא שטח אחר.
לחילופין, ואם יסולקו הנתבעים מהמקום, נטען כי הם זכאים לפיצוי על השקעותיהם במקום.
בהיות התובעים בני רשות בקרקע, לא קמה להם הזכות לקבל דמי שימוש.
התובעים לא הוכיחו את זכויותיהם במקרקעין – אישור על זכויות שהוצג בתיק המוצגים שונה במועדו ובחזותו מזה שצורף לכתב התביעה.
המודד X מטעם התובעים, הסתמך על מפת סוכנות, אשר לא הוצגה כלל. משלא הוצגה המפה, נשמטו יסודותיה של חוות הדעת. בכך מנעו התובעים מן הנתבעים את האפשרות לעמת או לאמת את המפה עם גורם מקצועי, על מנת להיערך לחקירתו הנגדית של המודד מטעם התובעים. בכך, נפגעו זכויותיהם הדיוניות של הנתבעים.
שטח הסככה לא שונה בשנת 1995-1996, אלא הסככה רק שודרגה. מכאן, שלתובעים לא היתה כל זיקה לשטח נשוא התובענה.
תובענתם של התובעים התיישנה, משחלפו 7 שנים מאז נוצר המצב הקיים ועד להגשת התביעה. זהו סכסוך בין בני רשות.
יש להעדיף את זכותם הקניינית של הנתבעים על פני זו של התובעים.


להלן, בתמצית, טענות התובעים בסיכומיהם:



הנתבעים לא העלו טענות מסוג אלו שהעלו לראשונה בדיונים ובסיכומים, לגבי תקפות החלוקה לנחלות והיעדר תוקף סטטוטרי של המפות.
טענות הנתבעים בדבר זכותם במקרקעין עומדת בניגוד לאמור בתצהירים, בכתב ההגנה ובחוות דעת השמאי מטעמם. טענתם זו לא הוכחה ולו רק מחמת העובדה שאין בתיק חוות דעת של מודד מטעמם.
הנתבעים הם פולשים גם בשטח המחסן וגם בשטח השביל.
מהתמונות שהוגשו על ידי הנתבעים, לא ניתן להוכיח ששטח הסככה משנת 1996 זהה לזה של הסככה משנת 1973.
ממועד שבו חלה הפלישה, ניסו התובעים להביא לתיקון המצב, אך ללא הועיל.
גם השמאי מטעם הנתבעים כותב בחוות דעתו, שהמחסן בנוי על חלקה 38, והוא גם צירף לחוות הדעת מפה מצולמת, זהה לזו שצורפה לחוות דעת התובעים.
מפת הסוכנות לא צורפה, כי היא לא היתה שנויה במחלוקת.
הנתבעים הודו בפלישה והם מנועים כיום לטעון אחרת.
התובעים מעולם לא נתנו רשות לנתבעים לשבת בשטח נשוא התובענה. עד 1996, הם לא נדרשו לאישור כזה, שכן הסככה לא פלשה מעבר לחלקת הנתבעים.
לגבי טענת ההתיישנות, נטען שבמקרקעין מוסדרים אין התיישנות, זולת בהתאם לסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין- טענת התיישנות שניתן היה להעלותה לפי החוק. הפלישה הנטענת היא משנת 1996, וסעיף 52 לחוק ההתיישנות קובע מועדי התיישנות במקרקעין, ולפי כל אחד מהמועדים, אין התיישנות.


דיון והכרעה
התיישנות
סבור אני שתביעתם של התובעים התיישנה. על פי טענת הנתבעים, שתי הסככות אשר נצפות בתמונות נ/1 ונ/2, נבנו עוד בשנים 1973-1974. התמונה העליונה השמאלית, מציגה את מצב הסככות בין השנים 1973 עד 1996, מועד השדרוג לטענת הנתבעים. בתמונה התחתונה הימנית בנ/1, ניתן לצפות בסככה הימנית, במצבה היום. מצבה של סככה זו שונה במעט ממצבה לפני 1996, וניתן להבחין בשוני בגג ואולם, לגבי סככה זו, אין מחלוקת בין הצדדים. בתמונה התחתונה מצד שמאל, ניתן להבחין, בסככה השמאלית, אשר לגביה קיימת מחלוקת כמצבה היום. הנתבעים טוענים, כי שטחה זהה לסככה השמאלית שבתמונה העליונה וכי הסככה רק שופצה ושודרגה ולא הוסף לה שטח. התובעים לעומת זאת טוענים, ששטחה של הסככה הוגדל בשנת 1996.

לא מצויה בפניי כל מדידה של שטח הסככה בשנת 1973. בתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים הוצהר שכבר בשנת 1973-1974, נבנה חלק מהסככה בחלקו על השטח נשוא התובענה. עוד הוצהר, כי הסככה שודרגה באמצעות עבודות פינוי שפורטו, אך תוואי הסככה נותר כשהיה. הצהרות אלה לא נסתרו בחקירה נגדית, אלא ההפך הנכון. המצהיר מטעם הנתבעים, מר חיים זמיר, חזר על גרסתו האמורה. בתצהיר קיימת התייחסות לדרך ולואדי, הגובלים עם הסככה מדרום, ונרשם כי המצב נותר כפי שהיה. המצהיר חזר על הדברים בחקירתו הנגדית, פעם אחר פעם.

גם המצהירים מטעם התובעים, הצהירו כי שטח הסככה, בשנת 1996, גדל ופלש אל המגרשים שלהם. יחד עם זאת, אין בתצהיר כל התייחסות לשטח הפלישה. לא רק זאת, אלא שהצהרתם של התובעים, אינה עולה בקנה אחד עם דברים שאמר מר יוסי עזרא בחקירתו הנגדית. בפני מר עזרא הוצגו התמונות שבנ/1. הוא הופנה לתמונה שלמעלה, והוא נשאל לגבי הצהרתו בסעיף 8 לתצהיר, לפיה היה שם במקום מחסן. תשובתו של העד, היתה: "זה, עד הבטון. זה לא היה. בשבילי זה שלהם ולא יותר מזה. (העד מצביע על הבטון שבצד ימין של התמונה בין שתי הסככות)" (עמ' 35 שו' 19-20). העד נשאל באיזה חלק דרגו לטענתו והוא השיב:"הסככה שבצד שמאל לתמונה נבנתה בכוח, אותו חלק שודרג ונבנה ביותר כוח" (עמ' 35 שו' 22). עוד נשאל העד האם הסככה נשוא המחלוקת, היא הסככה שבצד שמאל והוא השיב: "זה והשדרוג היותר גדול. אפשר לצאת למקום לראות." (עמ' 35 שו' 24).

אם כן, רואים אנו כי על פי עדותו של מר יוסי עזרא, הסככה השמאלית שבתמונה העליונה בנ/2, פולשת אל השטח של התובעים ולגרסתו, רק הסככה הימנית שנצפית בתמונה העליונה בנ/1, היא הסככה ש"מותרת" לנתבעים. על כך אני למד מהצבעתו של העד על קיר הבטון של הסככה הימנית, ועל אמירתו "בשבילי זה שלהם ולא יותר מזה." (עמ' 35 שו' 19 לפרו'). משהוברר, שהתמונה העליונה שבנ/1, משקפת את המצב בשנת 1973, ברי כי טענת התובעים, על פי תשובותיו של מר עזרא יוסי בחקירה הנגדית, מתייחסת לכל הסככה השמאלית. סככה זו, נבנתה בשנים 1973-1974.

מעבר לכך, גם אם נטל השכנוע מוטל על כתפיהם של הנתבעים, כפי שנקבע, עדיין הנטל להוכיח כי שטח הסככה גדל בשנת 1996, מוטל על כתפיהם של התובעים. התובעים יכלו לעשות כן, על ידי הצגת מפות משנים קודמות, תשריטים ואף תצלומי אוויר שלעיתים ניתן להשיג במקומות שונים. התובעים לא הציגו כל ראיה מסוג זה. זאת, בצירוף תשובותיו של מר יוסי עזרא כאמור לעיל, יחד עם גרסתו האיתנה של מר חיים זמיר, מביאים אותי למסקנה, שעלה בידי הנתבעים לשכנע כי הסככה, אשר, על פי טענת התובעים פולשת לשטחם, נבנתה בשנת 1973 ורק שודרגה בצורתה, בגובהה ובחומריה, בשנים 1995-1996, ללא תוספת שטח.

סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, אין בו כדי לסייע לתובעים כנגד טענת ההתיישנות. ראשית, לא הוכח כי המדובר הוא במקרקעין מוסדרים ושנית, וזה עיקר, התובעים הם בני רשות במקום, כך על פי אישורי הזכויות שהציגו ולכן, אין המדובר הוא בתביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים. במילה "זכות" כיוון המחוקק לזכות במקרקעין, בבחינת זכות קניינית בלבד. ראה בעניין זה פסה"ד אליו הפנה בא כוח הנתבעים: ברע"א 70/5201 יורם אפרתי נ' צבי ברנשטיין,.

לא רק זאת, אלא שתקופת ההתיישנות במקרקעין, ע"פ סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, היא 15 שנים או 25 שנה, אם נרשמו המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין לאחר סידור זכות הקניין. שתי תקופות אלה חלפו בטרם הגשת התביעה, שכן זו הוגשה בשנת 2006 והסככה נבנתה, כאמור, לכל המאוחר, בשנת 1974.

לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות בשל התיישנותה.

הגבול בין המגרשים
לא יכולה להיות מחלוקת על כך, שהסככה, או חלק ממנה, נמצאת על גבי מגרשים 91 ו-39, בהתאם לתיחום של מגרשים אלה, במפת הסוכנות, המפה אשר עליה הסתמך המודד מטעם התובעים. עוד, על פי אישורי הזכויות שהציגו התובעים, משה ומלכה עזרא הינם בני רשות בנחלה מספר 39, בישוב נוגה. יחד עם זאת, לא ניתן לדעת האם גבולותיו של מגרש 39, על פי הגדרות מינהל מקרקעי ישראל, אשר הנפיק את אישורי הזכויות, הם זהים לגבולות שבמפת הסוכנות.

לא זו אף זו- מפת הסוכנות עצמה לא הוצגה כך שלא ניתן לדעת את תוכנה האמיתי ושמא קיימות שם הסתייגות כאלה ואחרות. מבחינה זו, קיים צדק רב בטענת הנתבעים, כי לא ניתנה להם האפשרות לבחון את המפה על ידי בעלי מקצוע מטעמם, וגם לא לחקור את המודד מטעם התובעים, מר X, על תוכנה של אותה מפה עלומה.

בנוסף, יש מקום לקבל את טענת הנתבעים, לפיה למפת הסוכנות אין כל תוקף משפטי או סטטוטורי. מכל מקום, לא הוצגה בפניי ראיה בדבר נפקותה המשפטית של אותה מפה אשר כאמור, לא ראיתיה.

אשר על כן, לא עמדו התובעים בנטל ההוכחה (להבדיל מנטל השכנוע, אשר מוטל היה על הנתבעים), ולא הציגו כל ראיה לכך, שהמקרקעין עליהם נבנתה סככת הנתבעים, כלולים באותו השטח אשר בו קיימת לנתבעים זכות (כבני רשות).

יש לדחות את טענת התובעים, לפיה, הנתבעים העלו לראשונה בדיונים ובסיכומים טענות לגבי תקיפות החלוקה לנחלות והיעדר תוקף סטטוטורי של המפות. מפת הסוכנות, לא צורפה לכתב התביעה ולכן, לא יכלו הנתבעים לטעון טענה כנגדה בכתב ההגנה. מעבר לכך, וזה העיקר, הנתבעים הכחישו, כבר בכתב ההגנה ולאורך כל ההליך את זכויותיהם של התובעים במקרקעין נשוא המחלוקת.

עוד יש לדחות את טענות התובעים, לפיהן, כבר ממועד הפלישה, הם ניסו להביא לתיקון המצב ולסלק את הנתבעים מן המקום. ראשית, ראינו שהפלישה היתה בשנת 1973, חלה התיישנות וממילא היה גם שיהוי רב ובלתי סביר בעליל מצד התובעים, במימוש הזכויות הנטענות על ידם. שנית, גם אם הייתי קובע את מועד הפלישה בשנת 1996, הרי פרט להצהרות כלליות של התובעים, אין כל ראיה לכך שמשנת 1996 עד שנת 2006, הם ניסו לסלק את הנתבעים מן המקום, לא מכתב, לא בקשה למתן צו כזה או אחר, לא פנייה לרשות כלשהי ולא כל ראיה אחרת.

אשר על כן, גם לגופו של עניין, דין התובענה להידחות.

סוף דבר
התביעה נדחית.
התובעים ישלמו לנתבעים את הוצאות המשפט ושכ"ט עורך דין בסכום כולל של 11,800 ₪ (כולל מע"מ).

זכות ערעור תוך 45 יום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. גובה דמי חכירה

  2. הפרת חוזה חכירה

  3. חוזה חכירה משתלה

  4. חכירת קרקע חקלאית

  5. דמי חכירה ראשוניים

  6. חוב דמי חכירה למנהל

  7. זכויות חכירה במושע

  8. הסכם חכירה תחנת דלק

  9. חכירה לדורות על חניה

  10. הסכם חכירה עם המנהל

  11. חוזה חכירה והסכם פיתוח

  12. הגדלת גובה דמי חכירה

  13. ביטול חכירה - מס רכוש

  14. ביטול שטרי ביטול חכירה

  15. אופציה להארכת חכירת משנה

  16. הסכם חכירה הקטנת שטח מגרש

  17. תביעה לקבלת זכויות חכירה

  18. חידוש חכירה בחוזה עם קק''ל

  19. הנחה בדמי חכירה לבניה עצמית

  20. סמכות עניינית חכירה לדורות

  21. משא ומתן לרכישת זכויות חכירה

  22. תביעה לתשלום דמי חכירה שנתיים

  23. חכירה ישירה במקום חכירת משנה

  24. תביעה לתשלום דמי חכירה לשנים

  25. חובת גילוי על תשלום דמי חכירה

  26. חכירה לדורות - פסק דין הצהרתי

  27. החזרת מקרקעין בתום חוזה חכירה

  28. חכירה לדורות בשטח חקלאי במושב

  29. זכויות החוכר לפי החכירה המקורית

  30. ביטול הסכם חכירה - סמכות עניינית

  31. המרצת פתיחה בנושא זכויות חכירה בנכס

  32. מס שבח על מכירת זכות חכירה ל-3 שנים

  33. תביעה לתשלום דמי חכירה 7 שנים אחורה

  34. תחולת חוק חובת המכרזים על חוזה חכירה

  35. שימושים לצורך מטרת חכירה למפעל תעשייתי

  36. בקשה לחייב את המינהל להאריך חוזה חכירה

  37. תשלום הוצאות פיתוח מקרקעין על פי חוזה חכירה

  38. ביטול חוזה חכירה שנחתם לפני חקיקת חוק המקרקעין

  39. חתימה על הסכם חכירה ללא ידיעה על קיומו של הסכם פיתוח

  40. סעד הצהרתי להתקשר בחוזה החכירה להחכרה ישירה של המקרקעין

  41. מחלוקת עם רשות מקרקעי ישראל על סכום דמי החכירה השנתיים

  42. עסקאות מתנה בזכויות חכירה רשומות המאושרות על ידי המינהל

  43. סמכות בית משפט השלום לדון בהסכם שכירות ל 10 שנים - חכירה

  44. תביעה לפינוי מקרקעין בטענה כי פלשו לשטח שחכרו ממנהל מקרקעי ישראל

  45. טענה כי במסגרת הסכם החכירה ניתנה לה אופציה לרכישתם בתום תקופת החכירה

  46. מכירת זכויות במגרש בהרחבת מושב אשר נמכר בטרם נחתם חוזה פיתוח וחכירה מול המינהל

  47. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון