תביעה להטלת אחריות אישית בגין מצגי שווא ותרמית

האם יש מקום להטלת אחריות אישית בגין נזק שנגרם כתוצאה מהתקשרות עם הנתבעת 1 ?

זוהי השאלה שבמרכזו של תיק זה.

רקע
2. התובעת והנתבעת 1 התקשרו ביום 26.10.04 בהסכם לפיו התחייבה התובעת להשקיע סך של 189,378$ למטרת מימון רכישת נכס המצוי בארצות הברית. על פי ההסכם סכום ההשקעה עתיד היה להיחשב כהלוואה נושאת ריבית דולרית בשעור 8% כאשר הריבית על ההלוואה אמורה היתה להיפרע אחת לרבעון וסכום ההשקעה כולו להיפרע בתוך 3 שנים ממועד העמדת סכום ההשקעה לנתבעת 1 (ר' סעיף 3 להסכם נספח 1 לתצהירי התובעת). על פי ההסכם נתונה הייתה האופציה לתובעת להמיר את סכום ההשקעה ביחידות השתתפות בפרוייקט. הכספים במלואם הועברו על ידי התובעת בהתאם להסכם באוקטובר 2004 והופקדו בחשבון נאמנות בארצות הברית על פי הוראותיו של הנתבע 2. הנכס נשוא ההסכם לא נרכש בסופו של דבר, ולמעט מספר מועט של תשלומים, לא הושב לתובעת סכום השקעתה.

טענות הצדדים
3. לטענת התובעת יצרו הנתבעים 3-2 מצגי שווא ותרמית ככל הנוגע למטרת השימוש בכספים ויש להרים כנגדם את מסך ההתאגדות בהיותם בעלי המניות בנתבעת 1. לטענתה מהראיות עולה כי הנתבע 2 הוא שנתן הוראה להיכן להעביר את הכספים מחשבון הנאמנות וככל הנראה לפרוייקט אחר שלו. גרסתו ולפיה אך קיבל בחזרה את כספי ההשקעה שלו עצמו אינה נתמכת בכל תשתית ראייתית על אף שיכול היה בנקל כך לתמכה. בזמן אמת גם לא התנער הנתבע 2 מאחריותו האישית להשבת הכספים. לטענת התובעת יש לדחות את גרסת הנתבעים ולפיה האחריות להעלמת הכספים מוטלת על עו"ד בוטורף אשר הכספים הופקדו בחשבון הנאמנות של משרדו, שכן טענה זו נטולת כל תשתית ראייתית. מוסיף וטוען ב"כ התובעת כי מעדויות נוספות שנשמעו במהלך הליך ההוכחות עולה כי התנהלות הנתבעים במקרה הנוכחי היא בעצם שיטה בה נקטו גם במקרים אחרים.

לטענת ב"כ הנתבעים 3-2 הנטל בעניין טענת מרמה הוא גבוה והתובעת לא עמדה בו שכן יכולה הייתה לנקוט בהליכים כנגד עו"ד בוטורף בארצות הברית על מנת לברר לאן עבר הכסף. עוד טוען ב"כ הנתבעים כי אילו אכן היו הנתבעים נוטלים את הכסף כטענת התובעת, לא היו מסכימים לפנייה משותפת לעו"ד בוטורף כפי שנעשה במהלך ההליך הנוכחי שכן היו חוששים מפני תשובה אפשרית. לטענת ב"כ הנתבעים 3-2 גם לא ניתן להרים מסך כאשר החברה הרלוונטית היא חברה זרה שכלל אינה צד להליך.

דיון
4. האפשרות להטיל אחריות אישית על אורגנים ובעלי שליטה בחברה נובעת הן מחוק החברות המאפשר הרמת מסך והטלת אחריות אישית על בעל מניות בחברה אם נתקיימו התנאים הקבועים לכך בחוק, הן מהוראות פקודת הנזיקין המאפשרות הטלת אחריות מכח עוולת הרשלנות ועוולת התרמית והן מכח הוראות חוק החוזים המאפשרות הטלת אחריות מכח דיני תום הלב.

בענייננו ספק אם חלה הוראת סעיף 6 לחוק החברות בדבר הרמת מסך שכן הנתבעת 1 הינה חברה זרה הרשומה במדינת טנסי שבארצות הברית (ר' הגדרת חברה בסעיף 1 לחוק החברות), וההליכים כנגדה אף עוכבו בהחלטה מיום 11.2.10 בשל תניית שיפוט זרה.

עם זאת, ניתן כאמור להטיל אחריות אישית על אורגנים ובעלי שליטה בחברה מכח דיני הנזיקין ודיני החוזים. אכן לא כל התנהגות עוולתית של חברה מטילה אוטומאטית אחריות אישית בנזיקין על אורגן ובעל שליטה בחברה (ר' ע"א 4621/95 איתמר מתתיהו ואח' נ. שטיל יהודית ואח' פ"ד נא(4) 769, בעמ' 790). בעניין זה נפסק לעניין עוולת הרשלנות כי "לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים חורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה" (ר' שם, בעמ' 792). עם זאת קיימות נסיבות המצדיקות הטלת אחריות אישית על אורגן ובעל שליטה בחברה, ואף הובעה הדעה ולפיה יש עדיפות לבסיסי האחריות האישיים מכח פקודת הנזיקין וחוק החוזים על פני העילה של הרמת מסך שכאמור יש בהפעלתה משום "נגיסה" בעקרון האישית המשפטית הנפרדת של החברה (ר' א. חביב-סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת-מסך", עיוני משפט יז (התשנ"ב), 197, בעמ' 214).

5. סבורה אני כי בענייננו אכן קיימות נסיבות המצדיקות הטלת אחריות אישית על הנתבע 1 בשל מצג כוזב אותו הציג ככל הנוגע לשימוש שייעשה בכספים אשר יועברו על ידי התובעת.

על פי ההסכם בין הנתבעת 1 לבין התובעת אמורים היו כספי התובעת לשמש לרכישת נכס בארצות הברית (ר' ה"והואיל" השני להסכם, נספח 1 לתצהירי התובעת). הכספים הועברו לחשבון נאמנות שנפתח לשם כך בארצות הברית על פי הוראתו של הנתבע 2, מנהל הנתבעת 1. על פי תצהירו של מנהל התובעת עודד וויאקובסקי, הסביר לו הנתבע 2 מספר רב של פעמים כי הכספים מועברים למוכר הנכס מחשבון הנאמנות רק לאחר חתימת הסכם הרכישה וכי במידה והעיסקה אינה יוצאת אל הפועל הכספים שהופקדו בחשבון הנאמנות חוזרים למקור ממנו באו (סעיף 12). גירסא זו לא נסתרה בחקירתו (ר' עמ' 9, שורות 11-10). היא נתמכת בתצהירו של אברהם פריד, משקיע נוסף, אשר אף הוא השקיע מכספיו בנתבעת 1 (ר' סעיפים 8-7 לתצהיר). אף הנתבע 2 עצמו העיד כי נתן הנחייה להחזיר כספים לאותו חשבון ממנו נתקבל הכסף (ר' עמ' 27, שורה 14).

כמפורט להלן, מהראיות בתיק זה עולה כי הנתבע 2 עשה שימוש בכספים שהשקיעה התובעת לא לצורך רכישת הנכס נשוא ההסכם ובשל כך גם משלא נרכש הנכס, לא הוחזרו הכספים לידי התובעת.

6. לאחר שעסקת הרכישה של הנכס לא התממשה, נעשו פניות על ידי התובעת למשרדו של עו"ד בוטורף שמשרדו טיפל בחשבון הנאמנות על מנת לקבל את הכספים חזרה. כעולה מתכתובות שצורפו לתצהירי התובעת סבר עו"ד בוטורף כי לא מוטלת עליו כל חובה לשתף פעולה עם התובעת שכן אינו חב כלפיה כל חובת נאמנות. לאחר שהתובעת הגישה תלונה בעניין זה לרשות הסיוע לצרכן בטנסי, ארצות הברית, שם שוכן משרדו של עו"ד בוטורף, העביר האחרון את תכתובת המייל שבידיו לידי התובעת. במכתבו הנלווה להעברת המיילים מציין עו"ד בוטורף כי הוא מעביר את תכתובת המיילים עם הנתבע 2 בנוגע להעברות הכספים אל ומחשבון הנאמנות של רכישת הנכס (הדגשה שלי – ש.ר. ר' מכתבו מיום 9.11.05, העמ' הראשון לנספח 19 לתצהירי התובעת).

מהתכתובת עולה לא רק כי הנתבע 2 ניהל מול המשרד של עו"ד בוטורף את כל נושא העברות הכספים, אלא שעל פי הוראותיו גם הועברו כספים מאותו חשבון. במייל מתאריך 6.2.2005 שכותרתו "Escow Disbursements- Willow Oaks" כותבת ברברה ממשרדו של עו"ד בוטורף לנתבע 2 כי מספר חשבון הבנק שאליו יש להעביר כספים מחשבון הנאמנות אינו ברור וגם לא השם. בלשונה "It is Villa something? Apartments" (נספח 19 לתצהירי התובע). מדובר בתאריך שבו כבר היה ברור כי העסקה של רכישת הנכס אינה יוצאת אל הפועל.

7. כשנשאל הנתבע 2 בחקירתו האם יש לו ולאשתו פרוייקט שנקרא "ווילה נורטה אפרטמנטס אל אל סי" השיב בחיוב. לעדותו מדובר בפרוייקט דומה לזה נשוא התביעה אשר נרכש שנה קודם (ר' עמ' 28, שורות 30-25).

כשנשאל לגבי פשר העברת הכספים מחשבון הנאמנות של הפרוייקט נשוא התביעה על פי הוראתו השיב כי מדובר בכספי השקעה שלו עצמו (ר' עמ' 27, שורות 3-1). כשנשאל הנתבע 2 "כמה העביר לך" השיב "לא זוכר. כמה מאות אלפים". ולשאלה "כמה מאות אלפי דולרים" השיב "כמה שהשקעתי פחות 70 אלף דולר" (ר' עמ' 27, שורות 7-4). גם קודם לכן כשנשאל בעדותו מי היו המשקיעים הנוספים בפרוייקט לא זכר והעיד כי הוא שם "כמה מאות אלפים" ולשאלה "כמה זה" השיב "לא יודע במדוייק. אני יכול לבדוק זאת" ושב וחזר על כך (ר' עמ' 20, שורות 23-15). לעדותו הושקעו בחשבון הנאמנות כ-800,000$ מתוך סך של 3.5 מיליון דולר שהיו אמורים להוות את תמורת הרכישה הכוללת עבור הנכס (ר' עמ' 26, שורות 29-28).

עדותו של הנתבע 2 לא היתה משכנעת. מדובר בתביעה שבה מיוחסת לו מרמה כלפי משקיעים. לתצהירי התובעים צורפה כל תכתובת המייל ממנה עולה כי הוא זה שנתן את ההוראה להעברת כספים מחשבון הנאמנות. אף על פי כן אפילו הגירסא ולפיה הוא עצמו השקיע מאות אלפי דולרים בחשבון הנאמנות לא מופיעה בתצהיר מטעמו. ודאי לא מופיעה כל אסמכתא לא להיקף ההשקעה הנטען על ידי הנתבע 2 באופן אישי ולא לכך שהכספים הוחזרו לחשבונו. רק בעדותו מציין הנתבע 2 "ראיתי באחד האימיילים שפניתי אליו ונתתי את מספר החשבון שלי, העביר את הכסף פחות 70 אלף דולר בערך של הוצאות שלקחתי על עצמי והעביר את הכסף" (עמ' 27, שורות 3-1).

צודק ב"כ התובעת בטענתו כי המצאת האסמכתאות להיקף ההשקעה האישית הנטענת על ידי הנתבע 2 היתה פשוטה ומתבקשת בנסיבות העניין. בפרט הדברים אמורים כאשר מתכתובת המייל אותה העביר עו"ד בוטורף עולה כי לכל היותר השקיע הנתבע 2 סך של 105,000$ בפרוייקט (ר' אימיילים מתאריך 15.11.2004, נספח 19 לתצהיר התובע) ותשובתו כשנשאל בעניין זה אינה מניחה את הדעת בשים לב לקלות שבה יכול היה להפיג את החשדות לנטען כנגדו (ר' עדותו בעמ' 27, שורות 10-8; עמ' 29, שורות 28-19).

גם הסברו של הנתבע 2 לשאלה מדוע היה על ברברה לשאול לפרטי החשבון והשם אליו יש להעביר את הכספים אותם השקיע הוא אישית כאשר היה מקום להחזיר את הכספים לאותו חשבון בנק שממנו הועברו, אינו מניח את הדעת. "אם העבירו ויהיה טעות? היא לא רצתה. זה הגיוני ביותר מה שהיא מבקשת" (עמ' 27, שורה 19). הדברים תמוהים במיוחד כאשר העברת הכסף נתבקשה לחברה בדומה לזו נשוא הפרויקט נשוא התביעה. במילים אחרות, ככל שאכן מדובר בהשקעה אישית של הנתבע 2 מדוע לא נתבקשה העברה לחשבונו הפרטי?

8. לאחר שהתברר למנהל התובעת כי העסקה של רכישת הנכס אינה יוצאת אל הפועל, הוא פונה לנתבע 2 בדרישה להחזרת הכספים (ר' סעיפים 15-14 לתצהירו של מנהל התובעת). ביולי 2005 מעביר הנתבע 2 סך של 40,000$ לתובעת. לגירסת התובעת בעקבות פניות חוזרות ונשנות והבטחות מצידו של הנתבע 2 לפרוע את החוב הועבר על ידי הנתבע 2 בנובמבר 2005 סך נוסף של 16,975$ על חשבון יתרת החוב. לגירסת הנתבע 2 תשלום נוסף זה היה פרעון הלוואה שניתנה לו קודם לכן על ידי אחיו של מנהל התובעת מר שי וויאקובסקי (סעיף 10 לתצהיר). תהא האמת ככל הנוגע לתשלום נוסף זה אשר תהא, אין מחלוקת כאמור כי סך של 40,000$ הועבר על ידי הנתבע 2 לתובעת. הנתבע 2 לא נתן לכך כל הסבר בתצהירו.

סבורה אני כי יש בהעברת התשלום האמור כדי ללמד כי הנתבע 2 חש אחריות אישית להיעלמות הכספים שהועברו על ידי התובעת. תחושה זו והחזרת הכספים האישית אינה מתיישבת עם הטענה ולפיה עו"ד בוטורף הוא האחראי להעלמת הכספים. טענה אחרונה זו גם אינה מתיישבת עם העברת מאות אלפי דולרים מקרן הנאמנות לנתבע 2 עצמו, כך לעדותו.

יתכן ותחושת חוסר הנעימות שחש הנתבע 2 כלפי מנהל התובעת נבעה מכך ששני אחיו של מנהל התובעת, שי וגיל וואיקובסקי עבדו אצל הנתבע 2. הראשון כאיש שווק שתפקידו לאתר משקיעים בארץ והשני כעורך הדין של הנתבעת. למעשה ההיכרות בין הנתבע 2 לבין מנהל התובעת היתה באמצעותו של האח שי. יתכן כי במערכת קשרים זו טמון ההסבר למידת חוסר הנעימות שחש הנתבע 2 כלפי מנהל התובעת בכל הנוגע לגורל הכספים ונכונותו להחזיר כאמור סך של 40,000$. עם זאת, תחושת אי הנעימות והנכונות להחזיר כספים מלמדים גם על מידת מעורבותו של הנתבע 2 בהעלמת הכספים.

9. הפרוייקט נשוא התביעה לא היה הפרוייקט היחיד בו היה הנתבע 2 מעורב בגיוס כספים ובהקמת חברה בארצות הברית לשם רכישת נכס בארצות הברית. על פי עדותו של הנתבע 2 הוא היה מעורב ב-9 עסקאות של רכישת נכסים בארצות הברית באופן דומה (ר' עמ' 19, שורות 32-31). קרי, הקמת חברה בארצות הברית לשם רכישת הנכס, גיוס משקיעים מהארץ ומחו"ל, והקמת קרן נאמנות בארצות הברית בה יוחזקו הכספים עד לרכישה או עד להשבתם למשקיעים. חלק מהפרויקטים הסתיימו ברכישת הנכסים, כך לעדותו של שי, אחיו של מנהל התובעת (ר' עמ' 14, שורות 24-18).

מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של שניים – אברהם פריד ואבי מרום אשר היו מעורבים כמשקיעים בפרויקטים שבהם היה מעורב הנתבע 2.

על פי תצהירו של אברהם פריד אחת הסיבות לנכונותו להשקיע היו דברי הנתבע 2 ולפיהם הכספים מוחזקים בחשבון נאמנות ממנו הם מוחזרים למשקיע במקרה של אי רכישה (סעיף 7 לתצהיר). על פי התצהיר תחילה השקיעו הוריו בנכס אחר שנרכש על ידי חברה אחרת שהוקמה על ידי הנתבע 2 ולאחר מכן השקיעו גם הוריו וגם הוא בנתבעת 1. בסופו של יום כל ההשקעות ירדו לטמיון (סעיף 8). עוד נאמר בתצהיר כי תחילה התקבלה ריבית בכל הפרויקטים אך לאו דווקא מהחברה בה נערכה ההשקעה ובעקבות פנייה לנתבע 2 הסביר לו האחרון כי הדבר נעשה לצרכי נוחות וקיימת מערכת התחשבנות בין החברות השונות. לאחר מכן החלו התשלומים להגיע באופן לא סדיר והמחאות חזרו, עד שלבסוף פסקו (סעיפים 10-9 לתצהיר).

דברים דומים נאמרו בתצהירו של אבי מרום אשר השקיע בשלושה פרוייקטים – אחד בלואיזיאנה ושניים בנברסקה בארצות הברית. אף הוא מציין בתצהירו כי תחילה קיבל החזרים מחברות אחרות ולאו דוקא מהחברה בה השקיע וכי לאחר מכן הגיעו התשלומים באיחור ולבסוף פסקו.

שני העדים העידו כי החליטו שלא להגיש תביעות כנגד הנתבע 2 לאחר שהתברר להם כי עקב מצבו הכלכלי לא יוכלו להיפרע.

10. התמונה המתקבלת ממכלול הראיות כמפורט לעיל היא כי הנתבע 2 עשה שימוש בכספים שהופקדו בחשבון הנאמנות בניגוד להוראות ההסכם ולמטרות שונות מאלו של רכישת הנכס על ידי הנתבעת 1. אף לא למטרות הקשורות בנתבעת 1.

למעשה הנתבע 2 לא טען כי אם אכן מוכחת מעורבותו בהיעלמות הכספים, אין הוא אחראי לכך. טענתו היא כי מעורבותו כאמור לא הוכחה. בתמיכה לכך מפנה הנתבע לנכונותו לפנות במהלך ההליך שבפני אל עו"ד בוטורף בארצות הברית במשותף עם התובעת לצורך בירור גורלם של הכספים שהופקדו.

אכן בעקבות אמירה בתצהירו של הנתבע 2 ולפיה הוא נכון לסייע לקבלת הכספים (סעיף 13) הוצע כי תיערך פנייה משותפת לעורך הדין בארצות הברית, ופנייה כאמור אכן נעשתה אלא שלא הובילה לכל תוצאה. עם זאת, יצוין כי לא בנקל הסכים הנתבע 2 לפנייה כאמור, וביקש תחילה לצמצם את השאלות שיופנו לעורך הדין בארצות הברית לכאלו שלא יהא בהן כדי להעיד על מעורבותו בגורל הכספים (ר' נספחים לבקשת התובעת מיום 15.9.11). נכונות כה מסוייגת כפי שהביע הנתבע 2 בתחילה אין בה כדי לתמוך בגירסתו בדבר חוסר מעורבות, כי אם להיפך.

בנסיבותיו של תיק זה הוכחה מעורבותו של הנתבע 2 בהוצאת מאות אלפי דולרים מחשבון הנאמנות לחברה אחרה שבבעלותו. גרסתו כי מדובר בכספים אישיים שלו אינה סבירה בנסיבות העניין. גם העברת הכספים לחברה אחרת דווקא הינה תמוהה. הוכח כי הנתבע 2 החזיר אישית חלק מהכספים והוכח כי גם בעסקאות דומות של חברות נוספות בבעלותו של הנתבע 2, נעשה שימוש בכספים של חברה א' לצורך תשלומים של חברה ב'.

די באמור כדי לבסס מצג כוזב תוך מודעות או לפחות קלות ראש ככל הנוגע לשימוש שייעשה בכספים. מנהל התובעת העיד כי החליט להשקיע בעיסקה מאחר וסבר כי קיימים בטחונות ובלשונו "חגורה ושלייקס". האחד שהוא סמך על התובע והאמין כי הוא אדם ישר, והשני – שהכספים מובטחים. ודאי לא היה משקיע אילו היה יודע שזה השימוש שייעשה בכספים. סבורה אני כי די באמור כדי לבסס את יסודות התרמית על פי סעיף 56 לפקודת הנזיקין.

11. אשר לנתבעת 3, אשת הנתבע 2.

הנתבעת 2 הייתה בעלת מניות בנתבעת 1 (ר' סעיף 1 לתצהירה). עם זאת, על פי תצהירה היא לא ניהלה את החברה ולא נפגשה עם מנהל התובעת בקשר לעיסקה ואף לא הציגה בפניו כל מצגים (סעיפים 3-2 לתצהיר). אמנם בחקירתה ציינה כי היתה בעלת מניות גם בחברות הנוספות, בעלת זכות חתימה על שיקים ואף חתמה למשקיעים שנכנסו להשקעות תעודות השתתפות. עם זאת, העידה כי למעשה לא ניהלה את החברה וכלל לא היתה מעורבת בכל הפעילות שניהל הנתבע 2, בעלה.

גם עדי התובעת אינם טוענים למעורבות פעילה של הנתבעת 3. לא הוכח כי היא אישית היתה מעורבת או אף מודעת להיעלמות הכספים. לא הוכח כי הייתה בכלל מודעת לאופן שבו התנהלה החברה ככל הנוגע לכספים. בנסיבות אלו איני רואה בסיס להטלת אחריות אישית על הנתבעת 3.

12. בסיכומים טען ב"כ הנתבעים 3-2 לראשונה כי ככל שיורה בית המשפט על החזרת הכספים, אזי יש להורות אך על השבת 95% מהסכום ששולם וזאת בהתאם להוראת סעיף 4.3 להסכם. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, חובת התשלום אינה נובעת בענייננו מההסכם אלא מעוולת התרמית. שנית ולמעלה מן הצורך, עיון בהוראות ההסכם מעלה כי ההוראה חלה אך במקרה של פירעון מוקדם של ההלוואה, לפני תום ה-36 חודשים הקבועים בהוראות ההסכם (ר' סעיף 3.3).

13. התוצאה היא שהתביעה כנגד הנתבע 2 מתקבלת.

אני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובעת את סכום ההשקעה בסך 189,378$ על פי שערו היציג של הדולר ביום העברת הכסף, 27.10.04, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולם ובניכוי הסכומים ששולמו על ידי הנתבע 2 כמפורט בסעיפים 19.1, 19.2 ו-19.3 לכתב התביעה בסך 2500$, 40,000$ ו-16,975$ בהתאמה, על פי שערו היציג של הדולר במועדים בהם שולמו סכומים אלו כמפורט סעיף 19 לכתב התביעה, וכשסכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולמו.

עוד אני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובעת הוצאות משפט בגובה האגרות ששולמו בתיק כשסכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולמו וכן שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

הצדדים הותירו לשיקול דעת בית המשפט את סכום הוצאות הטיסה והשהייה של מנהל התובעת בגין דיון הוכחות שהתבטל לבקשת הנתבעים. אני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובעת סך של 3000 ₪ בגין הוצאות אלו.

הפיקדון אשר הופקד על ידי התובעת ביום 14.2.07, יוחזר לה.

התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית. בנסיבות העניין לא ראיתי מקום ליתן צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אחריות אישית של דירקטור

  2. אחריות אישית של נושא משרה

  3. אחריות אישית של מנהל חברה

  4. אחריות אישית בחברה משפחתית

  5. אחריות אישית על הפרת חוזה

  6. אחריות אישית לחובות חפציבה

  7. אחריות אישית על ליקויי בניה

  8. אחריות אישית של אורגן בחברה

  9. הטלת אחריות אישית של מנהל חברה

  10. אחריות אישית בשותפות כלפי עובד

  11. אחריות אישית במסירת שיק ללא כיסוי

  12. אחריות אישית של נושא משרה בתאגיד

  13. אחריות אישית על חובות חברה בפירוק

  14. אחריות אישית לתשלום שכר טרחת עו''ד

  15. אחריות אישית של מנהל חברה ביטול שיקים

  16. אחריות אישית מנהל חברה לתשלום ארנונה

  17. אחריות אישית בגין אי תשלום שכר מינימום

  18. אחריות אישית של בעלי מניות על חובות ארנונה

  19. אחריות אישית על הפרת הסכם רכישת מגרש לבניה

  20. תביעה להטלת אחריות אישית בגין מצגי שווא ותרמית

  21. הפרת זכויות יוצרים - אחריות אישית של מנהל חברה

  22. אחריות אישית נושא משרה על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת

  23. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון