בקשת רשות להתגונן בטענה שהעסקה נשוא ההתחייבות לא יצאה אל הפועל

הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, אשר עיקר טענותיו היו כי העסקה נשוא ההתחייבות לא יצאה אל הפועל ולא הייתה ניתנת לביצוע מלכתחילה. הציוד מעולם לא נמסר לו, ובדיעבד התברר לו שהציוד והרכוש משועבדים וממושכנים לטובת בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: "הבנק") ובכלל זה כי התובעים והחברה היו חייבים דמי שכירות לבעל הנכס, מר אחמד סנעאללה (להלן: "סנעאללה"/ "המנוח"), ובשל חובות אלו, הלה שם ידו על ציוד ורכוש החברה.

טענות הצדדים:
3. תובע מס' 4 (להלן: "התובע") הגיש תצהיר עדות ראשית, שם טען כי הינו אביהם של תובעים מס' 1-3, וכי הוא והנתבע ניהלו את ק.ד. טיב עוף בע"מ (להלן: "החברה"). הנתבע לא נרשם ברשם החברות, הואיל והינו חייב מוגבל באמצעים, ומשכך סוכם ביניהם שיהיה מישהו רשום מטעמו, וכך הנתבע רשם את מר באסם אסדי (להלן: "אסדי") כבעל 50% ממניות החברה, כאשר התובע לא היה צד לבחירתו, ואסדי עבד כשכיר בחברה, ולאחר תקופה עבר לעבוד במקום אחר ונשאר רשום כבעל מניות על הנייר בלבד.

4. התובע טען עוד, כי חתם כערב לחברה בבנק בכפר כנא, על-מנת לפתוח לה חשבון, ועם הזמן חוב החברה גדל בבנק, ובשל קשיים כלכליים הגיע לידי החלטה לסגור את החברה ולסלק את חובותיה. מקום העסק של החברה היה בכפר הנתבע – דיר אלאסד, שם הוקם המפעל, ובמפעל היה ציוד שנאמד לצורך פירוק השותפות ביניהם ב- 300,000 ₪. הנתבע ידע על השעבוד, על קיום ההתחייבויות וחובות לחברה, וההתחייבות נשוא המחלוקת כאן נערכה לאחר שהתובעים והנתבע הסכימו שהציוד במפעל שווה 300,000 ₪, וכי הנתבע ישלם לו 150,000 ₪ תמורת לקיחת כל הציוד שהיה במפעל, תוך מתן הפטר לו מכל חוב שרובץ על החברה. לאחר עריכת ההתחייבות החל הנתבע לשפץ את המקום ולעבוד בשם חברה אחרת והמשיך להשתמש בציוד שהושאר במפעל, תוך שממשיך לשכור את הנכס מסנעאללה.

5. התובע טען עוד, כי הנתבע נכח עמו בעשרות פגישות שהיו בבנק, ובכלל זה בפגישה במשרד עו"ד שייצג את הבנק, לאחר שלא עמדו בחוב הבנק והוגשה תביעה נגדם. בפגישה זו נכח גם עו"ד אבו חמד שייצגו מול הבנק והגיעו לידי הסכם לפיו שילם לבנק סך של 560,000 ₪. אף אם יקבל את טענת הנתבע, כי כביכול לא ידע על השעבוד, עדיין חב לו בהתאם להתחייבויותיו, היות וחוב הבנק סולק ובוטל השעבוד על הציוד.

6. מנגד טען הנתבע בבקשת רשות להתגונן ובתצהירו, כי הגשת התביעה ע"י התובעים יש בה משום מעשה חמור של הונאה, מרמה והטעיה, ניסיון להתעשר שלא כדין, והכל תוך ניצול לרעה של הליכי בית-משפט. הוא הכחיש כי אסדי היה בעל מניות ו/או מנהל בחברה מטעמו. הוא טען כי התובעים הציגו בפניו מצג שווא, לפיו ציוד ורכוש החברה, שהיה אמור לרכוש את מחציתו, חופשי מכל חוב או שעבוד וכי הם רשאים למוכרו. ממידע שקיבל התברר, כי זה משועבד וממושכן לטובת הבנק, בשעבוד שוטף ללא הגבלה בסכום על המפעל, הרכוש, הנכסים וכו', בהתאם לאג"ח מיום 3/2/99. בנוסף קיים שעבוד קבוע על רשימת הציוד שנרשם מיום 19/8/00, ושני השעבודים לא בוטלו עד היום. התובעים לא היו רשאים למכור זכויות כלשהן בציוד וברכוש החברה, ומכאן שההתחייבות שנחתמה חסרת כל תוקף, ובכלל זה העסקה לא יצאה אל הפועל משום שהציוד מעולם לא נמסר לו.

7. הנתבע טען במסגרת הבר"ל, כי התובעים והחברה היו חייבים דמי שכירות למנוח, בעוד שבתצהיר עדות ראשית טען, כי היו חייבים לו דמי שכירות, חשמל ומים. עוד הוסיף, כי יום לאחר חתימת ההתחייבות, נחתם בין התובעים לסנעאללה הסכם לפיו מכרו לו את אותו ציוד כנגד סילוק חובם לו. נודע לו, כי בשל החובות הנ"ל לבעל הנכס, הלה שם ידו על ציוד ורכוש החברה.

8. הנתבע הוסיף עוד, כי על אף הטענה שהתובעים שילמו לבנק 560,000 ₪, הרי שלא צורפה כל הוכחה שסכום זה שולם, ועובדה היא שהציוד עודנו משועבד. כן, ההתחייבות היא מתאריך 31/1/03, בעוד הסכם הפשרה עם הבנק הוא מיום 1/11/01. הוא הכחיש כי בינו לתובעים נערכה התחשבנות כלשהי, בה הסכים כביכול "להתחשבנות" הנטענת על-ידם בתצהיר.

9. בדיון שהתקיים בפניי ביום 21/3/13 שמעתי את ראיות הצדדים. מטעם התובעים העיד התובע ואסדי. בישיבת שמיעת הראיות התברר, כי סנעאללה הלך לעולמו, ובמקומו הופיע לדיון בנו מוחמד סנעאללה (להלן: "מוחמד"), והתרתי את העדתו כעד מטעם הנתבע. עוד העיד הנתבע בעצמו.

10. הצדדים הגישו את סיכומיהם. התייחסות אליהם, ככל שתהא רלבנטית תהיה במסגרת הדיון גופו.

דיון והכרעה:
11. בכתב ההתחייבות התחייב הנתבע כדלקמן: "לשלם למר עוואדה קאסם ו/או הייתם ו/או חסנין ו/או אכרם...סך של 150,000 ₪ וזאת עבור מנת חלקם בציוד ו/או הרכוש השייך בחב' ק.ד. טיב עוף בע"מ". על כתב ההתחייבות מתנוססת בין היתר, חתימה וחותמת עו"ד עותמאן ח'אלד, ואשר אישר : "כי הנ"ל חתם בפני ביום 5/2/03".

12. התביעה דנא מושתתת על כתב ההתחייבות בלבד, כפי שגם צוין בסעיפים 3-4 לכתב התביעה:
"3. ביום 30/1/03 ובמסגרת התחשבנות בין התובעים לבין הנתבע התחייב האחרון לשלם לתובעים סך של 150,000 ₪ עבור חלקם בציוד ו/או הרכוש בחברה ק.ד. טיב עוף בע"מ.
4. על אף הפניות החוזרות והנשנות לנתבע טרם פרע הנתבע חובו...מצ"ב כתב התחייבות מסומן "א...".

בנסיבות אלו, כל הטענות שהועלו ע"י הצדדים בעניין הרוח החיה בחברה, ההתחשבנויות ביניהם, תביעת הבנק והסכם הפשרה, הינם בגדר עירוב "מין שאינו במינו". בית המשפט כאן, אינו נדרש לחקור את היקף החובות שהיו לחברה, ההתחשבנויות בין הצדדים וכיוצ"ב, אלא רק לבחון בהתאם לכתב התביעה, האם הנתבע חתם על ההתחייבות והאם העסקה נשוא ההתחייבות יצאה אל הפועל, דהיינו האם הציוד נמסר לנתבע, והאם בגין כך חייב הנתבע לתובעים סך של 150,000 ₪. אומנם, לא אצא ידי חובתי אם לא אתייחס לטענות שהעלו ע"י הצדדים, אשר חורגות כאמור מגדר המחלוקת, אך השאלה הטעונה הכרעה הייתה ונותרה כאמור לעיל.

13. הנתבע אינו חולק, כי חתם על ההתחייבות (ראה ישיבה מיום 21/3/13, עמ' 23, שורות 11, 14, ו- 17-18), אלא טוען כאמור כי ההתחייבות הינה חסרת תוקף משום שהציוד והרכוש משועבד וממושכן לטובת הבנק, והעסקה לא יצאה אל הפועל הואיל והציוד מעולם לא נמסר לו.

14. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי במסמכים ובסיכומים, הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי ההתחייבות נכנסה לתוקף, כי הבסיס להתחייבות בדבר מסירת הציוד אכן קוים, מה היקף הציוד ואם בכלל נמסר לנתבע, ומשכך אין התובעים זכאים לתשלום כל סכום מכוח ההתחייבות.

15. אין מחלוקת כי הציוד נשוא ההתחייבות הוא ציוד החברה, כך גם העיד התובע בעצמו:
"... הציוד נשוא ההסכם נספח א' לתצהירי, היה שייך לחברה. אני מעיין כרגע בנספח א' לתצהירי, זה ההסכם שהנתבע חתם עליו ועו"ד שלו. אני לא חתום על המסמך הזה" (שם, עמ' 9).

הגם שהתובע טען, כי אינו יודע מי חתום מטעמו על ההתחייבות, טענה שהינה תמוהה עד מאוד, איני זוקפת אותה לחובתו, שעה שהנתבע אינו חולק, כי חתם על ההתחייבות. עם זאת, לאור טענות הנתבע, אודות השעבודים, ובכלל זה המחלוקת אודות שווי הציוד ובכלל זה מסירתו לנתבע אם בכלל, כפי שיובהר בהמשך, היה מקום להעדת עו"ד עותמאן ח'אלד, אשר אישר בחתימתו ובחותמתו את החתימה על ההתחייבות, וכזה יכל היה לשפוך אור על מערכת היחסים שבין הצדדים, ההסכמות ביניהם, הרקע להתחייבות וכיוצ"ב. בנסיבות אלו, הימנעות מהעדתו פועלת לרעת התובעים.

16. עו"ד עותמאן אינו העד היחיד שהתביעה כשלה מהעידו, שהרי מטעם ארבעת התובעים העיד רק תובע מס' 4, כאשר הלה השיב לשאלה, מי היה מעורב מבניו בעסק חוץ ממנו: "אחד מהבנים היה פועל, והוא פה. אחרים לא היו מעורבים, אם היה מחליף אותי אחד מהם כשהייתי חולה" (שם, עמ' 12, שורות 26-27). משמע, שלפחות בנו שעבד כפועל בעסק, יכל להעיד על הציוד שנותר בו בעת שעזבו את העסק. הימנעות מהעדתו פועלת לרעת התובעים.

17. יתרה מכך, התובע העיד כי הציוד היה בבעלות החברה, והיא לא הגישה התביעה, משום שהסתיימה עם חובות של מיליוני ₪, והציוד נשאר בחזקת הנתבע בכפרו(שם, עמ' 10, שורות 5-6).
ככל שהציוד שייך לחברה היא זו שאמורה הייתה לתבוע ולא התובעים באופן אישי, ובכלל זה לא עלה בידי התובע להוכיח כי הציוד נשאר בחזקת הנתבע בכפר, במיוחד שעה שטענתו אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של מוחמד, לפיה התובע ויתר על הציוד במקום לטובתם (בעלי הנכס) לתשלום חוב דמי השכירות (שם, עמ' 16, שורות 27-29). ויודגש כבר עתה כי אני מאמינה לעדותו של מוחמד, אשר על פניו הוא עד ניטראלי, שכן אין לו כל קשר למחלוקת נשוא דיוננו.
התובע הוסיף עוד כך:
"ש. אתה יודע לומר מה הציוד שאתה טוען שהנתבע התחייב לקנות.
ת. הוא לא התחייב לקנות, הוא התחייב לשלם לסאנעללה חודש ארנונה וחשמל, והוא התחייב לשלם לי 150,000₪ בגין חלק ששילמתי על חובות החברה לבנק ששילמתי 560,000₪. לא עמדתי על סכום מסוים כאילו מכירת ציוד, רציתי לסגור תיק...
ש. מפנה אותך לכך שאתה אומר בפועל הנתבע לא היה צריך לשלם לך 150,000 ₪ אלא היה צריך לסגור את החובות לבעל הנכס.
ת. לא כך אמרתי. אמרתי שאני יצאתי מדיר אל אסד כמעט פושט רגל, שילמתי הרבה כסף...ודיברתי עם הנתבע וסיכמנו שהוא ישלם את החובות שזה לא יותר מ- 20,000 ₪ לסאנעללה ואני אקבל ממנו 150,000 ₪, על זה סגרתי וידעתי שאני שילמתי פי עשרים מהסכום הזה.
ש. אתה אומר שהוא התחייב לשלם חובות.
ת. את החלק של סאנעללה בלבד, לא יודע כמה בדיוק" (שם, עמ' 10).

מעדות זו נראה, כי התביעה הפכה בעיני התובע להתחשבנות כוללת ביניהם. אין לקבל טענה זו. כאמור לעיל, בית-המשפט לא נדרש ואינו מתיימר לערוך בחינת חובות החברה שהיו לבנק, ובכלל זה ההתחשבנויות בין הצדדים, שכן לא זו התביעה שהונחה בפניי. ברור מאליו, כי אין בפסק-דין זה להשליך על ההתחשבנויות בין הצדדים, למעט ההתחייבות נשוא דיוננו, וככל שקיימות זכויות תביעה אחרות בין הצדדים הן שרירות וקיימות חרף פסק-דין זה.

18. למעלה מהצורך אומר שמהעדויות, אשר נשמעו בפניי, כלל לא נהיר מהן ההתחשבנויות ו/או החובות בין הצדדים, ובכלל זה מה היו חובות החברה, ואם שולמו בפועל אם לאו.
התובע העיד ששילם את חובות החברה לבנק בסך 560,000 ₪. כן, סוכם בינו לנתבע שישלם לסנעאללה את החובות שאינם עולים על 20,000 ₪ (שם, עמ' 10, שורות 19-20), אלא שבהמשך העיד, כי הנתבע התחייב לשלם את החלק של סנעאללה בלבד, שאינו יודע כמה בדיוק (שם, שורה 23). עוד העיד, שמגיע לסנעאללה קצת כסף מהחברה, הוא לא התחייב למכור לו את הציוד וחדר הקירור: "בהסכם שלי עם הנתבע סגרנו שישלם 150,000 ₪ כדי שישלם לסאנעללה חלק קטן מהחובות שמגיעים לסאנעללה" (שם, עמ' 11, שורות 11-12). בכל אופן הנתבע סגר חובות עם שני נושים, בקושי 10,000 ₪.

19. לא זו אף זו, אין בצירוף הסכם הפשרה לתצהיר התובע בתביעה שבין הבנק לחברה, כדי להצביע על גובה החובות. התובע טען ששילם לבנק 560,000 ₪ על-פי הסכם הפשרה (עמ' 11, שורות 16-17), עם זאת, נראה מפלט רשם החברות מיום 10/3/13 (נ/2), כי השעבודים לבנק עדיין קיימים. בהערת אגב אומר, כי בסעיף 4.3 להסכם הפשרה הוסכם, כי הנתבעת 1, הלא היא חברת ק.ד. טיב עוף בע"מ תמחק מהתביעה, אולם השעבודים על נכסיה יוותרו בתוקף עד לסילוק החוב שבהסדר.

20. התובעים צרפו לסיכומיהם מסמך שהופק ממערכת BDI, אשר בו מופיע כי התיק מול החברה נסגר. לא היה מקום לצרף מסמך זה לסיכומים, ולמעלה מהצורך אומר, כי כתב התביעה שצורף לתצהיר התובע הינו בתיק 1297/01 (שלום-עפולה), בעוד שהסכם הפשרה מתייחס לתיק 2831/01 (שלום-נצרת). בכל אופן, התובע לא נתן הסבר המניח את הדעת לקיום השעבודים חרף הסכם הפשרה, הוא לא ידע לומר אם אלו הוסרו, ולדבריו לא סיכם בכתב עם הבנק שימחוק השעבוד עם התשלום. אומנם נכון הוא, כי הנתבע העיד, שהוא יודע שהתובע לקח על עצמו את החוב של הבנק והוא את חוב הספקים (שם, עמ' 26, שורות 1-2), ברם, לא נהיר מהו אותו חוב לספקים, ובכלל זה כאמור לעיל, אין זו התביעה המונחת בפניי.

21. מוחמד (בנו של סנעאללה) העיד מחד שהחוב אליהם היה 48,000 ₪ בערך (עמ' 16, שורה 22), ומאידך כי החוב היה 45,000 ₪ עד 48,000 ₪, אינו זוכר כמה בדיוק (שם, שורה 28).

הנתבע העיד בעניין החובות שהעסק היה חייב לבנק 560,000 ₪, והיו עוד חובות, החובות הללו היו יותר מ- 600,000 ₪ (עמ' 22, שורות 25-26).

22. בנסיבות אלו, ומשאיני נדרשת לדון בחובות בין הצדדים, ומשמצאתי לדחות התביעה, איני נדרשת לטענות שהועלו בסיכומי התובעים, אודות ההסדר למול הבנק, ההתחשבנויות בין הצדדים, ובכלל זה לעניין נפקות השעבוד.

23. חיזוק למסקנה כי לא הוכח שהנתבע קבל את הציוד לידיו אני מוצאת בעדותו של מוחמד. הלה העיד, כי המנוח השכיר את המקום בדיר אל אסד לתובע ולנתבע. בחודש ינואר 2003, התובע והנתבע עזבו את המקום, המקום היה תקופה סגור אחרי שעזבו, במשך 4,5 חודשים, אבל הוא עמד לרשותם. במקום היו חדרי קירור ושולחנות. כשעזבו העסק הותר חוב של 48,000 ₪ לערך. חוב זה לא נסגר באמצעות תשלום כסף, אלא שהתובע וויתר על הציוד כדי לשלם את החוב של דמי השכירות, וכך העיד: "... על החוב של 45,000 עד 48,000 ₪ לא זוכר כמה בדיוק, הוא ויתר על הציוד במקום לטובתנו לתשלום החוב, כדי שאוכל לעשות במקום כרצוני" (ישיבה מיום 21/3/2013, עמ' 16). היה סיכום בכתב בין התובע למנוח, בכתב ידו של התובע. לאחר שהמקום היה סגור במשך מספר חודשים, השכיר אותו למישהו אחר מהכפר שהיה שותף עם הנתבע באותו עסק, למשך 4,5 חודשים ובסוף עזבו את המקום. המקום הושכר עם הציוד, ואחרי שהשוכרים הנוספים עזבו פירק את חדרי הקירור שם. לשאלה מה עשה עמם, השיב: "שילמתי מהכיס שלי עבור פירוק ופינוי, נשארה לי יחידה אחת החדשה שהרכיבו, המאוורר ששוויו 3,000 ₪". (שם, עמ' 18).

כאשר הלה התבקש להעריך הציוד שהיה שם, השיב:
"ת. איך אוכל להעריך אותו אחרי שזרקתי אותו. אני קיבלתי את המקום בלי בשר אולי כמה קרטונים של בשר, לא ראיתי מחשבים לא ראיתי מזלג. לא היה שם כלום.
ש. אתה קיבלת את המקום ריק אחרי שהתובע יצא ממנו או אחרי שהנתבע שכר אותו יחד עם שותף חדש למשך 3,4 חודשים.
ת. זה היה אחרי שהתובע אמר לי לעשות במקום כרצונו, נכנסתי וראיתי רק חדרי קירור.
ש. מי לקח את הציוד. ראית מישהו לוקח ציוד.
ת. לא. אולי הנתבע קיבל מחשב אחד ומחשב שני נגנב ויש תלונה על כך. במשרד בקומה השנייה יש עדיין ארון...היה מחשב בקומה שניה נגנב ולכן הזמנתי משטרה". (שם, עמ' 19-20)

24. מדברים אלו עולה, שלא ניתן לדעת את היקף הציוד שלקח הנתבע, ובכלל זה, כי התובע התיר למשכיר לעשות בציוד כרצונו, וכי הלה זרק ציוד. שעה שנערכה התחייבות בין התובע לנתבע שעניינה מסירת הציוד לנתבע, לא היה מקום כי התובע ישאיר את הציוד לרשות בעלי הנכס כפי שנעשה בפועל. בהערת אגב אוסיף, כי ההתחייבות מנוסחת בפאן מסוים באופן ערטילאי, במובן זה שנקבע, שישולם 150,000 ₪ עבור מנת חלקם בציוד ו/או הרכוש השייך בחברה, מבלי שפורט מהו אותו ציוד.

25. טענותיו של מוחמד עולות בקנה אחד עם עדות הנתבע, כי התובע ויתר על הציוד בעסק למשכיר תמורות חובות החברה למשכיר (שם, עמ' 21, שורות 18-19), ובכלל זה האמור על ידו:
"...לא יכולתי להיכנס לעסק כי סאנעללה אמר לי שהתובע כבר ויתר על הציוד. עשינו סולחות והפעלנו אנשים ואז סאנעללה ויתר על הסכם שכירות שעשה עם מישהו אחר ונתן לנו לחזור לעסק, הוא הבהיר שהעסק כולל הציוד שם כולל חדרי קירור ושולחנות נירוסטה, שזה בבעלותו האישית של סאנעללה. וכך עבדנו עם המשקיע שהבאתי לשם תקופה של 5,6 חודשים וכשעזבנו משם יצאנו נקי ידיים. והמפתחות נמסרו לבעל העסק בלי לקחת דבר, חוץ ממחשב אישי" (עמ' 21, שורות 19-24).

הלא גם מר מוחמד העיד, שבמקום היו חדרי קירור ושולחנות, וכי הנתבע אולי קיבל מחשב.

26. כאן המקום להתייחס לטענת הנתבע אשר הועלתה בתצהירו, לפיה הציוד נמכר פעמיים: פעם לתובעים ופעם למנוח, ובעניין זה צרף הסכם שנחתם יום לאחר ההתחייבות (להלן: "ההסכם") בין חברת "ק.ד. טוב בשר בע"מ ע"י בעלי מניותיה הייתם עוואדה, חסנין עוואדה אכרם עוואדה ובאסם אסדי" לבין סנעאללה אחמד. צילום ההסכם צורף כנספח ב' לתצהירו. הנתבע הצהיר, כי נודע לו שבשל החובות הנ"ל לבעל הנכס, הוא שם ידו על הציוד והרכוש של החברה. במהלך חקירת התובע, הוגש ההסכם המקורי שסומן כ- נ/1. התובע העיד בנוגע ל-נ/1, שהחתימה שלו שם דומה לחתימתו, אך בעותק שצורף לתצהיר הנתבע זו אינה אותה חתימה (עמ' 11, שורות 5-6). בכל אופן, לא זכר כי התחייב למכור לסנעאללה ציוד, אך זכר לומר שמגיע לו קצת כסף מהחברה.
גם הנתבע שראה את שני המסמכים: המסמך שצורף לתצהירו אל מול נ/1, העיד שיש דמיון בין החתימות (עמ' 23, שורה 24). מוחמד, שהוצג בפניו נ/1, לא ידע לומר אם החתימה המתנוססת על ההסכם הינה של אביו אם לאו (שם, עמ' 17-18).

27. מבלי להתייחס לשאלה האם ההסכם הינו בגדר הרחבת חזית, איני מוצאת לנכון לייחס כל משקל להסכם זה, מהנימוקים הבאים:
א. למראית עין, נראה כי החתימות בשני המסמכים אינן זהות. טענה זו זוכה למשנה תוקף, הואיל ועל ההסכם לא מתנוססת חותמת החברה.
ב. בהסכם מאוזכרת חברה אחרת מהחברה נשוא דיוננו. ההסכם (נ/1) הינו בין חברת ק.ד. טוב בשר בע"מ, ע"י בעלי מניותיה עוואדה הייתם, חסנין, אכרם ובאסם אסדי. עיון בפלט רשם החברות (נ/2) של החברה נשוא דיוננו מעלה, שבעלי מניותיה הינם אסדי באסם ועואודה אכרם, ולא כל בעלי המניות שמאוזכרים בהסכם. משכך, ספק רב בעיני, אם ההסכם נוגע לחברה נשוא דיוננו.
ג. בהסכם נכתב:
"הואיל : והחברה השכירה ממר סנעאללה בית עסק שע"י ביתו בכפר דיר אל אסד החל מחודש 8/98 ועד לחודש 7/00...
והואיל : ועם הפסקת פעילותיה של החברה נותרה האחרונה חייבת למר סנעאללה סך של 40,000 ₪ בגין דמי שכירות, חשמל, מים וארנונה..." .
מוחמד העיד, כי לאביו היה מקום בדיר אל אסד שהושכר לתובע ולנתבע, ולפני שהושכר המקום לשניהם, הושכר לנתבע למשך 7,8 שנים. בינואר 2003, התובע והנתבע עזבו המקום (ישיבה מ- 21/3/13, עמ' 16). אם ההסכם נוגע לחברה נשוא דיוננו, לא היה נכתב כי המקום הושכר עד חודש 7/00, שעה שבנו של המנוח טען, כי עזבו המקום בינואר 2003.
ד. בסעיף 3 להסכם נאמר שהחברה ו/או בעליה מצהירים כי הינם הבעלים הבלעדיים של מכונות ו/או ציוד אשר מפורט ברשימה המצורפת. רשימה מעין דא לא צורפה, והנתבע העיד, כי לא מצאה, אך בנו של סנעאללה אמר לו שהוא נתן לו כל הציוד ולא חלק (שם, עמ' 25, שורות 18-19). כמו שאותר ההסכם היה מקום לאתר הרשימה.

28. אומנם גרסתו של הנתבע לא הייתה נקייה מספקות, כך למשל עדותו בעניין שווי הציוד בעמ' 23, שורות 11-16, וכן עדותו בעניין היקף החובות של החברה, ובאיזה חלק הוא נשא (שם, עמ' 22), כשלא הציג כל מסמך על כך, ובעניין הניסיון להרחיק את עצמו מכל קשר לאסדי, כשעדותו של אסדי סתרה את גרסתו של הנתבע (שם, עמ' 14, שורות 12-13). יחד עם זאת אין מחלוקת כי הרוח החיה בעסק היו התובע והנתבע יחד, כשגם העדים הניטרליים שהעידו בתיק (אסדי ומוחמד) מסרו כי התובע והנתבע היו שותפים בעסק.

29. פער זה בין הצהרת הנתבע לעדותו, ובכלל זה לעדויות התובע, מוחמד, אסדי, פגמו במהימנותו של הנתבע. כמי שהיה הרוח החיה בחברה, גרסתו כי לא ידע על השעבודים הינה יותר מתמוהה. אותו הדין ביחס לטענתו, כי התברר לו שהתובעים והחברה נותרו חייבים כספים לבעל הנכס. בזהירות הנדרשת אומר, כי נראה שהנתבע מנסה להרחיק את עצמו מכל חוב שנוגע לחברה ו/או לתובעים. עם זאת, אין בכך להשליך על התביעה נשוא דיוננו, שעה שמתבססת היא על ההתחייבות בלבד, אשר לשונה אינו משתמע לשני פנים, וכאשר לא עלה בידי התובע להוכיח כי הועבר לידי הנתבע הציוד נשוא ההתחייבות.

30. לסיכום, אני דוחה את התביעה, ולאור ההתרשמות מגרסת הנתבע כאמור לעיל, אינני מוצאת ליתן צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. בקשת רשות להתגונן

  2. דחיית בקשת רשות להתגונן

  3. דיון בבקשת רשות להתגונן

  4. תנאים למתן רשות להתגונן

  5. אי הגשת בקשת רשות להתגונן

  6. ערובה לבקשת רשות להתגונן

  7. בקשת רשות להתגונן - פסיקה

  8. בקשת רשות להתגונן כנגד בנק

  9. בקשת הרשות להתגונן לא מפורטת

  10. פסיקה בנושא בקשת רשות להתגונן

  11. בקשת רשות להתגונן - חוב ארנונה

  12. נטל ההוכחה בבקשת רשות להתגונן

  13. טענת קיזוז בבקשת רשות להתגונן

  14. החלטת רשם דחיית בקשת רשות להתגונן

  15. בקשת רשות להתגונן בתביעה נגד ערב

  16. דחייה חלקית של בקשת רשות להתגונן

  17. סמכות רשם לדון בבקשת רשות להתגונן

  18. בקשה רשות להתגונן בתביעה שהגיש בנק

  19. בקשת רשות להתגונן מפני תביעת פינוי

  20. בקשה לביטול החלטה למתן רשות להתגונן

  21. התניית בקשת רשות להתגונן בתשלום כספי

  22. ערעור על החלטה הדוחה בקשת רשות להתגונן

  23. בקשת רשות להתגונן - תביעה לפינוי מושכר

  24. ערעור על פסק דין שניתן בהעדר רשות להתגונן

  25. דחיית בקשת רשות להתגונן בהעדר טענת הגנה טובה

  26. איך מערערים על החלטת רשם על דחיית בקשת רשות להתגונן ?

  27. בקשת רשות להתגונן בטענה שהעסקה נשוא ההתחייבות לא יצאה אל הפועל

  28. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון