מגבלות מוטוריות הניתנות ליישום ברשימת הליקויים המנויים בהסכם הניידות

הועדה קבעה כי המערער אינו סובל ממגבלות מוטוריות הניתנות ליישום ברשימת הליקויים המנויים בהסכם בדבר גמלת ניידות שבין ממשלת ישראל למשיב (להלן: הסכם הניידות), ולפיכך דחתה את הערר. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. 2. טענות הצדדים בקליפת אגוז: לטענת המערער, החלטת הוועדה אינה סבירה, אינה מנומקת וסותרת אישור רפואי של ד"ר ליפקין מיום 24.1.13, שם נרשם כי: "עקב חולשה ברגל ימין מתקשה בהליכה למרות שימוש בסד פיני". לטענתו, נוכח ממצא זה, ניתן היה לקבוע כי מצבו הרפואי של המערער תואם לסעיף הליקוי הקובע מגבלה בניידות עקב "שיתוק - תנועה בלתי רצונית בשרירי רגליים". מוסיף וטוען המערער כי ד"ר ליפקין אבחן כי המערער סובל מ-"drop foot", מחלה הגורמת למחלות מוטוריות קשות כתוצאה מנזק לשרירים, עצבים ושיתוק. לטענת המשיב, לא נפל פגם בהחלטת הוועדה. הוועדה נתנה דעתה לכך שהמערער משתמש באביזר עזר, נתון אותו ציין ב"כ המערער, כמפורט בסעיף 5.א לפרוטוקול. המשיב הוסיף כי אין באישור הרפואי מיום 24.1.13 אבחנה לפיה "למערער תנועה בלתי רצונית בשרירי הרגליים" וממילא מדובר בציטוט חלקי של סעיף הליקוי. עוד טען המשיב כי אף האבחנה של -"drop foot" אינה מופיעה ברשימת האבחנות במסמך קופת החולים ואף לא בפרוטוקול הוועדה. דיון והכרעה 3. לאחר שעיינתי במסמכים המצויים בתיק ולאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי. 4. הלכה פסוקה וידועה היא בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). עוד נקבע, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי - המוסד לביטוח לאומי, (22.6.2006)). בנוסף יצוין כי אחת מהחובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) שם/01-1318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60 (1983)). אשר לחובת ההנמקה, עליה להיות ברורה ומפורשת אשר ממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם בית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע (ארצי) מג/1356 - 01 לביא - המוסד לביטוח לאומי , פד"ע יז 130 (1985)). 5. בענייננו, הוועדה עיינה בתיקו הרפואי של המערער, ושמעה את תלונותיו. כמו כן, רשמה הוועדה את ממצאיה באשר לתיאור הליכתו של המערער, והשימוש במכשירי עזר ותמיכה, כדלקמן: " נכנס לחדר בכוחות עצמו, לובש פרינאל ספלינט על רגל ימין קשור לנעל. נתמך במקל בנקודה אחת. צלקת קווית באורך 7 ס"מ בגובה מתני בקו האמצע. לאחר למינקוטמיה. אין הפרעות טרופיות. איו שינויי צבע. אין בגפה התחתונה שונות". (סעיף 5.א לפרוטוקול). הוועדה אף ערכה למערער בדיקה קלינית ופירטה את ממצאיה כדלקמן: " החזרים קדמיים לא הופקו בגפיים תחתונות. הבדלי היקף בקבוצת שרירי השוק לרעת צד ימין(2-3). החזרים פלנטריים ופלקסיה. אין סימנים של נזק ב-CNS. ירידה בתחושה בצורת גרביים" (סעיף ד.3 לפרוטוקול). על סמך כל אלה, קבעה הוועדה את מסקנתה, כדלקמן: " הנבדק סובל מסכרת מזה 15 שנה. בבדיקה הנוירלוגית של היום נוירופטיה סוכרתית בעיקר תחושתית ללא מגבלות מוטוריות אשר ניתנות ליישום ברשימת ליקויים קיימת. הוועדה מאשרת את החלטה הוועדה המחוזית ודוחה את הערר" (ההדגשות אינן במקור, ש.א, סעיף ו.1 לפרוטוקול). 6. טענת המערער לפיה החלטת הוועדה אינה סבירה ואינה מנומקת - דינה להידחות. החלטת הוועדה מנומקת, יש בה התייחסות לטענות המערער והיא מבוססת על ממצאי בדיקתה ועל המסמכים הרפואיים שעמדו בפניה. כמו כן, ניתן לעקוב בנקל אחר הלך מחשבתה של הוועדה ואחר הסיבה בשלה דחתה את ערר המשיב, זאת לאור קביעתה כי המערער אינו סובל ממגבלות מוטוריות, אלא מנוירופטיה סוכרתית, בעיקר תחושתית. 7. כמו כן, אין לקבל את טענת המערער לפיה החלטת הוועדה סותרת האישור הרפואי ערוך ע"י ד"ר ליפקין מיום 24.1.13, זאת מכמה טעמים. ראשית, הכלל הוא שוועדה רפואית הדנה בעניינו של נבדק, צריכה לציין את עיקר המסמכים שהיו לפניה ואשר הניעו אותה לקבוע את אשר קבעה, כאשר לא קיימת חובה להיכנס לפרטי כל מסמך ומסמך. המסמך הרפואי מיום 24.1.13 ערוך על ידי ד"ר ליפקין אינו מהווה חוות דעת ערוכה כדין עם המלצה על אחוזי נכות, ולפיכך ממילא לא חלה על הוועדה החובה להתייחס אליו באופן ספציפי בהחלטתה. שנית, בשונה מממצאיו של ד"ר ליפקין, ממצאי הוועדה הינם כי המערער אינו סובל ממגבלות מוטוריות, אלא מנוירופטיה סוכרתית בעיקר תחושתית. קביעתה זו של הוועדה, היא קביעה רפואית, הנמצאת בתחום סמכותה הבלעדי של הוועדה, ובית הדין אינו מוסמך "להיכנס לנעליה" ולהתערב בה. בהתאם להלכה, שעה שהממצאים הרפואיים שמצאה הוועדה שונים מאלה ששימשו תשתית עובדתית למומחה שהכין את חוות הדעת מובן מאליו שאף המסקנות הנובעות מאותם ממצאים תהיינה שונות". מכאן, כי קביעה בדבר השוני בממצאים, דיה כדי לצאת חובת הנמקה עניינית ומנומקת (דב"ע נא/ 122-99 חיים רייזלר נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כג 169). הדברים יפים מקל וחומר שעה שעסקינן במסמכים רפואיים שאינם מהווים חוות דעת ערוכה כדין. שלישית, למקרא סעיף 5א לפרוטוקול, ניכר כי הוועדה היתה ערה לעובדה כי המערער משתמש בסד, כפי שציין ד"ר לפיקין במכתבו, אולם קבעה את מסקנתה על סמך בדיקתה הקלינית. לא מצאתי בכך כל פסול. 8. אף טענת המערער לפיה היה על הוועדה לקבוע כי מצבו הרפואי תואם לסעיף הליקוי הקובע מגבלה בניידות עקב "שיתוק - תנועה בלתי רצונית בשרירי רגליים"- דינה להידחות. עיון בסעיף 7(א)(ג)(1) להסכם הניידות מעלה כי זה מקנה 80% אחוזי נכות בגין מצב רפואי כדלקמן: "שיתוק ספסטי בדרגה בינונית לפחות או אטכסיה או תנועות בלתי רצוניות בשרירי שתי הגפיים התחתונות עם מכשיר ארוך אחד הנלבש על הגפה" משהוועדה לא מצאה כי המערער סובל משיתוק ו/או מתנועות בלתי רצוניות בשרירי הרגליים, לא נפלה טעות בכך שלא יישמה סעיף ליקוי זה על מצבו של המערער. לאמור לעיל יש להוסיף כי אף באישור הרפואי מיום 24.1.13 לא מצויה אבחנה לפיה "למערער תנועה בלתי רצונית בשרירי הרגליים". 9. אין לקבל אף את טענתו הנוספת של המערער לפיה מחלת ה-"drop foot" ממנה הוא סובל לטענתו גורמת למחלות מוטוריות קשות כתוצאה מנזק לשרירים, עצבים ושיתוק, שכן טענה זו היא טענה רפואית מובהקת, שבית הדין אינו מוסמך, ואף אין לו הכלים, לדון בה, ובשים לב לקביעת הוועדה לפיה המערער אינו סובל ממגבלות מוטוריות. 10. משאין בנימוקי המערער כל נימוק משפטי המצדיק התערבותו של בית הדין בקביעת הוועדה, דין הערעור להידחות. 11. סוף דבר א. הערעור נדחה. ב. כמקובל בהליכים שעניינם זכויות מתחום הבטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות חרף דחיית הערעור. הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה בתוך 30 יום מיום המצאתו.חוזהניידות