התובע חפץ היה במכירת יחידת הנופש שבבעלותו, בשל העובדה כי אינו מנצל את יחידת הנופש ומאידך נושא בתשלומי האחזקה השוטפת המוטלים עליו. נתבע מס' 4, אשר ניהל את המו"מ עם התובע, הסביר לתובע שהעסקה של מכירת יחידת הנופש בטבריה מבוצעת בדרך של החלפה, דהיינו: הנתבעות דואגות לבצע החלפות בין בעלי יחידות נופש בקלאב הוטל באילת, לאלו שיש להם יחידות בטבריה, ולאחר מכן, נתבעות 1 ו- 2 ירכשו את היחידה החדשה שתוחלף לתובע והכוונה ליחידת הנופש בקלאב הוטל אילת. על פי גרסת התובע, נתבע מס' 4 התחייב כי נתבעות 1 ו- 2 ירכשו את היחידה או יחידה זו תימכר לצד שלישי עקב הביקוש הרב הקיים על יחידות הנופש באילת. עוד נטען בכתב התביעה כי בסיומה של העסקה, נתבע מס' 4, הבטיח כי יחידת הנופש שבבעלותו לא תישאר בבעלותו ויקבל תמורתה סך של 7,000 דולר לאחר מכירת היחידה בקלאב הוטל אילת. התובע חזר והדגיש בכתב התביעה כי ביקש למכור את יחידת הנופש בטבריה, לא היה לו כל צורך ברכישת יחידה נוספת ו/או חלופית באילת, נתבע מס' 4 שכנע אותו שהדרך "להתפטר" מיחידת הנופש בקלאב הוטל טבריה, ניתן רק דרך ביצוע עסקת החלפה או מכירת יחידת הנופש באילת. הצדדים חתמו על הסכם החלפת יחידת נופש - ת/2, ולפיה ישלם התובע סך של 36,000 ₪ ב- 10 תשלומים שווים ורצופים ובדרך הזו הוא ירכוש את היחידה באילת ובמקביל בעל היחידה שתירכש בקלאב הוטל אילת, הוא בעצמו יקנה את היחידה שבבעלות התובע בטבריה. התובע שילם את הסכום הנדרש, אך בסופו של יום נותר גם עם יחידת הנופש בטבריה והתווספה לו גם יחידת נופש נוספת באילת. הנתבעות 1-3 לא עמדו בהתחייבויות שלהן ולא רכשו את היחידה באילת ואף לא מכרו אותה לצד שלישי כמובטח, ובמקביל בעלת היחידה באילת לא רכשה את היחידה שבבעלותו והנמצאת בטבריה. התובע מציין, כי הוא פנה מס' רב של פעמים לנתבע מס' 4, הן טלפונית והן בכתב, אך הנתבע מס' 4 המשיך לספק תירוצים שונים ולנסות לדחות את הקץ; עד שהתבררה התמונה המלאה והאמתית לפיה נתבע מס' 4 פעל מטעם הנתבעות 1-3, שהיו באותה עת בשליטתו של נתבע מס' 5 וכי מדובר בשיטת פעולה של הנתבעים, אשר מתחייבים לבצע מכירת היחידות, מוציאים כסף רב מאנשים המעוניינים למכור את היחידות ולאחר מכן כל החברות 1-3 נסגרות, המשרדים התרוקנו, העובדים נעלמו ובכך נותר הכסף בידיהם. משכך, ביקש התובע את הסעדים שעתר להם במסגרת כתב תביעתו. טענות הצדדים; התובע טוען כלפי נתבע מס' 4, שניהל את המו"מ בשם החברות, כי פעל בחוסר תום לב העולה כדי תרמית, הן בעת ניהול המו"מ והן בעת ביצוע ההסכם, בין היתר, בשל העובדה כי לא התכוונו מלכתחילה למכור את היחידה שבבעלותו בטבריה אלא ביקשו שהוא ירכוש יחידה בקלאב הוטל אילת. עוד הוסיף התובע, כי התנהלות כל הנתבעים עולה כדי תרמית ועל כן ביקש לחייב את כל הנתבעים בסכום התביעה. נתבעות 1-3 הן חברות לא פעילות, לא הגישו כתב הגנה, לא ניתן היה לבצע להן את ההמצאה של כתב התביעה. נתבע מס' 4 טען כי הוא היה איש מכירות בלבד, לא היה בעלים של מי מהנתבעות ואף לא היה לו תפקיד של מנהל. הנתבע מס' 4 הכחיש כי ניהל מו"מ עם התובע ואף ציין כי לא הכיר אותו אלא לאחר ביצוע העסקה וכי הוא הכחיש כי הציג בפניו מצג כלשהו והדברים עולים בבירור מתוך ת/2 ו/או מהמסמכים, כאשר שמו של התובע לא מופיע באף אחד מהמסמכים שצורפו לתובענה. נתבע זה טען להעדר יריבות ו/או להעדר עילה וכי העסקה בין התובע לנתבעות 1-3 לא היתה דרכו, הוא הכיר את התובע במסגרת תפקידו במתן שירות לקוחות וזאת רק לאחר חתימת ההסכם ובשל העובדה שהתובע העלה טענות שונות כלפי הנתבעים האחרים. נתבע מס' 5 טען, כי אין כל עילת תביעה כנגדו וכי אין כל עילת תביעה אישית כלפיו, מאחר וההתקשרות היתה עם חברות 1-3 וכי נתבע מס' 5, גם לשיטתו של התובע, לא היה חלק מהמו"מ. זאת ועוד, טען נתבע מס' 5 כי אין להטיל אחריות עליו מכוח עילת "הרמת מסך" ולחברות 1-3 קיימת אישיות משפטית נפרדת ולא מתקיימת כל עילה המצדיקה "הרמת מסך". עדויות הצדדים; מטעם התובע העיד התובע בעצמו וכן עד נוסף מר אמיר הלר. כמו כן, העידו נתבע מס' 4 ונתבע מס' 5. עדותו של התובע ;- חזר על גרסתו וציין כי ביקש למכור את יחידת הנופש שבבעלותו בקלאב הוטל בטבריה, פנה לנתבעת מס' 1 על מנת שזו תמכור עבורו את יחידת הנופש. נתבע מס' 4 (אבי בן ארויה) ניהל את המו"מ בשם הנתבעות וכך העיד התובע: "ש. הגעת לפגישה ראשונה ופעם ראשונה פגשת את נתבע 4, אמרו לך שהוא איש מכירות? ת. הוא היה מנהל הכי בכיר במשרדים, הוא גם לקח אותי לסיור במשרדים והוא הראה לי משרד נסיעות גדול עם הרבה טלפניות. זה מרתף גדול שהיו שם להערכתי 30-40 איש. ש. הטלפניות הן טלמרקטינג. ת. שם היה משרד שמכר עסקות לאנשים והוא הציע לי גם נסיעת נופש באנייה. ש. כשהוא הראה לך, לטענתך, את המשרדים, זו היתה הפגישה הראשונה? ת. לא זכור לי אם זה היה בפגישה הראשונה או בשנייה. ישבתי עם נתבע 4 במשרד, הוא הסביר לי את מהות העסקה, היתרון של ההחלפה. הלכתי, חשבתי והגעתי עוד פעם, שמעתי ממנו עוד פרטים. היו גם שיחות טלפוניות שניהלתי איתו ואז בפגישה השלישית נראה לי וגם אמיר הצטרף אלי ואז סיכמנו את העסקה. את ההסכם עליו אני חתום ראיתי במעמד החתימה במשרד, בפגישה השלישית ואני זה שכתבתי את השמות למטה". (עמ'9 שורות 25-32, עמ' 10 שורות 1-3). התובע חזר והדגיש לאורך תצהירו (ת-3), כיצד נתבע מס' 4 התחייב בפניו על ביצוע עסקת ההחלפה, שתוביל בסופו של יום למכירת היחידה בטבריה ; עוד תיאר בפני כיצד התקשר לנתבע מס' 4 על מנת לבצע את העסקה וכיצד בסופו של יום נשאר עם היחידה שביקש למכור והתווספה לו יחידה נוספת- יחידה שאין לו כל צורך בה ולא ביקש לרכוש אותה. בעדותו חזר ואישר, לאחר חקירתו, את פרטי המו"מ שנוהל עם הנתבע מס' 4. עדות מר הלר; מר הלר אישר הן בתצהירו והן בחקירה שבפניי (ת/1) כיצד נוהל המו"מ עם התובע באמצעות נתבע מס' 4 וכיצד עסקת מכירת יחידת נופש בקלאב הוטל בטבריה מבוצעת בדרך של החלפה כשלב ראשון, ובשלב יותר מאוחר נתבעות 1 ו- 2 ירכשו את היחידה החדשה באילת מהתובע או ידאגו למכור אותה לצד שלישי. עוד הוסיף אותו עד, כי נתבע מס' 4 הבטיח כי התובע יישאר ללא יחידת הנופש בטבריה ויקבל לידיו סך של 7,000 דולר עבור היחידה המוחלפת. עד זה, אישר בפני כי , נכח במהלך המו"מ באותה פגישה עם הנתבע 4 והעיד על חלקו של נתבע זה. כך למשל בעמ' 5 לפרוטוקול מציין העד: "ש. מתי בפעם הראשונה פגשת את הנתבע? ת. באותה עת. ש. הוא ישב בחדר? ת. כן. " (עמ' 5 שורות 12-15). ובהמשך: "ש. מי זה בני שמאיוב? ת. לא מכיר. אני מכיר רק את נתבע 4, אבי בן ארויה". (עמ' 5 שורות 30-31). עד זה אישר גם כי נתבע מס' 4 חתם על ההסכם מטעם נתבעת מס' 1 (עמ' 6 שורה 5,6 וכן שורות 12 ו- 14). עדות נתבע מס' 4; נתבע זה הכחיש את העובדה שניהל מו"מ עם התובע, צמצם את תפקידו לאיש מכירות ומתן שרות לקוחות. לא ניהל את החברות, לא היה בעל מניות, ורק לאחר חתימת ההסכם עם התובע הכיר לראשונה את התובע במסגרת תפקידו בשירות לקוחות בלבד וכי לא נפגש עם התובע במהלך או בטרם החתימה על העסקה ולא היה שותף לחתימה על העסקה. עוד ציין, כי עובדת אחרת בשם עדי בן חרות היא שביצעה את העסקה מול התובע, כאשר אדם אחר בשם בני שמאיוב הוא זה שחתם בשם הנתבעות על ההסכם בתפקידו כמנהל החברות. עדות נתבע מס' 5: נתבע זה אישר כי לא הכיר את התובע, לא היה צד למו"מ וכי העביר את המניות לחברות 1 ו- 2 בחודש יוני 2006, מס' חודשים אחרי ביצוע העסקה עם התובע. הכרעה; א. כלפי הנתבעות 1-3; נתבעות 1-3 לא הגישו כתב הגנה ולא התייצבו. אישור מסירה שבוצע כבר ביום 17.4.08, וזאת על פי ההודעה של ב"כ התובע לתיק ביהמ"ש ביום 28.4.08. על כן, התובע זכאי כלפי נתבעות 1-3 לפסק דין בהעדר הגנה והתייצבות מטעמן. ב. ביחס לנתבע מס' 4; לאחר ששמעתי את התובע והעד מטעמו ואת נתבע מס' 4, אני סבור כי קיימות די ראיות הקושרות את נתבע מס' 4 לשלב המו"מ בין הצדדים. התובע אישר לכל אורך עדותו, העד מטעמו אישר את העובדות אשר מלמדות כי נתבע מס' 4 הוא זה אשר ניהל את המו"מ בשם הנתבעות, הוא זה אשר הבטיח לתובע את הליך המכירה ליחידת הנופש שלו בטבריה. נתבע מס' 4 ,על פי מכלול הראיות שהובאו בפני , היה המוביל ,המבטיח והמציג את הנתונים מטעם נתבעות 1-3, עדותם של התובע והעד מטעמו מקובלות עלי. אני נותן אמון בגרסת התובע ביחד לזהות האדם אשר ניהל את המו"מ בשם נתבעות 1-3 עם התובע. עדותו של התובע מתחזקת לאור עדות העד מטעמו, אשר זכר את פרטי האדם אשר ניהלו אתו את המו"מ. כמו כן, הן במכתב הראשוני שנשלח מטעם התובע ב- 17.4.06 צוין שמו של מר אבי בן ארויה (נתבע מס' 4) כמכותב. ראו לעניין זה נספח ו' בתצהיר התובע. במסגרתו הודיע התובע לנתבע על חלקו במו"מ, על ההבטחות במהלך המו"מ. כעולה ממכתב זה, רואים כבר בהזדמנות הראשונה שהתאפשרה לתובע בפנייה לנתבעות צוין שמו של נתבע מס' 4 כמי שניהל את המו"מ, כמי שהבטיח את כל ההבטחות במסגרת המו"מ. זאת ועוד, גם במכתב מיום 9.5.06 (נספח ז'), חזר שוב התובע על הגרסה הבסיסית לפיה נתבע מס' 4 הוא זה אשר ניהל את המו"מ. זאת ועוד, התובע ניהל שיחה בחודש 4/2006, ונתבע מס' 4 אישר את גרסת התובע ביחס לניהול מו"מ, ביחס להבטחות שהובטחו במהלך המו"מ. אחת השיחות הוקלטה ותמליל השיחה הוגש במסגרת תצהיר התובע והדיסק צורף כנספח יו' לתצהיר התובע, שצורף לתצהירו. ניתן להתרשם מהשיחה, כי אכן נתבע מס' 4 ובניגוד לגרסתו, אכן הוא זה שניהל את השיחה, אישר את המכירה הדו-שלבית של היחידה בטבריה באמצעות ביצוע החלפה באילת ובשלב יותר מאוחר מכירת היחידה באילת, כעולה מאותה השיחה ניתן להתרשם מבקיאות נתבע מס' 4 בהליך המו"מ, אשר אישר אחת לאחת את גרסתו של התובע ביחס לתנאי העסקה, ביחס לזהות האדם שניהל את המו"מ מטעם נתבעות 1-3 עם התובע. גרסתו של הנתבע מס' 4 שהכחישה מכל וכל את העובדה כי הוא ניהל מו"מ וכי היכרות שלו עם התובע היא היכרות תמימה לאחר שנתגלו העובדות לתובע ובמסגרת הענקת שירות לקוחות, התוודה לראשונה נתבע מס' 4 להבטחות ולעסקה מול נתבעות 1-3. גרסה זו אין לה על מה להתבסס ונתבע זה אף היה ביכולתו לזמן עדים נוספים, אך הוא בחר לשבת ולא לזמן אף עד ובמיוחד העדים שהוא ציין אותם בשמותיהם, כאלה שניהלו את המו"מ וכאלה שחתמו בשם הנתבעות על ההסכם עם התובע. אי הבאת עדים אלה תיזקף לחובתו, ובפרט כאשר התובע והעד מטעמו התעקשו לציין כי מי שניהל את המו"מ הוא דווקא נתבע מס' 4. זאת ועוד, נתבע זה אישר את עצם קיומה של הפגישה בנוכחות העד מר הלר, אך טען כי פגישה זו התקיימה לאחר חתימת ההסכם ולא לפניו, שעה ששני העדים האחרים ציינו וחזרו והדגישו כי פגישה זו התקיימה לפני חתימת ההסכם ובמהלכה נחתם ההסכם בחתימת יד של הנתבע מס' 4. אשר על כן, מכל האמור לעיל, אני מעדיף את הגרסה לפיה הנתבע מס' 4 הוא זה שניהל את המו"מ בשם הנתבעות עם התובע והוא זה אשר הבטיח את כל ההבטחות בשמן של הנתבעות. ביחס לאחריותו של נתבע מס' 4, ניתן לומר כי בנסיבות העניין התקיים מצג שווא רשלני ואף אחריות נזיקית מכוח עוולת התרמית שבסעיף 56 שבפקודת הנזיקין. העילה של התרשלות בשל מצג רשלני אשר יש בו כדי להטעות את הצד השני, יונקת חיותה מהוראות סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] - וזאת מתוך תפיסה שלפיה מבחינה עקרונית אין מקום להבחין בין מעשה פיזי לבין מסירת מידע שנעשו ברשלנות, מקום שבו מוסר האינפורמציה ידע או היה עליו לדעת כי מבקש האינפורמציה יסתמך עליה. המקרה הנפוץ שבו הכירה הפסיקה בחובה שלא למסור מידע רשלני, הוא במסגרת ניהול משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה [ראו למשל: ע"א 230/80 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713, 728-729 (1981)]. ואולם, סוגיית המצג הרשלני נדונה גם במנותק מיחסים חוזיים- כך, למשל, הוכרה חובתו של בעל מקצוע שלא להתרשל בהכנת חוות דעת מקצועית [ראו למשל : המרצה 106/54 וינשטיין נ' קדימה, אגודה שיתופית להספקת מים בע"מ פ"ד ח' 1317 (1954)], וכן חובתם של רשויות וגופים דו מהותיים למסור מידע אמין למי שפונים אליהם לקבלת המידע [ראו למשל: ע"א 86/76 "עמידר", החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נ' אהרן, פ"ד לב (2) 337 (1978)]. התובע חפץ במכירת יחידת נופש שבבעלותו. לשם כך, פנה לנתבעות. בתום פניה זו, לא הצליח למכור את היחידה שבבעלותו ובמקום זאת התווספה לו יחידת נופש נוספת שלא היה צריך ולא דרש כלל ועיקר. הנתבעות, באמצעות נתבע מס' 4 במהלך המו"מ הציגו מצג בפני התובע, לפיו הליך המכירה יבוצע באופן דו שלבי, כאשר בשלב הראשון מתבצעת החלפה של יחידת הנופש עם יחידת נופש באילת, אזור שבו יש ביקוש ליחידות הנופש, ובשלב יותר מאוחר הנתבעות ירכשו בעצמן את יחידת הנופש באילת או לחילופין ימכרו אותה לצד ג'. בין לבין שילם התובע את עלות יחידת הנופש באילת, מבלי שתוחלף יחידת הנופש בטבריה ומבלי שתימכר בשלב יותר מאוחר יחידת הנופש באילת. נתבע מס' 4 הציג בפני התובע, ועל כך אני מקבל בעניין זה את גרסתו של התובע, כי ניתן למכור את יחידת הנופש בטבריה באמצעות החלפתה ביחידת נופש באזור אילת, ובשלב יותר מאוחר ניתן למכור את יחידת הנופש הנמצאת באילת. הן הבטחות של נתבע מס' 4 במהלך המו"מ, והן ההסכם שנחתם המלמד על דרך של החלפת יחידה אחת ביחידה אחרת, מלמדים על קיומו של היצג של עובדות כלפי התובע במהלך המו"מ שהתנהל בניצוחו של נתבע מס' 4. היצג זה לא היה מהימן ואף בזהירות ושקידה ראויה, היה הנתבע 4, כאשר הציג את העובדות שההיצג אינו מבוסס, הן לעניין ההחלפה והן לעניין התחייבות מטעם הנתבעות 1-3 לרכוש את יחידת הנופש באילת. הנתבעות לא התכוונו לרכוש את היחידה באילת ואף עניין זה לא עוגן בהסכם. התחייבות זו ,ניתנה בעל פה וקיימות די ראיות המלמדות על אותה הבטחה, שהובילה את התובע שביקש למכור יחידת נופש בטבריה , להפוך, בעל כורחו ,לבעל שתי יחידות נופש! בעניין זה, ניתן להתרשם מעדות התובע והעד מטעמו כי לא ניתן היה למכור את יחידת הנופש בטבריה וכי המצג לפיו קיים ביקוש על ידי משפחות דתיות אשר באות לצפון, אין בו על מה להתבסס, וכי ההבטחה שניתנה לרכוש את היחידה באילת, היתה הבטחה שאין לה כל יסוד ולא היתה כוונה מטעם הנתבעות 1-3 לרכוש בעצמן את היחידה. התובע סמך את ידו, והאמין אמונה עיוורת בדבריו והבטחותיו של נתבע מס' 4 ובסופו של יום כתוצאה מאמונה זו, במקום למכור את היחידה שבבעלותו מצא את עצמו התובע בוחש יחידה נוספת, ללא כל תכלית כלכלית, ללא כל היגיון, כאשר פנייתו לנתבעות באמצעות נתבע מס' 4 היתה לה תכלית פשוטה של מכירת יחידת הנופש שבבעלותו. התובע בפועל הסתמך על הבטחות של הנתבע מס' 4 ומצא את עצמו, כתוצאה מהסתמכות על הבטחות אלו, קונה יחידה נוספת מיותרת שעה שכל רצונו היה להתפטר מיחידת נופש אחרת שבבעלותו. מצג השווא ניתן להוכיח אותו מעדות עדי התביעה, מהתמליל, מת/2 (ההסכם), מאסופת המכתבים ששלח התובע לנתבעות. היעלמות החברות, העדר הרצון לרכוש את יחידת הנופש המוחלפת, אי הכללתה בהסכם, מלמדים כי מדובר במצג לא מהימן בלשון המעטה. עוד מתברר, כי התובע אכן הסתמך על הבטחות נתבע מס' 4 שניתנו בשם נתבעות 1-3, מלמדים על אמונה עיוורת בהבטחות שניתנו ופוזרו במהלך המו"מ לאחר שנואש התובע מהאפשרות של מכירת יחידת הנופש, אשר אינה בשימושו, והשתכנע שהדרך היחידה היא באמצעות המכירה הדו שלבית, שנתבע מס' 4 שכנע את התובע כי זוהי הדרך היחידה שבה ניתן למכור את יחידת הנופש. על כן, הוכחו בפנינו כל יסודות עוולת הרשלנות בגין היצג רשלני. עוולת התרמית; מעמדו של מנהל כאורגן של החברה אינו מטיל עליו, מיניה וביה, אחריות אישית בנזיקין, והא יישא בה רק אם יוכחו כלפיו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות נזיקית - ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל פ"ד נא(4) 769 (1997) (להלן: "פרשות ממתיהו"( ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך 1 (מחצבות) בע"מ פ"ד נח(4) 693 (2004) (להלן: "הלכת פניגשטיין"). הטלת חבות אישית על אורגן בחברה מכוח דיני הנזיקין בגין פעולות שעשה בשם החברה תיעשה במקרים חריגים בלבד - ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט (ניתן ביום 20.9.2007) בסעיף 32 לפסק הדין. לאבחנה בין אחריות אישית בנזיקין ; אחריות אישית בחוזים ; והרמת מסך ראה ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מח(5) 661 (1994) וע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי העיר) בע"מ (ניתן ביום 14.12.2006). במכלול הנתונים שהובאו בפניי, אני סבור כי כל יסודות עוולת התרמית שבסעיף 56 לפקודת הנזיקין מולאו, ונתבע מס' 4 הוא אשר רקם והביא לעולם את המצג הכוזב שהביא לידי כך שהתובע, ללא כל צורך, ירכוש יחידה נוספת. מדובר בחברה המתכוונת למכור יחידות נופש, מציעה לבעלי יחידות נופש המבקשים להתפטר מיחידה זו, עסקה דו שלבית שבכוונתם רק לבצע את חלקה הראשון בלבד, מבלי שיהיה מקום ,לאחר מכן להשלים את העסקה הנוספת. הנתבעות באמצעות נתבע מס' 4 לא עיגנו התחייבותם לרכוש את היחידה באילת בהסכם, ואף התכחשו לה, מכאן ניתן ללמוד כי ההבטחה לרכוש את היחידה ,נותרה היצג ללא כוונה לממשה בפועל מטעם מציגה. נתבע מס' 4 נטע בליבו של התובע אמונה לפיה היחידה תימכר, התובע הוטעה בכך ועל יסוד הטעיה זו התקשר בהסכם לרכישת יחידת נופש באילת שאינו חפץ בה ואין בצידה כל היגיון כלכלי. התובע, פעל מתוך אמונה כי הדרך הדו - שלבית זו מובילה בהכרח למכירת היחידה בטבריה ופעל סמך טעות זו שנטע יסודותיה נתבע מס'4 . התובע סבל נזק ממון עקב הסתמכותו על המצג הכוזב. ראו: ע"א 614/84 ספיר נגד אשד , פ"ד מא(2) עמ' 225. אי לכך ניתן לחייבו בעילה הנזיקית ולחייבו במלוא הנזק שנגרם. ג. אחריות נתבע מס' 5; לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, טיעוניהם, אני סבור כי לא הצליח התובע לבסס את תביעתו כלפי נתבע מס' 5. לא בכדי התובע בתביעתו המקורית לא כלל נתבע מס' 5 , התובע הוסיפו לאחר מכן בכתב התביעה המקורי. הכלל הוא שאין האורגנים ונושאי המשרה חבים בגין הפרות החוזה של החברה. קיימת הפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין האורגנים ונושאי המשרה אשר אינם אחראים כלפי מאן דהו שהתקשר בהסכם עם החברה. בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 (1994) קיימת ההבחנה בין הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה מכוח דיני החוזים לעומת האפשרות להטלת אחריות אישית על אורגן או נושא משרה מכוח דיני הנזיקין. להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב - המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית - הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית. מעמדו של מנהל כאורגן של החברה אינו מטיל עליו, מיניה וביה, אחריות אישית בנזיקין, והוא יישא בה רק אם יוכחו כלפיו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות נזיקית. התובע מלבד לציין בתצהירו את העובדה כי הנתבע מס' 5 היה בעל המניות ו"הרוח החיה" מאחורי נתבעות 1-3 זאת עד למועד חודש 6/2006, לא הצליח לבסס את האמרה שנתבע זה הינה "הרוח החיה". מלבד היותו בעל מניות, כעולה מהמסמכים וזאת עד חודש 6/2006, לא נטל כל חלק בניהול המו"מ, גם לגרסתו ולשיטתו של התובע. התובע ציין לכל אורך הדרך את מעורבותו של נתבע מס' 4, אך לא הצליח להוכיח את אותה "רוח חיה" אשר נתבע מס' 5 תואר בה כבעל השליטה המלאה והרוח החיה בכל אותן חברות. התובע לא קשר את נתבע מס' 5 להליך המו"מ, לא ציין כל מעורבות מטעמו לאחר מכן, גם העד מטעם התובע לא קשר את נתבע מס' 5. זאת ועוד גם נתבע מס' 4 לא קשר את נתבע מס' 5. מכאן, ניתן לקבוע כי התובע לא הצליח להוכיח את תביעתו כלפי הנתבע מס' 5. הסעד ; התובע עתר בתביעתו לחייב את הנתבעים להחלפת יחידת הנופש, ולהעביר את יחידת הנופש שבבעלותו שבטבריה או לשלם לו 7,000 דולר בגין מכירת יחידה זו וכן להשיב לתובע את הסך של 36,000 ₪ ששולמו בגין יחידת הנופש באילת. עוד עתר התובע, כי יש להשיב לו את דמי האחזקה ששולמו בשנת 2006 וכן את עלות דמי הטיפול ששולמו לעו"ד מטעם הנתבעים שעסק בהעברת יחידת הנופש . כמו כן עתר לשלם לו סכום של 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש. התוצאה: הנני מחייב את הנתבעים 1-4 , ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 75,736 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.12.06 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000₪. אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע מס' 5 ללא צו להוצאות. נופשביטול עסקה (יחידות נופש)