תביעה בגין אספקת חול והובלתו למפעלה של הנתבעת בהתאם להסכם התקשרות בין הצדדים התובענה הוגשה תחילה בסדר דין מקוצר והועברה לפסים רגילים. הדיון החל בבית משפט השלום בבאר שבע והועבר לבית משפט השלום בפתח תקווה בשל הסמכות המקומית. רקע התובעת, א.ט. תובלה דרום בע"מ עבודות עפר ופיתוח (להלן: "התובעת"), עוסקת בעבודות עפר ופיתוח ובאספקת חול. הנתבעת, ביטומאט 1991 בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "ביטומאט"), היא חברה המייצרת בטון. מטעם התובעת העיד מר אלקרינאוי טיופיק מחמוד (להלן: "אלקרינאוי"), שלטענתו היה מנהלה של התובעת במועדים הרלוונטיים לתובענה. מטעם הנתבעת העידו מר אמג'ד עאסי (להלן: "אמג'ד") מנהלה של הנתבעת ומר אדיב עאסי (להלן: "אדיב"), מנהלה ובעל מניותיה של הנתבעת במועדים הרלוונטיים לתובענה. התובעת טוענת כי היא נתנה לנתבעת שירותים לאספקת חול על-פי הסכם בעל-פה שסוכם בין הצדדים בחודש ינואר 2004 בבית הנתבעת בבאר-שבע (להלן: "ההסכם"). הנתבעת כופרת בקיומו של ההסכם, וטוענת כי מעולם לא התקשרה עם התובעת לא בעל-פה ולא בכתב. הנתבעת טוענת כי החול ניתן לה על ידי אלקרינאוי אישית, ולא על ידי החברה התובעת. זאת, כחלק מפירעון חוב בגין ערבות שנתן אלקרינאוי לעסקת בטון שנעשתה בין הנתבעת ובין אדם ששמו אטרש שחאדה סלאמה (להלן: "שחאדה"), על פי הסכם בכתב מיום 1.1.04, עליו חתם אלקרינאוי כערב (להלן: "הסכם הערבות" - נספח א' לתצהיר אמג'ד נ/3). קודם לקיום ההליכים בתובענה זו, הגישה הנתבעת תביעה כספית נגד שחאדה ושני ערבים - אלקרינאוי ואבו סיאם יוסף יחיא (להלן: "התביעה האחרת"), אשר נדונה בפני כב' השופטת עינת רון בבית משפט השלום בפתח תקווה (ת.א. 2703/04). בתביעה האחרת ביקשה התובעת לחייב את הנתבעים, וביניהם אלקרינאוי, ביחד ולחוד, בגין אספקת בטון בסכום של 171,287 ₪ בהתאם להסכם הערבות. בהיעדר הגנה מצד שחאדה ואבו סיאם בתביעה האחרת, ניתן נגדם פסק דין ביום 5.3.07 והדיון המשיך להתנהל בעניינו של אלקרינאוי בלבד. עיקר המחלוקת שעמדה בפני בית המשפט שם נסוב סביב השאלה אם אלקרינאוי חתם כערב על הסכם הערבות שבין שחאדה לנתבעת. הואיל והנתבעת טענה אצלנו כי אספקת החול סופקה לנתבעת על ידי אלקרינאוי אישית בגין חובו כערב לפי הסכם הערבות עליו הוא חתום, ואותו הסכם הערבות נדון גם בתביעה האחרת, כשגם שם נטען על ידי אלקרינאוי, כמו בתביעה דידן, שהוא לא חתם על הסכם הערבות וחתימתו עליו מזויפת, ובשני ההליכים הופיעו אותם עדים, מצאתי כי נכון יהיה להמתין למתן פסק הדין בתביעה האחרת, מאחר שנראה היה שבהכרעה שם ייקבעו ממצאים בעניין ערבותו של אלקרינאוי להסכם הערבות, שיכול שיהוו השתק פלוגתא גם לענייננו. פסק הדין בתביעה האחרת ניתן ביום 4.8.10, כפי שיפורט בהמשך. עיקר טענות התובעת התובעת טוענת כי בהסכם נקבע שהנתבעת תזמין מעת לעת שירותי אספקת חול מהתובעת ותשלם תמורתם סכום של 32 ₪ בצירוף מע"מ לכל 1 ק"ג חול שיסופק על ידה, כולל הובלה, למפעל הנתבעת. לחילופין, הנתבעת תשלם תמורת השירותים סכום של 15 ₪ בצירוף מע"מ לכל 1 ק"ג חול שיסופק על ידי התובעת ללא הובלה. לטענת התובעת, היא סיפקה לנתבעת חול בהתאם להסכם, אותו רכשה מחברת דקל תשתיות (2001) בע"מ, מחצבת דקל - מישור רותם (להלן: "מחצבת דקל"). אספקת החול נעשתה לשביעות רצונה המלאה של הנתבעת בהיקף כולל של 114,227.88 ₪, כמפורט בתעודות המשלוח של מחצבת דקל שצורפו כנספחי א' לכתב התביעה. תעודות אלו מעידות כי החול סופק לנתבעת באמצעות רכבים של התובעת. לטענת התובעת, אספקת החול לנתבעת לא באה לפרוע את חובו של שחאדה בהתאם להסכם הערבות, כפי שטוענת הנתבעת. ראשית, הבטון שאלקרינאוי ערב לו בהסכם הערבות סופק לנתבעת בחודשים ינואר-פברואר 2004 ולפי תנאי התשלום היה אמור להיפרע רק לאחר 60 יום. ואילו אספקת החול נושא התביעה שלפנינו נעשתה על ידי התובעת לנתבעת כמה חודשים לפני כן, בחודש ינואר 2004. לטענתה, אם אכן היה קשר בין אספקת החול להסכם הערבות, אזי פרעון אספקת החול היה צריך להיות בחודשים אפריל-מאי 2004 ולא בינואר 2004, מועד בו הנתבעת כלל לא הייתה יכולה לדעת ששחאדה לא יעמוד בתשלום. שנית, הסכם הערבות אינו מזכיר את עניין אספקת החול על על ידי התובעת. מדובר בו על אספקת בטון. מכאן, שאין קשר בין עסקת הבטון לנתבעת שאלקרינאוי ערב לה לאספקת החול לנתבעת שבוצעה על ידי התובעת. לטענת התובעת, גם אם בפסק הדין שבתביעה האחרת יכול שנקבעו קביעות המהוות השתק פלוגתא, הרי שבמהלך שמיעת העדויות בהליך נשוא תובענה זו עלו סתירות רבות בגרסת הנתבעת המצריכות את בחינתן מחדש כדי שלא להנציח שגיאות. התובעת טוענת עוד, כי ההכרעה בפסק הדין בתביעה האחרת אינה יוצרת השתק פלוגתא ביחס אליה, בהיותה אישיות משפטית נפרדת והיא לא הייתה צד באותה תביעה. התובעת טוענת כי בכל מקרה, לשאלת ערבותו של אלקרינאוי אין נפקות בנוגע לשאלה העומדת לפתחו של בית המשפט כאן, שהיא חובה הכספי של הנתבעת לתובעת. התובעת טוענת, כי אין לנתבעת תשובה של ממש לשאלה מדוע הגישה את התביעה האחרת על סכום של 171,187 ₪, מבלי שקיזזה מסכום החוב שתבעה את אספקת החול שסופקה לה בסכום של 114,227.88 ₪, אם אכן זו נעשתה על ידי אלקרינאוי כערב ע"ח החוב של אספקת הבטון, כטענתה. עיקר טענות הנתבעת הנתבעת טוענת שהיא סיפקה לשחאדה בטון בשווי כולל של 171,287 ₪, והתנתה את אספקתו בקבלת ערבויות שונות - ערבותו האישית של אלקרינאוי ושל אבו סיאם. שחאדה לא פרע את חובו, ועל כן הגישה את התביעה האחרת נגד שחאדה ונגד הערבים. אלקרינאוי החל לפרוע את חובו של שחאדה לנתבעת כערב לעסקה, באמצעות אספקת חול בשווי של 114,227.88 ₪, שהוא הסכום שהתובעת תובעת כאן מהנתבעת. לטענת הנתבעת, אלקרינאוי לא יכול היה להיפרע משחאדה ולהשיב לעצמו את שווי החול שנתן לנתבעת בתור ערב לחוב של שחאדה, ולכן הגיש את התובענה כאן בגין אותה אספקת חול שסיפק לנתבעת כערב. בדרך זו מבקש אלקרינאוי לקבל לעצמו חזרה את שווי החול, באמצעות תביעה מדומה בשם התובעת, חברה שלנתבעת אין כל קשר עמה. הנתבעת טוענת כי הפלוגתא המרכזית בענייננו היא, אם חתימתו של אלקרינאוי על הסכם הערבות מזויפת אם לאו, מאחר שאלקרינאוי טוען שחתימתו זויפה וכי הוא לא חתם כלל כערב על הסכם הערבות, וכי התביעה הוגשה בשם התובעת בדין. לטענת הנתבעת, פלוגתא זו הוכרעה כבר בפסק הדין שניתן ביום 4.8.10 בתביעה האחרת, ובה נקבע שאלקרינאוי אכן חתם כערב על הסכם הערבות בין שחאדה לביטומאט וחתימתו עליו אינה מזוייפת. על קביעה זו חל השתק פלוגתא אשר מייתר את הדיון בתובענה כולה. הנתבעת טוענת כי השתק הפלוגתא חל על כל העובדות שנדונו בפסק הדין בתביעה האחרת ועל עדותו של אלקרינאוי שם, שבה אמר כי הוא סיפק לתובעת את החול. הנתבעת טוענת כי "הרוח החיה" מאחורי הגשת התביעה דנן באמצעות התובעת הוא אלקרינאוי, אשר הגיש את התובענה באמצעות התובעת מאחר שהוא עצמו חייב מוגבל, והוא עשה כן במטרה להתנער מתשלום חובותיו לנתבעת כמו גם מתשלום לנושים אחרים. לטענת הנתבעת, היא פירטה כיצד ומתי נכרת הסכם הערבות עם אלקרינאוי ועמדה על מערכת היחסים בין הצדדים, ואילו התובעת לא פירטה אודות הסכם זה, לא בתצהירה ולא בכתב התביעה, דבר הפועל לרעת התובעת ומחזק את טענת הנתבעת לגבי הסכם הערבות וכי אלקרינאוי סיפק לה את החול אישית כחלק מחובו כערב בהסכם הערבות, ולא התובעת. הנתבעת טוענת כי אין כל קשר בין תעודות המשלוח שצורפו לכתב התביעה ובין התובעת. תעודות המשלוח שצורפו לתביעה נושאות כותרת של מחצבת דקל, וכתוב בהן שם הספק 'אלקרינאוי'. התובעת לא הביאה כל ראיה לכך שהיא סיפקה את החול נושא התביעה לנתבעת, או לכך שהיא שילמה בגין החול למחצבת הדקל. יתרה מכך, לא הובאה כל ראיה המעידה על הקשר בין אלקרינאוי, שהעיד מטעמה של התובעת, לתובעת, ולא ברור מעמדו בחברה התובעת הן בעת הגשת התביעה הן לאחריה. הנתבעת מאשרת שאספקת החול סופקה לה קודם לאספקת הבטון, אך טוענת כי העובדה שאספקת החול בוצעה לאחר כריתת הסכם הערבות, תומכת בטענתה שהיא נועדה להבטיח את עסקת הבטון בין שחאדה לנתבעת. לטענת הנתבעת, אלקרינאוי הוא שביקש ממנה להגיש את התביעה האחרת על מלוא החוב, מבלי לקזז ממנה את סכום אספקת החול שקיבלה בסך 114,227.88 ₪, כדי שיוכל לקבל בחזרה סכום זה, שכן הוסכם בין אלקרינאוי לנתבעת שאם חובה של הנתבעת ייפרע משני הנתבעים האחרים בתביעה האחרת, היא תשיב לו את שווי החול שסיפק לה. דיון והכרעה בפסק הדין שניתן על-ידי כב' השופטת רון בתביעה האחרת נקבע שחתימתו של אלקרינאוי על הסכם הערבות נחתמה על-ידו ולא זויפה. השופטת רון קיבלה את תביעת הנתבעת וחייבה את אלקרינאוי לשלם לביטומאט (הנתבעת אצלנו), ביחד ולחוד עם יתר הנתבעים, את הסכום של 171,287 ₪ עבור החוב בגין עסקת הבטון, שאלקרינאוי ערב לו בהסכם הערבות. על פסק הדין בתביעה האחרת לא הוגש ערעור, ומשכך הוא הפך חלוט. השאלה שבפנינו היא האם הקביעות שנקבעו בפסק הדין שם חלות ומחייבות גם בתובענה אצלנו מכוח הכלל בדבר השתק פלוגתא. השתק פלוגתא השתק פלוגתא מותנה בקיום ארבעה תנאים. התנאי הראשון; שהפלוגתא בשתי ההתדיינויות זהה משפטית ועובדתית. התנאי השני; שבהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות באשר לפלוגתא זו ולבעל הדין שנגדו מועלית הטענה "היה יומו בבית המשפט". התנאי השלישי; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא ונקבע בעניינה ממצא פוזיטבי. התנאי הרביעי; ההכרעה הייתה חיונית לפסק הדין שניתן בתובענה הראשונה (נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 141 (1991) (להלן: זלצמן); ע"א 1545/08 מוסקונה נ' סולל בונה בע"מ, פסקה 9 לפסק דינה של כב' השופטת חיות (4.3.10)). בענייננו מתקיימים כל ארבעת התנאים ליצירת השתק פלוגתא. התנאי הראשון שהפלוגתא בשתי ההתדיינויות תהיה זהה, קיים בענייננו. השאלה אם אלקרינאוי חתם על הסכם הערבות, שאז הוא חב לביטומאט, אם לאו, הייתה הפלוגתא המרכזית בתביעה האחרת וכך הוא גם בהליך כאן. התנאי השני מתקיים אף הוא, שכן התקיימה התדיינות בפלוגתא האמורה בתביעה האחרת. אלקרינאוי, אדיב ואמג'ד, כולם העידו גם אצלנו וגם בתביעה האחרת ונחקרו בפלוגתא האמורה ובעלי הדין קיבלו את יומם בבית המשפט. פסק הדין בהליך הראשון מצא את עדותו של אלקרינאוי בלתי מהימנה ולא קיבל אותה. מנגד, עדותו של אדיב התקבלה ונמצאה עקבית ואמינה. גם התנאי השלישי מתקיים, שכן ההתדיינות בתביעה האחרת הסתיימה בהכרעה מפורשת בהתבסס על ממצאים פוזיטיביים. בפסק הדין בתביעה האחרת מצאה כב' השופטת רון את עדותו של אדיב מנהל הנתבעת עדות אמינה, ולא קיבלה את חוות דעת הגרפולוגית, הגב' אורה כבירי, שהוגשה מטעם אלקרינאוי, לפיה החתימה זויפה. השופטת רון קבעה כי עדותו של אדיב הייתה העדות הרלוונטית היחידה בעניין זה, מאחר שהחתימה על הסכם הערבות נעשתה בנוכחותו, כעולה מהעדויות. לעומתה, עדותו של אלקרינאוי, שנאמר עליה כי "היתה חמקמקה ומתפתלת", הייתה עדות יחיד, כאשר שחאדה ואבו סיאם, שיכלו לאשש את גרסתו, לא הובאו לעדות. על בסיס הראיות והעדויות שהובאו, קבע בית המשפט שאלקרינאוי מסר לנתבעת המחאות כדי להסדיר את חובו של שחאדה. בית המשפט ראה בשתי המחאות שהיו חתומות על ידי אלקרינאוי והוצאו לשחאדה כנגד חשבוניות עבור אספקת הבטון, משום תמיכה וחיזוק משמעותי לגירסה הנגדית בהיותן מתאימות לחשבוניות, גם במועדים שבהן הוצאו וגם בסכומים המופיעים עליהן. טענת אלקרינאוי שההמחאות נגנבו ממנו והחתימה עליהן זויפה לא התקבלה, ונקבע כי טענתו, שהועלתה לראשונה בעדותו, כי ההמחאות נגנבו על ידי אבו סיאם, נטענה בעלמא. בית המשפט קבע שאלקרינאוי "לא רק שהיה מודע להסדרים עם הנתבע 1 (שחאדה - א.מ) באשר להספקת הבטון, הוא אף היה מודע לחובותיו של הנתבע 1 והוא אף היה שותף מלא לניסיון להסדיר חובות אלה באמצעות מסירת המחאות משלו, התואמות במועדים ובעיקר בסכומים את החשבוניות שהוציאה התובעת (ביטומאט - א.מ) לנתבע 1" (עמ' 7 בפסק הדין, שו' 25-28). התנאי הרביעי להשתק פלוגתא מתקיים אף הוא בענייננו, שכן ההכרעה שניתנה בהליך הראשון הייתה חיונית לפסק הדין שם והביאה לקבלת התביעה ולחיובו של אלקרינאוי בתשלום לביטומאט. אין לקבל את טענת התובעת שאין להחיל בענייננו את הכלל בדבר השתק פלוגתא מאחר שבמהלך שמיעת העדויות בתביעה שלפנינו עלו סתירות רבות בגרסת הנתבעת המצריכות את בחינתה המחודשת של הפלוגתא שהוכרעה בתביעה האחרת. אחד הרציונלים העיקריים של כלל מעשה בית דין הוא שבית המשפט שדן בהתדיינות השנייה לא יבחן את נכונות הקביעות והממצאים שנקבעו בהתדיינות הראשונה, כדברי כב' מ"מ הנשיא (כתוארו אז) י' זוסמן: "מקום שקם מעשה-בית-דין, אין בודקים אם צדק השופט אם לאו: מעשה-בית-דין מכוון דוקא למנוע התדיינות נוספת לגבי הפלוגתא שהוכרעה" (ע"א 440/70 ע'אנם נ' ע'אנם, פ"ד כו(2) 829, 838 (1972)). בענייננו מתקיימים, איפוא, כל התנאים לקיום השתק פלוגתא. מאחר שפסק הדין בתביעה האחרת הוא חלוט, והקביעות בו הן סופיות, הרי שהקביעה שנקבעה לגבי הפלוגתא שבמחלוקת מחייבת את הצדדים. מעבר לנצרך יצוין, כי גם לא מצאתי סתירות של ממש בגרסת הנתבעת, וגרסתה עולה בקנה אחד עם הקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין, כשהסתירות עליהן הצביעה התובעת אינן מהותיות (היכן נחתם הסכם הערבות, סדר החתימה על הסכם הערבות, מועדי ההסכמים, תפקידו של אמג'ד בנתבעת וכדו'). גם טענת התובעת כי ההכרעה בפסק הדין בתביעה האחרת אינה יוצרת השתק פלוגתא לגביה בתביעה דנן, משום שהיא אישיות משפטית נפרדת, דינה להידחות. אמנם אחד התנאים ליצירת השתק פלוגתא הוא שתהיה זהות בין בעלי הדין שלקחו חלק בהליכים השונים, ואולם נקבע כי היצמדות לו עלולה להחמיץ את התכלית המרכזית של העקרון בדבר מעשה בית דין ועל כן ישנם חריגים לכלל זה (ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פסקה 27 לפסק הדין (5.1.11)). בע"א 344/83 רויטמן נ' פרס, פ"ד לט(4) 29, 36-39 (1985), נקבע כי מקום שמדובר במנהל בחברה, יש בכוחו של פסק הדין לחייב גם את החברה, בהסתמך על הלכת "הקירבה המשפטית" (privity), המדגישה את קרבת העניין בין צד בהליך הראשון ובעל דין שנגדו מועלית טענת השתק פלוגתא בהליך השני. בע"א 686/02 עמותת בעלי ודיירי קריית וולפסון ירושלים נ' קריית וולפסון בירושלים חברה לניהול ושירותים בע"מ, פ"ד נט(1) 943, 958 (2004), מפרט כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס שיקולים לקשור בין צד זר לצד קרוב שניתנה הכרעה בעניינו. בין השיקולים שפורטו: קירבת האינטרסים בין הצד הזר לצד הקרוב, מידת התועלת שזר להליך הקודם יכול להפיק מפסק הדין ומידת יכולתו של צד זר להצטרף להליך. הרציונל העומד בבסיס החריג הוא שצד פורמלי להליך יוצג באורח שילוחי על ידי צד קרוב, עד שהדרישה ליומו בבית המשפט התקיימה ועל כן, יהיה זה בלתי-צודק ליתן לו הזדמנות נוספת (ראו גם: זלצמן, בעמ' 485-486, 493). בענייננו, אלקרינאוי העיד כי במועדים הרלוונטיים לתביעה הוא היה מנהלה של התובעת. אלקרינאוי העיד עוד כי אחיו, פרחאן, הוא בעל המניות בחברה התובעת והוא שאישר לו להגיש את התביעה בשם החברה, מאחר שאלקרינאוי ערך את ההסכם עם הנתבעת. נוכח עדותו של אלקרינאוי, ומשמדובר במנהלה לשעבר ובאחיו של בעל המניות ומנהל בתובעת שהירשה אותו לתבוע בשם התובעת בהליך זה, הרי שבין אלקרינאוי, שהיה צד בהליך הראשון, ובין התובעת בהליך כאן, מתקיימים יחסי "קירבה משפטית". אלקרינאוי הוא גם היחיד שהעיד ונחקר מטעמו כנתבע בהליך הקודם והוא גם היחיד שהעיד ונחקר מטעם התובעת בהליך הנוכחי, כאשר הפלוגתא הנדונה והטענות שהועלו על ידו - זהות. קביעה שלפיה לא מתקיים חריג "הקירבה המשפטית" כאמור בעניין רויטמן, הייתה גם מובילה למצב שבו בית המשפט היה דן פעם נוספת בסוגיות זהות שכבר נדונו בפני מותב אחר, בניגוד לרציונל העומד בבסיס עקרון מעשה בית דין. מהנימוקים האמורים, הקביעה שנקבעה בפלוגתא בתביעה האחרת בכל הקשור לחתימת אלקרינאוי על הסכם הערבות וערבותו על פיה, חלה גם בענייננו ומחייבת את התובעת. המסקנה מהאמור לעיל היא, שאני דוחה את גרסת התובעת לחוב בגין אספקת חול רגילה, על-פי הסכם בעל-פה שלא הוצג ולא הוכח, ומקבל את גרסת הנתבעת, הנתמכת בהסכם ערבות חתום על ידי אלקרינאוי כערב, לפיה היא קיבלה מאלקרינאוי את אספקת החול כחלק מפירעון חובו בגין הערבות שערב לעסקת הבטון בין שחאדה לנתבעת. בחינת העדויות והראיות בתובענה שבפנינו מביאה אף היא לכך שדין התובענה להידחות, שכן התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. כאמור, התובעת לא הציגה כל הסכם התקשרות בינה ובין הנתבעת, וכל שטענה היה שההסכם נעשה בינואר 2004. התובעת גם לא העידה עדים מטעמה שיכלו לאשר קיומו של ההסכם ולשפוך אור עליו, למשל, פרחאן, אחיו של אלקרינאוי המשמש כבעל מניות בתובעת כיום. משכך, לא הובאה כל ראיה לקיומו של הסכם זה (ראו: ע"א 815/81 כליפא נ' שאול, פ"ד לו(3) 78, 83 (1982)). אשר לתעודות המשלוח שהגישה התובעת ושלטענתה משמשות כראיה לחובה של הנתבעת כלפיה, הללו נושאות כותרת של מחצבת הדקל כששם הספק המופיע עליהן הוא 'אלקרינאוי' בלבד, ללא שם נוסף. אלקרינאוי טען בעדותו שהשם המופיע על תעודות המשלוח הוא שם משפחה, כינוי שלפיו ניתן לזהות לאיזו משפחה שייך הרכב, ובענייננו, לחברה התובעת. לפי הנתבעת, תעודות המשלוח שצורפו אינן מגלות כל יריבות בין הצדדים. איני נזקק להכריע בעניין זה, שכן אף אם אכן מדובר בשם משפחה ולא בשמו של אלקרינאוי, דבר שלא הוכח, שני הצדדים הסכימו ששמה של התובעת אינו מופיע כלל בתעודות המשלוח. לא הובאה על ידי התובעת כל ראיה לכך שהנתבעת חבה לתובעת עבור עסקת החול או לכך שהתובעת שילמה למחצבת הדקל עבור החול שהועבר לנתבעת, והתובעת לא הוכיחה טענתה זו. התובעת בחרה שלא להביא עדויות נוספות מלבד עדותו של אלקרינאוי. משכך, עדותו הינה עדות יחיד של עד מעוניין. לפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, יש צורך בטעמים מיוחדים לקבל עדות כזו, ולא מצאתי כאלה. לעומת זאת, מטעם הנתבעת העידו אמג'ד, מנהל הנתבעת בעבר, ואדיב, מנהל הנתבעת בתקופה הרלוונטית לתובענה, ועדותם עלתה בקנה אחד גם עם הקביעות שבפסק דינה של כב' השופטת רון. גם טענת התובעת כי אספקת החול נעשתה בטרם נודע לנתבעת ששחאדה לא יעמוד בתשלום, דינה להידחות. עיון בהסכם הערבות שצורף למסמכי הנתבעת, מלמד שהחול סופק לנתבעת לאחר כריתתו של הסכם זה. יש בכך כדי לתמוך בטענת הנתבעת שאספקת החול באה להבטיח את עסקת הבטון בין שחאדה לנתבעת, בהתאם להסכם הערבות. תוצאת האמור היא, כי התובעת לא הוכיחה טענתה שהיא סיפקה לנתבעת חול על-פי הסכם, שלא נמצאה לו כל ראיה, וטענתה כי אלקרינאוי לא חתם לנתבעת כערב על הסכם הערבות וממילא לא סיפק את החול ע"ח פירעון חובו כערב, נדחתה אף היא. סוף דבר התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ (כולל מע"מ). לסכום זה יתווספו ריבית והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל. התובעת תשלם לנתבעת הסכום האמור תוך 30 יום. חוזהאספקהמפעלהובלות