להלן פסק דין בנושא תביעת נזיקין בגין תאונת עבודה עם מכבש: המכבש הפיל את התובע ארצה ועלה על רגלו השמאלית. התובע הוסיף וטען, כי בזמן התאונה המפעיל של המכבש לא הסתכל קדימה אלא אחורה ולכן לא הבחין בו, וכי המכבש עצר את נסיעתו רק למשמע הצעקות שלו ושל יתר הפועלים אשר נכחו במקום. לטענת התובע, מי שנהג במכבש באותה עת לא היה המפעיל הקבוע שלו אלא אדם אחר בשם עאמר כרמאוי, אשר נהג במכבש במקום הנהג הקבוע שיצא באותו זמן להפסקה, ככל הנראה על מנת להתפלל. לעומת זאת טוענות הנתבעות, כי התאונה ארעה בנסיבות אחרות לחלוטין. לטענתן, בזמן נסיעת המכבש קדימה בקטע הכביש בו בוצעו עבודות, כאשר המכבש נהוג בידי המפעיל הקבוע שלו, מר מחמוד מסרי, שהינו עובד של חב' אחים רויכמן, ולא בידי משיהו אחר, לפתע הגיח התובע בפתאומיות מהנתיב השני הפתוח לתנועה לתוך נתיב הנסיעה של המכבש על מנת 'לברוח' ממשאית או אוטובוס שעברו שם, וכתוצאה מכך נפגע על ידי המכבש. לטענת הנתבעות, התובע נכח בכל סלילה בכביש בו אירעה התאונה, והוא זה שקבע היכן ומתי סוללים, איזה צד בכביש סוגרים או פותחים לתנועה, והוא ידע היטב היכן המכבש עובד. לפיכך, ובהכירו את סביבת עבודתו ואת הנתונים בשטח, שאת חלקם הוא בעצמו קבע מתוקף תפקידו כמפקח על סלילת כבישים, התובע נושא לבדו באחריות לאירוע התאונה, שהיתה בנסיבות העניין בלתי נמנעת. לחילופין בלבד בקשו הנתבעות להשית על התובע אשם תורם מכריע, כאשר כל אחת מהן טוענת כי האחרת נושאת באחריות לנזקי התובע כתוצאה מהתאונה. בדיון אשר התקיים לפניי העידו התובע בעצמו כעד יחיד מטעם התביעה, וכן ארבעה עדי הגנה: מר יהודה זיס, מנהל חב' יונה; מר מחמוד מסרי, עובד של חב' אחים רויכמן ומי שטען כי היה המפעיל של המכבש בעת התאונה; מר עאמר כרמאוי, עובד של חב' רויכמן ומי שהפעיל את המכבש לפי טענת התובע; וכן החוקרים מר יואב שער ומר פלום אסף. אקדים לומר, כי לאחר שמיעת הראיות ועל אף שהתובע לא העיד עדים מטעמו (שני פועלים שלטענתו נכחו במקום וראו את התאונה), נחה דעתי להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת ההגנה של הנתבעות לגבי אופן התרחשות התאונה. ראשית כל אבקש להעיר, כי לצורך הדיון נכונה אני לקבל את הטענה של הנתבעות, לפיה מי שהפעיל את המכבש בעת אירוע התאונה היה מר מסרי, ולא מר כרמאוי - כפי שהשניים אישרו בעדותם לפניי - וזאת משום שמתברר כי הטענה של התובע לגבי זהות המפעיל ברגע הספציפי בו נפגע היא טענה שאינה נסמכת על ידיעתו האישית. לגופו של עניין, מתברר מתוך העדות של עדי ההגנה, מר מסרי ומר כרמאוי, כי הגרסה אודות 'בריחה' של התובע ממשאית או אוטובוס אשר נסעו בנתיב הפתוח לתנועה, שם שהה התובע לטענתם, לתוך נתיב הנסיעה של המכבש, היא בגדר סברה בלבד. בנקודה זו מסר מר מסרי בעדותו, כי לא שמר על קשר עין עם התובע ולא ראה אותו בורח ממשאית, שכן לפעמים הוא הסתכל אחורה ולצדדים ולכן לא ראה אותו באופן רציף (עמ' 41 שורות 12-21 לפרוטוקול). מר מסרי הוסיף, כי לפעמים ראה את התובע בודק את השטח הפתוח לתנועה ובורח ממשאיות, וכי התאונה ארעה, ככל הנראה, כאשר הגיעה משאית והוא זז כדי להתרחק ממנה (שם וגם בעמ' 38 שורות 3-5 לפרוטוקול). ואולם, כאשר נשאל מר מסרי באופן מפורש, האם ראה את התובע נכנס לנתיב הנסיעה שלו או שמא הוא משער שזה מה שקרה, השיב הלה כי לא ראה את התובע (עמ' 43 שורות 21-22 לפרוטוקול). דברים דומים נמסרו על ידי מר כרמאוי, אשר העיד כי שמע אומנם קול של אוטובוס עובר במהירות והבחין בתובע ליד המכבש, ואולם הוא לא ראה שהתובע עובר מנתיב אחד לאחר (עמ' 48 שורות 28-29). הנה כי כן, שני עדי ההגנה, מר מסרי ומר כרמאוי, אישרו בעדותם כי לא שמרו על קשר עין עם התובע ולא ראו אותו חוצה את הכביש, וכל גרסתם בנדון היא בגדר סברה והשערה בלבד. לעומת זאת, גרסתו של התובע אודות פגיעת המכבש בו בזמן שעמד ליד הפינישר בנתיב בו בוצעו עבודות סלילה והיה סגור לתנועה של כלי רכב, היא גרסה אמינה בעיניי ונתמכת על ידי לא אחר מאשר מפעיל המכבש עצמו, כפי שיפורט להלן. המפעיל מר מסרי העיד, כי כל העבודה אותה ביצע התובע היתה בשטח הסגור לתנועה (עמ' 40 שורות 13-14 ושורות 20-22 לפרוטוקול), וכי התובע עמד 2 מ' מהפינישר, בשטח בו האספלט הספיק כבר להתקרר ובטוח לעמוד בו משום שהמכבש לא מגיע עד לשם (עמ' 41 שורות 29-30 ועמ' 42 שורות 1-5 ושורות 9-10) - ללמדנו, כי התובע אכן עמד ליד הפינישר, כפי שטען, ולא רץ לשם בפתאומיות, כפי שנטען על ידי הנתבעות. אגב כך אוסיף, כי מנהל חב' יונה, מר זיס, אישר בעדותו כי שוחח עם התובע בעודו מאושפז בבית חולים לאחר התאונה, ושאל אותו אם הוא רץ לכיוון המכבש משום שבקש לברוח ממשאית, וכבר אז שלל התובע גרסה זו מכל וכל (עמ' 30 שורות 20-22 לפרוטוקול). ערה אני אומנם לסתירות מסוימות בגרסתו של התובע, ואולם אין המדובר בסתירות היורדות למהות העניין, ומכל מקום, גם בגרסת עדי ההגנה (מר כרמאוי ומר מסרי) התגלו במקביל לא מעט סתירות. על יסוד כל האמור לעיל אני מקבלת את גרסתו של התובע לגבי אופן התרחשות התאונה, ודוחה את גרסת עדי ההגנה בנדון. דיון בשאלת האחריות והאשם התורם: השאלה שנשאלת כעת היא, האם בנסיבות העניין הנתבעות נושאות באחריות בגין נזקי התובע כתוצאה מהתאונה? התשובה לכך אינה זהה לגבי כל אחת מהנתבעות, ואפרט. אשר לחב' אחים רויכמן, אני מוצאת כי היא נושאת באחריות הבלעדית לקרות התאונה. חברה זו היתה בגדר הקבלן המבצע של העבודה, הבעלים והמפעילה של הכלים בשטח, והמעסיקה של מפעיל המכבש. ודוק, הגם שנוכחות התובע בשטח היתה מתוקף תפקידו כמפקח, ואולם עסקינן במלאכת פיקוח הנדסי אחר עבודת הסלילה, ולא פיקוח על הבטיחות בעבודה - שהוא באחריותה של חב' רויכמן בהיותה מבצעת העבודה כאמור. אין ספק שמפעיל המכבש התרשל בכך שהתקרב לפינישר מרחק כה קצר, כיוון שבקרב כל העובדים ברור היה כי הטווח בו עמד התובע הוא מקום שבטוח לעמוד בו מפאת כך שהמכבש אינו מתקרב ולא אמור להתקרב אליו. אגב כך אוסיף, כי סביר להניח כי התקרבות המכבש לפינישר, בניגוד למקובל, נבעה מכך שמפעיל המכבש נאלץ להסתכל לצדדים וגם אחורה, ולאו דווקא קדימה, על מנת לעקוב אחר מסלול הנסיעה והתקדמות העבודה, כפי שעולה מתוך העדויות אשר נשמעו לפניי, כולל זו של מפעיל המכבש עצמו. אשר למעבידתו של התובע, חב' יונה, אני מוצאת לנכון לפטור אותה מכל אחריות. לא הוכח לפניי כי חב' יונה התרשלה כלפי התובע באופן אשר יש בו כדי להצדיק להטיל עליה אחריות בגין התאונה. על אף שמחומר הראיות עולה, ובפרט מעדותו של מנהל חב' יונה מר זיס, כי האחרונה לא דאגה לבצע בדיקות בשטח טרם ביצוע העבודה נשוא הדיון על מנת לעמוד על מערך הבטיחות המתקיים שם, ולא קיימה באותו זמן הדרכה כלשהי לתובע בנושאי הבטיחות (להבדיל מהדרכות בנושאים אחרים), אני מוצאת כי התקרבות המכבש לעבר האזור 'הבטוח' בו עמד התובע עובר לתאונה (ליד הפינישר), ואשר הביאה הלכה למעשה להתרחשות התאונה, היא פעולה שלא אפיינה את דפוס העבודה באתר, והרי הן התובע והן עדי ההגנה היו בדעה, כי השטח המדובר בו עמד התובע הוא בגדר שטח 'בטוח' שהמכבש לא אמור להתקרב אליו. בהינתן הדברים האלה ברי, כי התקרבות המכבש לאותו אזור לא היתה בגדר דפוס עבודה שחב' יונה, בתור מעבידתו של התובע, יכולה או צריכה היתה לצפות, אלא מדובר באירוע חריג ובלתי צפוי מבחינתה. אעבור כעת לנושא האשם התורם. הנתבעות טוענות, כי התובע לא יכול היה שלא להבחין במכבש, הן משום גודלו והן משום התאורה והזמזם בהם הוא מצויד. הגם שהתובע הכחיש כי המכבש משמיע צפצוף או רעש אחר בזמן הנסיעה שלו קדימה (כפי שהיה בזמן התאונה), להבדיל מהצפצוף המושמע בעת הנסיעה לאחור, נכונה אני להניח כי המכבש אכן משמיע צפוף בכל מצב של נסיעה. אלא שגם בהתקיים הנחה זו סביר מאוד להניח כי בפועל התובע לא שמע את הצפצוף הבוקע מהמכבש המתקרב בשל תנאי הרעש ששררו במקום, כפי שאישר זאת עד ההגנה מר כרמאוי בעדותו (עמ' 48 שורה 16 לפרוטוקול), וכן התובע בעצמו אשר מסר כי עמד ליד הפינישר כשהמנוע שלו עובד (עמ' 10 שורות 17-18 לפרוטוקול). לגבי גודלו של המכבש, אכן מדובר בכלי הנדסי גדול מימדים ואולם התובע עמד עם הגב למכבש, ולכן לא הבחין בו עד לרגע המגע ביניהם. לעניין התאורה יש להבהיר, כי במקום בו עמד התובע עובר לתאונה ישנה תאורה נוספת היוצאת מהפינישר, ולכן התובע לא הבחין בתאורה של המכבש המתקרב לעברו. נקודה אחרת הקשורה לנושא האשם התורם מתייחסת למקום בו עמד התובע עובר לתאונה. כזכור, לפי גרסת התובע, אשר נתמכת בעדותו של מפעיל המכבש מר מסרי, התובע עמד ליד הפינישר במרחק של כ-2 מ' ממנו וערך חישובים למיניהם. אומנם מיקום זה אינו יכול להיחשב 'כעמדת פיקוח' כפי שתיאר זאת התובע בתצהירו, ואולם לכל הדעות מדובר במקום שנחשב כמקום בטוח לעמוד בו, אפילו לפי גרסת עדי ההגנה עצמם, משום שהמכבש לא מגיע למרחק זה מהפינישר. לבסוף אבקש להדגיש, כי מתוקף תפקידו כמפקח הנדסי התובע היה מאשר באיזה איזור יש לעבוד, אך הוא לא היה אחראי על מערך הבטיחות באתר ולא החליט עבור הפועלים היכן לעבוד בכל רגע נתון או מתי להפעיל את הכלים, ודברים אלה היו באחריותה של חב' אחים רויכמן (עמ' 10 שורות 1-6 לפרוטוקול). יוצא אפוא, כי לא נפל פגם בבחירתו של התובע לעמוד במקום בו עמד עובר לתאונה, ולכן איני מוצאת לנכון לייחס לו אשם תורם כלשהו. אעבור כעת לשאלת הנזק. דיון בשאלת הנזק: הטיפולים הרפואיים: ממקום התאונה הובהל התובע לחדר המיון בבית חולים מאיר, שם נבדק ואובחן כסובל משבר עם תזוזה בבוהן השלישית בכף רגל שמאל, נפיחות ומעיכה של הרקמות הרכות בכף הרגל, וכן שבר עם תזוזה במרפק ימין בראש עצם הרדיוס. התובע טופל על ידי שחזור של שבר ראש הרדיוס וביצוע סד גבס למרפק ימין, ושוחרר לביתו עם המלצה למנוחה והמשך מעקב רפואי. התובע שב ופנה לחדר המיון עוד באותו יום, הפעם לבית חולים בני ציון, כשהוא מתלונן על כאבים בכף רגל שמאל, מרפק ימין, חזה וראש. התובע נבדק ואובחן כסובל מחבלות בראש ובחזה, נוסף לשברים בכף רגל שמאל ובמרפק ימין. בעקבות כך אושפז התובע לשם השגחה וטיפול עד ליום 21/11/00, ושוחרר למסגרת שיקומית תוך כדי אשפוז בבית חולים אלישע, עד לשחרורו לביתו ביום 14/12/00. סך כל תקופת האשפוז של התובע מסתכמת יחדיו ב-32 ימים. לאחר מכן המשיך התובע בקבלת טיפולים רפואיים במסגרת קופת חולים והמרפאות השונות שכללו, בין השאר, טיפולים פיזיותרפיים. ההליכים במוסד לביטוח לאומי: התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן - "המל"ל") וועדות רפואיות קבעו לתובע נכויות כדלקמן: 30% מיום 1/4/01 ועד ליום 30/6/01; 20% מיום 1/7/01 ועד ליום 30/9/01; 10% מיום 1/10/01 ועד ליום 30/6/02; 0% לצמיתות החל מיום 1/7/02. כמו כן אישר המל"ל לתובע תקופת אי כושר מלא מיום התאונה ועד ליום 31/3/01, קרי ל-138 ימים. קביעת הנכות לפי המומחה הרפואי מטעם בית המשפט: לנוכח הפער בין אחוזי הנכות שקבעו המומחים מטעם הצדדים, מונה בהסכמת הצדדים מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, פרופ' גרשון וולפין, אשר בדק את התובע והגיש חוות דעת לפיה בעקבות התאונה נותרה אצל התובע נכות לצמיתות בשיעור של 10% בגין מצב שלאחר שבר מעיכה של כף רגל שמאל עם עיוות בצורת ראש המסרק וצניחתו. אשר לפגיעה ביד, פרופ' וולפין קבע כי קיימת עדיין הגבלה קלה ביישור המרפק ואולם הגבלה זו אינה מקנה אחוזי נכות. הפסדי ההשתכרות לעבר: התובע טוען כי הנכות התפקודית שלו גבוהה מהנכות הרפואית והוא ביקש להעמיד אותה על 15%, וזאת בשים לב למהות הנכות, גילו ומקצועו הדורש ממנו מאמץ פיזי ניכר. לעומת זאת טוענות הנתבעות, כי התובע שב לתפקוד מלא לאחר תקופת אי הכושר וקבל שכר זהה או אף גבוה מזה שקבל עובר לתאונה וללא מגבלות או העדרויות, ומכאן ברור שלא נותרה אצלו נכות תפקודית. אשר להפסדי השכר בעבר - התובע בקש לפסוק לו פיצוי בגין הפסד שכר מלא עבור תקופת אי הכושר המוחלט, ופיצוי חלקי בגין תקופת אי הכושר החלקי בהתאם לשיעורי הנכות הזמנית שנקבעו במל"ל. מנגד טענו הנתבעות, כי התובע קבל שכר מלא בתקופת אי הכושר המלא, ובתום תקופה זו שב לעבודתו ללא כל מגבלות וקבל שכר מלא, עד להתפטרותו מרצון וללא קשר לתאונה בשנת 2007 כאשר עבר לעבוד במקום אחר בשכר גבוה אף יותר ממה שקבל קודם לכן. לנוכח העובדה כי התובע קבל שכר מלא בתקופת אי הכושר המוחלט, כפי שהוא עצמו אישר זאת בעדותו (עמ' 11 שורות 7-8 לפרוטוקול), אין מקום לפסיקת הפסדי שכר לתקופה זו. אשר לתקופה בה אישר המל"ל נכויות זמניות בשיעורים משתנים, אין מחלוקת כי התובע חזר לעבודתו בתום תקופת אי הכושר המלא, לאותה עבודה בה עסק מקודם עד להתפטרותו 7 שנים לאחר מכן (שם בשורות 19-20). בסעיף 13 לתצהירו הצהיר מר זיס, מנהל חב' יונה, כי התובע חזר לעבודתו בתאריך 1/4/01 והמשיך לעבוד כרגיל כמהנדס מפקח, ללא כל שינוי במתכונת וסדרי עבודתו, וללא שינוי במעמדו ובהשתכרותו. טענה זו לא נסתרה והיא אף מתיישבת עם עדותו של התובע עצמו. גם תלושי השכר של התובע אשר צורפו לתצהירו של מר זיס מלמדים, כי התובע חזר לעבודה בהיקף מלא ובאותו שכר אף בזמן שהיה בנכות זמנית מטעם המל"ל. אומנם ניתן להבחין בירידה מסוימת בשכר בתקופה מאוחרת יותר בהיקף של כ-800 ש"ח בממוצע, כגון בשנים 2004-2005, אך בשים לב לעובדה כי לאחר התאונה הצליח התובע להשתכר אותו שכר חרף נכותו, ובהעדר הסבר המניח את הדעת מטעם התובע לירידה זו, לא מצאתי בסיס ראייתי לקשור בין הירידה הקלה בשכר לבין התאונה, וייתכן שזו נובעת מסיבות אחרות הקשורים בתנאי העסקה אשר לא פורטו בפניי. לאחר התפטרות התובע מעבודתו בחב' יונה הוא עבר לעבוד בחברה אחרת. לטענת התובע בעדותו, שכרו שם עומד על 12,000 ש"ח ברוטו וסכום זה נופל מהשכר אשר קבל עובר לתאונה אם משערכים שכר זה להיום. יש לציין, כי התובע לא צרף תלושי שכר ממקום עבודתו החדש, ולמעשה לא הזכיר בתצהירו כי עזב את עבודתו בחב' יונה. בטרם אבצע את ההשוואה הנדרשת בין גובה השכר עובר לתאונה לעומת השכר שהתובע מקבל היום, יש להבהיר כי קיים פער מסוים בין בסיס השכר אשר נקבע על ידי המל"ל, שהוא סך של 28,921 ש"ח לרבעון, קרי סך של כ-9,600 ש"ח לחודש, לבין השכר ברוטו לו טוען התובע בסיכומיו בסך של 8,200 ש"ח ברוטו. פער זה נובע מהעובדה כי המל"ל לקח בחשבון במסגרת חישוב השכר סכומים שונים המוגדרים כסכומים המגולמים למס, אך אינם משולמים בפועל לתובע, כפי שניתן לראות בתלושי השכר שלו, ואילו התובע לקח בחשבון רק את הסכומים המשולמים לו בפועל. השכר המשוערך ששולם לתובע עובר לתאונה עומד כיום על כ-11,000 ש"ח, שהוא מתחת לשכר שהוא מקבל היום (12,000 ש"ח), אך אם נוסיף לו ריבית הרי שהשכר עולה לכדי סך של כ-16,000 ש"ח, קרי מעל לסכום שהוא מקבל כיום. התובע לא הביא ראיות כלשהן בקשר לעבודתו החדשה. כך למשל, אין לדעת האם התובע עובד באותו היקף שעות או משרה כמו מקודם, מה התעריף שהוא מקבל לשעה או ליום עבודה וכיו"ב נתונים אשר יש בהם כדי להשליך אור על רכיבי השכר שלו כיום ולהסביר את הפער בשכר, זאת כמובן אם לוקחים בחשבון לצורך ההשוואה את השכר הקודם שלו המשוערך בתוספת ריבית (והרי השכר הקודם המשוערך ללא תוספת ריבית נופל מהשכר שהוא מקבל היום). ובמלים אחרות, אין בידי מספיק נתונים כדי לבצע השוואה בין השכר שלו עובר לתאונה לבין השכר שלו כיום, וכדי לעמוד על הסיבות לקיומו של פער זה, אם בכלל, והרי אפילו גובה השכר שהוא מקבל כיום לא הוכח במסמכים הנמצאים, מן הסתם, בשליטת התובע. בנסיבות אלה אני קובעת, כי התובע לא עמד בנטל להוכיח קיומם של הפסדי שכר בעבר הקשורים או הנובעים מהתאונה. פיצוי בגין עזרה לעבר ולעתיד: התובע טען כי יש לפסוק לו פיצוי גלובאלי בגין העזרה שקיבל בעבר מבני משפחתו ובגין העזרה לה יזדקק בעתיד. לעומת זאת טוענות הנתבעות, כי אין כל הצדקה לפסיקת פיצוי בגין ראש נזק זה שממילא לא הוכח. כמו כן נטען כי התובע זכאי היה לקבל עזרה מהמל"ל בהיות התאונה תאונת עבודה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מוצאת כי קיימת הצדקה לפסיקת פיצוי גלובאלי בגין תקופת העבר, וזאת לנוכח הפגיעה הקשה ממנה סבל התובע בעקבות התאונה. מהתיעוד הרפואי שצורף ניתן להתרשם, כי ידו של התובע הושמה בגבס ורגלו נחבשה. אף לאחר שחרורו מבית חולים המשיך התובע להתלונן משך תקופה ארוכה על כאבים והגבלה בתנועות מרפק ימין וכף רגל שמאל. אם נקח גם בחשבון כי היד שנפגעה היא ידו הדומיננטית של התובע, כפי שצוין במסמכים הרפואיים מבית חולים אלישע, כי אז ברור שהתובע אכן נזקק לעזרה מוגברת מבני המשפחה באופן החורג מגדר העזרה שניתנת דרך כלל ע"י בני משפחה. לפיכך, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 20,000 ש"ח בגין עזרה בעבר. לנוכח שיעור הנכות שנותרה אצל התובע, אין הצדקה לפסיקת פיצוי בגין עזרה בעתיד. הפסדי כושר השתכרות בעתיד: כפי שציינתי מקודם, אין בפניי נתונים מלאים לגבי מידת ההשפעה של הנכות הרפואית על כושר העבודה של התובע היום, הגם שהרושם הלכאורי הוא שנכות זו לא השפיעה באופן משמעותי על כושר עבודתו. באותה מידה, אין להתעלם ממאפייניה של הנכות כנכות שעשויה להשפיע על תפקודו של התובע בהיותה גורעת מכושר התנועה שלו - כדרכן של נכויות בתחום האורטופדי. מאחר שאין לדעת מה יוליד יום, והכיצד תשפיע הנכות שנותרה אצל התובע על כושר עבודתו אם ייפלט מעבודתו, קיימת הצדקה לפסיקת סכום גלובאלי בגין פגיעה אפשרית בכושר ההשתכרות של התובע בעתיד. אשר על כן, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי המבוסס על 70% מהחישוב האריתמטי (לפי שכר של 12,000 ש"ח לחודש, כפול מקדם היוון מתאים עד הגיע התובע לגיל 67, כפול נכות בשיעור של 10%, כפול 70%), ובסה"כ: 87,000 ש"ח במעוגל. הוצאות רפואיות ונסיעות: התובע טען כי יש לפצותו בגין ההוצאות שנגרמו לו בראש נזק זה בסכום גלובאלי, הן לעבר והן לעתיד. מנגד טוענות הנתבעות כי אין כל הצדקה לפסיקת פיצוי כאמור, שכן התובע לא הוכיח את הוצאותיו, בפרט לנוכח העובדה כי כל הטיפולים הרפואיים להם נזקק עד כה הושטו לו במסגרת שירותי הבריאות הממלכתיים, ואם לא די בכך, הרי שמדובר בתאונת עבודה וכל הוצאותיו של התובע בגין כך מכוסות ע"י המל"ל. אשר להוצאותיו של האחרון עבור ייעוץ רפואי פרטי נטען, כי מדובר בהתייעצויות לצורך המאבקים שהתנהלו אל מול המל"ל שבגין חלקן קבל התובע החזר מקופת חולים, כפי שאישר זאת בעדותו (עמ' 11 שורה 27 ואילך לפרוטוקול). לאחר ששקלתי את הדברים, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע סכום קטן בלבד מהסכום שנתבע, ומעמידה סכום זה באופן גלובאלי על סך של 5,000 ש"ח. כאב וסבל: בהתחשב בנכות שנותרה אצל התובע והתקופה הארוכה שבה היה מאושפז ומטופל בטיפולים שונים, במהלכה סבל מכאבים והגבלות בתנועת מרפק ימין וכף רגל שמאל, כמתועד במסמכים הרפואיים, אני פוסקת לתובע סכום של 35,000 ש"ח בגין כאב וסבל. ניכוי תשלומי המל"ל: אין מחלוקת כי התובע קיבל תשלומים שונים מהמל"ל בגין דמי פגיעה ובגין גמלת נכות זמנית. אשר לדמי הפגיעה אבקש להעיר, כי התובע טען בעדותו כי השיב את התשלומים אשר קבל בגין דמי פגיעה מחמת השכר שקבל בתקופת אי הכושר, ואולם לא הוגשו ראיות בקשר לכך ובסיכומים שלו לא מצאתי כל התייחסות לנושא זה. בנסיבות אלה, אין לי אלא להורות על ניכוי כל הסכומים אשר שולמו לתובע על ידי המל"ל, כמפורט בסיכומיה של חב' יונה. לפי האמור בסיכומים, סכומים אלה עומדים נכון להיום על סל של 68,000 ש"ח במעוגל. ברור שסכום זה יש לנכות מסכום הפיצויים. אחרית דבר: אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעות 2-3 ומחייבת אותן, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים: בגין עזרה בעבר: סך של 20,000 ש"ח בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד: סך של 87,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות בעבר: סך של 5,000 ש"ח בגין כאב וסבל: סך של 35,000 ש"ח סה"כ: 147,000 ש"ח מהסכום הנ"ל יש לנכות את תשלומי המל"ל בסך של 68,000 ש"ח, כך שסכום הפיצוי לתשלום יעמוד על סך של 79,000 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% ומע"מ, וכן החזר עבור הוצאותיו של התובע בגין אגרה (ראשונה) ושכר טרחה למומחה מטעם בית המשפט, כאשר סכום ההוצאות משוערך מיום ההוצאה ועד היום. אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעת 1. בשים לב למכלול הנסיבות, איני עושה צו להוצאות בקשר אליה. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מכבשציוד מכני הנדסי (צמ"ה)נזיקיןתאונת עבודה