החמרת מחלת יתר לחץ הדם בתקופת ועקב שירות במשטרה

מחלת יתר לחץ הדם החמירה בתקופת ועקב השירות במשטרה בשיעור של עשירית בלבד מדרגת הנכות הכוללת.

ב. אין קשר סיבתי בין האירוע האמבולי למוח מ- 13.7.02 ובין תנאי השירות במשטרה.
בפסק דין זה "החוק" – קרי חוק הנכים (תגמולים ושיקום).

1. החלטת המשיב מיום 23.8.06 ניתנה בבקשה להכרת זכות שהגיש המערער בינואר 2004 על הטופס הייעודי המשמש לכך. אותו טופס הנו למעשה זה הפותח ההליך ומגדיר השאלות העומדות להחלטת המשיב. החלטה שהיא בתורה זו שמותקפת בערעור זה. באותו טופס לא צוינה גרסה או פרטי המחלה שמבוקש ליחסה לתנאי השירות. תחת זאת, בשדה בו יש לציין כיצד גרמו תנאי השירות למצב צוין – "לחץ ומתח בסמוך להתקף ורשלנות בטיפולים ובאבחנות – ראה חוות דעת" (יצוין כי יכול המבקש גם להגיש תצהיר או ביאור נוסף ונפרד בכתב אם אין די מקום בשדה הפרטים). כלומר, בטופס התביעה הפנה המערער לחוות הדעת מטעמו בתורת הנמקה. אין פגם בדבר, אולם אז יש להיות ערים לכך שהחלטת המשיב, מטבע הדברים, התייחסה והיתה אמורה להתייחס, אפוא, אך למה שנזכר כהנמקה בחווה"ד של מומחה המערער שצורפה לטופס התביעה –חוו"ד מיום 15.12.03 של פרופ' בנטל (פסיכיאטר ונוירולוג). אנו מציינים הדברים שכן יש בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם ניסה המערער להרחיב החזית בהמשך בטענות רפואיות נוספות לגביהן לא החליט המשיב ב 23.8.06, וממילא אינן עומדות אפוא לבחינת ועדה זו בערעור. בהקשר זה הגיש המשיב בקשה למשיכת חוו"ד מומחה נוסף מטעם המערער, פרופ' ברוק (פנימאי).
באותה חוו"ד של פרופ' ברוק, שהוגשה אך בגדרו של ההליך כאן, נזכרה התזה לפיה הגורם העיקרי לאירוע האמבולי הנו יתר לחץ דם. המשיב טען שיש כאן הרחבת חזית שכן לשיטתו, בחווה"ד המקורית של פרופ' בנטל שתמכה את הבקשה להכרת זכות, נטען שהגורם העיקרי לאירוע המוחי היה מצב דחק כתוצאה מאכזבת המערער מהחלטה בדבר שיבוצו העתידי במשטרה, ולא יתר לחץ הדם.

בהחלטות של יו"ר הועדה הקודם (כב' השופט שר) מיום 11.3.10 ומיום 18.3.10 הותרה מחד הגשת חוו"ד פרופ' ברוק, אך הובהר כי זו תוכל לשמש אך לחיזוק לחווה"ד של פרופ' בנטל, ולא לשינוי חזית. יובהר כי שינוי חזית פסול בהקשר דנן, יכול להיות אחד משני סוגים: או הרחבת היריעה לטענות שלא עמדו לעיונו של המשיב, והוא לא התייחס אליהן בהחלטתו נשוא הערעור; או לטענות שגם אם התייחס אליהן בהחלטה, לא נזכרו בהודעת הערעור. בענייננו טענת המשיב להרחבת חזית יכול שתתייחס אך לסוג הראשון שנזכר, שכן בהודעת הערעור שהוגשה כן נזכרה הטענה לקשר סבתי בין יתר לחץ הדם לבין האירוע המוחי (כטענה חלופית למקרה שלא תתקבל הטענה בדבר קשר סבתי ישיר בין הדחק שיסודו בתנאי השירות לבין האירוע המוחי).

2. קיצורו של דבר: מה שהיה אמור קצין התגמולים להחליט בו היו טיעוני סיבתיות שנזכרו בחווה"ד המקורית של פרופ' בנטל מיום 15.12.03 (לאחר אותה החלטה צירף המערער שתי חוות דעת משלימות נוספות של פרופ' בנטל ובנוסף שתי חוו"ד של פרופ' ברוק). ככל שנזכרה באותה חוו"ד טיעון בדבר קשר סיבתי בין יתר לחץ דם שיסודו בשירות לבין האירוע המוחי – הוכנסה הטענה כדין לגדר הפלוגתאות העומדות לדיון, ויכולה חוו"ד פרופ' ברוק לתמוך בתזה זו. ככל שלא – באה התנגדות במועד וניתנה החלטה מתאימה מכוחה אין להתייחס לאפשר חזית שכזו.

3. עיון בחוו"ד פרופ' בנטל מעלה כי אין מדובר בהרחבת חזית. התזה של פרופ' בנטל הנה:
א. האירוע המוחי נגרם כתוצאה משילוב גורמים מצטברים, שהצטברותם היא שגרמה לאירוע: גם גורמי סיכון תורשתיים וסביבתיים (יתר לחץ דם, רמת שומנים גבוהה בדם, השמנה, עישון יתר, ותורשה) – ראה עמ' 7 למטה בחוו"ד המומחה; וגם במצטבר אותו דחק נפשי שחש המערער בשלושת הימים שקדמו לאירוע המוחי, כשנודע לו על תפקידו החדש בו לא חפץ. הדחק הנפשי הקיצוני תרם עוד יותר לעליית לחץ הדם, לשיטת המומחה, ולכן התרחש האירוע המוחי (עמ' 8 לחווה"ד).
ב. יש התרשלות של הרופאים המטפלים במשטרה ובקופת חולים שלא ניהלו מעקב או טיפול נאות בלחץ הדם ויתר גורמי הסיכון. לו טופלו גורמי הסיכון שברקע, לרבות יתר לחץ הדם, החל משנת 1998, סביר שניתן היה למנוע האירוע המוחי. שכן פרופ' בנטל אינו חולק על כך שבסופו של יום הגורם ל CVA היתה מחלת היסוד שתוארה (גורמי הסיכון התורשתיים והסביבתיים).

4. במה שקשור לטענות ההתרשלות הרפואית: מדובר כאן על החלופה לפיה התרשלות בטיפול הרפואי שגרמה או החמירה נזק (סטיה מאמנות רפואה) תוכר כמספקת היסוד הסבתי הנדרש בחוק (גרימה או החמרה) בין תנאי השירות לנכות (עיין למשל רע"א 8317/99 שלמה שוקרון נ' קצין תגמולים). בחלופה זו יש רלבנטיות אך לטענת התרשלות של רופאי המשטרה, ולא של הקופה; שכן עסקינן לא בתביעת רשלנות רפואית כללית בה נתבעת הקופה, אלא בהליך שעניינו בחינת הקשר הסבתי בין הנזק לבין השירות במשטרה– לרבות התרשלות רפואית אם היתה, של הרופא המשטרתי שגרמה או החמירה נזק. למעשה פרופ' בנטל שם הדגש על טענת ההתרשלות.
החשוב כעת לענייננו לצורך השאלה האם עסקינן בהרחבת חזית, אינו אלא זה: התזה שיתר לחץ הדם גרם אף הוא כתנאי רפואי בלעדיו אין לאירוע המוחי (ואף כגורם משמעותי). תזה רפואית זו נזכרת בפירוש בחווה"ד הראשונה של פרופ' בנטל, כחלק מן התזה שלו בדבר התרשלות רופאי המשטרה. לפיכך אין ממש בטענת הרחבת החזית שהעלה המשיב, וטענה זו נדחית.

5. בהחלטתו נשוא הערעור נסמך המשיב על 3 חוות דעת של ד"ר מרקוזון (פנימאי ונפרולוג), מימים 8.1.05, 8.10.05 ו 8.3.06, והכיר מכוחן כאמור במחלת יתר לחץ הדם כמי שהחמירה בתקופת ועקב השירות במשטרה, בשיעור עשירית. אך מדוע עשה כן המשיב?: משום שד"ר מרקוזון בשלוש חווה"ד האמורות תמך למעשה בתזה של התרשלות רפואית, באי טיפול תרופתי ביתר לחץ דם של המערער. הוא קבע אמנם שאין קשר סבתי ישיר בין תנאי השירות לבין יתר לחץ הדם, אך באותה נשימה קבע שלו היה המערער מקבל הטיפול המקובל עם אבחון יתר לחץ הדם, יש סבירות גבוהה שמצבו הרפואי היה טוב יותר (מבלי להפריד בענין זה בין רופאי הקופה לרופאי המשטרה). בחוות דעתו הראשונה ציין כי משנת 96 יש כמה מכתבים מהרופא המשטרתי לרופא המשפחה בקופ"ח, עם בקשה לברר את נושא יתר לחץ הדם ולטפל בו, ומסיבות לא ברורות לא קיבל המערער את הטיפול המקובל ללחץ דם מאז אבחון הבעיה. כאשר מ 98', כפי שמציין אף פרופ' בנטל, מופיעה במעקב בקופ"ח הכללית התרופה קונברטין, ההמלצה לא ברורה ולא ברור מאילו סיבות הופסק המשך הטיפול.

גורמי המשיב הפנו בקשות הבהרה לד"ר מרקוזון ובעקבות זאת נולדו שתי ההשלמות שלו, בבחינת תשובות: בהשלמה שלו מ- 8.10.05 ציין כי טיפול ביתר לחץ דם הוכח בעבודות רבות כיעיל למניעת אי ספיקת לב ואירועים לבביים, המערער הסתובב שנים רבות עם יתר לחץ דם דרגה 4 ועם עוד גורמי סיכון למחלה לבבית, ולא טופל תרופתית- מה שנוגד את כל ההמלצות הרפואיות העדכניות. בין אם המחלה הלבבית היא איסכמית ובין אם יש מרכיב של אי ספיקת לב על רקע יתר לחץ דם, בשני המקרים יש סיכוי לא מבוטל שהנזק הלבבי היה קטן יותר, לכל הפחות, לו טופל כמקובל יתר לחץ הדם, ורופא סביר היה מטפל בלחץ דם דרגה 4 בגבר עם השמנת יתר, שומנים בדם ועישון. בהשלמה מ 8.3.06 ציין כי העובדה הרפואית הנה שלא טופל תרופתית בבעיית לחץ הדם, ואין רישום שמישהו הציע לו טיפול תרופתי והוא (המערער) לא לקח, והיתה התוויה לתן לו טיפול תרופתי.
6. לאור האמור, יש לקבוע שהשאלה האם הומחשה סטיה מן הפרקטיקה הרפואית הסבירה של רופאי המשטרה בנושא מעקב או טיפול בלחץ הדם– שאלה זו אינה עומדת לבחינתנו במישרין (אם כי אין מנוס מהתייחסות אליה כשתידון השאלה לגופה האם היה מקום להכיר בהחמרה העולה בשעורה על 10% במה שקשור ליתר לחץ דם). למעשה אין מדובר כלל בפלוגתא המוצבת להכרעתנו הישירה בהליך זה, שכן בהחלטת המשיב מונחת קבלת התזה של רשלנות רפואית. המשיב הגיש אמנם חוות דעת נוספות החולקות על רשלנות בטיפול, אולם את ההחלטה שלו עצמו, נשוא הערעור, במה שקשור ללחץ הדם (היינו הכרתו בכך שמחלת יתר לחץ הדם החמירה, גם אם בעשירית בלבד, בשל תנאי השירות), השתית המשיב על "תוצאות הבדיקות הרפואיות והנימוקים המצוינים בחוות הדעת הרפואיות מתאריך 8.1.05, 8.10.05, ו 8.3.06". כלומר על חווה"ד והתשובות המשלימות האמורות של ד"ר מרקוזון. ד"ר מרקוזון בתורו, השתית עמדתו בענין זה באופן בלעדי על התרשלות רפואית באי מעקב וטיפול ביתר לחץ הדם. אין הרי הנמקה אחרת בחוות דעתו הקושרת בין תנאי השירות במישרין לבין יתר לחץ הדם (נהפוך הוא – הוא כאמור שלל קשר ישיר שכזה, ואף אנו לא מצאנו שהומחש). זאת מבלי שד"ר מרקוזון יתייחס (כפי שציין בהשלמות שלו), לתרומתו הנוספת של המערער עצמו לאי טיפול נאות בבעייתו הידועה. משעה שעמדת ד"ר מרקוזון היא שאומצה על ידי המשיב עצמו בהחלטה נשוא הערעור, כטעם להכרה בהחמרה בשיעור עשירית של יתר לחץ הדם, אין יכול המשיב בגדרן של חוות דעת אחרות שהגיש בהליך זה, או של הפניה למסמכים, לבקש לפתוח מחדש דה פאקטו את החלטתו שלו עצמו, להכיר בהחמרה של יתר לחץ דם; החלטה שנסמכה בלעדית על חוו"ד רפואית, שבתורה הנימוק הבלעדי שנזכר בה בענין זה הנו הרשלנות הרפואית. המשיב הרי לא ביקש לפתוח מחדש החלטתו שלו נשוא הערעור, לפי סע' 35 לחוק. גם אם בהחלטתו נשוא הערעור לא ציין במפורש שההכרה בהחמרה בשיעור עשירית הנה מכוח קבלת הטענה של רשלנות רפואית, הרי שזו ההנמקה הרפואית היחידה (למעשה ההנמקה היחידה) עליה נסמכה החלטת המשיב, והיא נקלטה אפוא לתוך החלטתו, כחלק ממנה. לא יכול המשיב לחמוק מתוצאה זו על דרך ניסוח לאקוני של החלטתו, שאינו מציין בפירוש מה היה הטעם לאותה הכרה בהחמרה של לחץ הדם כנובעת מתנאי השירות.
7. משכך, מנוע המשיב , מכוח החלטתו שלו עצמו, לטעון טענה המתכחשת לרשלנות רפואית של רופאי המשטרה כגורם להחמרת יתר לחץ הדם. את ההחמרה בלחץ הדם בה הכיר המשיב, יש לייחס לגורם הרשלנות הרפואית, בין אם הומחש גורם זה בפנינו ובין אם לאו (לאשורה אכן לא הומחש - ראה להלן).
ההחלטה בדבר החמרה בשיעור 10% במחלת יתר לחץ דם - לגופה
8. בכל שצוין לעיל, אין עדיין כדי לקבוע שמופרכת לגופה המסקנה של המשיב שהכירה באותה רשלנות רק בבחינת החמרה קלה של יתר לחץ הדם ולא בבחינת גרימה מעיקרא. נציין כאן כי אף אין ספק שאף למערער עצמו תרומה של ממש בעניין זה, שכן התעלם מהמלצות רפואיות בעניינו לכל הפחות בשנתיים מ 96' ועד 98'. לו הומחשה לגופה רשלנות של רופאי המשטרה בבעיית יתר לחץ הדם הרי נראה שאכן העמדת ההחמרה על 10% בלבד הנה לחומרא.
אלא שלטעמנו לא הוכחה רשלנות כזו לגופה של רופאי המשטרה, ולכן אותה קביעה של המשיב שהכירה (אמנם מכוח רשלנות רפואית) בהחמרה בת 10% הנה קביעה הוגנת מבית הלל, ואנו לא ראינו להתערב בה לגופה. כדי לבאר מסקנתנו זו ניזקק לכרונולוגיה הרפואית. עיקריה נסקרו אף בחווה"ד של פרופ' בנטל (והיא תשמש אותנו אף לדיון בנושא האירוע המוחי):

ב 22.10.95 נבדק המערער על ידי רופא המשטרה שרשם בשאלון הרפואי למועמד לקורס במשטרה: משקל 95 ק"ג, גובה 181 ס"מ, לחץ דם בשכיבה 160/90 ידוע על יתר לחץ דם ללא טיפול. המערער נמצא כשיר ללא פעילויות פיזיות קשות. כלומר הבעיה של יתר לחץ דם (ועודף משקל) אובחנה והיתה ידועה אכן למשטרה לפחות מ 1995.

ב 28.5.96 מפנה הרופא המשטרתי ד"ר שמחוביץ את המערער לרופא המטפל בקופת חולים, עם מכתב הפניה שזה נוסחו: "הנ"ל בן 31. משרת במשטרת ישראל. בבדיקה במרפאתנו היה לחץ דם 150/110 . על פי דבריו גם אביו סובל מלחץ דם גבוה. כמו כן על פי דבריו ערכים גבוהים של לחץ דם קיימים זה תקופה ארוכה. הנ"ל מופנה אליך עם בקשה לעשות לו בירור מקיף של מצבו הגופני ובעיית לחץ דם. אודה לך על שיתוף הפעולה".

ומה עושה המערער במהלך שנתיים אלה?: אין תיעוד על פניה לרופא המשפחה. תחת זאת ביום 27.5.98, שנתיים בדיוק לאחר המכתב הראשון של ד"ר שמחוביץ, מגיע אליו המערער שוב , וד"ר שמחוביץ מציין כי מצא לחץ דם של 170/100. וכי למרות שהמערער הופנה לפני שנתיים לא עבר שום בירור רפואי כי לא הגיע לרופא משפחה. "היום כאבי ראש, טשטוש ראיה, הופנה עם מכתב הפניה לרופא משפחה".

ואכן באותו ביקור חוזר, ב 27.5.98, צייד ד"ר שמחוביץ את המערער במכתב הפניה חוזר לרופא המטפל בקופה בזו הלשון: "...היום בבדיקה במרפאה כאבי ראש עם טשטוש ראיה. לחץ דם 170/100. במשפחתו אביו וסבתא סובלים מלחץ דם גבוה. הנ"ל לא מקבל טיפול תרופתי וזקוק לבירור ותחילת טיפול דחוף".

מכתב שחרור של בי"ח פוריה הנו מ 24.6.98, הינו חודש אח"כ: במסמך השחרור מפוריה נרשם שהיום חש סחרחורת וחוסר שווי משקל, ידוע כסובל מיתר לחץ דם לא מטופל, ובעיית שומנים גבוהים בדם, אבי סובל מיתר לחץ דם וסבתו מסכרת. בטופס בדיקה רפואית משטרתית מאותה שנה (בתאריך 24.12.98) צוין שהמערער מעשן כבד וסובל מעודף משקל.

ב- 29.6.98 עבר בדיקת שמיעה שהראתה ירידה משמעותית בשמיעה באוזן שמאל. באותו יום נרשם על ידי רופאת המשפחה בקופה שהוא מופנה לדיאטנית, לחץ דם 150/90 ומשקל 98-100 ק"ג.
פרופ' בנטל גורס שאותה ירידה פתאומית בשמיעה אצל מי שסובל מלחץ דם גבוה ושומנים בדם צריך שתעורר חשד לאירוע ווסקולארי– שאכן החל כנראה ביום בו הופנה לבי"ח פוריה, היינו ב 24.6.98, ולא אובחן על ידי רופאת הקופה. אולם נציין כי זו השערה בלבד של פרופ' בנטל, שלא אוששה, שכן מיוני 98' ועד האירוע הלבבי והמוחי מיולי 2002 (והסימנים המקדימים שהחלו חודש קודם) חלפו 4 שנים תמימות (ראה להלן).

לשנים 99' ו 2000' נמצא על ידי רופאי המשטרה כבלתי כשיר למבחן בראור לאור יתר לחץ הדם ולכן ניתן פטור לשנה מהמבחן. כך בבדיקות של רופאי המשטרה מ 24.12.98 ומ- 18.10.99.

בינואר 99' נרשם בתיק קופ"ח לחץ דם של 150/90 עם המלצה ללכת. פרופ' בנטל מפנה לכך שלא ניתנה המלצה לטיפול תרופתי חרף ערכים אלה.

ב- 26.6.02 נרשם בתיק קופ"ח כי בשלושת השבועות האחרונים אין אוויר בלילה, קושי בנשימה, המופיע גם במאמץ. משקלו נרשם כ 105 ק"ג, לחץ הדם נרשם 180/110 ונמצא דופק מהיר. הוא הופנה לא.ק.ג, מבחן מאמץ, בדיקות דם, הפניה לדיאטנית, הפסקת עישון (עם סימן קריאה), צלום חזה, משאף בריכלין, והפניה לרופא עיניים לאור הסטוריה משפחתית של גלאוקומה אצל אמו. לדברי פרופ' בנטל מתן הבריכלין היה שגוי והצביע על כך שהרופאה בקופ"ח חשדה שצפצופי ראות שנמצאו אצלו מקורם היה בברונכיט, בלי שנלקחה בחשבון האפשרות שמדובר באי ספיקת לב וראות.

לדברי המערער הספיק לעשות בדיקת דם וצילום ראות אך שוב לא עבר בדיקת מאמץ בשל לחץ הדם הגבוה. לפי תצהיר המערער נסע הוא ב 7.7.02 לחופשה מתוכננת לאילת שם היה שרוי במתח בשל מינויים צפויים, וחשש – שהתממש – לפיו ישובץ לתפקיד בו לא חפץ. ביום השני לחופשתו עדכנו אותו חברים טלפונית שקיבל אכן תפקיד שלא רצה, והוא נכנס למתח, לא ישן בלילה ועישן. ביום 11.7.02 שב לביתו, חש קושי רב בנשימה והתלונן על חוסר אוויר. למחרת, עבר המערער כאמור האירוע המוחי שהוא העניין השני אליו מתייחס הערעור. הוא הובהל לבי"ח פוריה שם אושפז מ- 13.7.02 עד 23.7.02. כמתואר בסיכום המחלה, הוא נפל באופן פתאומי מכורסא, הופיע שתוק בפלג צד שמאל, הכרתו היתה מעורפלת בקבלתו לבית החולים, והיו כאבי ראש. לדברי אשתו התלונן בשלושה שבועות אחרונים על קוצר נשימה, והפסיק לעשן לפני שבועיים. הוא התקבל ליחידה לטיפול נמרץ לב בחשד לאוטם שריר הלב. התגלו סימנים לאוטם לבבי שהיו עליה באנזימים ושינויים בתרשים ה א.ק.ג (ראה חוות דעתו המשלימה של ד"ר עמיקם מ 5.10.08). בסיטי ראש חוזר שבוצע למחרת אשפוזו נמצא אוטם מוחי פריאטלי ימני עם התחלת בצקת מוחית. בדיקת אקו לב מצאה חדר שמאל מוגדל מאד עם ירידה ניכרת בתפקוד גלובאלי של חדר שמאל. בבדיקת אקו לב חוזרת נמצאה עדות לקריש בחדר השמאלי.
האבחנות בשחרור היו שמדובר ב CVA על רקע אמבולי עם המיפלגיה שמאלית. מ- 24.7.02 ועד 14.11.02 שהה בבית חולים לווינשטיין בשיקום. נותרה המיפלגיה שמאלית, ונותרו הפרעות בקשב וריכוז, קשיי התארגנות, אימפולסיביות וחוסר בקרה וכן קשיים פסיכולוגים בהתמודדות עם מחלתו.

ב 6.3.03 אושפז שוב בפוריה לאחר שהתעלף במקלחת. ב 10.3.03 עבר צינתור העורקים הכליליים. רק בעורק כלילי אחד (LAD) נמצאה הצרות בחלק האמצעי, ובתוכה קריש דם. מומחה המשיב, ד"ר עמיקם, מפרט שממצא זה מאשש המחלה הטרשתית, אך אינו מבאר את הפגיעה הנרחבת בכל שריר הלב (ד"ר עמיקם גורס שהמערער סבל הן ממחלה טרשתית והן ממחלה לבבית אידיופטית היינו שגורמיה לא ידועים – ראה להלן). בוצעה הרחבה של ההיצרות.

בינואר 2005, בבדיקתו על ידי ד"ר מרקוזון מטעם המשיב, עם משקל סביר, היה לחץ דם של 150/90.

בבדיקתו על ידי ד"ר עמיקם באוקטובר 2007 היה עדיין שיתוק צד שמאל.

אלא שגם שנים לאחר אותו אירוע מוחי, והצינתור, בגיליון מעקב אחות של קופת חולים מיום 19.10.09 נרשם כי המערער "לא מגיע למעקבי לחץ דם. סרבן סדרתי". וב- 22.12.10 נרשם כי המטופל לא משתף פעולה, היו פניות רבות אליו ואל אשתו להגיע לביקורת ומעקב, וכן לקבל חיסון נגד שפעת. לא הגיע עד היום "ואין ביכולתי לערוך מעקבים. כמו כן קיבל הפניות לביצוע בדיקות דם. גם אותן לא ביצע. תרופות אינו לוקח כנדרש. מדי פעם מוציא מרשמים מהרופאה או רופא אחר. אינו מקפיד על לקיחה נכונה של התרופות". אם כזו הנה התייחסות המערער לאחר שכבר ידוע שסובל הוא מבעיה לבבית ועבר אירוע מוחי, נקל להבין מה היתה התייחסותו עובר לאותו אירוע לבבי ואירוע מוחי. יש כאן משום "המאוחר המעיד על המוקדם" בבחינת קל וחומר. ממילא כאמור – מה שלא נרשם לא קיים והמערער אינו מתכחש לכך שלא פנה וטיפל בבעיית לחץ הדם עד אותו ביקור חוזר ב 98'.

9. נזכיר שדיוננו כעת נסוב על בעיית יתר לחץ הדם (לאירוע המוחי נתייחס בהמשך). מה שיכול היה הרופא המשטרתי לעשות בהקשר בעיה זו – אכן נעשה. הוא הפנה את המערער פעמיים עם מכתב הפניה מתאים לקבלת טיפול בבעיית לחץ הדם בקופת החולים, שהנה אכן המסגרת המתאימה לטיפול נמשך בבעיה נמשכת זו. האחרונה היא שנותנת הטיפול והמעקב השוטף לשוטרים במסגרת רפואת הקהילה, כמו לכל אזרח אחר. זאת להבדיל מחיילים המקבלים הטיפול השוטף במרפאות הצבאיות.
על הרופאים, בין בקופה ובין במשטרה, חלה אומנם חובת זהירות. עליהם לגבות אנמנזה סבירה, להתייחס למכלול הנתונים הידוע, להתייחס לאפשרויות סבירות יותר וסבירות פחות. אולם יש לו לאדם אחריות בסיסית לבריאותו. להכריח את המטופל לטפל בעצמו כיאות, להיענות בזמן סביר לביצוע מעקבים אליהם הופנה, ולטפל בבעיית יתר לחץ דם ובעיות אחרות– כזאת לא ניתן. המערער אינו חסוי ולא סובל מדמנציה, וקשה להלום שקיימת בעניינו חובת מעקב שוטף של הרופא המשטרתי אחר קיום התוויות והפניות ברורות שניתנו לו.

ב"כ המשיב הפנה לע"א 2813/06 קופ"ח לאומית נ' ציפורה זליג, כדי להמחיש שאין בענייננו חובת מעקב יזום של רופאי המשטרה אחר קיום המלצות רפואיות שניתנו למערער. ואכן ההפניה במקומה- ראה בפרט פס' 34 של פסה"ד. כאשר ניתנות ההמלצות וההפניות הרפואיות המתאימות לחולה כמו המערער, נדרשות לכל הפחות נסיבות מיוחדות כדי להקים חובת מעקב יזום אחר ביצוע ההמלצות על ידי החולה – כגון חולה פסול דין. ועל אחת כמה וכמה שאין לרופאי המשטרה חובת מעקב אחרי הטיפול בקופה. גם אם לצורך הדיון נניח שהטיפול בקופה היה לקוי (ואיננו קובעים מסמרות בדבר) הרי לא ברור במה כשלו רופאיו של המערער במשטרה.

יכול ושונים היו פני הדברים, לו למשל המחיש המערער כי על פי נהלי המשטרה היתה חובה לעבור בדיקת לחץ דם מדי שנה, כחלק מבדיקות כושר כלליות. שאז ניתן היה לומר שמשעה שיש חובת מעקב שכזו לגבי שוטרים, כחלק מנהלי המשטרה, ממילא לא חלה ההלכה שאין ככלל חובה לרופא לקיים מעקב רפואי אחר ביצוע המלצות מתאימות שנתן לחולה. אמנם להכריח את המערער לטפל בבעיה כיאות לא ניתן, אך אם יש חובת מעקב שנתית "פנימית" במשטרה, הרי למצער יש להתריע בפני המערער מדי שנה (מה שהיה אמור למצוא ביטויו בתיק הרפואי של המשטרה) ושמא אף לשלוח מכתבי הפניה נוספים לרופא המטפל בקופה בדבר בעיית לחץ דם נמשכת שאינה זוכה לטיפול תרופתי. אלא שהמערער לא פתח כלל חזית בעניין זה ולא טען עובדתית שיש נוהל במשטרה המחייבו בביצוע בדיקות לחץ דם תקופתיות, והמצאת הבדיקות לרופאי המשטרה. משכך – אכן לא הומחש שחדלו רופאי המשטרה. הם הפנו המערער לא פעם אלא פעמיים לטיפול המתאים בקופת החולים, כאשר במכתב ציינו במפורש בעיית לחץ הדם בה יש לטפל. במכתב השני מ 98' אף הוגדרה הבעיה כדחופה והופנתה שימת הלב שהמערער לא זוכה לטיפול תרופתי בה. לא חלה עליהם חובת בקרה וביקורת אחר רופאי הקופה; אף לא החובה "לרדוף" אחר המערער שקיבל מכתב כזה והיה מודע לחשיבות ולדחיפות, ולדרבנו שידאג לבריאותו. בשנתיים מ 96' ועד 98' לא פנה המערער לקופה עם ההפניה כפי שנדרש. ב 98' כן פנה, ומאז לא ברור האם לא מילא אחר המלצות שניתנו לו בקופה, אם ניתנו, או שלא ניתן הטיפול התרופתי המתאים בקופה, או מדוע הופסק. אך מחדל של רופאי המשטרה – אין, משעה שמ 98' עבר הטיפול לקופה. ומ 95', עת נודעה הבעיה הפנו רופאי המשטרה המערער פעמיים לקופה עם המלצות נכונות.

10. לסיכום: לצורך ערעור זה מונח אמנם שהיתה רשלנות רפואית מכוחה יש להכיר בהחמרת נזק של יתר לחץ דם. אולם לא בבחינת קביעה פוזיטיבית שהוכחה, לפחות לא במה שקשור לרופאי המשטרה, אלא לאור אימוץ הנמקה רפואית כזו אל תוך החלטת המשיב נשוא הערעור. בשים לב לתרומתו של המערער בענין זה, ולעובדה שלא נמצא פגם בהתנהלות הרופאים במשטרה שפעלו כיאות והפנו את המערער פעמיים לרופא המטפל בקופה עם מכתב הפניה מתאים ומפורש במה שקשור ללחץ הדם – הרי שמכאן היו רופאי הקופה אמורים להמשיך ולטפל, לפחות מ 98' עת פנה המערער לקופה לטיפול בבעיה זו, כפי שנדרש. איננו קובעים אמנם מסמרות בשאלה האם התרשלו האחרונים בטיפול. די בכך שלא היתה התרשלות של רופאי המשטרה על מנת לקבוע שהמערער לא קופח בהחלטת המשיב שייחסה תרומה סיבתית ולו בשיעור 10% בלבד, על דרך החמרה, לתנאי השירות במשטרה (תנאים שבאופן ישיר לא גרמו לבעיית יתר לחץ הדם, אף לא החמירו אותה. נציין שאף לא ברור על מה נסמך פרופ' בנטל כאשר הוא מניח שלחץ הדם עוד עלה, ולו זמנית, בעקבות דחק נפשי בסמוך למועד האירוע המוחי. כזאת לא הומחש (ראה גם בהמשך), ובאפשרות תיאורטית לעלייה זמנית בלחץ הדם עקב רוגזה – אין די.

אנו דוחים, אפוא, הערעור במה שקשור להחמרה בשיעור 10% של יתר לחץ דם, עקב תנאי השירות, ומותירים החלטת המשיב בעניין זה על כנה.

ההחלטה בדבר דחית הקשר הסבתי בין תנאי השירות לבין האירוע המוחי

11. החלטת המשיב כאן נסמכה על שתי חוות דעת של הנוירולוגית ד"ר מנליס, מיום 11.3.05 ו- 16.6.05. המשיב הגיש אף ארבע חוו"ד של מומחה קרדיולוגי, ד"ר עמיקם (מיום 5.10.08, 15.5.09, 10.8.10 ו 22.5.11). המערער מצדו נסמך על חוות הדעת של פרופ' בנטל שנזכרו לעיל מיום 15.12.03, 12.9.06, ו 11.2.09, וכן על חוות דעת פנימאי, פרופ' ברוק, מיום 12.11.09 ו 10.1.11.

12. סקרנו כבר הכרונולוגיה הרפואית, ולא נשוב על הדברים. ד"ר עמיקם מטעם המשיב, קבע כי המערער סבל משתי מחלות לב: מחלת לב שגרמה לפגיעה בתפקוד חדר שמאל בלב. זו מחלה שסיבתה לא ידועה –קרדיומיופתיה-אידיופטית, ומחלה טרשתית כלילית שקרוב לוודאי גרמה לאותו אוטם לבבי חריף ב 13.7.02, בד בבד עם הופעת האירוע המוחי. אותו אירוע מוחי נגרם קרוב לודאי כתוצאה מתסחיף שנבע מקריש דם שנתגלה אצלו בדופן פנימית של חדר שמאל בלב. אותו תסחיף נוצר כתוצאה מאחת משתי המחלות הלבביות – מהקרדיומיופתיה-האדיופתית או האוטם הלבבי (שנגרם בתורו מהמחלה הטרשתית). אלא שאותן שתי מחלות לא נבעו מתנאי שירותו. המחלה הראשונה – האתיולוגיה שלה לא ידועה ולא ניתן לייחסה לתנאי השירות. המחלה השניה– טרשת העורקים- יסודה בגורמי סיכון קונסטיטוציונליים ואישיים שאין להם דבר עם השירות: השמנת יתר, עישון כבד, יתר לחץ דם ושומנים בדם. בעבודתו במשטרה גם לא היה אירוע חריג ביממה שקדמה לאשפוזו.
13. ד"ר מרקוזון (שאין לחשוד בו שהיה מבית שמאי) שלל שהאירוע המוחי נגרם כתוצאה מיתר לחץ הדם. שכן בא על רקע אמבולי (תסחיף לבבי). פרופ' בנטל, בחוות דעתו המשלימה מ 12.9.06, ציין שלא מצא בספרות הרפואית תימוכין לקביעה שאירוע אמבולי לא יכול להיגרם על ידי עליית לחץ דם פתאומית. אלא שדומה שנתהפכו היוצרות, שכן אם כבר יש לחפש בספרות הרפואית אסמכתא לכך שאירוע אמבולי כן יכול להיגרם מעליית לחץ דם פתאומית או לציין שמדובר בהסכמה בעולם הרפואה שכך פני הדברים, או למצער שיש אסכולה מבוססת הגורסת כך. ואז להמחיש כי אכן היתה בפועל עליה פתאומית של לחץ דם עובר לאשפוזו במיון. גם טענה אחרונה זו – לא הומחשה. במיון, ביום 13.7.02 היה לחץ הדם 154/76. זה ערך גבוה של לחץ דם סיסטולי, אך התוצאה אינה חריגה ביחס לערכים גבוהים אחרים שנמצאו אצל המערער עצמו (שכזכור סובל מיתר לחץ דם לא מטופל) בשנים עברו. נפנה כאן לסקירת ערכי לחץ הדם שנמצאו אצל המערער לאורך השנים משנת 1995 ואילך– ציינו הערכים בסקירה הכרונולוגית. כלומר אין אפילו אינדיקציה לעלייה פתאומית של לחץ הדם אצל המערער עובר לאשפוזו מה 13.7.02.

גם ד"ר מנליס גרסה שאירוע אמבולי למוח אינו קשור למצבי לחץ ויכול לקרות בכל מצב.

14. בחוות דעתו המשלימה מ 11.2.09 אכן ציין פרופ' בנטל מספר מובאות חלקיות מן הספרות כדי לתמוך בתזה הקושרת בין דחק נפשי לבין אירוע מוחי. מובאה אחת קובעת שלסטרס יש השפעה משמעותית על מערכת הולכת הדם. הוא משחק תפקיד משמעותי באפשרות התקדמות ותוצאה של מחלה קרדיו-ואסקולארית. אולם יהא המחקר או המאמר רציני ככל שיהא, ברור אפילו מהציטוט שהכוונה כאן אינה לאירוע דחק פתאומי ממן זה הנטען על ידי התובע, אלא לסטרס נמשך שככזה יכול להשפיע על תחלואה קרדיו-ואסקולארית שהרי זו אינה נוצרת באופן פתאומי (להבדיל מתסמיניה במקרה של אוטם לבבי או אירוע מוחי תולדת תסחיף) אלא היא תולדת תהליך נמשך. המאמרים עצמם לא הוצגו ולכן משקל ההפניות ממילא נמוך. אולם גם אלמלא כן - צודק ד"ר עמיקם שמציין בחוות דעתו המשלימה מ15.5.09 כי המועמד הסביר ביותר לאירוע המוחי הנו אותו קריש דם בחדר לבבי שמאלי שאובחן והודגם בבדיקות אקו לב ביולי 2002. משכך הדין עמו שאין עוד חשיבות להיפותזות בדבר מצבי דחק נפשיים בתורת גורם לאירוע המוחי. דיון כזה, לדברי המומחה, יכול אולי להתאים כשסיבת האירוע ומקור התסחיף לא ידועים. ואילו כאן מקור התסחיף ידוע, והוא התפתח כאמור כתולדה מצטברת של שתי מחלות לב: מחלה אידיופתית שגרמה לירידה ניכר בתפקוד שריר החדר השמאלי בלב; ומחלת לב כלילית שהתבטאה באוטם שריר הלב בעיתוי מדויק לא ידוע. עם זאת, הסימפטומים הראשונים של מחלת הלב נתנו אותותיהם ב 26.6.02 ,עם אשפוזו הראשון בפוריה. ואכן על פי תצהירו של התובע עצמו סבל אז מקושי נשימה ושיעול שד"ר עמיקם גורס שהנם תסמינים לאי ספיקת לב שמאלית. כלומר אין קשר לאירוע דחק שנטען שאירע 17 יום אח"כ, אפילו אם היה דחק כזה. ממילא איננו דנים בקשר בין דחק נפשי, ולו כזה שיסודו בשירות,לבין אירוע אוטם לבבי – שאיננו נושא הערעור.
15. אנו מקבלים עמדתו של ד"ר עמיקם שממילא בנתונים אין קשר בין אירוע הסטרס הנטען לבין האירוע המוחי. ראינו טעם גם בעמדת המשיב לפיה לא הומחש הרכיב האובייקטיבי שבהלכת אביאן ביחס לאותו דחק. הטענה מקובלת עלינו. לא נרחיב בענין זה לאור קבלת העמדה הרפואית השוללת הקשר בין הסטרס לבין האירוע המוחי. יש לציין שגם פרופ' ברוק, בחוות דעתו מיום 12.11.09 מאשר שקוצר הנשימה במהלך 2002 היה כנראה ביטוי לאי ספיקת הלב. הוא גם לא חולק על הממצא שהאירוע היה אמבולי, לאור מציאת הקריש בחדר לבבי שמאלי. הוא גם מאשר קביעתו של ד"ר עמיקם שהמערער סבל הן מקרדיומיפתיה, והן ממחלה לבבית כלילית –בשל טרשת העורקים. הוא לא חולק על קביעת ד"ר עמיקם ששתי המחלות יכולות היו להוביל ליצירת הקריש – אותו גורם לאירוע המוחי.

אלא שפרופ' ברוק בחוות דעתו מפנה שימת הלב שיתר לחץ הדם משחק תפקיד כגורם סיכון להיווצרות של כל אחת משתי מחלות לבביות אלה, היינו ליצירת קריש הדם. כאשר במה שקשור לטרשת העורקים קיימים היו אצל המערער אכן גם שני גורמי סיכון נוספים: עישון ורמה מוגברת של כולסטרול. פרופ' ברוק מאשר שכל שלושת הגורמים בלא ספק תרמו את חלקם להתפתחות של טרשת העורקים, אוטם שריר הלב והאירוע המוחי. אלא שלטעמו הגורם של לחץ הדם הוא שהיה הגורם המכריע.

16. לא ירדנו לסוף דעתו של פרופ' ברוק בקביעה שדווקא לחץ הדם היה הגורם המכריע שכן לא טופל משך שנים. הרי הוא עצמו מייחס משקל שווה לכל גורמי הסיכון. וכי הגורם של עישון היתר כן טופל משך השנים? הרי רעיית המערער ציינה בבית החולים באשפוזו מיולי 2002 כי הפסיק לעשן רק בשבועיים האחרונים. ולגבי השומנים בדם – פרופ' ברוק מציין עוד שניתן כיום לטפל בהצלחה בכולסטרול על ידי טיפול תרופתי. איננו חולקים על כך, אלא שהשאלה הנה מה היה עובר לשנת 2002 וכיצד טיפל בעצמו המערער, שגורם סיכון זה היה ידוע לו. ונזכיר כי בנוסף היה גורם סיכון נוסף של השמנת יתר. עוד לא ברור הכיצד מתיימר פרופ' ברוק לקבוע שעודף המשקל היה קשור לתנאי שירותו. עודף משקל יכול להיות תולדה של גנטיקה, חילוף חומרים והרגלי תזונה. מה הקשר לתנאי השירות? אם לא שעה המערער למשל מבעוד מועד להמלצה לפנות לדיאטנית או לא יישם המלצותיה – גם בכך "אשמים" תנאי השירות? וכי לא היה המערער מודע להשמנה ממנה סבל? וכי חסרים אנשים בחברת השפע המערבית הסובלים מהשמנת יתר שאינם משרתים במשטרה או בצבא? עוד לא מובנת חזרתו של פרופ' ברוק מהסכמתו הנחזית בחוות דעתו הראשונה לכך שהמערער אכן סבל משתי המחלות הלבביות שצוינו. בחוות דעתו המשלימה נסוג הוא מהסכמה זו ודורש "אסמכתאות" לקביעה שהמערער סבל ממחלה אדיופתית, להבדיל מקרדיומיופתיה. הפשר לנסיגה טקטית זו אינו ברור. מכל מקום במה שקשור לקביעות קרדיולוגיות מובהקות עדיפה לגופה חוות דעתו של המומחה לדבר – ד"ר עמיקם. מקובלת עלינו קביעת שהמערער סבל מקרדיומיופתיה-אידיופטית וממחלת לב כלילית.
17. עם זאת מקובלת עלינו קביעת פרופ' ברוק, שהגיונה בצידה, שיתר לחץ דם היווה אחד מגורמי הסיכון לכל אחת משתי המחלות הלבביות שהמומחים משני עברי המתרס אינם חלוקים שהמערער סבל מהם. במה שקשור למחלה האדיופטית הוא משני בחשיבותו לגורמי סיכון אחרים בנתוניו הספציפיים של המערער, שכן ד"ר עמיקם מציין שנדיר שמחלה זו מתפתחת על רקע יתר לחץ דם באדם צעיר בן 39 שאינו סובל ממחלת כליות כרונית או אי ספיקת כליות חמורה. אך גם אם נדיר – עדיין אפשרי הוא כגורם סיכון למחלה זו. אנו מוכנים, אפוא, להניח לטובת המערער שיתר לחץ הדם שלא טופל משך שנים שיחק תפקיד כלשהו, גם אם לא עיקרי, בהתפתחות מחלה זו. ולגבי המחלה הלבבית השניה– הכלילית- אין חולק גם לשיטת ד"ר עמיקם שלחץ דם הנו אחד מגורמי הסיכון. אלא שהוא מפנה שימת הלב (ובדין) שיש עוד שלושה גורמי סיכון נפרדים שכולם כאחד אינם קשורים לתנאי השירות: עישון כבד, השמנת יתר, ועודף כולסטרול.

נזכיר כי איננו דנים כאן במישרין בפגימה קרדיולוגית עקב אוטם, ולא אליה מתייחסים החלטת המשיב והערעור. לכן ממילא אין חשיבות לשאלה האם הומחש אירוע סטרסוגני שהיה בכוחו לגרום לאוטם לבבי. שכן מה שגרם לאירוע המוחי לא היה אוטם אלא תסחיף אמבולי, שנוצר כתוצאה משתי המחלות הלבביות. הן פרופ' ברוק והן ד"ר עמיקם אינם חלוקים על כך ששתי המחלות הלבביות גרמו להיווצרות הקריש והתסחיף.

18. ניתן לקבוע אפוא שלחץ הדם שיחק תפקיד כלשהו ,בקרדיופתולוגיה-האדיופטית, אם כי לא תפקיד עיקרי בשים לב שמדובר במחלה שהאטיולוגיה שלה בסופו של יום אינה ידועה ולא נסתרו דברי ד"ר עמיקם שהנו בעל המומחיות המתאימה לדבר, שנדיר יחסית שלחץ הדם יהא מעורב במחלה זו כאשר אין עסקינן בבעיה כליתית כרונית. ניתן לקבוע הגיונית שלחץ הדם שיחק תפקיד גם בטרשת העורקים - יחד עם יתר גורמי הסיכון של השמנת יתר, עישון, ויתר כולסטרול. גם כאן לא ניתן לקבוע ששיחק תפקיד עיקרי. למעשה, בחוות דעתו המשלימה מסכים גם פרופ' ברוק שבין גורמי הסיכון למחלה זו אין ליתר לחץ הדם זכות בכורה אלא שיש גם לו תרומה. לכך נוכל אף אנו להסכים. נסכים אף לקביעתו של פרופ' ברוק שיש לייחס משקל שווה לגורמי הסיכון. אלא שנזכיר גם השמנת היתר כגורם סיכון נוסף שאותו מצניע פרופ' ברוק.

ייחסנו אפוא חלק כלשהו, לא עיקרי, ללחץ הדם, בהחמרת המחלה האדיופטית. וכן החמרה במחלה הכלילית (יצירתה יחד עם עוד שלושה גורמי סיכון נוספים שלא ניתן לקבוע למי מהם הבכורה). יהא זה הוגן אפוא לייחס ללחץ הדם תרומה סיבתית של רבע להיווצרות שתי המחלות הלבביות שגרמו להיווצרות הקריש - שגרם בתורו לתסחיף ולאירוע המוחי. ברור שאין מדובר במתמטיקה מדויקת. אולם בשים לב למפורט מדובר בקביעה שהגיונה בצידה, וספק רב אם קביעת מומחה בעניין שעור התרומה של יתר לחץ הדם יכולה בנתונים אלה להוות קביעה מדויקת. לפיכך יש לייחס ליתר לחץ הדם תרומה סיבתית של רבע במה שקשור לאירוע המוחי.
19. בשים לב לכך שהמשיב עצמו הכיר בכך שתנאי השירות החמירו יתר לחץ הדם בשיעור עשירית; ואנו קיבלנו שלחץ הדם בתורו תרם סיבתית בשיעור רבע לאירוע המוחי, וכי יתר גורמי הסיכון לאירוע המוחי שקיננו במערער לא קשורים לשירות, הרי שיש לייחס לתנאי השירות החמרה בשיעור של 2.5% ביחס לאירוע המוחי (רבע מ 10%).

20. לסיכום:
א. אנו דוחים הערעור על החלטת המשיב להכיר בתנאי השירות כמי שהחמירו יתר הלחץ הדם בשיעור 10%.
ב. אנו מקבלים הערעור ביחס לאירוע המוחי, וקובעים שתנאי השירות תרמו לו על דרך החמרה בשיעור 2.5% בלבד.

21. בשים לב לתוצאה המעורבת יישא כל צד בהוצאותיו (יש לציין לטובה עמדת המשיב שהודיע כי בכל מקרה מוותר הוא על הוצאות).



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מחלת כבד בצבא

  2. מחלת קרוהן בצבא

  3. מחלת מעיים בצבא

  4. מחלת ריינו בצבא

  5. מחלת קרוהן בצבא

  6. התאבדות בגלל מחלה

  7. מחלה של עדר - תביעת פיצויים

  8. מחלת עור כתאונת עבודה

  9. אי הגעה לדיון בגלל מחלה

  10. האם מותר לפטר בתקופת מחלה

  11. מחלת ברכיים כתאונת עבודה

  12. מחלת עיניים עקב מכה בעין

  13. אישור מחלה מעובד בזמן אמת

  14. מחלת עור של עובד בתחנת דלק

  15. החמרת מחלה עקב תאונת עבודה

  16. מחלה ניוונית – תאונת עבודה

  17. מחלת ריאות עקב חשיפה לאסבסט

  18. החמרת מחלת ריאות עקב העבודה

  19. פטירה ממחלה לאחר השחרור מצה''ל

  20. מחלת ריאות עקב חשיפה לכימיקלים

  21. מחלת ריאות עקב חשיפה לעשן בעבודה

  22. מחלת סימפונות כרונית תאונה בעבודה

  23. אי הגעה ללשכת התעסוקה - אישור מחלה

  24. אי התייצבות בלשכת התעסוקה בשל מחלה

  25. נכות רפואית בשיעור 74% בגין מספר מחלות

  26. מחלה בידיים עקב חשיפה לחומרים מסוכנים

  27. חזרה לעבודה בזמן מחלה אחרי תאונת עבודה

  28. יש להוכיח כי חולה פוליו לקה במחלה בישראל

  29. מחלת מולר וויס (muller weiss) – ביטוח לאומי

  30. מחלת ריאות בגלל חשיפה לחומרים מסוכנים בעבודה

  31. מחלת פרקינסון עקב חשיפה לחומרים כימיים בעבודה

  32. החמרת מחלת יתר לחץ הדם בתקופת ועקב שירות במשטרה

  33. נכות 19% עקב מחלה חסימתית כרונית קשה של הריאה שנגרמה מחמת עישון

  34. הוועדה התעלמה מיתר המחלות מהן היא סובלת ואשר הוזכרו במסמכים רפואיים

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון