תביעה בגין הפרת חובת נאמנות - סעיף 16(א) (1) לכללי לשכת עורכי הדין

תביעה בגין הפרת חובת הנאמנות שהיא חבה לה על פי סעיף 16(א) (1) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו – 1986, מחמת שטיפלה תוך ניגוד עניינים כנגד התובעת, בעניין בו פעלה עבורה כלקוחה; כנגד הנתבעת 2 בגין גרם הפרת חוזה בניגוד לסעיף 62 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח – 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"), ובגין קבלת נכסים שהושגו בעוון לפי סעיף 412 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"); כנגד הנתבעים 2 ו- 3 בגין עוולת מטרד ליחיד לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין, עיכוב נכס שלא כדין לפי סעיף 49 לפקודת הנזיקין, הפרת חובות חקוקות של פריצה, כניסה והתפרצות לפי סעיף 405 לחוק העונשין, היזק בזדון בניגוד לסעיף 452 לחוק העונשין, הפרעה שלא כדין למימוש זכות בניגוד לסעיף 163(1) לחוק העונשין, תקיפה בניגוד לסעיפים 379 ו- 378 לחוק העונשין, גניבה בניגוד לסעיף 383(א) לחוק העונשין, הסגת גבול כדי לעבור עבירה בניגוד לסעיף 447 לחוק העונשין; וכנגד הנתבע 3 בגין גרם הפרת חוזה שלא כדין לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין.

התביעה שכנגד והסדר פשרה עם הנתבע מס' 3:
3. הנתבע 3 הגיש תביעה שכנגד בסך 96,567 ₪ בעילה נזיקית – כספית.
נוכח הסדר פשרה אליו הגיעו התובעת והנתבע 3, במסגרת הליך גישור, נדחתה התביעה כנגד הנתבע 3 וכן, נדחתה התביעה שכנגד, כך שנותרה על כנה התביעה העיקרית של התובעת כנגד הנתבעות 1 ו-2.

רקע עובדתי וטענות הצדדים בתמצית:
4. הנתבעת 1 שימשה כעו"ד במקצועה בזמנים הרלוונטיים לתביעה.
הנתבעת 2 הינה בעלת זכויות בנכס ברח' שאול המלך 49, גוש 22914, חלקה 72 בבית שאן (להלן: "המושכר").
הנתבע 3 הינו תושב בית שאן ובעל עסק של מסעדה.

ביום 2.7.2003 נערך בין התובעת לנתבעת 2 הסכם שכירות (נספח א לכתב התביעה), לפיו שכרה התובעת את המושכר למשך שנה, מיום 13.9.03 ועד ליום 12.9.04 (להלן: "תקופת השכירות").

הסכם השכירות נערך על ידי הנתבעת 1, כאשר הנתבעת 1 ייצגה את התובעת ואת הנתבעת 2, ושני הצדדים נשאו בתשלום שכר טרחתה של הנתבעת 2.

הסכם השכירות כלל אופציה שניתנה לתובעת להארכת ההסכם לשנתיים נוספות מיום 13.9.04 ועד ל- 12.9.06 (סעיף 4 להסכם השכירות). עוד קובע סעיף 4ד' להסכם השכירות, כי הנתבעת 2 תהא רשאית למכור את המושכר לאחר תום תקופת השכירות הראשונה, ובכפוף למתן הודעה מוקדמת בת 90 ימים לפני תום תקופת השכירות, ופיצוי התובעת בגין נזקים שיגרמו לה בעקבות פינוי המושכר, כאשר סכום הפיצוי יקבע על ידי בורר מוסכם.

5. ביום 20.7.04, נכרת בין הנתבעת 2 לבין הנתבע 3 הסכם מכר (נספח ב לכתב התביעה), לפיו התחייבה הנתבעת 2 למסור לנתבע 3 את החזקה במושכר ביום 30.10.04.

לטענת התובעת, הנתבעת 2 מסרה לנתבע 3 את מפתחות המושכר כבר ביום 25.7.04, בניגוד להוראות הסכם השכירות, ואף שעל פי הסכם המכר התחייבה למסור לו את החזקה במושכר רק ביום 30.10.04.

6. ביום 22.4.04 שלחה הנתבעת 2 מכתב לתובעת, ובו נדרשה התובעת לפנות את המושכר עד ליום 15.9.04, על פי האמור בסעיף 3ד' להסכם השכירות (צורף נספח ג' לכתב התביעה).
התובעת השיבה לנתבעת 2 במכתב מיום 29.4.04 בו טענה כי דרישת פינוי התובעת בטרם נסתיימה תקופת השכירות מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות, ועל כן היא דורשת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה (תכתובות בין הצדדים צורפו כנספחים ד'-ו' לכתב התביעה).
ביום 2.5.04 השיבה הנתבעת 2 למכתב התובעת בו דחתה את טענותיה להפרת הסכם השכירות, כאשר לדידה מסירת החזקה במושכר לנתבע 3 נקבעה רק לתום תקופת השכירות של התובעת. עוד טענה הנתבעת 2 במכתבה, כי התובעת הפרה את הסכם השכירות עת ערכה במושכר שינויים מבלי לקבל הסכמתה מראש, ודרשה פיצוי בגין ההפרה בסך של 35,000 ₪.

7. ביום 23.5.04 השיבה התובעת למכתב הנתבע 2 בו דחתה את טענת הנתבעת 2 להפרת ההסכם מצידה תוך שטענה כי כל שינוי שנעשה במושכר נעשה בידיעתו ובהסכמתו של בנה המנוח של הנתבעת 2. כן, הודיעה התובעת על כוונתה לממש את זכות האופציה העומדת לה בסעיף 4(ב) להסכם השכירות, לשנה נוספת, עד ליום 12.9.05.

8. הנתבעת 2 הגישה, באמצעות הנתבעת 1, תביעה למתן פסק דין הצהרתי כי התובעת מסיגה גבול המושכר וצו מניעה האוסר על התובעת להפריע לנתבעת 2 להפעיל את המושכר. התביעה הוגשה לבית משפט השלום בנצרת, בת"א 5364/04. כן הגישה הנתבעת 2 בקשה לסעד זמני המורה לתובעת להימנע מלהפריע לנתבעת 2 להפעיל את המושכר ולהימנע מכניסה למושכר ולבצע במושכר עבודה כלשהי.

ביום 6.7.04 נענה בית המשפט (כב' השופט נדל) לבקשת הנתבעת 2 למתן צו זמני, האוסר על התובעת להיכנס למושכר ולהפעיל בו את עסקה, מיום מתן הצו ועד ליום 12.10.04, מועד בו הוריתי על ביטול הצו הזמני, ודחיתי את בקשת הנתבעת 2 בבש"א 3595-04.

9. לטענת התובעת, ביום 9.4.04 אירעה פריצה למושכר ונגנבה ממנו סחורה. בגין הפריצה הגישה התובעת תלונה למשטרה. לאחר אירוע הפריצה החלה התובעת לשפץ ולתקן את שניזוק במושכר והזמינה מלאי חדש, כאשר לטענתה, ביום 9.7.04 פרצו הנתבעים 2 ו- 3 למושכר וגרמו לו נזקים נוספים. בגין כך הגישה התובעת תלונה למשטרת בית-שאן (ר' תלונה שהגיש בעלה של התובעת ביום 9.7.04, תלונה שהגישה התובעת ביום 22.7.04 באשר להיזק בזדון, תלונה נוספת של התובעת ובעלה מיום 2.1.05 על הפרת צו, התפרצות וגניבה למושכר, ומכתב המשטרה מיום 8.8.04, מסומנים נספח יב' לתצהיר הנתבעת 1).

10. ביום 26.7.04 פנתה הנתבעת 2, באמצעות באת כוחה – הנתבעת 1, לבית המשפט השלום בבית שאן בתביעה לקבלת צו מניעה קבוע בגין עוולת מטרד והסגת גבול של התובעת במושכר (ת"א 5364/04), אלא שהתביעה נמחקה על פי בקשת הנתבעת 2.

11. ביום 25.10.04 פנה הנתבע 3, באמצעות בא-כוחו, אל התובעת, בדרישה שלא יפריעו לו לנהל את המושכר אותו רכש מאת הנתבעת 2 על פי הסכם כדין. עוד טען הנתבע 3, כי חלק ממלאי החנות שהוא מחזיק במושכר נבזז על ידי התובעת וטען לנזקים שנגרמו לו עקב התנגדות התובעת לאפשר לו להוציא מלאי השייך לו מן המושכר עד לקבלת החלטה שיפוטית במחלוקת שבין הצדדים.

12. לאחר פינוי התובעת מהמושכר, פנתה הנתבעת 2, באמצעות הנתבעת 1, לבית המשפט מחוזי נצרת (בר"ע 1221/04), בבקשה למנוע מהתובעת להיכנס למושכר, ובהחלטה מיום 7.11.04 נדחתה הבקשה וצו המניעה שעמד כנגד התובעת בוטל. (נספח י' לכתב התביעה)

13. ביום 16.11.04 שלחה התובעת, באמצעות בא-כוחה, מכתב לנתבעת 1 ולב"כ הנתבע 3 המפרט את נזקיה כתוצאה מהתנהגותם.

עיקר טענות התובעת וחוות דעת השמאי מטעמה:
14.א. הנתבעת 1 פעלה תוך הפרת חובת הנאמנות אותה היא חבה לה כלקוחה, ופעלה בניגוד עניינים כנגדה בעניין בו ייצגה אותה.

ב. הנתבעת 2 הפרה את הסכם השכירות עת מסרה את החזקה במושכר לנתבע 3 בטרם נסתיימה תקופת השכירות וחרף האופציה הנתונה לתובעת בהסכם השכירות.

ג. בתקופה בה הצו הזמני האוסר עליה להיכנס למושכר היה עדיין בתוקף, התפרצו הנתבעים 2 ו-3 למושכר, פינו את התובעת בכח הזרוע, וגרמו למושכר ולתכולתו נזקים רבים, ואף העלימו חלק מהתכולה. לאור זאת, נמנע מהתובעת להפעיל את עסקה במושכר מיום 6.7.04 ועד 11.5.05, מועד בו ניתן פסק דין המורה על פינוי התובעת מן המושכר, ולפיכך, בתקופה הנ"ל לא היתה לתובעת כל הכנסה מעסק.



להוכחת הנזקים למושכר ולתכולתו, צירפה התובעת לכתב התביעה חוות דעת מהנדס ושמאי מקרקעין – חסן מחמד כאזם, מיום 13.1.05, לפיה נאמדים נזקי המושכר ב- 15,327 ₪ (כולל מע"מ). עוד קבע המומחה כי על מנת להפעיל את המושכר מחדש יש צורך בתיקונים במושכר הנאמדים ב- 36,036 ₪ (כולל מע"מ).




מעבר לנזקים אלה שהוערכו על ידי השמאי טוענת התובעת לנזקים נוספים (סעיפים 31-35 לכתב התביעה), כדלקמן:




הנתבעים 2 ו- 3 העלימו מלאי סחורה מהמושכר בשווי של כ- 30,000 ₪.
נגרמו לתובעת הוצאות בגין הליכי סרק בהם נקטו הנתבעים כנגדה, בסך 50,000 ₪.
נגרם לתובעת אובדן הכנסה מעסק בתקופה בה נמנע ממנה להיכנס למושכר ולהפעילו המוערך על ידה בסכום של 200,000 ₪.
התנהלות הנתבעת הסבה לתובעת עוגמת נפש רבה בגינה היא עותרת לפיצוי בסך 100,000 ₪.


עיקר טענות הנתבעות 1 ו- 2:
15.א. לא הוכחה כל עילת תביעה כנגד הנתבעת 1 ודין התביעה כנגדה להידחות על הסף.

ב. התובעת היא שהפרה את הסכם השכירות ועל כן, ביקשו לפנותה מן המושכר עוד בטרם הסתיימה תקופת השכירות. הפרה זו מתבטאת בביצוע שינויים במושכר מבלי לקבל את רשות הנתבעת 2.

ג. הנתבעות מכחישות כי גרמו למושכר ולמלאי עסקה של התובעת נזקים כלשהם. כן מכחישות הנתבעות כי פינו את התובעת בכוח מן המושכר, ולטענתן, התובעת נטשה את המושכר מרצונה לפני תום תקופת השכירות ופתחה עסק דומה במקום סמוך, ואף לא נשאה בתשלום חובות הארנונה והחשמל של המושכר לחודשים האחרונים של תקופת השכירות, ובכך הסבה נזקים לנתבעת 2.

חוות דעת שמאי מטעם הנתבעת 2:
16. הנתבעת 2 הגישה חוות דעת שמאי נגדית של השמאי נאור צור (נספח יא' לתצהיר הנתבעת 1), לפיה נאמדת עלות תיקון הנזקים במושכר (לאחר שחלקם תוקנו), בסכום של 5,665 ₪ (עמ' 6 לחוות הדעת).

תצהירי עדות ראשית:
17. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית שלה; תצהיר של גב' גילה ביטון, כלתה של הנתבעת 1 (להלן: "גילה"); ותצהיריהם של בן אברהם וגדעון אברהם, בנה ובעלה של התובעת (להלן: "בן" ו"גדעון", בהתאמה).

כן הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבעת 1 והנתבעת 2, בעצמן.

הסדר דיוני:
18. בישיבה מיום 25.11.12 הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו, יוגשו סיכומים בכתב ללא שמיעת עדים, ויינתן פסק דין על סמך כתבי הטענות ותצהירי עדות ראשית שהוגשו לתיק בית המשפט.

דיון והכרעה:

התביעה כנגד הנתבעת 1:
19. נטען כלפי הנתבעת 1 כי זו הפרה חובת הנאמנות אותה חבה כלפי התובעת, כמי שייצגה אותה בעריכת הסכם השכירות שנחתם בינה לבין הנתבעת 2, בניגוד לסעיף 16(א) (1) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו – 1986; וכן, נטען, כי הנתבעת 1 פעלה כנגד התובעת, תוך ניגוד עניינים, משייצגה גם אותה בעניין עריכת הסכם השכירות.

20. כבר עתה אומר, כי טענות אלו, אף שיתכן ויש בהן משום הפרה של כללי האתיקה, אין בהן כדי להקים אחריות של הנתבעת 1 לנזקים הנטענים על ידי התובעת ולחייבה בפיצוי בגין נזקיה.

לא יכול להיות חולק, כי התובעת, אשר על כתפיה מוטל נטל ההוכחה בעניין זה, הרימה את הנטל באשר לפועלה של הנתבעת 1 תוך ניגוד עניינים, עת זו האחרונה ייצגה את הנתבעת 2 בהליך זה שבפניי כנגד תביעתה, בעוד שבאותו העניין – הסכם השכירות שנערך על ידי הנתבעת 1 – ייצגה הנתבעת 1 את התובעת ואת הנתבעת 2, גם יחד.
עם זאת, לא מצאתי כל קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת 1, לבין גרימת הנזקים הנטענים על ידי התובעת למושכר ולתכולת העסק אותו הפעילה במושכר, המיוחסים בסופו של יום לנתבעים 2 ו- 3, ומשנדחתה התביעה כנגד הנתבע 3, מיוחסים הם לנתבעת 2 בלבד.

לאור זאת, אינני מוצא את הנתבעת 1 אחראית לנזקי התובעת הנטענים, ודין התביעה כנגדה להידחות.

21. מעבר לנדרש, ולמען הסר ספק, אבהיר, כי אין בקביעתי זו לעניין היעדר אחריות מצידה של הנתבעת 1 ואי-חיובה בפיצוי התובעת, כדי להצדיק ולו במעט את התנהלותה של הנתבעת 1 כמי ששימשה עורכת דינה של התובעת לעניין עריכת הסכם השכירות, ואת הפרת חובותיה האתיות כלפיה כלקוחה; אולם, כפי שציינתי לעיל, אין באלו כדי להקים אחריות וחובת פיצוי של הנתבעת 1 בגין הנזקים הנתבעים כאן.

התביעה כנגד הנתבעת 2:

תקופת השכירות:
22. עיון בכתבי הטענות, בסיכומי הצדדים, בתצהירי העדות מטעם הצדדים, ובראיות שנפרשו בפניי, מלמדני כי הסכם השכירות נחתם לתקופה של שנה אחת, מיום 13.9.03 ועד ליום 12.9.04, עם אופציה להארכת ההסכם לשנתיים נוספות.
בהתאם לסעיף 4 ד' להסכם השכירות, מימוש זכאותה הנ"ל הותנה בשניים – הודעה מוקדמת בכתב מראש של 30 ימים למשכיר – הנתבעת 2; ואי רצון הנתבעת 2 למכור את המושכר, כאשר היא רשאית לעשות כן עם תום תקופת השכירות הראשונה תוך מתן הודעה לתובעת של 90 ימים מראש. כלשון ההסכם:
"מוסכם על הצדדים כי במידה ויהא בדעת המשכירה למכור את המושכר, תוכל היא לעשות כן רק לאחר תקופת השכירות הראשונה, כלומר בתקופת האופציה וזאת בכפוף למתן הודעה מוקדמת בכתב של 90 יום מראש ובכפוף לכך שהמשכירה תפצה את השוכרת בגין הנזקים שנגרמו ו/או ייגרמו לה עקב הפינוי בסכום כפי שיקבע על ידי בורר מוסכם שייקבע על ידי הצדדים".

23. כעולה מן התכתובות בין הצדדים ובאי כוחם, הנתבעת 2 שיגרה מכתב לתובעת, מיום 22.4.04 (נספח ב' לתצהיר הנתבעת 1) בו הודיעה לה כי היא מתעתדת למכור את המושכר עם סיום תקופת השכירות ועל כן מבקשת פינויה מן המושכר.

בתגובה טענה התובעת, באמצעות בא כוחה, במכתב מיום 29.4.04, כי פינוייה בטרם נסתיימה תקופת השכירות מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות וכי היא אינה מתכוונת לפנות את המושכר אלא אם תפוצה על נזקיה (נספח ב'2 לתצהיר הנתבעת 1).

במכתב מיום 23.5.04 הודיעה התובעת לראשונה על רצונה לממש את האופציה הנתונה לה ולהאריך את תקופת השכירות בשנה נוספת (נספח ב'4 לתצהיר הנתבעת 1).
אמנם הודעת התובעת אודות הפעלת זכות האופציה נעשתה על פי הזמנים הקבועים בהסכם השכירות (הודעה מוקדמת בת 30 ימים), אולם, כאמור, הפעלתה כרוכה בהתקיימותם של שני תנאים, אשר אחד מהם לא התקיים; זאת לאור רצונה של הנתבעת 2 למכור את המושכר עם תום תקופת השכירות הראשונה, המונעת הפעלת האופציה.

משום כך, לא יכול להיות חולק כי תקופת השכירות הסתיימה ביום 12.9.04, ותקופת האופציה לא הופעלה על פי תנאי ההסכם.

הפרת הסכם השכירות:
24. לטענת התובעת, הנתבעת 2 הפרה את הסכם השכירות על ידי מכירת המושכר לפני תום תקופת השכירות.

הסכם המכר שנכרת בין הנתבעת 2 לנתבעת 3, מיום 20.7.04, קובע כי החזקה במושכר תימסר לידי הנתבע 3 ביום 30.10.04 (סעיף 9.1 להסכם המכר, נספח ג' לתצהיר הנתבעת 1). קרי, לאחר שאמורה הייתה להסתיים תקופת השכירות של התובעת במושכר.
לכן, אין לראות בכריתת הסכם המכר עצמו משום הפרת הסכם השכירות.

25. אלא מאי? לטענת התובעת, החזקה במושכר נמסרה לנתבע 3 לפני המועד שנקבע בהסכם המכר, כבר במהלך חודש יולי 2004, וכי היא פונתה מהמושכר בכוח הזרוע בטרם נסתיימה תקופת השכירות.

אכן, כעולה מן המסמכים שבפניי, ביום 26.7.04, לפני תום תקופת השכירות, הגישה הנתבעת 2 בקשה לצו מניעה האוסר כניסת התובעת למושכר מחמת הפרת הסכם השכירות. בקשתה זו נדחתה על ידי מאחר ובמועד הנ"ל החזיקה התובעת במושכר כדין מכח הסכם השכירות ולא ניתן היה לקבוע באותו שלב מי הפר את ההסכם אם בכלל.

על החלטתי זו הוגשה בקשת עיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי (בר"ע 1221/04, כב' השופט ארבל) אשר מצא על פי הראיות שהוצגו בפניו, כי הנתבעים 2 ו-3 עשו דין לעצמם, תפסו בחוזק יד את החזקה במושכר, ופינו את התובעת מהמושכר, בעוד הסכם השכירות עומד בתוקפו וזכות החזקה בו נתונה לתובעת.

26. הנני שב וחוזר על החלטתי בבש"א 3595/04 מיום 12.10.04, ועל החלטת בית המשפט המחוזי בבר"ע 1221/04, וקובע כי זכות החזקה במושכר במועד בו פינו הנתבעים את התובעת בכוח הזרוע מהמושכר עמדה לתובעת מכח הסכם השכירות, וזכותו של הנתבע 3 לקבל את החזקה במושכר מכח הסכם המכר קמה רק מיום 30.10.04. כך שבכל מקרה לא היה מקום לסלק ידה של התובעת מהמושכר, וזאת עד לתום תקופת השכירות – 12.9.04.

לאור זאת, הנני קובע, כי התובעת זכאית לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה בגין פינויה מן המושכר לפני תום תקופת השכירות, ככל שנזקים אלו יוכחו על ידה.

פיצוי עבור נזקים שנגרמו למושכר:
27. כאמור, הוגשה חוו"ד שמאי מטעם התובעת לעניין הנזקים למושכר, מיום 13.1.2005 האומדת את נזקי המושכר בסך של 15,327 ₪; ומנגד הוגשה חוו"ד שמאי מטעם הנתבעות, מיום 27.1.2005, האומדת את נזקי המושכר ב – 5,665 ₪.

לחוות דעת השמאי מטעם התובעת צורפו תמונות המעידות על נזקי הרכוש שלטענתה נגרמו בעקבות פריצתם של הנתבעים 2 ו- 3 בכוח למושכר.
מאידך, השמאי מטעם הנתבעת מצא כי חלק מהנזקים הנטענים כבר תוקנו, ואינם קיימים עוד ועל כן אין לפצות את התובעת בגינם, לרבות שמשות בדלת הכניסה, חבלה בכיור הנירוסטה, ופירוק אריחי הקרמיקה (סעיף 5.2 לחוות הדעת).

להלן פירוט אומדן הנזקים כפי שאלו הוערכו בחוות הדעת מטעם שני הצדדים:

פירוט הנזק חוו"ד מטעם התובעת חוו"ד מטעם הנתבעות                
פירוק גופי תאורה ולוחות פרספקט לשני שלטים בכניסה, התקנת שמשות, ותיקון לוח חשמל      4,200 ₪      שמשות בדלת הכניסה תוקנו1,500 עבור לוחות פרספקס450 עבור תיקון חיווט בארון חשמל והתקנת 3 גופי תאורה      
פירוק ארונות מטבח וחבלה בכיור נירוסטה      6,000 ₪      חבלה בכיור הנירוסטה תוקנה3,000 ₪ עבור התקנת ארונות מטבח      
פירוק אריחי קרמיקה 6.5 מ"ר      1,000 ₪      אין מקום להכיר בנזק - הנזקים לאריחים נגרמו במהלך תקופת השכירות      
פירוק צנרת ביוב באורך 3 מ'      900 ₪      215 ₪ עבור השלמת צנרת ביוב באורך 2.5 מ' כולל חיבור לתשתיות      
פירוק ארובות      1,000 ₪      500 ₪      
מע"מ      2,227 ₪            
סה"כ כולל מע"מ      15,327 ₪      5,665 ש"ח      

28. לאחר בחינה והשוואה של הערכות הנזקים, עיון בתמונות שצורפו לחוות הדעת מטעם הצדדים המעידים על הנזקים שנגרמו במושכר ועל תיקונים חלקיים שנעשו, הנני פוסק לתובעת פיצוי בסך 8,100 ₪ (כולל מע"מ) בגין נזקי המושכר, כדלקמן:

2,300 ₪ בגין פירוק גופי תאורה ולוחות פרספקט לשלטי הכניסה, ותיקון לוח חשמל.
4,000 ₪ עבור פירוק והתקנת ארונות מטבח.
500 ₪ בגין נזקים לאריחי הקרמיקה.
800 ₪ עבור צנרת הביוב.
500 ₪ עבור פירוק ארובות.

פיצוי בגין השקעה ותיקונים לצורך הפעלת המושכר:
29. התובעת עותרת לפיצוי בסך 36,036 ₪ בגין תיקונים והשקעות שנדרשו במושכר לשם הפעלתו מחדש.

הואיל ועל פי הסכם השכירות הסתיימה תקופת השכירות עוד ביום 12.9.04, והתובעת אינה שוכרת עוד את המושכר, הרי שאינני מוצא כל היגיון בתביעת הפיצוי בראש נזק זה, שמטרתו ביצוע תיקונים במושכר במטרה להשיב המצב לקדמותו, לשם הפעלת עסק התובעת בו מחדש, מעבר לתקופת השכירות.
לכן, אינני פוסק לתובעת פיצוי בגין נזקים אלה.

פיצוי עבור ציוד שלטענת התובעת נבזז מהמושכר על ידי הנתבעת 2:
30. התובעת פירטה בכתב תביעתה ותצהירה את המלאי והסחורה שלטענתה נבזזו מהמושכר במהלך אירוע פריצה של הנתבעים 2 ו- 3 למושכר, המוערכים על ידה בסך של 30,000 ₪.

דינה של טענה זו להידחות, מאחר והתובעת לא עמדה בנטל הבאת הראיה והשכנוע.
התובעת לא צירפה אסמכתאות כלשהן שיש בהן להוכיח הטענה כי הנתבעים הם אלה שבזזו את המלאי, מלבד תלונות חוזרות ונשנות שלה ושל בעלה למשטרה, אשר נסגרו ללא חקירה. כך גם, לא צורפו ראיות כלשהן המעידות על התכולה שנלקחה ושוויה.
לאור זאת, אין לי אלא לדחות תביעתה בגין נזקים אלה.

פיצוי בגין הוצאות שהוציאה התובעת עבור הליכי סרק בהן נקטו הנתבעות:
31. התובעת עותרת לפיצוי בסכום של 50,000 ₪ בגין הוצאות שנרגמו לה בגין הליכי סרק בהם נקטו הנתבעים נגדה.

הזכות לפיצוי על נקיטת הליכי סרק בבית משפט מוכרת כעילה משפטית על-ידי הפסיקה (ע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל-זכרון-יעקב", פ"ד לח (2) 645 (1984)), כאשר רק במקרים ברורים וחריגים יפסקו פיצויים בגין ראש נזק זה.
לעניין זה, יש מקום להבחין בין ההוצאות "הטכניות" שהוציא בעל דין למימון הגנתו במסגרת הליך שהתנהל נגדו בבית המשפט, שאז הוא זכאי לכך שבית המשפט שקבל את טענותיו יפסוק לזכותו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, לבין נזקים שנגרמו לבעל הדין כתוצאה מנקיטתם של הליכים שלא היה מקום ולא היה כל בסיס לנוקטם, שאז זכאי בעל הדין לפיצוי על הנזקים שנגרמו לו בגינם.

על התובע פיצוי בגין הליכי סרק, להוכיח את נזקיו בעין ולא די בהפניה להליכים קודמים שניהל נגדו הנתבע.

32. בענייננו, אף שהנני סבור כי יש בהתנהלות הנתבעים משום טעם לפגם, וכי התנהלות זו גררה את הצדדים להליכים משפטיים רבים, חלקם מיותרים, לא ניתן לומר כי לא היה כל בסיס ומקום לנקוט באותם הליכים, ונראה כי בחלקם הנתבעים אף זכו בסעדים שנתבקשו על ידם, כדוגמת צו מניעה זמני.
לכך נוספת העובדה, כי בהליכים קודמים בהם נדחו טענות הנתבעים, ונתקבלו טענות ההגנה של התובעת, נפסקו לטובת התובעת הוצאות הליך, תוך שהובאה בחשבון התנהלות הנתבעים (ראו למשל בר"ע 1221/04).

לאור האמור, ולאור מגמת הפסיקה לפסוק פיצוי בראש הנזק הנ"ל במקרים ברורים וחריגים, אינני מוצא לפסוק לתובעת פיצוי.

פיצוי בגין אובדן הכנסה מעסק:
33. התובעת טוענת לאובדן הכנסה מעסק בסך של 200,000 ₪, אותו היא מייחסת לתקופה בה נמנע ממנה להפעיל את עסקה, בשל הוצאת צו מניעה האוסר עליה להימצא במושכר, ופינויה בכוח מהמושכר על ידי הנתבעים, בתקופה שמיום 6.7.04 ועד תום תקופת השכירות (אשר לטענתה מסתיימת עם תום תקופת האופציה).

כפי שכבר קבעתי לעיל, תקופת השכירות מסתיימת ביום 12.9.04, ועד למועד זה היתה זכות החזקה במושכר נתונה לתובעת מכוח הסכם השכירות עם הנתבעת 2; ועל כן, זכאית היתה התובעת להפעיל את עסקה במושכר בתקופה זו. קרי, מדובר בהפסד הכנסה לתקופה של כחודשיים – מיום 6.7.04 (יום הוצאת התובעת מהמושכר) ועד ליום 12.9.04.

34. התובעת צירפה לתצהיר עדותה דו"חות רווח והפסד לתקופה שמחודש ינואר ועד חודש יוני לשנת 2004, שנערך על ידי רואה החשבון של התובעת (נספח ג' לתצהיר התובעת), ממנו עולה כי רווחי התובעת מהעסק בחודשים אלה מסתכמים ב- 38,513 ₪, אך זאת בהנחה כי כל המלאי שנרכש לעסק נמכר, דבר שאינו מן ההיגיון, ומכל מקום לא הוכח.

כך או כך, אין בדו"ח הנ"ל להוכיח טענת התובעת כי לא היתה לה הכנסה כלל, בתקופה הנטענת, וכי הפסדיה מסתכמים במאות אלפי שקלים.

35. אין ספק כי הסכסוך שנתגלע בין הצדדים, הוצאת התובעת מהמושכר, ואי הפעלת העסק בתקופה שמיום 6.7.07 ועד ליום 12.9.04, שיבשו לתובעת את מהלך עסקיה הרגיל, והסבו לה הפסדי הכנסה כלשהם, אולם ללא הוכחה ראייתית, לא ניתן להסיק, כי הפסדים אלה עולים כדי הסכום אותו דורשת התובעת, בפרט עת מדובר בתקופה של כחודשיים, בהם נמנע ממנה להפעיל את העסק.

מאחר וללא פירוט מלאי העסק לא ניתן ללמוד על ממוצע / גובה הכנסת התובעת ולהעריכו במדויק, פסיקת הפיצוי בגין הפסדי הכנסת התובעת תעשה על דרך האומדנא.

36. לאור האמור, ומאחר וקבעתי לעיל כי התובעת פונתה מן המושכר כחודשיים לפני תום תקופת השכירות, ובתקופה זו נמנע ממנה להפעיל את עסקה, כפי שהוכח בפניי, כאשר מנגד לא הוכחה טענת הנתבעת 2 כי התובעת נטשה את המושכר מרצונה והפעילה עסק דומה בסמוך למושכר, הנני פוסק לתובעת פיצוי בגין הפסדי הכנסה לתקופה מיום 6.7.04 ועד 12.9.04, על דרך האומדנא, בסכום של 7,000 ₪.

פיצוי בגין נזק לא ממוני:
37. התובעת עותרת לפיצוי בגין עוגמת נפש שחוותה ופגיעה במוניטין, בסכום של 100,000 ₪.

כפי שקבעתי לעיל, הנתבעים התנהלות בחוסר תום לב משווע ותוך עשיית דין לעצמם, עת פינו את התובעת בכוח מן המושכר בתקופה בה היתה לה זכות חזקה כדין במושכר מכוח הסכם השכירות, ופגעו בניהול עסק התובעת, תוך גרימת נזקים במושכר.
בנסיבות האמורות, הנני פוסק לתובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני עבור הסבל, הטרדה ועוגמת הנפש שהיו מנת חלקה, בסך של 15,000 ₪.

סוף דבר:
38. דין התביעה כנגד הנתבעת 1 להידחות.
דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להתקבל, בחלקה.

הנתבעת 2 תשלם לתובעת פיצויים בסך של 30,100 ₪, כמפורט להלן:
פיצוי עבור נזקים שנגרמו למושכר – 8,100 ₪ (סעיף 28 לעיל).
פיצוי בגין אובדן הכנסה מעסק – 7,000 ₪ (סעיף 36 לעיל).
פיצוי בגין נזק לא ממוני- 15,000 ₪ (סעיף 37 לעיל).

בנוסף, תשלם הנתבעת 2 לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור 23% (כולל מע"מ), והוצאות משפט בסך של 3,000 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעת, באמצעות בא-כוחה, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
באשר לדחיית התביעה כנגד הנתבע 1, ולאור התנהלותה כפי שפורטה לעיל, לא ראיתי לחייב בהוצאות.

39. מובא לתשומת לב התובעת, כי טרם שולמה המחצית השנייה של האגרה.
משכך, תוקפו של פסק הדין, ככל שהוא מזכה את התובעת, מותנה בתשלום המחצית השנייה של האגרה.
על התובעת להודיע לבית המשפט דבר תשלום המחצית השנייה של האגרה, כאמור, תוך 20 ימים מהיום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. נאמנות פרטית

  2. מוסד הנאמנות

  3. נאמנות משתמעת

  4. חיוב אישי של נאמן

  5. הפרת חובת הנאמנות

  6. מיסוי ביטול נאמנות

  7. חובת הנאמנות של הבנק

  8. חובת הנאמנות של עובד

  9. חובת נאמנות של עובד מדינה

  10. החלפת מנהל קרן נאמנות

  11. מכירת נכסים ע''י נאמן

  12. בקשה לביטול מינוי נאמן

  13. חובת הנאמנות של מתווך

  14. חובת הנאמנות של אדריכל

  15. הסכם נאמנות למכירת חלקה

  16. חובת הנאמנות של עורך דין

  17. שליחות נאמנות - מה ההבדל

  18. ביטול החלטת נאמן לאשר חוב

  19. הוכחת יחסי נאמנות במקרקעין

  20. נאמנות במקרקעין: נטל ההוכחה

  21. בקשת נאמן לאישור הסדר נושים

  22. חיוב נאמן לתשלום בגין עבודה

  23. ביטול עיקול נכס שנרכש בנאמנות

  24. חובת הנאמנות של הבנק כלפי ערב

  25. החלטת נאמן לא להגיש תביעת חוב

  26. חובת ההנמקה של נאמן בתביעות חוב

  27. ערעור על החלטת נאמן להסדר מושלם

  28. התיישנות תביעה מכוח יחסי נאמנות

  29. התנגדות לשחרור כסף מחשבון נאמנות

  30. חובת הנאמנות של נושאי משרה בחברה

  31. פיצויים של קטין בנאמנות או להורים

  32. תביעת נאמן לחיוב אישי של דירקטורים

  33. עיכוב כספי נאמנות של לקוח עורך דין

  34. הארכת מועד להגשת ערעור על החלטת נאמן

  35. אישור להגשת תביעה אישית נגד נאמן להסדר נושים

  36. עיכוב ביצוע פסק דין הפקדת כספים בחשבון נאמנות

  37. חובת דיווח של עורך דין על חשבון הנאמנות של הלקוח

  38. דחיית תביעה בטענה להחזרת כסף שהופקד בנאמנות אצל עורך דין

  39. זכות נאמן בפשיטת רגל לעיין בתיק דין משמעתי לשכת עורכי הדין

  40. תביעה בגין הפרת חובת נאמנות - סעיף 16(א) (1) לכללי לשכת עורכי הדין

  41. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון