נטען כי שטח המריבה הינו חלק מחלקת קרקע אותה ירשו מאב לבן

נטען כי שטח המריבה הינו חלק מחלקת קרקע אותה ירשו מאב לבן

מכוח הסכם רכישה שנכרת ביום 18/10/1924 ושלפיו רכש אבי סבם, המנוח שאדן שדיד ז"ל את החלקה מהבעלים הקודם אחמד עבוד ז"ל. לטענתם, החלקה עברה בירושה מאבי סבם לסבם, ומסבם למנוח חסן ע'ורז אלדין, אביהם של התובעים 2-3 ובעלה של התובעת מס' 4 בת"א 4077/06. לתמיכה בטענותיה צירפה משפחת ע'ורז אלדין את ההסכם מיום 18/10/1924 ולפיו גבולות החלקה שרכש סבי סבם הם: ממזרח: מושע, מצפון: מושע, ממערב: בני סלים אלשופי, מדרום: דרך. הם טענו עוד, כי על פי העדויות שהובאו מטעמם וגם מטעם משפחת אבו ח'יר עולה, כי החלקות בהן מחזיקים סלימאן חסן אלשופי היום בגבולה המזרחי של החלקה הייתה קרקע מושע עליה בנה מנסור אבו ח'יר ולאחר מכן עברה לסלימאן חסן ספדי. עוד נטען, כי מהעדויות הוכח כי סלים אלשופי ששמו צוין בהסכם משנת 1924 החזיק במקרקעין בצידה המערבי של החלקה אותה רכש סבי סבם בשנת 1924. משפחת ע'ורז אלדין הוסיפה וטענה, כי בהתאם להסכם משנת 1924, גבולה הדרומי של החלקה אותה רכש סבי סבם היא דרך עפר העוברת מכיוון מזרח למערב, ואשר חוצה ומפרידה בין חלקת משפחת אבו ח'יר לבין החלקה שלהם. עובדות אלה, כך נטען, תומכות באמינות ההסכם משנת 1924 ובטענותיהם באשר לגבולות החלקה שלהם.



משפחת ע'ורז אלדין לא חלקה על ההסכם שנכרת בשנת 1923 בין סבו של הנתבע מס' 3, מחמוד אבו ח'יר ז"ל, לבין סמור אחמד, אך טענה כי בהתאם לגבולות שצוינו בהסכם זה, אין למשפחת אבו ח'יר זכויות כלשהן בקרקע המצויה מעל לדרך העפר. לטענתם, כל האנשים ששמותיהם פורטו בהסכם זה כמחזיקים במקרקעין הגובלים בחלקה אותה רכש המנוח מחמוד אבו ח'יר, מחזיקים בקרקע שנמצאת דרומית לדרך העפר שמפרידה בין שטח המריבה לבין חלקת אבו ח'יר ולכן הסכם זה והגבולות שצוינו בו תומכים דווקא בגרסתם ששטח המריבה הינו שלהם.


טענות משפחת אבו ח'יר



משפחת אבו ח'יר מסתמכת בתביעתה על ההסכם משנת 1923 וטוענת כי דרך העפר הנטענת כלל לא הייתה קיימת בשנת 1924 אלא נסללה שנים רבות לאחר מכן. הם טענו עוד, כי לסלים אלשופי לא היו זכויות כלשהן במקרקעין הנמצאים מערבית לחלקת ע'ורז אלדין בשנת 1924 ולפיכך לא ייתכן שההסכם שהציגה משפחת ע'ורז אלדין הוא משנת 1924 ולטענתה מדובר בהסכם מזויף. להוכחת טענה זו זימנה משפחת אבו ח'יר מספר עדים שהעידו בנוגע לזכויות החזקה והשימוש בשטח המריבה, באשר לגבולות חלקתם של משפחת ע'ורז אלדין ובאשר לגבולות חלקתם הם, וכן הגישה חוות דעת פורנזית של מומחה אשר בדק את ההסכם שהציגה משפחת ע'ורז אלדין משנת 1924 וקבע כי מדובר במסמך מזויף שאינו אותנטי.


לשיטתם, חוות הדעת הפורנזית, העובדה מבחינתם שבשנת 1924 לא הייתה דרך עפר דרומית לחלקת משפחת ע'ורז אלדין והעובדה (מבחינתם) שסלים אלשופי לא החזיק בקרקע מערבית לחלקת ע'ורז אלדין בשנת 1924 מביאות למסקנה שההסכם משנת 1924 הינו הסכם מזויף, שאין לסמוך עליו בקביעת ממצאים כלשהם.



משפחת אבו ח'יר טענה עוד, כי מאחר שדרך העפר החוצה בין החלקה בה הם מחזיקים היום לבין שטח המריבה לא הייתה קיימת, הרי שאין כל משמעות לעובדה שבעלי הזכויות שפורטו בהסכם של סבי סבם משנת 1923 מחזיקים בחלקות דרומית לדרך העפר.


דיון והכרעה



שתי שאלות מרכזיות עומדות בבסיס ההכרעה במחלוקת שבין הצדדים; הראשונה, האם ההסכם שהציגה משפחת ע'ורז אלדין משנת 1924 ושמכוחו הם טוענים לזכויות בשטח המריבה הוא הסכם מזויף? השאלה השניה היא, האם דרך העפר הגובלת בשטח המריבה מדרום הייתה קיימת בשנת 1924, או שמא מדובר בדרך עפר שנסללה שנים לאחר מכן. לשאלה זו חשיבות הן לצורך הקביעה אם ההסכם משנת 1924 הינו הסכם אותנטי והן לצורך קביעת גבולות החלקות בהן מחזיקות שתי המשפחות היום. על כן, אדון תחילה בשאלה אם דרך העפר הגובלת את שטח המריבה הייתה קיימת בשנת 1924 ולאחר מכן אדון בשאלת אותנטיות ההסכם משנת 1924. לבסוף אדון בשאלה האם הגבולות שצוינו בשני ההסכמים תואמים את מצב השימוש והחזקה בשטח ובמהימנות ואמינות העדים שזימנו הצדדים להעיד מטעמם.


דרך העפר



לאחר ששמעתי את הראיות מטעם הצדדי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דרך העפר התוחמת את שטח המריבה מדרום קיימת מזה עשרות שנים, וככל הנראה לפני שנת 1924. להלן אנמק את קביעתי.




מונהנא קאסם ספדי, שהינו יליד 1924, העיד מטעם משפחת ע'ורז אלדין והסביר בתצהיר עדותו הראשית, כי ידוע לו מידיעה אישית, כי שטח המריבה הינו חלק מחלקת קרקע השייכת למשפחת ע'ורז אלדין וכי בגבולה הדרומי של אותה חלקה עוברת דרך ממערב למזרח המפרידה בין שטח המריבה לבין חלקת משפחת אבו ח'יר.


בחקירתו הנגדית בפני השופט כנעאן הסביר העד מהנא כי דרך העפר הגובלת בשטח המריבה מדרום קיימת מאז הגיע לגיל בינה (עמ' 12 לפרוטוקול שורה 30), אם כי היא הורחבה בשלב מאוחר יותר (עמ' 13, שורה 3). לא ראיתי סיבה לפקפק בעדותו של מהנא בעניין זה.



ע'ורז אלדין חמד, התובע מס' 1 בת"א 4077/06, הסביר בתצהיר עדותו הראשית, כי בצד הדרומי של חלקתם קיימת דרך עפר ישנה מאוד הגובלת עם החלקה ומפרידה בינה לבין חלקת אבו ח'יר. בהתאם לעדותו בתצהיר אין כל גבול בין החלקה אותה רכש סבי סבו לבין חלקת אבו ח'יר, שכן חלקת אבו ח'יר נמצאת דרומית לדרך העפר הקיימת מזה שנים רבות.


בחקירתו הנגדית חזר חמד על אותה גרסה, והסביר כי דרך העפר קיימת מלפני 1966, אם כי בשנת 1966, וכדי לאפשר לנוואף אבו ח'יר לבנות את ביתו, תוואי דרך העפר שונו באופן שהדרך הוזזה לכיוון צפון.



עד נוסף שהתייחס לדרך העפר הוא פאיז יוסף חלבי, יליד 1945, אשר הסביר בתצהיר עדותו הראשית כי הוא מכיר את חלקת הקרקע אותה רכש שאהין שדיד (ע'ורז אלדין) ואת גבולותיה, שכן הוא נהג לבקר בחלקה מאז היותו ילד. לדבריו, הגבול הדרומי של החלקה היא דרך עפר המפרידה בין חלקת התובעים והחלקה של נואף אבו ח'יר, אחיו של חסן אבו ח'יר, הנתבע מס' 1 בתביעה שהגישה משפחת ע'ורז אלדין. בהמשך הצהיר מ"ר פאיז חלבי, כי למשפחת אבו ח'יר אין כל חלקת אדמה או שטח קרקע צפונית לדרך העפר.


בחקירתו הנגדית בפני השופט כנעאן חזר העד פאיז נואף חלבי על עיקר דבריו בתצהיר, כי דרך העפר הגובלת בשטח המריבה קיימת מזה שנים רבות, כאשר בעבר הרחוק הרוחב שלה היה כמטר ולאחר מכן הורחבה באופן שהתאפשר מעבר משאיות. בהמשך חקירתו הוא מציין, כי הוא זוכר את דרך העפר ואת גבולות חלקת משפחת ע'ורז אלדין מאז היותו ילד. בחקירתו הנגדית לפניי לא נשאל העד על נושא זה, וחקירתו הנגדית התמקדה בנושאים אחרים, כגון השימוש שנעשה בשטח המריבה, מתי נעשה אותו שימוש, האם בכל השטח או בחלק ממנו וכדו'.



גם התובע מס' 2, ע'ורז אלדין נאיף, שהינו יליד 1962 העיד, כי דרך העפר שגובלת בשטח המריבה מדרום קיימת מאז ומתמיד, וכי למשפחת אבו ח'יר אין ולא הייתה כל חלקת קרקע צפונית לאותה דרך. בחקירתו הנגדית חזר נאיף על אותה גרסה והסביר כי דרך העפר קיימת מאז שהיה ילד. לטענתו, "אני זוכר שהייתי קטן והייתי הולך לשם והיה כביש עפר". גם עד זה לא נחקר לפניי על דרך העפר הגובלת בשטח המריבה מדרום.




לתמיכה בטענותיה בעניין דרך העפר הוגשה מטעם משפחת ע'ורז אלדין חוות דעת של מודד מוסמך בשם לביב חלבי, אשר קבע, כי גם בצילומי אויר משנים 1971 ו-1976 נראה בבירור שביל עפר אשר מפריד בין חלקת אבו ח'יר לבין שטח המריבה. לדבריו, גם בשנת 1971 וגם בשנת 1976 קיים חיבור מהותי בין קצה המגרש (שטח המריבה) לבין דרך העפר, כאשר בשנת 1971 החיבור התקיים ע"י שביל עפר המאפשר תנועת אנשים ובהמות משא ואילו בשנת 1976 המעבר התאפשר ע"י אותו שביל עפר וע"י דרך עפר שנסללה ושהחליפה חלק מאותו שביל.




לעומת גרסת משפחת ע'ורז אלדין והעדים מטעמה ולפיה דרך העפר הגובלת בשטח המריבה מדרום קיימת מאז ומתמיד, טענה משפחת אבו ח'יר כי דרך זו נסללה רק בשנת 1973 וכי בעת שסבם, מחמוד אבו ח'יר, רכש את החלקה מאחמד סמור בשנת 1923, דרך זו כלל לא הייתה קיימת. בעניין זה העיד הנתבע מס' 1 בת"א 4077/06 מחמוד אבו ח'יר, בסעיף 8 לתצהירו, כי דרך העפר נסללה רק בשנת 1973. גם נואף אבו ח'יר, אחיו של הנתבע מס' 1, העיד כי דרך העפר הגובלת בשטח המריבה נסללה רק בשנת 1973 ולא הייתה קיימת בשנים 1923 ו-1924. עד נוסף שהעיד מטעם משפחת אבו ח'יר הוא ג'מיל חסן אברהים, אשר הצהיר בסעיף 5 לתצהירו, כי הוא עבד שנים רבות בחלקה כרועה עזים וכי לא היה שם כביש המפריד בין חלקת המריבה לבין החלקה עליה בנתה משפחת אבו ח'יר את ביתה. גם העד סלימאן סלים שופי טען בתצהירו כי דרך העפר הגובלת בשטח המריבה מצד דרום לא הייתה קיימת בשנת 1924.




בנוסף לעדויות כמפורט לעיל, הוגש מטעם משפחת אבו ח'יר תצהיר של פרחאת וגדי, מהנדס אזרחי בוגר הטכניון, שבו נטען כי מעיון בתצלום אויר של כפר מג'דל שמס משנת 1971 עולה באופן חד משמעי כי דרומית לשטח המריבה "לא מופיע ואין שום כביש ו\או מעבר", אלא יש חלקת מקרקעין תלולה. לעומת זאת, כך נטען באותו תצהיר, בצילום אויר משנת 1983 נראה כי דרומית לשטח המריבה נסלל כביש עפר שלא היה קיים קודם. תצהיר זה הוגש בהסכמת הצד שכנגד כתחליף לחוות דעת.




במחלוקת זו עדיפה עליי גרסתם של משפחת ע'ורז אלדין והעדים מטעמה ולפיה, דרך העפר הגובלת בשטח המריבה מדרום קיימת מאז ומתמיד והייתה קיימת גם בשנת 1924, אז נחתם ההסכם שלפיו רכש סבי סבם של משפחת ע'ורז אלדין את החלקה שלהם.


להלן אנמק את קביעתי.



כפי שהובא לעיל, העדים מטעם משפחת ע'ורז אלדין חזרו על גרסתם ולפיה דרך העפר קיימת מאז ומתמיד גם בחקירתם הנגדית, מבלי שהתגלו בגרסאותיהם סתירות או תמיהות מהותיות, שיש בהן כדי לכרסם באמניות גרסתם.




לעומת גרסתם העקבית והמהימנה של העדים מטעם משפחת ע'ורז אלדין, מסרו העדים מטעם משפחת אבו ח'יר גרסה בלתי אמינה, שלא הייתה מקובלת עליי. בחקירתם הנגדית חזרו חלק מהעדים מהגרסה שמסרו בתצהירים ואישרו את העובדה כי דרך העפר, או שביל העפר, אשר מפריד בין שטח המריבה לחלקת אבו ח'יר קיים מזה שנים רבות, עוד לפני שנת 1971. כך למשל, הנתבע מס' 1 בת"א 4077/06, מר חסן אבו ח'יר טען בתצהירו, כאמור לעיל, כי דרך העפר נסללה רק בשנת 1973 וכי לפני כן לא היה שביל או דרך. לעומת גרסה זו, אישר חסן בחקירתו הנגדית בפני השופט כנעאן, כי דרך העפר הנמצאת דרומית לשטח המריבה קיימת מאז שהיה ילד, אם כי לטענתו מדובר היה ב"מעבר צר לבעלי חיים בערך חצי מטר או פחות". בחקירתו הנגדית לפני חזר בו חסן מהגרסה שנתן בפני השופט כנעאן וחזר על גרסתו בתצהיר.




נואף אבו ח'יר, אחיו של הנתבע מס' 1, העיד מטעם משפחת אבו ח'יר וטען, כי דרך העפר הנמצאת דרומית לשטח המריבה קיימת רק משנת 1973. ברם, בחקירתו הנגדית בפני השופט כנעאן אישר נואף כי דרומית לשטח המריבה היה מעבר צר של בהמות וכי לאחר כן הוא הרחיב את המעבר והכשיר אותו לדרך (עמ' 63 לפרוטוקול, שורות 26-30 ועמ' 64, שורות 12-18). בחקירתו הנגדית לפני חזר בו נואף גם מגרסה זו וטען, כי לא היה מעבר או דרך דרומית לשטח המריבה לפני שנת 1973.




גם העד סלימאן סלים אלשופי שהוא יליד 1921 והעיד מטעם משפחת אבו ח'יר אישר בחקירתו הנגדית בפני השופט כנעאן, כי דרך העפר העוברת דרומית לשטח המריבה קיימת מזמן, עוד לפני שנולד והיא רק הורחבה בשנת 1973 לבקשת נואף אבו ח'יר. על אותה גרסה חזר העד אסמעיל אלשופי שאף הוא העיד מטעם משפחת אבו ח'יר. כזכור, מטעם משפחת אבו ח'יר העיד גם ג'מיל חוסיין אברהים, אשר טען בתצהירו כי הוא היה רועה עזים בחלקה שבמחלוקת ולדבריו לא הייתה דרך עפר או שביל עפר שהפריד בין שטח המריבה לבין החלקה של אבו ח'יר. בניגוד לגרסה זו אישר ג'מיל בחקירתו הנגדית בפני השופט כנעאן, כי דרך העפר קיימת עוד לפני שנת 1967 וכי היא הורחבה עד 3-4 מטר בשנת 1967. הוא הוסיף, כי דרך זו הייתה "הגבול בין הקרקע של התובעים (משפחת ע'ורז אלדין - ע.ט.) לבין הקרקע של הנתבעים (משפחת אבו ח'יר) (עמ' 48, שורות 15-16). גם בחקירתו הנגדית לפני אישר ג'מיל, כי דרך העפר שמפרידה בין שטח המריבה לבין חלקת אבו ח'יר קיימת מזה זמן רב ולדבריו "מהתקופה של אבותינו וסבי סבינו. מאז שכפר מג'דל שמס קיים" (עמ' 146, שורה 1).




כאמור, משפחת אבו ח'יר הגישה תצהיר של המהנדס וג'די פרחאת, אשר טען כי בצילומי האויר משנת 1971 לא ניתן לראות שביל או דרך עפר העוברת דרומית לשטח המריבה.


לא ניתן לקבל את האמור בתצהירו של המהנדס וג'די פרחאת וכמה טעמים לדבר: ראשית, העד אישר כי אין לו שום ניסיון בפענוח צילומי אויר, כי אין לו המכשירים הנחוצים לצורך פענוח כאמור, וכי זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא נותן חוות דעת בעניין זה. שנית, העד אישר כי איכות צילום האויר תלויה בגורמים שונים כגון גובה הצילום, מצב מזג האויר ולכן נחוץ ודרוש שימוש במכשירים מיוחדים לצורך זה. למרות האמור, העד לא השתמש במכשור מיוחד והסתפק בעיון בצילום האויר בעין בלתי מזוינת. שלישית, על אף שקיימים שני צילומי אויר משנת 1971 אליהם התייחס המומחה מטעם משפחת ע'ורז אלדין בחוות דעתו, מר פרחאת כלל לא היה ער לעובדה זו ולפיכך הוא עיין בצילום אחד משנת 1971 ולא עשה השוואה בין הצילומים. רביעית, האמור בתצהירו של פרחאת סותר את העדות של מרבית העדים, לרבות העדים מטעם משפחת אבו ח'יר, אשר אישרו את עובדת קיומו של שביל מעבר דרומית לשטח המריבה עוד בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת.



לעומת עדותו של פרחאת, העיד מטעם משפחת ע'ורז אלדין המודד לביב חלבי, שעדותו הייתה מקובלת עליי. מעיון בחוות הדעת ובחקירתו הנגדית ניתן להיווכח, כי מר חלבי הינו בעל ניסיון, ידע והכשרה בפענוח צילומי אויר והוא אף עשה שימוש במכשור הדרוש לצורך עריכת חוות הדעת. השתכנעתי כי מר חלבי עשה עבודה יסודית ומעמיקה בעת הכנת חוות דעתו ולפיכך אינני רואה סיבה כלשהי מדוע לא לקבל את ממצאיו ומסקנותיו בחוות הדעת. זאת ועוד, וכפי שצוין קודם, ממצאיו ומסקנותיו של מר חלבי משתלבות היטב עם יתר העדויות בתיק, לרבות העדים מטעם משפחת אבו ח'יר, ולפיהן שביל המעבר קיים מאז ומתמיד.




סיכומם של דברים, הנני מקבל את גרסת משפחת ע'ורז אלדין ולפיה דרך העפר הגובלת בשטח המריבה מדרום קיימת מאז ומתמיד, וכי היא הייתה קיימת גם בשנים 1923 ו-1924 אז נחתמו ההסכמים שעל פיהם מחזיקים היום הצדדים בחלקותיהם.


אותנטיות ההסכם משנת 1924



כזכור, משפחת ע'ורז אלדין טוענת לזכויות בשטח המריבה על סמך הסכם שנכרת, לטענתה, בשנת 1924 ולפיו רכש אבי סבם, המנוח שאהין שדיד ז"ל, את החלקה מהמנוח אחמד עבוד. בהתאם להסכם זה גבולות החלקה אותה רכש המנוח שאהין שדיד ז"ל הם: ממזרח – מושע, מצפון – מושע, ממערב – בני סלים אלשופי ומדרום – דרך.




משפחת אבו ח'יר טענה מנגד, כי מדובר בהסכם מזויף ולפיכך דין טענת משפחת ע'ורז אלדין להידחות. לטענתה, גבולות החלקה כפי שאלה מפורטים בהסכם משנת 1924 אינם תואמים את מצב החזקה והשימוש בשטחים הסמוכים כפי שהיו בשנת 1924. כך למשל, הבן של סלים אלשופי לא החזיק בקרקע כלשהי בשנת 1924 מערבית לחלקת משפחת ע'ורז אלדין, השטח הגובל בחלקת המריבה ממזרח אינו מושע והדרך הנמצאת דרומית לחלקה כלל לא הייתה קיימת. מאחר שההסכם אינו תואם את מצב החזקה בשנת 1924, כך נטען, אין ספק כי הוא לא נערך בשנת 1924 אלא בשלב מאוחר יותר. לתמיכה בטענה זו הגישה משפחת אבו ח'יר, כאמור, חוות דעת של מר אבנר רוזנגרטן – המנהל של המכון למדע פורנזי בה נקבע, כי ההסכם שנחזה להיות משנת 1924 "יושן" באופן מכוון, כי הנייר עליו כתוב והדיו שבו הוא נכתב אינם מתאימים לניירות ולדיו משנת 1924.




משפחת ע'ורז אלדין טענה מנגד, כי מחקירת העדים, לרבות העדים מטעם משפחת אבו ח'יר, הוכח כי הגבולות שפורטו בהסכם משנת 1924 תואמים את מצב החזקה בשטחים הסמוכים כפי שהיה בשנת 1924 ועל כן, טענתה הראשונה של משפחת אבו ח'יר בעניין הגבולות דינה להידחות.


באשר לחוות הדעת של אבנר רוזנגרטן נטען, כי מדובר בחוות דעת שאינה מבוססת ושאין לקבל את ממצאיה. משפחת ע'ורז אלדין אף הגישה חוות דעת נגדית ולפיה אין בסיס למסקנות מר רוזנגרטן שהמסמך "יושן" במכוון ולדעתו המומחה מטעמה לא מצא "שום סימנים או שרידים של טיפול בחום". הוא הוסיף כי ההסכם משנת 1924 הוא הסכם "אותנטי ומתאים על פי סימני ההתיישנות הטבעיים שלו, הן מבחינת הנייר והדיו שבו, ועל כן בהחלט מסמך זה יכול להתאים למסמך בעל התיישנות של 88 שנה".



לא שוכנעתי בטענת משפחת אבו ח'יר, כי ההסכם משנת 1924 הינו הסכף מזויף. כפי שיפורט להלן, משפחת ע'ורז אלדין הוכיחה, במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, כי גבולות החלקה כפי שנרשמו בהסכם תואמים את מצב החזקה בחלקות הסמוכות בשנת 1924. מנגד, חוות הדעת של מר רוזנגרטן שהגישה משפחת אבו ח'יר לתמיכה בטענת הזיוף, התבררה, כפי שיפורט להלן, כחוות דעת לקויה ורוויה בפגמים חמורים הפוגעים באופן חמור במשקלה ובנכונות ממצאיה. אתחיל קודם בסוגיית הגבולות ומצב החזקה בשנת 1924 ולאחר מכן אעבור לניתוח חוות הדעת.


גבולות החלקה כפי שנרשמו בהסכם



אחת הטענות שהעלתה משפחת אבו ח'יר קובעת, כי בניגוד לאמור בהסכם משנת 1924, דרך העפר המוזכרת באותו הסכם לא הייתה קיימת בשנת 1924 והיא נסללה רק בשנת 1973. לטענה זו התייחסתי באופן מפורט ונרחב בפרק הקודם ואין צורך לחזור שוב על הדברים. כפי שהוסבר קודם, גם מחקירתם הנגדית של העדים מטעם משפחת אבו ח'יר התברר כי דרך זו קיימת מאז ומתמיד, משנת 1924 ואף קודם לכן. על כן, מצב החזקה והשימוש בחלק הדרומי של החלקה תואם את הרישום בהסכם.






טענה שנייה שהעלתה משפחת אבו ח'יר נוגעת, כזכור למצב החזקה והשימוש בשטח הגובל את חלקת משפחת ע'ורז אלדין מצד מערב. לטענתם, בהסכם נרשם כי גבולה המערבי של החלקה הוא שטח השייך לבן של סלים אל שופי על אף שהוא (הבן של סלים שופי) לא החזיק בחלקה כלשהי מערבית מחלקת התובעים בשנת 1924. להוכחת טענה זו צירפה משפחת אבו ח'יר מספר תצהירים, לרבות תצהירים של נואף אבו ח'יר אחיו של חסן אבו ח'יר (הנתבע מס' 1 בת"א 4077/05) ושל סלימאן ואסמעיל שופי, אשר טענו כי החלקה בגבולה המערבי של חלקת משפחת ע'ורז אלדין בשנת 1924 הייתה בבעלות משפחת איוב ולאחר מכן עברה לבעלות דוקאן אחמד ורק בשנת 1950 רכש סלימאן שופי את אדמת דוקאן אחמד, כך שהרישום בהסכם משנת 1924 תואם את מצב הגבולות החל משנת 1950.




ברם, בחקירתם הנגדית של אסמעיל וסלימאן סלים שופי התברר כי אבא שלהם, סלים שופי החזיק בשנת 1924 בחלקת קרקע מערבית לחלקת התובעים, ואף הקים על קרקע זו בית עוד מלפני שנת 1925. להלן קטע מעדותו של אסמעיל שופי בעניין זה:


"ש: סלים (אל שופי – ע.ט.) הבן של סלימאן (אל שופי – ע.ט.) הוא אחיין שלך?
ת: נכון.
ש: והדירה שלו קיימת על חלקה הגובלת מערבית לחלקת משפחת התובעים?
ת: נכון, אבל הוא רחוק מהקרקע
ש: אחיך היה כאן ואמר שיש לנו (צ.ל להם-ע.ט.) גבול משותף עם הגובלים (צ.ל התובעים)?
ת: יש גינה קטנה (העד אומר חכורה).
ש: כמה בתים יש בחלקת הקרקע שנמצאת מערבית לחלקת התובעים?
ת: תשאל אותם אני לא יודע
ש: הבית של אבא שלך מערבית לחלקת התובעים, מאיזה שנה הוא בנוי?
ת: מאז שסבי בנה אותו והוא שרד את ההתקוממות בשנת 1925".

הנה כי כן, בהתאם לעדותו של אסמעיל שופי, אביו וסבו החזיקו בחלקת מקרקעין מערבית לחלקת התובעים עוד לפני שנת 1924 והם (משפחת אלשופי) ממשיכים להחזיק באותם מקרקעין עד היום. זאת, בנוסף לקרקע אותה רכש אחיו סלימאן אשופי בשנת 1950.



גם סלימאן אלשופי אישר בחקירתו הנגדית, כי בנוסף לקרקע אותה רכש בשנת 1950, אביו החזיק בקרקע עליה בנה את ביתו, מערבית לחלקת משפחת ע'ורז אלדין עוד לפני שנת 1925. עוד התברר, כי קרקע זו עברה לסלימאן בירושה, והוא מתגורר בבית שירש מאביו עד היום. משום מה, העד לא הזכיר עובדות אלה בתצהירו, והסתפק בטענה שאת הקרקע שלו הנמצאת מערבית לחלקת ע'ורז אלדין רכש בשנת 1950. הסתרת העובדה שהוא (סלימאן אלשופי) החזיק בקרקע של אביו, סלים, הנמצאת אף היא מערבית לחלקת ע'ורז אלדין בתצהיר וחשיפת עובדה זו רק בחקירה הנגדית פוגמת במהימנותו של עד ובאמינות גרסתו.




זאת ועוד, במהלך שמיעת הראיות התברר, כי גם יתר הגבולות שנרשמו בהסכם משנת 1924 תואמים את מצב החזקה בחלקות הסמוכות כפי שהיה בשנת 1924. כך למשל, אישר אסמעיל אלשופי, העד מטעם משפחת אבו ח'יר, כי גבולה המזרחי של חלקת ע'ורזאלדין הייתה חלקת מושע, וכי הבית של מנסור אבו ח'יר שנבנה בחלקה הגובלת בשטח המריבה ממזרח, נבנה על קרקע מושע (עמ' 36 שורות 20-25 ועמ' 34 שורות 21-22). העד אף אישר, כי גבולה הצפוני של חלקת ע'ורז אלדין היא קרקע מושע (עמ' 31 שורות 22-23). עולה, אם כן, כי הגבולות שנרשמו בהסכם משנת 1924 אושרו ע"י העד אסמעיל אלשופי, שהוזמן כזכור למתן עדות מטעם משפחת אבו ח'יר.




סיכומה של נקודה זו – אינני מקבל את טענת משפחת אבו ח'יר שגבולות חלקת משפחת ע'ורז אלדין כפי שנרשמו בהסכם משנת 1924 אינם תואמים את מצב החזקה במקרקעין הסמוכים באותה תקופה. כפי שפורט בהרחבה לעיל, הוכח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הגבולות שנרשמו בהסכם משנת 1924 תואמים את המצב שהיה בשנת 1924 ולפיכך, אין לקבל את טענת הזיוף בשל כך.


חוות דעת אבנר רוזנגרטן



משפחת אבו ח'יר הגישה, כאמור, חוות דעת של אבנר רוזנגרטן, המנהל של המכון למדע פורנזי, בה נקבע כי ההסכם משנת 1924 "יושן" באופן מכוון, וכי הנייר והדיו אינם מתאימים לניירות ולדיו משנת 1924. על סמך חוות דעת זו, ביקשה משפחת אבו ח'יר לקבוע שההסכם שהציגה משפחת ע'ורז אלדין משנת 1924 הוא הסכם מזויף.




אין בידיי לקבל את ממצאיו ומסקנותיו של מר רוזנגרטן. כפי שיפורט להלן, חוות דעתו של מר רוזנגרטן נוסחה באופן כללי וסתמי למדיי, מבלי לפרט בצורה נאותה את דרך עבודתו של המומחה ואת דרך הסקת המסקנות בחוות הדעת, ומבלי לבסס את חוות הדעת על בדיקות ואדנים משכנעים. כך למשל, בחוות הדעת מציין מר רוזנגרטן כי הנייר עליו כתוב ההסכם איננו מכיל גיר, מבלי לפרט מה המשמעות של ממצא זה. מר רוזנגרטן מוסיף ומציין כי אותו מסמך יוצר לפני שנת 1970. גם זאת מבלי לפרט ולנמק כיצד הגיע למסקנה זו. מר רוזנגרטן קובע בסעיף 2 לממצאי הבדיקה, כי ההסכם עבר טיפול בפני השטח שלו, מבלי להסביר על סמך מה הגיע לאותה מסקנה, מה היו הבדיקות שבוצעו על ידו כדי להגיע לאותה מסקנה, מה היו ממצאי הבדיקה וכיצד אותם ממצאים תומכים במסקנה שהמסמך עבר טיפול על פני השטח.


יתרה מכך, בסעיף 2 לפרק "ממצאי הבדיקות ופירושם", קובע המומחה: "ייתכן והמוצג עבר טיפול בחום (טיפול טרמי) שכלל חריכה, וייתכן כי פני השטח נצבעו בגוון כהה". כפי שניתן להיווכח, המומחה אינו יודע כיצד בוצע אותו טיפול במכוון במסמך, האם הדבר נעשה ע"י טיפול בחום או ע"י צביעה ולכן הוא משתמש במילה ייתכן. המומחה אינו מפרט ואינו מסביר כיצד הגיע למסקנה שייתכן שהמסמך עבר טיפול בחום או בצביעתו, ומה היו הממצאים שתומכים במסקנה זו.

גם בהתייחס לדיו שנעשה בו שימוש, חוות הדעת של מר רוזנגרטן לוקה בחסר. הוא אינו מסביר כיצד הגיע למסקנה שהמרכיבים הכימיים של הדיו שבו נכתב המסמך דומים לדיו של עט נובע מהשנים האחרונות ואינו מסביר מה השוני הקיים לדעתו בין הדיו בחלקו הקדמי של המסמך, לדיו שבחלקו האחורי. הוא אינו מפרט את המרכיבים הכימיים של הדיו שנעשה בו שימוש, אינו מפרט את המרכיבים הכימיים של הדיו מהשנים האחרונות ואינו מפרט את המרכיבים הכימיים של הדיו שנהגו לעשות בו שימוש בשנת 1925.



קביעת מסקנה סתמית שהמסמך אינו אותנטי, מבלי לפרט, להסביר ולנמק אותה קביעה אינה יכולה להתקבל. על המומחה שמגיש חוות דעת לבית המשפט, גם אם מדובר בחוות דעת של מומחה מטעם בעל דין, לפרט בחוות דעתו את דרך עבודתו, את הבדיקות שבוצעו, את תוצאות הבדיקות שביצע, את הממצאים העולים מאותן בדיקות ולהסביר כיצד תוצאות ממצאי הבדיקות תומכים במסקנתו. פירוט זה נחוץ משתי טעמים עיקריים: הראשון, כדי לאפשר לבית המשפט לבחון את חוות הדעת ולהעביר אותה תחת שבט הביקורת שלו. שנית, כדי לאפשר לצד שכנגד לבחון את חוות הדעת ולנסות להתמודד איתה.




בחקירתו הנגדית ניסה מר רוזנגרטן להסביר ולפרט את הממצאים בחוות הדעת, במטרה לשכנע את בית המשפט שהמסקנות בחוות הדעת מבוססות ואינן שרירותיות. כך למשל, בחקירתו הנגדית טען כי המסמך עבר בוודאות טיפול על פני השטח שלו וזאת נוכח העובדה שעל המסמך נראים כתמים שנוצרו עקב טיפול מכוון במסמך. לדעתו, הוא צילם את המסמך בהגדלה, ובצילומים אלה ניתן להבחין באותם כתמים שהם תוצאה של הטיפול המכוון אותו עבר המסמך.


גם הסברים אלה אינם מקובלים עליי וכמה טעמים לדבר:

ראשית, בחוות הדעת אין שום זכר לכתמים שכביכול הבחין בהם המומחה על פני המסמך, וטענה זו הועלתה לראשונה בחקירה הנגדית. יש לצפות מן המומחה כי ממצא זה שעומד בבסיס חוות הדעת יפורט באופן מפורש בחוות הדעת תוך מתן הסבר למשמעותו. בחקירתו הנגדית לא ידע מר רוזנגרטן לתת הסבר המניח את הדעת מדוע ממצא חשוב זה לא צוין בחוות הדעת, והסתפק בתשובה: " לא כתובה המילה "כתמים" אבל כתוב שהנייר עבר טיפול בפני השטח". תשובה זו אינה משכנעת, ואינה מניחה את הדעת בלשון המעטה.

שנית, מעיון במסמך בעין בלתי מזוינת, לא ניתן להבחין בכתמים חריגים על פני שטח המסמך. על כן, נתבקש מר רוזנגרטן להצביע על הכתמים במסמך שלדעתו תומכים במסקנה שהמסמך עבר טיפול, והמומחה הפנה לכתם מתחת למילה "ללביאן" בערבית. בתשובה לשאלה אם כתם זה הוא חלק מהכתמים עליהם ביסס את חוות דעתו השיב: "אני לא יכול לדעת אם זה הכתם שנראה בתמונה שצילמתי בהגדלה במיקרוסקופ". עולה, אם כן, כי המומחה לא יכול היה להצביע במהלך חקירתו הנגדית על הכתמים במסמך עצמו שהוביל אותו למסקנה שהמסמך עבר טיפול.

שלישית, רק במהלך חקירתו הנגדית התברר כי המומחה צילם את המסמך בהגדלה באמצעות המיקרוסקופ. משום מה עובדה זו כלל לא הוזכרה בחוות הדעת והתמונות שצילם המומחה כלל לא צורפו לחוות הדעת. חמור מכך, על אף שהמומחה, לכאורה, החזיק באותן תמונות שצולמו על ידו, ב"כ משפחת אבו ח'יר כלל לא ביקש להגישן כראיה מטעמו.



מכל האמור עד כה עולה, כי הממצא החשוב ביותר שעמד בבסיס חוות הדעת, קיומם של כתמים האופייניים לטיפול מכוון במסמך, כלל לא הוכח. ממצא זה לא הוזכר, לא במפורש ולא במשתמע, בחוות הדעת. על המסמך עצמו לא ניתן להבחין באותם כתמים והצילומים המוגדלים שצולמו במיקרוסקופ לא הוגשו. משלא הוכח קיומם של הכתמים, נופלת מסקנת המומחה כי המסמך עבר טיפול מכוון על פני השטח שלו.




גם אם אקבל את דבריו של מר רוזנגרטן שעל המסמך נראים כתמים, אין בכך כדי להביא למסקנה כי המסמך עבר טיפול. בחקירתו הנגדית אישר מר רוזנגרטן כי מדובר במסמך ישן מאוד, כי במחלוף השנים ייתכן כי יופיעו על המסמך כתמים שאינם תוצאה של טיפול מכוון, אך לדעתו, במקרה כזה, הכתמים יהיו שונים מהכתמים שעל המסמך הרלוונטי. לדבריו, הוא צילם מספר דפים מהיומן של סבתא שלו משנת 1924 שבהם לא נראו כתמים כפי שרואים במסמך הרלוונטי. על סמך השוואה זו הוא מבקש לשכנע את בית המשפט שמדובר בכתמים שנוצרו עקב טיפול מכוון במסמך.


גם הסבר זה לא ניתן לקבל.

ראשית, כל הטיעון, ההסברים והתיאוריה שמפרט מר רוזנגרטן בעדותו לא הוזכרו, ולו ברמז, בחוות הדעת. הוא לא ציין שצילם דפים מהיומן של סבא שלו, לא ציין שעשה השוואה בין אותם דפים לבין המסמך משנת 1925, לא פירט את ממצאי ההשוואה ואת משמעותם. הוא כמובן גם לא צירף את הדפים מהיומן. העלאת הסברים אלה רק בחקירה הנגדית פוגמת באופן חמור בממצאיו, במסקנותיו ובעדותו של המומחה.

שנית, העדות של מר רוזנגרטן אינה משכנעת גם לגופם של דברים. המומחה אישר כי השינויים שעובר מסמך במרוצת השנים, שונים ממסמך למסמך, שכן שינויים אלה תלויים במידת השמירה על המסמך, במקום שבו אוחסן, בחומרים שהיה במגע עימם ובגורמים אחרים שונים ולכן, העובדה שבמסמך אחד הופיעו כתמים ובמסמך אחר לא, אין משמעה שאותו מסמך עבר טיפול מכוון.

שלישית, התברר מחקירתו הנגדית של מר רוזנגרטן, כי הוא עשה השוואה בין מסמכים שאינם ברי השוואה. כאמור, הוא השווה בין מסמך שהוא דף אחד לבין דפים שנלקחו מתוך יומן. הוא הסכים, כי קיים הבדל במידת הבלאי וההתחמצנות של מסמך שהוא דף אחד לעומת מידת הבלאי וההתחמצנות של דפים דחוסים בתוך יומן, שכן מסמך שהוא דף אחד חשוף הרבה יותר לאוויר ולמגע עם גורמים "מזהמים" ולכן לא ניתן להשוות בין השניים (עמ' 112, שורות 18-21).

על אף שאישר עובדה זו טען המומחה, כי בגלל השוני הוא היה מצפה להרבה יותר צבע חום בסיבים עצמם ומשלא נראה כך, הדבר מאוד מחשיד ומפתיע. תשובה זו לא ניתן לקבל והיא מהווה בעצם תיקון לאמור בחוות הדעת ובתשובות קודמות שמסר המומחה. כזכור, בחוות הדעת אין מילה או חצי מילה על השוואה שכביכול נעשתה בין המסמכים ואין זכר לממצאי ההשוואה. בתחילת חקירתו הנגדית הסביר המומחה כי ההשוואה העלתה שבמסמך הרלוונטי קיימים כתמים ואילו בדפים מהיומן לא נראו דפים כאלה. רק לאחר שהבין המומחה שאין בממצא זה כדי לתמוך בתיאוריה שלו שהמסמך עבר טיפול, הוא שינה את תשובתו וטען כי הוא היה מצפה לכך שבמסמך הרלוונטי יראה יותר צבע חום בסיבים עצמם.



עדותו של מר רוזנגרטן לא הייתה משכנעת גם בהתייחס לסוג הדיו שבו נעשה שימוש לצורך כתיבת המסמך משנת 1924. כזכור, חוות הדעת בעניין זה הייתה כללית וסתמית למדיי, מבלי שפורטו בה הממצאים של בדיקות הדיו ומבלי שפורטו ממצאי ההשוואה בין הדיו שנעשה בו שימוש לבין הדיו שנלקח להשוואה מהשנים האחרונות. בהתייחסו לעניין זה בחקירה הנגדית הסביר המומחה כי לצורך בדיקת סוג הדיו הוא ביצע בדיקה כרומטוגרפית ב-HPCC, אם כי הוא לא פירט את תוצאות בדיקה זו ולא צירף את תוצאות הבדיקה לחוות הדעת. משנשאל בעניין זה השיב מר רוזנגרטן כי מדובר ב"ניירות עבודה שלא ראיתי צורך לצרף אותם". תשובה זו לא ניתן לקבל. הייתה מוטלת על המומחה חובה לפרט את תוצאות הבדיקות בחוות הדעת ולצרף לחוות הדעת את מסמכי הבדיקה. רק בדרך זו ניתן לבחון את נכונות מסקנות המומחה באשר לדיו ורק בדרך זו יתאפשר לצד שכנגד להתמודד עם אותם ממצאים ומסקנות.




בהמשך ניסה מר רוזנגרטן להסביר את ההבדלים בין הדיו שנעשה בו שימוש לפני מלחמת העולם השנייה, לבין הדיו שנעשה בו שימוש בשנים שלאחר מכן. ברם, הסבר זה כלל לא הובא בחוות הדעת ואף לא ניתן הסבר מינימאלי להבדלים שהוא מצא בין שני סוגי הדיו. כשנשאל מדוע לא עשה כן השיב: "ברגע שציינתי שהנייר עבר טיפול על פני השטח, זה מספיק לחוות הדעת וכל מה שאני אומר היום זה המחשות לקביעה הזו" (עמ' 116 שורות 2-5).


גם תשובה זו לא ניתן לקבל וכמה טעמים לדבר: ראשית, המסקנה שהמסמך עבר טיפול על פני השטח שלו נדחתה על ידי כמפורט לעיל. שנית, ההתייחסות לסוג הדיו אינה קשורה כלל וכלל לטיפול המכוון שכביכול נעשה על פני השטח של המסמך אלא מדובר, לכאורה, בממצא נוסף ועצמאי שאמור היה לחזק את מסקנת המומחה שאין המדובר במסמך אותנטי. שלישית, גם אם מדובר בממצא משני כנטען על ידי המומחה, ואין הדבר כך, עדיין מוטלת על המומחה חובה לבסס את הממצא ולהראות כי הממצא קיים וכי הוא תומך במסקנה. לא ניתן לקבל את הגישה שמכיוון שמדובר בממצא משני, אין צורך בביסוסו ובמתן הסברים באשר למשמעותו.



סיכומם של דברים, הנני דוחה את ממצאיו ואת מסקנותיו של מר רוזנגרטן באשר לאותנטיות ההסכם משנת 1924 וקובע כי אין בחוות דעת זו כדי לשלול באופן כלשהו את אותנטיות המסמך.




נוכח התוצאה אליה הגעתי, אינני רואה צורך לדון בחוות דעתו של מר יצחק חג'ג הקובעת כי אין בחוות הדעת של מר רוזנגרטן כדי לשלול את אותנטיות המסמך, ושלושה טעמים לדבר: ראשית, הנטל להוכחת הטענה שמדובר במסמך מזויף מוטלת על משפחת אבו ח'יר וכפי שהוא לעיל, היא לא הרימה את הנטל. שנית, הממצאים של מר חג'ג' קובעים כי הדיו והנייר שבהם נעשה שימוש מתאימים לשנת 1925. קביעה זו אין משמעה שהמסמך אותנטי שכן שימוש בנייר ובדיו מתאימים לתקופת עריכת המסמך אינה ערובה מספקת לאותנטיות המסמך. שלישית, ומבלי לפרט יתר על המידה בעניין זה, גם עדותו של מר חג'ג' לא הייתה משכנעת, בלשון המעטה, ולכן לא ניתן לבסס עליה ממצאים.


הכרעה במחלוקת



כפי שציינתי קודם, ההכרעה במחלוקת בין הצדדים תלויה בתשובות שיש לתת לשתי שאלות מרכזיות שעלו במהלך ניהול המשפטים. האחת, האם המסמך משנת 1924 הוא מסמך אותנטי והשנייה, האם הגבולות שצוינו באותו הסכם תואמים את מצב החזקה והשימוש בחלקות הסמוכות כפי שהיו בשנת 1924. על שתי שאלות אלו השבתי בחיוב, כפי שפורט בהרחבה לעיל. העובדה שמדובר במסמך אותנטי והעובדה שגבולות החלקה אותה רכש אביה של משפחת ע'ורז אלדין תואמים את מצב החזקה והשימוש בשנת 1924, תומכות ומחזקות את גרסת משפחת ע'ורז אלדין כי שטח המריבה הוא שלהם ומהווה חלק בלתי נפרד מהמקרקעין אותם רכשו מהמנוח אחמד עבוד.




עובדה נוספת אשר תומכת בעמדת משפחת ע'ורז אלדין נוגעת לגבולות החלקה אותה רכש המנוח מחמוד אבו ח'יר מהמנוח אחמד חמוד בהתאם להסכם משנת 1923. בהתאם להסכם זה, גבולות החלקה הם: ממזרח: סלים אשופי, מצפון: סלימאן מחמוד ומלחם אחמד, וממערב: חוסין איברהים. במהלך שמיעת הראיות, לרבות העדים מטעם משפחת אבו ח'יר, הוכח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי כל אותם אנשים הגובלים בחלקת אבו ח'יר ממערב, ממזרח ומצפון החזיקו ומחזיקים בחלקות שנמצאות דרומית לדרך העפר הגובלת בשטח המריבה מדרום ואף אחד מהם אינו מחזיק בחלקת מקרקעין צפונית לאותה דרך. עובדה זו מחזקת את המסקנה שגם חלקת משפחת אבו ח'יר אותה ירשו מהמנוח מחמוד אבו ח'יר נמצאת דרומית לדרך העפר.




זאת ועוד, צודק ב"כ משפחת ע'ורז אלדין בטענתו, כי אילו רכש המנוח מחמוד אבו ח'יר חלקת קרקע צפונית לדרך העפר (שטח המריבה), גבולות החלקה צריכים להיות שונים ממה שנרשם בהסכם שנכרת בינו לבין אחמד חמוד. כפי שהובא בהרחבה לעיל, כמעט כל העדים אישרו כי בגבולה המזרחי של חלקת המריבה הייתה קרקע מושע עליה בנה בשלב הרבה יותר מאוחר, מר מנסור אבו ח'יר. על כן, אילו רכש המנוח מחמוד אבו ח'יר גם את חלקת המריבה צריך היה לרשום כי גבולה המזרחי הוא קרקע מושע, ולא סלים אלשופי כפי שנרשם בהסכם. יתרה מכך, אין מחלוקת כי שטח המריבה גובל בחלקת ע'ורז אלדין ממזרח ולכן אילו שטח זה נכלל בשטח אותו רכש המנוח מחמוד אבו ח'יר צריך היה לרשום בהסכם משנת 1923 כי גבולה המערבי של חלקת אבו ח'יר הוא אחמד עבוד שמכר את זכויותיו למשפחת ע'ורז אלדין. העובדה שלא נרשמו גבולות אלה (מזרח מושע ומערב אחמד עבוד) אף היא תומכת בעמדת משפחת ע'ורז אלדין כי המנוח מחמוד אבו ח'יר לא רכש את שטח המריבה בהתאם להסכם משנת 1923.


מהימנות העדים



גם בחינת מהימנות העדים שזימנו הצדדים מלמדת, כי יש להעדיף את גרסת משפחת ע'ורז אלדין על פני גרסת אבו ח'יר. העדים מטעם משפחת ע'ורז אלדין מסרו עדות עקבית, קוהרנטית ומבלי שהתגלו בגרסאותיהם סתירות מהותיות. יתרה מכך, עדויות העדים מטעם משפחת ע'ורז אלדין אומתו על ידי צילומי אוויר שתמכו בגרסתם שבגבולה הדרומי של חלקת המריבה עוברת דרך עפר הקיימת מאז ומתמיד. גרסתם של עדים אלה אף תואמת, כמפורט לעיל, את הגבולות שנרשמו בשני ההסכמים משנים 1923 ו-1924 ואת מצב החזקה והשימוש בחלקות הסמוכות באותן שנים.




לעומת זאת, בעדויות העדים מטעם משפחת אבו ח'יר התגלו סתירות ותמיהות מהותיות המכרסמות באופן חמור באמיתות גרסתם שכביכול שטח המריבה היה בשימוש משפחת אבו ח'יר לאורך השנים. כך למשל, רוב העדים מטעם משפחת אבו ח'יר, טענו כי דרומית לשטח המריבה לא הייתה דרך עפר וכי דרך זו נסללה רק בשנת 1973. בניגוד לעדויות אלה שמטרתן להראות רצף טופוגרפי בין חלקת אבו ח'יר לבין שטח המריבה, הוכח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, גם מעדי ההגנה עצמם, כי אין אמת בעדויות אלה וכי מטרת העלאת הגרסה הייתה לשלול את אותנטיות ההסכם של משפחת ע'ורז אלדין מצד אחד וליצור, כאמור, רצף בין חלקת אבו ח'יר לבין חלקת המריבה.




יתרה מכך, חלק מעדי משפחת אבו ח'יר (כגון סלימאן ואסמעיל אשופי) טענו בתצהיריהם כי מצב החזקה והשימוש בחלקות הסמוכות בשנת 1924 אינו תואם את גבולות החזקה של משפחת ע'ורז אלדין כפי שאלה צוינו בהסכם מאותה שנה. גם עדויות אלה התבררו כלא נכונות, בלשון המעטה, לאחר שהתברר בחקירה הנגדית של אותם עדים, כי המצב שונה ממה שתואר על ידם בתצהירים. גם עובדה זו פוגמת ומכרסמת בעדויות ובגרסת משפחת אבו ח'יר.




זאת ועוד, בחקירתו הנגדית של חמד אבו ח'יר (התובע בת"א 1109/07) התגלו סתירות מהותיות ובלבול רב בתיאור גודל השטח לו הוא טוען צפונית לדרך העפר. בכתב התביעה טען, כי הוא בעל זכות החזקה והשימוש הבלעדיים בשטח של 790 מ"ר צפונית לדרך העפר, ואילו בחקירתו הנגדית לפני טען לזכאות בחלקה בשטח של 1 דונם. כשנדרש להתייחס לאורך הגבולות של החלקה טען כי רוחבה הוא 20 מטר ואורכה נע בין 25 מ' עד 30 מ', דהיינו מדובר בחלקה בשטח הנע בין 500 מ"ר ל-600 מ"ר, טענה שאינה תואמת את האמור בכתב התביעה ואת עדותו בתחילת חקירתו הנגדית. יש לצפות ממי שטוען לזכויות בחלקת מקרקעין שידע לפחות שטח החלקה, אורכה ורוחבה.




סתירות מהותיות התגלו אף בעדותו של נואף אבו ח'יר, אחיו של חמד אבו ח'יר, התובע בת"א 1109/07. מלבד העובדה שעדותו בנוגע לקיומה של דרך עפר דרומית לחלקת המריבה הופרכה, הרי עדותו התבררה כעדות שאינה אמת אף באשר לגבולות חלקת ע'ורז אלדין ממזרח וממערב. בתצהירו טען כי בשנת 1924 לא הייתה למשפחת אלשופי חלקת קרקע ממערב לחלקת ע'ורז אלדין. טענה זו הופרכה על ידי עדותם של עדי משפחת אבו ח'יר עצמם (סלימאן ואסמעיל אלשופי), אשר אישרו בעדותם כי אביהם סלים אלשופי החזיק בחלקה כאמור עוד לפני שנת 1925. יתרה מכך, הוא טען כי בנו מנסור אבו ח'יר בנה במקרקעין הגובלים בשטח המריבה ממזרח על קרקע פרטית, וזאת במטרה לפגום באמינות ההסכם משנת 1924. במהלך שמיעת הראיות הוכח כי גרסה זו אינה גרסת אמת, שכן העדים מטעם משפחת אבו ח'יר הודו, כי הוא (מנסור) בנה על קרקע שהיא מושע.




סוף דבר



על סמך כל המתואר, הנני קובע כדלקמן:


א. הנני מקבל את התביעה בת"א 4077/06 וקובע כי התובעים בתיק זה הם בעלי זכויות החזקה והשימוש הבלעדיים בחלקה נשוא התביעה ואשר סומנה במפה המצבית שצורפה כנספח א' לכתב התביעה, בשטח של 3,186 מ"ר, שנערכה על ע"י המודד הייתם חאט'ר בתאריך 16/6/02 ועודכנה ביום 22/4/05.
ב. התביעה בת"א 1109/07 נדחית.
ג. הנני מחייב את הנתבעים בת"א 4077/06, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים באותו תיק הוצאות משפט בסך 7,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קרקע מטרוקה

  2. קרקעות מלחה

  3. זיהום קרקע דלקים

  4. טעות ברישום קרקע

  5. קרקעות בשטח ההפקר

  6. עסקת חילופי קרקעות

  7. קניית קרקע ממושכנת

  8. ייעוד קרקע לתעשיה

  9. קרקע מירי התיישנות

  10. עורך דין קרקעות

  11. פלישה לקרקע שהופקעה

  12. עסק על קרקע חקלאית

  13. הגדרת "קרקע ציבורית"

  14. התחזות לבעלים של קרקע

  15. היתר לשינוי פני קרקע

  16. הכרזה על קרקע חקלאית

  17. מגורים בקרקע חקלאית

  18. ארנונה על קרקע תפוסה

  19. סכסוך בין בעלי קרקעות

  20. סעיף 8 לפקודת הקרקעות

  21. עורך דין לענייני קרקעות

  22. מכרז הקצאת קרקע במושב

  23. סכסוך בעלות על קרקעות

  24. זכרון דברים למכירת קרקע

  25. הקצאת קרקע רשות מקומית

  26. קו מתח גבוה בקרקע חקלאית

  27. תביעת בעלות על קרקע בנגב

  28. ארנונה על חניון תת קרקעי

  29. הקצאת קרקעות בקרית שמונה

  30. ערעור על צו תפיסת קרקעות

  31. עסקה סותרת בקרקע חקלאית

  32. הקצאת קרקעות באזור תעשיה

  33. בניית חממות בקרקע חקלאית

  34. הבטחה להקצאת מקרקעי ישראל

  35. מכירת קרקע לרשות ציבורית

  36. הקצאת קרקע לבניית בית ספר

  37. הסכמה שבשתיקה לשימוש בקרקע

  38. הקצאת קרקע לבעלי קרקע אחרת

  39. אולם אירועים על קרקע חקלאית

  40. צו לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות

  41. השכרת קרקע ללא הסכמת השותפים

  42. זיכיון על הקרקע למשך 40 שנה

  43. ארנונה על מבנים בקרקע חקלאית

  44. סכסוך קרקע בבעלות רשות הפיתוח

  45. ביטול אישור הסכם הקצאת קרקעות

  46. החלטה 1180 מינהל מקרקעי ישראל

  47. החלטה 737 מינהל מקרקעי ישראל

  48. החלטה 1101 מינהל מקרקעי ישראל

  49. בנייה לא חוקית על קרקע חקלאית

  50. בניה על קרקע ציבורית ללא היתר

  51. ניוד שטח עיקרי ממרתף לקומת הקרקע

  52. סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני

  53. פיצוי עבודות חפירה בקרקע פרטית

  54. הקצאת קרקע למגורים ליד ירושלים

  55. בקשה לתוספת יחידת דיור בקומת הקרקע

  56. ביטול הסכם עם מינהל מקרקעי ישראל

  57. רישום מוריש בעל זכויות בקרקע כנאמן

  58. העברת קרקע ללא תמורה - זכות קדימה

  59. מתקנים סולאריים על קרקע בייעוד תעשיה

  60. העברת קרקע ללא תמורה למועצה מקומית

  61. בניה על קרקע שהופקעה על ידי העירייה

  62. תשלום דמי היתר למינהל מקרקעי ישראל

  63. סעיף 8 לפקודת הקרקעות: צו מסירת חזרה

  64. ארנונה - שימוש לא חקלאי בקרקע חקלאית

  65. בקשה לתוספת שטח מגורים וממ"ד בקומת הקרקע

  66. ניוד שטחי בניה בין הקומות מעל ומתחת לקרקע

  67. פיצוי נמוך בגין רכישת קרקע לצורכי ציבור

  68. זכויות יורשים של בעלי קרקעות שנפטרו בחו''ל

  69. קביעת מפלס ה 0.00 לפי גובה פני הקרקע הטבעיים

  70. בקשה לפתיחת פתח יציאה בקומת קרקע לחצר משותפת

  71. אחריות מינהל מקרקעי ישראל כלפי מציעים במכרז

  72. העלאת מקומות חניה תת קרקעיים אל מעל לפני הקרקע

  73. רכב הנע בכוח מכאני על פני הקרקע - הגדרת תאונת דרכים

  74. בניית אולם אירועים בקרקע של מינהל מקרקעי ישראל

  75. החזר כספים שנגבו שלא כדין ע''י מינהל מקרקעי ישראל

  76. סמכות ועדה מקומית להפקיע קרקע ללא אישור ועדה מחוזית

  77. נטען כי שטח המריבה הינו חלק מחלקת קרקע אותה ירשו מאב לבן

  78. ערר על החלטת הועדה לדחות התנגדות לבקשה לתוספת מגורים בקומת קרקע

  79. בקשה למתן הצעת מחיר לשירותי פיקוח וניהול פרויקט בניה של יחידת דיור צמודת קרקע

  80. כל עסקה במקרקעי ישראל תעשה בידי המינהל בשם הבעלים הרשומים של הקרקע כסוכן של הבעלים

  81. האם העותר הוא "מי שיש לו ענין בקרקע" אשר רשאי להכין תכנית ולהגישה לפי סעיף 61א(ב) לחוק התכנון והבניה ?

  82. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון