לטענת חברת עמידר חרף ההסדר שהושג לא שילם הנתבע את מלוא חוב דמי השכירות, ובכך הפר את חוזה השכירות. נוסף על כך, בנה הנתבע במרפסת המושכר תוספת בניה ללא ידיעתה של חברת עמידר וממילא ללא הסכמתה. אף כי התוספת אושרה בדיעבד, ובלבד שישלם דמי הסכמה כפי שקבעה הוועדה, לא עשה הנתבע כן וגם הותיר את התוספת על מכונה. 4. על סמך הטענות הללו הגישה חברת עמידר את כתב התביעה המקורי לפינוי המושכר ולתשלום חוב בסך 14,212.36 ₪ בגין דמי שכירת מוגנים (2,381.81 ₪) ובגין דמי שימוש ראויים בעבור תוספת הבניה (11,830.55 ₪, לפי הערכת שמאי מטעמה). כן ביקשה חברת עמידר צו הריסה של תוספת הבניה. בכך קמה לטענתה עילת פינוי לפי סעיף 131(1) ו-(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 להלן: חוק הגנת הדייר). 5. בכתב הגנתו טען הנתבע כי לא הוא אשר בנה את תוספת הבניה (סגירת מרפסת) אלא הוריו ואף יתכן כי הדייר שקדם להם. לנוכח טענה זו, ולאחר בדיקת הנתונים, ביום 8.4.08 הגישה חברת עמידר כתב תביעה מתוקן בה טענה כי בעבר סגרו הדיירים מרפסת וכי הנתבע משתמש בה לצרכי מטבח. יתר פרטי התובענה לא השתנו (מלבד סכום חוב דמי-שכירות שהועמד על סך 908.94 ₪ נכון ליום 3.4.08 בעקבות תשלומים ששילם הנתבע וחיוב בגין דמי שימוש ראויים שהועמד על סך 15,540 ₪ נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן). 6. הנתבע הגיש כתב הגנה מתוקן בו טען כי לא קמה עילה לפינוי נגדו. לדבריו, לא הפר את חוזה השכירות הן משום שלא קיים חוב דמי שכירת והן משום שלא הוא אשר בנה את תוספת הבניה (סגירת מרפסת). לא זו אף זו, על בניה זו חלה ממילא התיישנות, ולכן אין גם עילה לצוות על הריסתה. בנוגע לתביעה לתשלום דמי שימוש ראויים טען הנתבע כי חברת עמידר חישבה את דמי השכירות המוגנים על בסיס מצב המושכר כמות שהוא, לרבות המרפסת לאחר סגירתה, ולכן אין לחייבו בתשלום כלשהו בגינה. 7. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה המתוקן הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד לחייב את חברת עמידר לשלם לו את חלקה בעלות ביצוע תיקון ליקויים במושכר. לאחר הגשת כתב התביעה שכנגד בדקה חברת עמידר את מצב הבניין וביצעה תיקונים בו. בנוגע לליקויים שטרם תוקנו הגיעו הצדדים לידי הסכמה. לפיכך הודיע בא כוח הנתבע על הסכמתו למחיקת התביעה שכנגד. לנוכח הסכמה זו נותרה להכרעה התובענה המקורית בלבד. חוב דמי שכירות 8. כאמור, לטענת חברת עמידר נותר חוב דמי שכירות בסך 908.94 ₪, נכון ליום 3.4.08. לטענת הנתבע לא קיים חוב, ולראיה צירף קבלות על התשלום. 9. אין בכתב התביעה המתוקן או בתצהיר עדות ראשית מטעם חברת עמידר (מוצג ת/1) נתונים על-פיהם ניתן ללמוד כיצד חושב החוב הנתבע. כמו כן אין זה נהיר מהו החוב האמִתי, ככל שקיים, שכן מחקירתה הנגדית של העדה אסתר צ'וביטרו עולה כי הרישומים שבידיה לא היו מעודכנים (ראה עדותה בעמוד 14 משורה 1 ואילך). כמו כן, אף כי לפי עדותה של העדה צ'וביטרו "..תמיד יש לו פיגור מסוים" משלם הנתבע דמי השכירות שוטפים. 10. חברת עמידר לא עמדה אפוא בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה קיומו של חוב דמי שכירות. הדרישה לתשלום דמי שימוש ראויים 11. כאמור, חברת עמידר תבעה תשלום דמי שימוש ראויים שכן לטענתה לא שילם הנתבע דמי הסכמה בעבור מרפסת שנסגרה וגם לא הרס תוספת זו. גרסת הנתבע היא כי קיבל את המושכר כמות שהוא וכי דמי השכירות כוללים ממילא תשלום בעבור מרפסת סגורה. 12. חברת עמידר לא הוכיחה כי דמי השכירות חושבו בלא שהובאה בחשבון המרפסת הסגורה. נהפוך הוא. מראיותיה היא עולה כי זה שנים ידעה חברת עמידר על המרפסת הסגורה ואף עולה לכאורה כי בקביעת דמי השכירות הביאה בחשבון את מצב המושכר כמות שהוא, כולל המרפסת הסגורה. ראשית, בניגוד לעדותה של העדה צ'וביטרו בחוזה השכירות מיום 19.4.77 מוזכרת מרפסת סגורה. בתיאור היחידה נושא החוזה נאמר כדלקמן: "תיאור המושכר דירה בת 1 חדרים (כולל: פרוזדור 1 מרפסת סגורה [מחוק הרישום 'מעל 8 מ"ר'], מטבח 1 חדר נוחיות בשימוש משותף [בהמשך מחוקה המילה 'מחסן']". מנוסח תניה זו אין זה נהיר אם הכוונה לפרוזדור אחד, למרפסת סגורה אחת ולמטבח או למרפסת סגורה אחת המשמשת מטבח. בין כך ובין כך, עולה מתיאור הנכס כי מלכתחילה כלל מרפסת סגורה. אמנם נכון, המרפסת הסגורה הנ"ל מצויה בנכס נושא החוזה משנת 1977 ויתכן שהמרפסת הסגורה בה עסקינן מצויה בנכס נושא החוזה משנת 1980. מחומר הראיות אין תשובה ברורה על שאלה זו. היעדר ראיה כי במושכר שתי מרפסות סגורות תומך במסקנה כי הוריו המנוחים של הנתבע שכרו את המושכר (בשלמותו) ובו מרפסת סגורה. שנית, במסמך מיום 8.11.81 (מוצג ת/3) תחת הכותרת "רישום פרטי הדירה והמחזיק" מתואר המושכר ככולל "מרפסת סגורה", ומעל הרישום המודפס הוסף בכתב יד "גג אסבסט, קירות מבלוקים". תחת הכותרת "מידות במטרים" צוין בכתב יד "4.00X4.00" ומתחת הכותרת "שטח מ"ר" הוסף בכתב יד "16.00". הנה-כי-כן מסמכי חברת עמידר מאששים את גרסת הנתבע. אמנם נכון, העדה צ'וביטרו העידה כי הרישום בטופס זה נועד לתאר את המושכר, ותו לא, ברם אין די באמירתה זו כדי לסתור את האמור במסמך מעשה ידיה של חברת עמידר. מה גם שתיאור המרפסת הסגורה נרשם תחת הכותרת "חישוב דמי השכירות לדירה". 13. חברת עמידר לא הוכיחה אפוא כי בחישוב דמי השכירות לא הביאה בחשבון את המרפסת הסגורה. אפילו הוכיחה זאת, הרי שכאשר בתיאור המושכר לצורך חישוב דמי השכירות ציינה את המרפסת הסגורה וחרף בחרה שלא לחייב בגינה, יש לראותה כמי שוויתרה על זכותה לגבות דמי שכירות בגין המרפסת הסגורה. אם ויתרה על זכותה זו ממילא אינה רשאית לתבוע דמי שימוש. 14. יצוין כי חוות דעת השמאי גלעד יצחקי מטעם חברת עמידר (להלן: השמאי יצחקי) ולפיה מסתכמים דמי השימוש החודשיים בגין השימוש במרפסת הסגורה בסך 140 ₪ לחודש לא נסתרה. הנתבע לא הגיש שומה נגדית, ולכן אין לפניי נתונים כלשהם המאפשרים להתערב בהערכתו זו. לו קבעתי כי חב הנתבע בדמי שימוש ראויים היה מקום לחייבו בסכום שבו נקב השמאי יצחקי. 15. אשר על כן, דין התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים - להידחות. פינוי המושכר 16. לנוכח קביעותיי דלעיל, אין אלא לקבוע כי לא קמה עילה לפינוי. 17. סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר מקים עילה לפינוי נגד דייר מוגן שלא שילם דמי שכירות. לו הוכיחה חברת עמידר כי הנתבע לא שילם את דמי השכירות במועד, הרי שמראיותיה היא עולה כי מחלה לו על הפרה זו - חברת עמידר הודתה כי הגיעה להסדר פריסת החוב עם הנתבע ולא הוכיחה כדבעי כי הנתבע הפר הסכם פשרה זה. ואפילו נניח היפוכו של דבר הרי בשים לב להיקף החוב המקורי - למעלה מ-10,000 ₪ - והחוב הנטען, שככל שנותר מסתכם במאות בודדות, ניתן לומר כי מדובר בעניין של מה בכך אשר אינו מצדיק פינויו של הדייר מהמושכר. 18. טענת חברת עמידר כי קמה לה עילה לפינוי לפי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר לא הוכחה אף היא. חברת עמידר חזרה בה מהטענה, ולפיה הנתבע הוא אשר בנה את תוספת הבניה. שימוש במבנה שנבנה ללא היתר על ידי דייר קודם אינו בגדר הפרת החוזה מצדו של הדייר הנוכחי, מה גם שבדיעבד הסכימה חברת עמידר לבניה זו תוך דרישה לתשלום דמי הסכמה. אי-תשלום דמי הסכמה אינו בגדר הפרת חוזה השכירות וממילא אינו חלק מעילת התובענה בהליך דנן. מטעם זה איני מביעה דעה בנוגע לזכותה של חברת עמידר לתשלום זה או בסבירות דרישתה. 19. דין התובענה לפינוי המושכר אפוא להידחות. צו הריסה 20. כאמור, חברת עמידר חזרה בה מטענתה כי הנתבע הוא אשר בנה את תוספת הבניה. עבודות הבניה נעשו לפני שנת 1981 (ראה מוצג ת/3 הנושא תאריך 8.11.81 הנזכר לעיל). מאז ועד למועד שבו אישרה ועדה מטעם חברת עמידר כי הנתבע דייר מוגן חלף כמעט חצי יובל, ובמועד מתן האישור לא זו בלבד שחברת עמידר ידעה היטב על קיומה של התוספת, אלא שכפוף לתשלום דמי הסכמה, הסכימה לה ולא דרשה השבת המצב לקדמותו כתנאי לאישורו של הנתבע כדייר מוגן. 21. נקבע לעיל כי לא קמה לחברת עמידר עילה לפינוי המושכר, כך שזכותה לדרוש את הריסת התוספת כסעד עצמאי מוטלת בספק (איני דנה בפן הפלילי המוסדר בחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965). ראה בסוגיה ד' בר-אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר", מהדורה שנייה, עדכון מספר 5, הוצאת פרלשטיין גינוסר, פברואר 2013 בעמוד 88. 22. די בכך כדי לדחות את התובענה למתן צו הריסה. 23. לנוכח התוצאה אליה הגעתי איני רואה צורך לדון בטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע בהקשר זה. סוף דבר 24. אני מורה אפוא על דחיית התובענה. בהסכמת הצדדים אני מורה על מחיקת התובענה שכנגד. היות ששני ההליכים הסתיימו ללא חיוב הצד שכנגד, איני עושה צו להוצאות. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמיששכירותדמי שכירות