בעת הליכתה לחדר האשפה בבניין החליקה לפתע על הרצפות הרטובות והחלקות של חדר האשפה ונפלה תוך שנגרמו לה נזקי גוף קשים. הנתבעות 1 ו- 3 אחראיות לתחזוקה נאותה של הרצפות בבניין והנתבעת 2 היא חברת ביטוח שביטחה במועדים הרלוונטיים לתובענה את הנתבעות מס' 1 ו- 3 בביטוח אחריות לנזקי צד שלישי. בכתב ההגנה הכחישו הנתבעות כי התובעת נפלה וטענו כי התובעת מוסרת גרסאות שונות וסותרות בזמנים שונים. לטענתן, בחדר האשפה של הבניין משתמשים בעלי הדירות ומשפחותיהם במשך שנים רבות ואף אחד מהם לא נפגע ממפגע כלשהו שלא קיים במקום. לחילופין נטען, כי התובעת הייתה מודעת ידיעה מלאה לכך שרצפת חדר האשפה רטובה היות והיא ראתה את המנקה שוטפת את רצפת חדר האשפה ובכל זאת נכנסה תוך שהיא לוקחת על עצמה את הסיכון. הובהר כי נציגות הבית המשותף אינה מבצעת בפועל את ניקיון השטחים המשותפים של הבניין וכי הניקיון מבוצע על ידי חברת קופל אחזקת מבנים בע"מ ו/או על ידי מי מעובדיה. בתצהירה העידה התובעת כי בלילה שבין 9.2.03 ל- 10.2.03 היא לנה בבית חברתה הגב' מאירוביץ' אשר שכרה דירה בבניין באותה עת. בבוקר יום 10.2.03 בשעה 07:00 בבוקר לערך התארגנו התובעת וחברתה ליציאה לעבודה וכשיצאו מהדירה לקחה עמה התובעת את שקית האשפה על מנת להשליך אותה בחדר האשפה של הבניין אשר נמצא מחוץ לבניין בסמוך ללובי. באותו יום ובאותה שעה מזג האוויר היה סגרירי במיוחד וכמעט שלא נכנס אור יום אל חדר האשפה. התובעת הדגישה שלא ניתן היה להדליק את המנורה בחדר האשפה וכי החדר היה חשוך ואפלולי כך שלא ניתן היה להבחין במצב הרצפה. בעת שהתובעת השליכה את שקית האשפה למכל האשפה שעשוי מברזל היא החליקה ונפגעה בפניה משפיץ הברזל של מכל האשפה ומהרצפה. למיטב זיכרונה של התובעת, הרצפה הייתה מכוסה במים ובאקונומיקה שהושארו במקום. בדיעבד התברר לתובעת מחברתה גב' מאירוביץ' שעובדת הניקיון לא ניקתה או גרפה את המים, כך גם לאחר האירוע בלובי מבלי להציב שלט אזהרה כלשהו. גב' מאירוביץ' אשר ירדה עם התובעת לחדר האשפה הייתה עדה לכניסתה לחדר האשפה ובנוסף שניות ספורות לאחר ההחלקה הופיעה במקום אחת השכנות. כתוצאה מן ההחלקה ומהפגיעות שספגה התערפלו חושיה של התובעת ובדיעבד התברר לה כי חברתה גב' מאירוביץ' והשכנה שפכו עליה מים מהברז שנמצא בחדר האשפה ולאחר שהתאוששה סייעו לה להגיע לדירתה של השכנה בקומה הראשונה באמצעות המעלית, שם שכבה התובעת על הספה. אביה שהוזעק למקום לקח אותה למרפאת אסותא ברח' שינקין בתל-אביב ומשם העביר אותה ברכבו הפרטי למוקד קופת חולים מכבי בתל-אביב. התובעת הקיאה במוקד ולכן הרופאה הפנתה אותה לחדר מיון והמליצה כי תגיע לשם במהירות ואביה פינה אותה לחדר מיון לבית חולים וולפסון. התובעת מצהירה כי לא הייתה לה ידיעה ואינה יכולה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה, כי האירוע נגרם במקום שלנתבעות 1 ו- 3 הייתה שליטה מלאה עליו וכי נראה שהתאונה מתיישבת יותר עם המסקנה שהנתבעת 1 או הנתבעת 3 לא נקטו בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה שננקטה זהירות כאמור. לטענת התובעת יש להטיל בנסיבות העניין את חובת הראיה על הנתבעות שלא הייתה התרשלות שיחובו עליה. התובעת טוענת כי התאונה בה נפגעה אירעה בשל רשלנות וחוסר זהירות תוך הפרת חובות חקוקות של הנתבעות 1 ו- 3 או של מי מעובדיהן ובין היתר בכך שביצעו עבודות ניקיון בצורה מסוכנת או במקום מסוכן מבלי לתת הוראות בטיחות ברורות לעובדי הניקיון וללא הוראות ונהלים ברורים. בנוסף, הנתבעות לא דאגו להעמיד מחסום או שלט אזהרה המזהיר מפני הסכנה ואשר ימנע מעבר של דיירים או אורחים במקום שיש בו סכנת החלקה בשל הצטברות נוזלים וחומרי ניקוי על רצפת הבניין וגם לא דאגו לסלק סכנות כדוגמת גריפת המים והאקונומיקה מחדר האשפה להמשך עבודה בשטח אחר (ראה תצהירה של התובעת סעיפים 6 - 14 ו- 20 - 22). בעדותה בבית המשפט התייחסה התובעת לתעודת חדר המיון מיום 10.2.03 וטענה כי רשום שם בכתב יד שהיא החליקה על רצפה רטובה ולא מצוין המיקום. בהקשר זה יצוין, כי ככל שניתן להבין את כתב היד בתעודת חדר המיון, אכן רשום שם שהתובעת החליקה על רצפה רטובה. התובעת עומתה עם מכתבו של בא כוחה בעבר (עו"ד מילר) מיום 22.10.03 שנשלח בשם התובעת ובו נכתב בסעיף 1, כי ביום 10.2.03 במהלך הליכה לחדר אשפה בבניין לאחר שהתארחה אצל חברה בעת שהמנקה (שושנה) הייתה באזור הלובי ועסקה בניקיונו החליקה התובעת על רטיבות שהצטברה מהניקיונות ונחבלה. בסעיף 7.ב. לאותו מכתב נכתב שהרשלנות המיוחסת למי מהנתבעים היא בכך שלא דאגו להזהיר את העוברים ושבים בלובי מפני פגיעות אפשריות. התובעת טענה כי מדובר בטעות בניסוח מאחר ועו"ד מילר רשם שהמנקה הייתה באזור הלובי אבל גם רשם במכתבו גם שהאירוע אירע במהלך הליכה בחדר האשפה והיא אמרה לכל אורך הדרך שהתאונה אירעה בחדר האשפה. בהתייחס לכך נשאלה התובעת מדוע כתב עו"ד מילר במכתבו שלא הזהירו אנשים בלובי מפני נפילה אפשרית שם וענתה כי היא סיפרה לעורך דינה בדיוק את המקרה וכי כשהיא וחברתה ירדו הלובי היה יבש והמנקה לא הייתה שם. היא וחברתה גב' מאירוביץ' הלכו יחד לחדר האשפה ושם הרצפה הייתה רטובה (פרו' 21.6.12 עמ' 39). בתשובה לשאלה האם יש לה ראיה שהתאונה אירעה כפי שהיא מתארת בחדר האשפה השיבה בחיוב והוסיפה כי במקום הייתה גב' מאירוביץ' שהייתה חברה טובה שלה מכיתה א' ושקרה ביניהן מצב לא נעים וכי היא מאמינה שגם אם היא הייתה מתקשרת אליה, גב' מאירוביץ' לא הייתה מגיעה להעיד. התובעת הוסיפה כי חברתה דאז גב' מאירוביץ' שהייתה מחוץ לחדר האשפה שמעה את הנפילה ואת הצרחה שלה ונכנסה לחדר האשפה והיא והשכנה הזקנה שהגיעה למקום ראו אותה שוכבת בחדר האשפה לאחר הנפילה. לטענתה, מסרה לעו"ד מילר גם על העדים הנוספים אולם הוא לא נתן לה שירות טוב. בתשובה לשאלה מדוע לא כתבה לעו"ד מילר שהוא לא דייק במכתבו, טענה שעו"ד מילר לא שלח אליה את המכתבים ששלח אל הנתבעת. בהקשר זה יצוין כי בסיפא למכתבו של עו"ד מילר מיום 22.10.03 (מסומן 86 - 88 לתיק המוצגים של הנתבעות 1, 2) רשום: "העתק לגב' הניג מאיה". התובעת הוסיפה כי צילמה תמונות של מקום הנפילה אולם הן לא היו ברשותה במועד הדיון. התובעת העידה שהיא הלכה עם אמה לבניין מספר ימים לאחר התאונה, תוך שהיא מציינת שאמה עובדת בחברת ביטוח והיא יודעת איך מתנהלים העניינים (לשון עדותה) והן הגיעו לשכנה שעזרה לתובעת לאחר הנפילה וזו הפנתה אותן לוועד הבית שידע על התאונה. התובעת העידה שלא הוגש תצהיר מטעם אמה אבל האחרונה מוכנה להעיד. התובעת העידה שעדותו של אביה בסעיף 8 לתצהירו שהוא לקח אותה ישירות לחדר המיון הוא בגדר התבלבלות של מושגים כלשונה וכי אביה לא לקח אותה ישירות לחדר המיון. היא שהתה כל היום בבית מאחר ולא הרגישה טוב ורק בסביבות 17:30 לקחו אותה הוריה לחדר המיון. התובעת טענה שהיא ביקשה מעורך דינה לזמן את חברתה הגב' מאירוביץ' ואת השכנה הזקנה למתן עדות. לפי עדותה, גב' מאירוביץ' לא באה להעיד בגלל "ענייני נשים. מחלוקת בין נשים לא נעימה." (פרו' 21.6.12 שורות 32, 33). התובעת המשיכה והעידה שהיה ריח באוויר של אקונומיקה ושאחרי שהיא החליקה המנקה התחילה לנקות את הלובי והחברה שלה גב' מאירוביץ' אמרה לה איך את עושה דבר כזה אין פה שלט אזהרה ולא כלום. לפי עדותה, המנקה השיבה לחברה שלה שהיא צודקת ושאין לה מה לשים וחברה של התובעת אמרה גם למנקה אפילו בלובי הכול מים ואת לא גורפת את זה והמנקה אמרה לה רציתי שיישאר ריח טוב וכך גם אמרה לאביה (פרו' 21.6.12 עמ' 47). התובעת בהמשך עדותה העידה שהריחה את הריח של האקונומיקה לאחר שנכנסה לחדר האשפה ונפלה וכי זה היה עניין של שניות (שם, עמ' 49 שורות 1, 2). לטענתה, מדובר בחדר אשפה מטר על מטר עם דלת פתוחה ללא חשמל והבלטות רפופות. למרות זאת המקום היה חשוך והיא ניסתה להדליק את האור עם המתג אבל הוא לא נדלק. בתצהירו העיד אביה של התובעת כי ביום 10.2.03 בבוקר הודיעה לו חברתה של בתו כי התובעת נחבלה בתאונה בבניין. אביה של התובעת הגיע לדירה בקומה הראשונה והבחין בחבלות השונות שהתובעת סבלה מהן. מיד כשהתובעת הייתה מסוגלת לקום מהספה לקח אותה אביה למרפאת אסותא ברחוב שיינקין ומשם העביר אותה למרכז קופת חולים מכבי בתל-אביב. למיטב זכרונו ביציאה מן הבניין ביקש לראות את מקום אירוע התאונה וגם נתקל בעובדת הניקיון וזכור לו שצעק עליה שמדובר בחוסר אחריות להשאיר את הלובי ואזור חדר האשפה רטובים עם חומרי ניקוי מבלי להזהיר את העוברים והשבים. במוקד קופת החולים התובעת הקיאה ולכן הרופאה במקום נתנה לה הפניה לחדר מיון והמליצה לה להגיע לשם במהירות ובעקבות המלצה זו הוא לקח את התובעת ישירות לחדר המיון בבית החולים וולפסון (תצהירו של מר הניג, סעיפים 1 - 8). אביה של התובעת העיד בבית המשפט כי ביום התאונה הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה שהיה בבניין. לפי עדותו הוא ראה את המקום בו נפלה אבל אינו יכול להצביע על הנקודה המדויקת של הנפילה. לפי עדותו, התובעת דיממה כל הדרך הוא הלך אתה תחילה למוקד קופת חולים לאחר מכן לצילום במרפאת רנטגן ומשם למיון וזאת לאחר שהם נסעו הביתה כדי שהתובעת תירגע. הוא לא זכר אם הוא והתובעת היו פעמיים באותו יום במיון של בית החולים. לטענתו הוא ראה קודם את הלובי ואז ניגש לראות את חדר הזבל שהיה חשוך לגמרי אבל הוא ראה מים על הרצפה ורטיבות על הרצפה שהייתה רטובה. בתשובה לשאלה האם למרות שהיה חושך הצליח לראות מים על הרצפה השיב שהיתה קרן אור שנכנסה והוא ראה מים על הרצפה. הוא אישר שכשהדלת של חדר האשפה פתוחה יש מספיק אור לראות את רצפת חדר האשפה, שאין בעיה לראות ולא צריך להדליק את האור (פרו' 21.6.12 עמ' 54, 55). התובעת טענה בסיכומיה, בין היתר, ששתי העדות שהיו במקום לאחר התאונה, גב' מאירוביץ' והשכנה אינן בשליטתה ופרטיהן האישיים אינם ידועים לה וזאת מאחר והתאונה שהתרחשה לפני למעלה מעשר שנים. לטענת התובעת היא עשתה ככל יכולתה לאתר את העדות הנ"ל אולם לא הצליחה לעשות כן. לעניין גב' מאירוביץ' נטען שככל הנראה נישאה ולא ניתן לאתר את שמה. בעניין השכנה נטען שהתובעת פנתה באחרונה לשכנים בבניין על מנת לאתר את השכנה הנ"ל אולם בהעדר מידע בסיסי לא עלה בידה לעשות כן. הנתבעות טענו לגרסאות שונות של התובעת בעדותה ובמכתב בא כוחה וכן לסתירות בין עדותה לעדות אביה בכל הנוגע למועד הפינוי לחדר המיון. התובעת גם לא הציגה תמונות של מקום הנפילה. בנסיבות אלה, נדרשה עדותן של העדות שראו את התאונה ואולי גם של המנקה שושנה, אולם התובעת לא זימנה אותן למתן עדות ובחרה לזמן את אביה שלא יכול להיחשב כעד אובייקטיבי. צד שלישי טען בסיכומיו כי מהמסמכים ובמיוחד במכתבו של עו"ד מילר מיום 22.10.03 עולה שהתובעת החליקה בלובי בשונה מגרסתה שנפלה בחדר אשפה. לטענתו, התובעת התחמקה בתירוצים שונים מהעדת עדים אובייקטיביים שיתמכו בגרסתה וגם נמנעה מהצגת התמונות של מקום התאונה. לטענתו, הימנעות התובעת מהזמנת עדים או הצגת תמונות מטעמה צריכה לפעול כנגדה. עדות האב לגבי נסיבות התאונה היא בגדר עדות שמועה ובנוסף עדותה של התובעת ועדות אביה הן בגדר עדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט מאחר ומדובר בעדויות יחידות של בני משפחה מדרגה ראשונה. הכרעה טענות התובעת לגבי הניסיונות הכושלים לאתר את שתי העדות שראו אותה וטיפלו בה בחדר האשפה מיד לאחר התאונה (לפי גרסתה) חלשות. לפי עדותה, גב' מאירוביץ' היא חברתה מכיתה א' ובהתחשב בכך סביר להניח שיש בידי התובעת פרטים מספיקים לאתר אותה גם אם גב' מאירוביץ' התחתנה. לגבי השכנה, התובעת ידעה את מיקום דירתה ומעבר לכך היא ואמה פגשו אותה זמן קצר לאחר התאונה. ניתן להניח שבנסיבות כאלה ניתן היה לאתר את שם אותה שכנה לפי הדירה בה התגוררה ו/או מתגוררת. מצב הדברים שהתובעת תיארה את נסיבות התאונה בפניה כזו או אחרת לקבלת טיפול רפואי, אינו מאיין את הקושי שנוצר בהוכחת התביעה עקב אי זימון שתי העדות שהן בגדר עדות ראיה לנסיבות המידיות לאחר התאונה, מיקומה והסיבה לה (גם אם הן לא ראו את הנפילה עצמה). הנטל להוכיח את התביעה מוטל על התובעת ואין מקום לחייב את הנתבעות להציג גרסה עובדתית שונה לגבי נסיבות התאונה. אני מקבל את טענת התובעת שהיא נפלה, אך היא לא עמדה בנטל השכנוע לגבי מקום הנפילה ונסיבותיה, כלומר האם התאונה אירעה בחדר האשפה כתוצאה מרצפה רטובה עקב חומרי ניקיון ורטיבות שהושארו שם ללא שלט אזהרה. גם אם התובעת ואמה פנו בזמן אמת לגורמים הרלוונטיים בבניין וקיבלו מהם מידע ומסמכים לגבי המבטחת אין בכך לתמוך בטענות התובעת לגבי נסיבות התאונה. לא כל נפילה או החלקה משמע שיש אחראי בנזיקין לאותה תאונה. על התובעת מוטל נטל השכנוע להוכיח את הנסיבות המבססות רשלנות מי מהנתבעות. אכן, עדות אביה של התובעת מחזקת את עדותה של האחרונה לגבי עצם הנפילה, אולם לא לגבי מקום התאונה ונוכח כך גם לא לגבי נסיבותיה (שהרי נסיבות התאונה קשורות למקום התאונה). אביה של התובעת הגיע לבניין לאחר התרחשות התאונה, כאשר התובעת הייתה במקום אחר ובנוסף, עדותו לגבי כניסת האור לחדר האשפה והאפשרות לראות את רצפת חדר האשפה אינה עולה בקנה אחד עם עדותה של התובעת. איני סבור שבנסיבות העניין יש מקום להחיל על התביעה את הכלל של "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו" ו/או את הכלל של "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים" שלפיהם מוטלת על הנתבעות חובת הראיה שלא הייתה התרשלות שיחובו עליה. מדובר בתביעה בגין החלקה/נפילה ובנסיבות אלה אין מדובר בדבר מסוכן וגם לא במצב שלתובעת לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה הנסיבות שהביאו לתאונה ולפיכך הנטל להוכיח את התביעה כלומר את סיבת הנפילה והאחראים למפגע ככל שקיים מוטל על כתפי התובעת. לפי עדויות התובעת ואביה, אביה הגיע לבניין זמן מה לאחר התאונה, כך שאין בעדותו לשפוך אור ממקור ראשון על נסיבות התאונה, מיקומה המדויק והמצב בחדר האשפה במועד התאונה. בהקשר זה יצוין כי התובעת לא זימנה למתן עדות שתי עדות מהותיות ביותר שיכלו להעיד על נסיבות הנפילה, מיקומה של התובעת מיד לאחר התאונה, מצב הדברים במקום הנפילה הנטען (חדר האשפה) ועוד. טענות התובעת כי כשלה לאתר את השכנה הזקנה ואת חברתה לשעבר גב' מאירוביץ' חלשות. בהקשר זה יצוין כי התובעת העידה שהיא ואמה הגיעו לבניין מספר ימים לאחר מועד התאונה, פגשו את השכנה ובוודאי יכלו לקחת את פרטיה ובמיוחד כשהתובעת מדגישה שאמה עובדת בחברת ביטוח ומכירה את התנהלות הדברים. התובעת לא זימנה את העדות הנ"ל למתן עדות ובכך גם לא אפשרה לבחון את טענתה בדבר ריב כזה או אחר עם גב' מאירוביץ'. אי זימון העדות הנ"ל נזקף לחובת התובעת לגבי הוכחת סוגיית החבות, מקום הנפילה ונסיבותיה. ברור גם שעדותן של השתיים שאינן קרובות משפחה מדרגה ראשונה של התובעת עדיפה על עדותו של אביה ובמיוחד שהיו מעידות על נסיבות הנפילה ומיקומה מידיעה אישית בהתחשב בהגעתן למקום הנפילה מיד לאחר התרחשותה לפי גרסת התובעת עצמה. בנוסף, נסיבות התאונה כאמור במכתבו של בא כוחה של התובעת (בעבר) מיום 22.10.03 אינן תואמות את הנסיבות הנטענות על ידי התובעת לגבי מקום הנפילה והמועד בו ניקתה המנקה את הלובי יחסית לזמן התאונה הנטענת. בהעדר העדות (החברה והשכנה) לא ניתן היה לברר סתירה זו. לא כל נפילה או תאונה מחייבת את בעל המקרקעין באחריות אוטומטית לנזקי הנפגע ועל הנפגע הנטל להוכיח את תביעתו, נטל שהתובעת לא עמדה בו. בנסיבות העניין כאשר מדובר בטענה לתאונה/נפילה אין מקום להעברת נטל השכנוע לכתפי הנתבעים. נוכח האמור לעיל אני סבור שהתובעת לא עמדה בנטל השכנוע להוכחת תביעתה. לסיום התביעה נדחית וכך גם ההודעה לצד שלישי. נוכח דחיית התביעה אין מקום להכריע במחלוקות הנוספות בין הצדדים ובין היתר לגבי שיעור הנכות הרפואית והנזק שנגרם לתובעת. בהתחשב בפגיעה של התובעת ונוכח דחיית התביעה עקב כך שהאחרונה לא עמדה בנטל השכנוע, אין צו להוצאות. התובעת תישא ביתרת האגרות בגין התביעה העיקרית וההודעה לצד שלישי. פסולתנפילה