רשלנות רפואית באבחנה של צילום רנטגן

רשלנות רפואית באבחנה של צילום רנטגן

1. תביעת נזיקין שעניינה רשלנות רפואית. התובע, מר יצחק X (להלן: "התובע" או "X") – יליד ינואר 1960, נפל בעת שחזר לביתו מעבודתו. אירוע הנפילה היה ביום 23.6.2000- מעט יותר מ-6 שנים קודם שהגיש תביעתו.

2. התובע הגיע לבית החולים סורוקה בבאר שבע בשעה 23:30. בתעודת השחרור שלו מבית החולים נכתב בין היתר ש: "בצילום אין עדות לשבר או פריקה, הסתיידות". התעודה חתומה ע"י ד"ר, שאז היה מתמחה לקראת קבלת תואר של "מומחה" באורטופדיה.

3. בדיעבד התברר, שאבחנה זו הייתה שגויה, שכן לאמיתו של דבר, התובע סבל מנקיעה אחורית של כתף שמאל. התובע עבר ב- 22.7.2000- חודש אחרי התאונה- ניתוח בהרדמה כללית, שבו תוקן הליקוי שנגרם בנפילה.

4. עילתה של התביעה היא אותה אבחנה שגויה מיום 23.6.2000.

עפ"י הנטען, הרופא בחדר המיון יכול וצריך היה, בהתבסס על צילומי הרנטגן שנעשו, לאבחן שבפניו נקיעה אחורית של הכתף, והיה עליו להציע טיפול מיידי.

התביעה מבוססת על חוות דעתו של ד"ר דוד הנדל, מנהל היחידה לכירורגיה של עמוד השדרה במרכז הרפואי שערי צדק. לדבריו:
"אם המקרה היה מאובחן ומטופל מיידית היה סיכוי סביר לריפוי מלא (ההדגשה במקור- י.ט) של הכתף או לנכות של 5% ... לכל היותר".
עפ"י חוות דעתו של ד"ר הנדל:
"יש לקבוע שהנכות, כולה או רובה, נגרמה עקב האיחור באבחנה והטיפול הרשלני שניתן בחדר המיון ביום הפגיעה".

5. מול חוות דעתו של ד"ר הנדל, הציג הנתבע (להלן: "הנתבע" או גם: "בית החולים") את חוות דעתו של ד"ר יעקב נרובאי, שגם עיקר מומחיותו היא בתחום עמוד השדרה. ד"ר נרובאי חלק על טענתו של ד"ר הנדל, כאילו הרופא בחדר המיון היה צריך לראות בצילום שמדובר בפריקה אחורית של הכתף.

לדברי ד"ר נרובאי:
"אני חולק על עמיתי (הכוונה לד"ר הנדל – י.ט) מאחר וניתן להראות את הצילום הזה לעשרה אורטופדים ויש ספק גדול אם הם יגיעו לאבחנה שנראית כל כך פשוטה לפי ד"ר הנדל".

ד"ר נרובאי אזכר ספרות רפואית, שממנה עולה, כי 79% של הפריקות האחוריות של הכתף לא אובחנו ע"י הרופא המטפל הראשון. ייתכן שההסבר לכך מצוי בעובדה שהפריקות האחוריות של הכתף מהוות רק 2% מכלל הפריקות. שאר הפריקות הן פריקות קדמיות.

על פי הבנתי, גם אם ד"ר נרובאי לא כתב את הדברים באופן מפורש, כוונתו הייתה, שאם מה שמצוי "בכלל" מתפרש על פני 98% מהמקרים – ממילא קשה לזהות את מה שמצוי בגידרו של היוצא מן הכלל.

ד"ר נרובאי היה בדעה שבקשר לצילומי רנטגן קדמי-אחורי, מאוד קל לא "לאבחן את הפריקה האחורית". ובהמשך: "לא מדובר באבחנה קלה ובוודאי הרופא הממוצע מתקשה להגיע לאבחנה".

ד"ר נרובאי גם היה בדעה, שהאיחור באבחנה הנכונה (שארך כחודש) לא גרם לתובע נזק כלשהו, ולטעמו: "האבחנה (הנכונה- י.ט) הייתה כבר כעבור שבועיים ולכן לא מדובר בפריקה מוזנחת, אלא בפריקה טרייה".

6. על רקע המחלוקת האמורה שבין המומחים, הורה קודמי לטיפול בתיק, כב' השופט י. פרסקי, ביום 30.4.2009, על מינויו של מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר גבריאל מוזס. מומחיותו הספציפית של ד"ר מוזס היא בתחום האורתופדיה של הכתף. ד"ר מוזס בדק את התובע ביום 8.9.2009 וחוות דעתו הוגשה לבית המשפט רק ביום 8.3.2010.

חוות דעתו של ד"ר ג. מוזס מפורטת מאוד, ובין השאר מפורטים בה כל המסמכים שהצדדים המציאו לו.

ד"ר מוזס השיב בחוות דעתו באופן נקודתי לשאלות שכב' השופט פרסקי ניסח. השאלה המרכזית הייתה: "כיצד היה נוהג אורטופד סביר, בסיטואציה בה עבד האורטופד שטיפל בתובע, בנסיבות כפי שהיו בחדר המיון?"
ותשובתו של ד"ר מוזס הייתה:
"אורטופד סביר בחדר המיון הוא מתמחה אשר אין לו מספיק ניסיון. היום, לאורטופד מומחה סביר אשר מסיים את התמחותו, קשה מאוד לזהות את הפריקה האחורית של הכתף, ולכן אחוזי ה"פספוס" הם גבוהים מאוד, ומגיעים ל-50% עד 79%, כפי שזה מוסבר בדף 4 בחוות דעתו של פרופ' יעקב נרובאי. אינני רואה צורך לחזור על הציטוטים בהם הוא משתמש. הציטוטים נכונים...".

וגם: "אחד ההסברים הנוספים לקושי בזיהוי פריקה אחורית- התדירות של הפריקה... פריקה זו (האחורית) היא נדירה יחסית לפריקות קדמיות של הכתף... רוב הפריקות האחוריות נגרמות כתוצאה מהתכווצויות תוך כדי התקף של אפילפסיה או כתוצאה מהתחשמלות. נדיר מאוד שפריקה אחורית מתרחשת כתוצאה מחבלה טריוויאלית כמו נפילה".

בשולי חוות דעתו, ד"ר מוזס כתב את הדברים הבאים:

"אין ספק כי גילוי מוקדם יותר של הבעיה היה חוסך למר X סבל מיותר של 4 שבועות. התוצאה הסופית, להערכתי, טובה כאילו שהוא ביצע את הניתוח 3-4 ימים אחרי התאונה או ביום התאונה עצמה. הצורך בניתוח נקבע למעשה ביום התאונה. הנזק הוא מסוג כזה שלא היה מנוס מטיפול ניתוחי בכל מקרה".

בלי שהדבר יתפרש חלילה כהבעת ביקורת, אני סבור, ששאלת הסטנדרט הרפואי של "אורטופד סביר" – אינה ענין שהמומחה אמור לקבוע. קביעת הסטנדרט הרפואי הסביר הוא ענין נורמטיבי שנקבע בידי בית המשפט. לעניין זה עוד אדרש בהמשך.
7. טענות התובע:

  1. התובע ביקש לקרוא "תגר" (כלשונו) על "הנורמה הקיימת" לפיה גורלו של אדם המזדמן לחדר המיון, נקבע באופן מקרי על פי איכותו של הגורם הרפואי שבו הוא נתקל. (סעיף 15 לסיכומי התובע).
  2. לטענת התובע, היה ניתן והיה צריך – על בסיס הצילום שבוצע ביום התאונה – לאבחן את מצבו כסובל מפריקה אחורית של הכתף. (סעיפים 17-23 לסיכומי התובע).
  3. לטעמו של התובע – קיים קשר סיבתי ברור בין האיחור במתן הטיפול הנכון לבין נזקו של התובע. (סעיף 24 לסיכומיו).
  4. התובע טען עוד, כי אין סימוכין לטענתו העובדתית של רופא חדר המיון, ד"ר X כאילו צילומי הרנטגן של התובע הוצגו לכל או לחלק של הצוות הרפואי. לטענת התובע, ההעדר של התיעוד בענין הצגת התיעוד הרפואי לרופאים הבכירים – צריך להתפרש לחובת בית החולים.
  5. שאר טענותיו של התובע היו ביחס לדרך החישוב הנכונה של נזקו.


8. טענות הנתבעת:
א. בית החולים ריכז מאמץ רב, שהתפרש על עמודים הרבה, בנסיון לשכנע שנזקו של התובע אינו נובע מטיפול רפואי רשלני, אלא מהתאונה שבה נפגע. לפיכך, עמדתו של בית החולים הייתה שהתביעה צריכה להדחות.
ב. בית החולים הסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר מוזס. בעיקר הוא הסתמך על קביעת המומחה ולפיה, לא העיתוי המאוחר של הטיפול הרפואי הנכון – הוא שגרם לנזקו של התובע, אלא התאונה שבה נפגע.
ג. בית החולים גם ניסה לשכנע בטענה, שרופא בשר ודם עלול לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות (ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל פד"י מה (2), 142).
על פי טענה זו, גם אם רופא חדר המיון טעה בפענוח של צילום הרנטגן הרי שטעות זו אינה עולה כדי רשלנות.
ד. בית החולים הרחיב את היריעה גם לגבי תחשיב נזקו של התובע, ואין לפרט.

9. חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים ומטעמו של בית המשפט, לרבות עדותם של ד"ר נרובאי ושל ד"ר מוזס בבית המשפט – מעלות לפחות שלש שאלות:
האחת: מהו הסטנדרט הרפואי שיש לדרוש "מהרופא הסביר". האם יש לקבל את עמדתם של ד"ר מוזס ושל ד"ר נרובאי, שעל פיה, אילוצי המציאות מכתיבים את הסטנדרט של הטיפול הרפואי. או שמא, יש מקום להציב רף גבוה יותר של רפואה, בחינת העדפת הרצוי על פני המצוי.
השאלה השנייה: שהיא "טכנית" במהותה, לחובת מי יש לזקוף את העובדה, שבסופו של דבר, לא ניתן היום להכריע בשאלה העובדתית, מה ניתן לראות בצילומי הרנטגן מיום התאונה. צילומי הרנטגן האלה פשוט אינם בנמצא.

השאלה השלישית: היא שאלת הקשר הסיבתי שבין האבחנה השגויה לבין הנזק הנטען. כלומר: עד כמה, אם בכלל, נזקו של התובע נגרם כתוצאה מהאבחנה השגויה.

אדון בשאלות אלה כסידרן.

10. ד"ר מוזס העיד כך:
"רופא שמגיע להתמחות בבית החולים סורוקה, איכילוב, תל השומר, רמב"ם הוא רופא שגמר סטאז' ויורד למיון. אם לפאציינט יש מזל והוא שלש שנים בהתמחות – יש סיכוי שהוא יפספס פחות. רופא שיורד למיון הוא עוד לא אורטופד. הוא רק התחיל אורטופדיה" (עמ' 11 שורות 5-7).

הילך הרוח המשתקף מדברים אלו ולפיו: "אין מה לעשות כי זה מה שיש" – הוא הילך רוח שאינו יכול לייצג סטנדרט רפואי סביר.
השאלה מהי רמת ההתנהגות שעל רופא סביר לנהוג לפיה היא שאלה נורמטיבית המסורה להכרעתו של בית המשפט.
כבר נפסק, שהשאלה, אם הייתה התרשלות מקצועית מצידו של רופא, ענין הוא לבית המשפט לענות בו ולא עניין המסור לחוות דעתם של הרופאים.
ראו: ע"א 612/78 פאר נ' קופר ואח' פד"י נה (1) 720, 726. וראו במיוחד דעת המיעוט של השופטת ד. ביניש (כתארה אז) בע"א 935/95 רביד משה (קטינה) ואח' נ' קליפורד ואח' פד"י נב (4) 736, 747-750. (להלן – "פרשת רביד").

בית המשפט יכריע בשאלה זו, (של קביעת הסטנדרט הרפואי הראוי), על יסוד שיקולים של מדיניות משפטית, המביאה בחשבון, בין היתר את מידת הסיכון, את ההסתברות להתרחשות נזק, את עלות האמצעים הדרושים למניעתו, את הערך החברתי של שלילת ההתנהגות שגרמה לנזק, ואת היכולת היחסית למנוע את "הנזק".
ראו: פרשת רביד בעמ' 747 שורות 1-3.

עובדה ידועה לכל היא, שרופא, כמו כל בעל מקצוע, צובר את מומחיותו עם הזמן ועם הנסיון. אין הרי רופא עתיר נסיון, כהרי רופא "טירון" שזה עתה קיבל רשיון לעסוק ברפואה. עוד עובדה הידועה לכל היא, שהמערכת הרפואית – כל מערכת רפואית – מתפקדת כך, שבמקרים רבים הרופאים "הטירונים" מצויים ב"חזית" הטיפול בחולים, אבל הם נעזרים במעטפת ובבקרה של הרופאים המומחים.

חוסר הנסיון וההסתברות היותר גבוהה לטעות מצידו של הרופא הזוטר, מאוזנים על ידי הבקרה, הפיקוח, הייעוץ וההכוונה שניתנים על ידי גורמי הרפואה הבכירים. בית החולים פועל כמערכת אחת. אמת, לפעמים החולה נתקל רק ברופא הזוטר, אבל עליו לסמוך על כך, שאחרי הרופא הזה עומדים רופאים בכירים.

כענין של מדיניות משפטית, איני מוכן להניח שעצם מתן שרות רפואי בידי רופאים זוטרים – מצדיק באופן כלשהו קיומו של סטנדרט רפואי שהוא פחות מסביר.
כבר נאמר, שאין להשלים עם הגישה המקצועית של רופאים המקלים עם עצמם ואינם מעלים את הדרישות המקצועיות לרמה הראויה. (ראו: פרשת רביד בעמ' 748).

11. מן הכלל נבוא אל הפרט:
ד"ר מוזס העיד, שנכון שמלמדים את המתמחים פעם אחר פעם: תיזהרו מנקיעה אחורית ומלמדים אותם את הסימנים ואת סיכויי הפספוס. (עמ' 6).
עצם היותה של נקיעה אחורית של הכתף חריגה יחסית לנקיעה קדמית, ועצם העובדה שבדרך כלל נפילה אינה גורמת לנקיעה אחורית – אינן מצדיקות אבחנה שגויה.

העובדה שפעם, "בהתחלה היו 79% פספוסים והיום יש 50%" (עמ' 10) – היא כשלעצמה מעידה על כך, שמדובר בסך הכל בענין של "חינוך רפואי".
איני רואה כל סיבה להסכים עם מצב, שלפיו טעות באבחון תתקל במעין "משיכת כתפיים" בחינת: "זה המצב ואין מה לעשות".
הדרישה לסטנדרט של רפואה סבירה אינה מופנית כאמור רק אל הרופא הבודד, אלא היא מופנית אל המערכת הרפואית בכללותה.
הפיכתו של הסטנדרט הסביר מרצוי למצוי "אינה בשמיים", לאמור: מי יעלה לנו השמיימה וייקחנו משם, הדבר הוא בהחלט בתחום הצפייה הסבירה מהמערכת הרפואית.

לפיכך, ככל שמחוות הדעת של ד"ר נרובאי ושל ד"ר מוזס נשמעת טענה, שאין כופין על הרופאים סטנדרטים שהמערכת הרפואית אינה יכולה לעמוד בה – דעתי היא, שבמקרה דנא, גם במציאות של שנת 2000 – אין מדובר בדרישה שהרפואה אינה יכולה לקיים.
לא נעלם מעיני, שעל פי פרשת רביד, יש לשקול גם שיקולים הנוגעים להמנעות מהכבדת יתר על הרופאים כדי למנוע היווצרות של "רפואה מתגוננת".
על פי הכרתי, אין בדברים שאמרתי לעיל משום הכבדת יתר על הרופאים. אמצעי ההדמיה המתקדמים הקיימים, כמו גם היכולת של רופא זוטר להעזר ברופאים בכירים – מחייבים יכולת של פענוח ללא טעות. כוונת הדברים אינה לומר שנדרש סטנדרט של 100% הצלחה בפענוח של צילומים ואמצעי הדמייה. כוונת הדברים היא רק לומר, שכאשר חלה טעות בפענוח – הטעות צריכה להזקף לחובת המוסד הרפואי ולא לחובת החולה.

ד"ר X העיד (בעמ' 32-33) שכענין של שיגרת עבודה, הצוות הרפואי עיין בצילומיו של התובע. איני סבור, כהצעתו של התובע, שעיון של אחרים בצילומים אלה מחייב פעולת רישום. די בעדותו של ד"ר X ולפיה קיימת רוטינה של בקרה המתבטאת, בין השאר, בעיון בצילומים.
מאידך, עדות זו מגבירה את התמיהה. איך קרה שגם הצוות הרפואי הבכיר שעיין בצילומים "פספס" (כלשונם של ד"ר נרובאי ושל ד"ר מוזס) את הנקיעה האחורית בכתף של התובע?

אני דוחה את הסתמכותו של הנתבע על מגבלות הרפואה המצויה.
איני רואה, איפוא, במגבלות הרופאים חסרי הנסיון, בנדירות של פריקת הכתף האחורית –
ובקושי המקצועי לזהות פריקה אחורית. סיבה סבירה לקיומו של סטנדרט רפואי שהוא פחות מסביר.

12. השאלה השנייה נוגעת לכך, שאין כיום אפשרות לדעת מה באמת היה ניתן לראות בצילומי הרנטגן שבוצעו ב- 23.6.00.
ד"ר הנדל כתב בחוות דעתו שבצילומים "ניתן לראות פריקה אחורית". ד"ר נרובאי כתב בחוות דעתו ביחס לצילומים מיום התאונה "שניתן לפרש כתקין". חוות דעתו של ד"ר נרובאי נושאת התאריך 18.9.2007.
ד"ר מוזס, המומחה מטעם ביהמ"ש, שחוות דעתו נושאת התאריך 3.1.2010 – כותב, שקיבל "צילום באיכות גרועה של כתף ימין מיום התאונה".
ד"ר מוזס גם הודה בחקירתו, שעת שהכין את חוות דעתו – לא היו בפניו צילומי הרנטגן מיום התאונה. (עמ' 3 שורות 16-17).
כלומר – בניגוד לד"ר הנדל ולד"ר נרובאי שראו את הצילומים מיום התאונה, וכל אחד פירש אותם בדרכו – מאז חוות דעתו של ד"ר מוזס, לא ניתן לדעת מה באמת אפשר לראות בצילומים מיום התאונה.
את הנזק הראייתי הזה יש לזקוף לחובת התובע. הדעת נותנת, שאלמלא התובע השתהה עת רבה בהגשת תביעתו – ניתן היה להשיג בארכיב של סורוקה עותק של הצילומים.
ראו: ע"א 361/00 עאזם ד'אחד נ' מדינת ישראל פד"י נט (א), 310.

מאידך, יאמר מיד, שלענין אבדנם של הצילומים מיום התאונה, יש רק חשיבות מוגבלת. בין שהרופא בחדר המיון שגה בפענוח הצילום – ובין שהצילומים היו באיכות לא טובה בגלל מחדל של טכנאי הרנטגן – עובדה היא, שהייתה פריקה ועובדה היא, שהפריקה לא אובחנה.
מה לי רשלנות של רופא חדר המיון ומה לי רשלנות של טכנאי הרנטגן? שניהם עובדים של הנתבע, ומבחינתו של התובע, אין נפקות לשאלה מהו, או מיהו, הגורם "היעיל" שאיפשר את האבחנה השגויה.

13. עניינה של השאלה השלישית – היא בקיומו, או אי קיומו, של קשר סיבתי בין האבחנה השגויה לבין נזקו של התובע.
כזכור, על פי חוות דעתו של ד"ר הנדל, הסיבה שגרמה לנזקו של התובע, או לפחות לחלק הארי של הנזק – קשורה לעיכוב של חודש שחל בקבלת הטיפול הרפואי הנכון. אלמלא העיכוב הזה – כך נטען – נזקו של התובע לא היה בא לעולם.

עמדתו של ד"ר מוזס הייתה שונה בתכלית. לדעתו, נזקו של התובע נגרם בנפילה עצמה והעיכוב בקבלת הטיפול כלל לא הירע את מצבו.

על עמדה זו הוא חזר גם בחקירתו הנגדית. (ראו: עמ' 11-12).

בענין זה, אני מעדיף ללא היסוס את דעתו של ד"ר מוזס.
ראשית, מכיון שמומחיותו הספציפית היא בתחום האורטופדיה של הכתף, "בתחום עיסוק פלוני יש מומחים "כלליים" ויש מומחים "ספציפיים" בתת מומחיות שבאותו תחום עיסוק". אפשר כי בנסיבות מסוימות יבכר בית המשפט מומחה "ספציפי" על מומחה "כללי", והוא – כאשר השניים מתייצבים לפניו ומעלים סברות נוגדות".
ראו: ע"א 1772/99 זלוצין ואח' נ' דיור לעולה בע"מ וערעור שכנגד פד"י נה (4) 203, דברי כב' השופט מ. חשין בעמ' 210.
שנית, הלכה היא, שבהעדר נימוקים כבדי משקל, בית המשפט לא יסטה מחוות דעתו של מומחה שהוא מינה. ראו: ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם שיבא פד"י נו (21), 936, 949.

התוצאה היא, איפוא, שעל פי חוות דעתו של ד"ר מוזס – שאותה אני מאמץ כאמור – אין קשר סיבתי בין הרשלנות שיוחסה לבית החולים לבין נזקו הנטען של התובע.
את האמירה האחרונה יש לסייג. גם ד"ר מוזס הסכים, שאלמלא הטעות באבחון, יתכן ולתובע היו נחסכים הכאב והסבל המיותרים שמהם סבל במשך כחודש.

14. עת לסיכום:
אמרתי לעיל, שקביעת הסטנדרט של טיפול שחולה מקבל בבית החולים הוא ענין נורמטיבי המסור לשיקול דעתו של בית המשפט. כל חולה, בכל מוסד רפואי, זכאי לקבל טיפול רפואי בסטנדרט סביר.
אין לקבל טענה של מוסד רפואי, כאילו המגבלות הטבעיות הקשורות בתפקודו של רופא זוטר הן חלק מאילוצי המערכת ושצריך להשלים איתן. קיימת צפייה סבירה, שגם אם רופא זוטר טעה, המעטפת המגוננת עליו והמבקרת את עבודתו, תדע לתקן טעות בתוך זמן סביר. פשוט הוא בעיני, שהציפייה שצילומי רנטגן יפוענחו באופן נכון, היא צפייה סבירה.
מכל מקום, ברור בעיני שאם מערכת רפואית תפקדה בסטנדרט רפואי הנופל מסטנדרט סביר – "מקבילית הכוחות" צריכה לפעול כך, שבית החולים ישא בעלויות הנובעות. ודאי שאין להטילן על החולה.
מסיבה זו קבעתי, שאכן בית החולים התרשל בכך, שקבע ביום 23.6.00 "שאין לראות שבר או פריקה".

מאידך, קבעתי גם, שלא התקיים קשר סיבתי בין רשלנותו של בית החולים לבין מרבית נזקו הנטען של התובע.
לתובע, בכל זאת, נגרם נזק יחסית מצומצם, המתבטא בסבל מיותר שנגרם לו בתקופה של חודש. שאר נזקו הנטען של התובע, אינו נובע מרשלנותו של בית החולים.

כיון שמדובר בנזק שאינו ממון שנגרם בתקופת זמן מוגדרת בלבד – קשה להעריכו. נראה לי, שפיצוי ראוי על כאב וסבל זמני שכזה הוא בגבולות 10,000 ₪.

בנסיבות הענין, כשעיקר התביעה נדחה, וגם בהתחשב בכך, שהתובע האריך את הדיון שלא לצורך – לא מצאתי לנכון לפסוק לתובע הוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עורך דין רפואי

  2. תגמול טיפול רפואי

  3. קבלת רשומות רפואיות

  4. סירוב לעבור בדיקת MRI

  5. עורך דין אתיקה רפואית

  6. עורך דין זכויות רפואיות

  7. חובת מעקב רפואי אחר חולה

  8. גרסה סותרת ברישום הרפואי

  9. העדר רישום רפואי במהלך הלידה

  10. ילד הזקוק לטיפול רפואי מיוחד

  11. סירוב עובד לעבור בדיקה רפואית

  12. כמה עולה בדיקת mri באופן פרטי

  13. תעודה רפואית נוספת לנפגע בעבודה

  14. התחייבות למימון טיפולים רפואיים

  15. רשלנות רפואית באבחנה של צילום רנטגן

  16. התייחסות הוועדה לכל המגבלות והליקויים

  17. השפעת הנכות הרפואית על כושר ההשתכרות

  18. אי החזרת עובד לעבודה עקב בעיה רפואית

  19. חובה להציג בפני החולה אסכולות רפואיות

  20. סירוב לעבודה בלשכה בגלל בעיות רפואיות

  21. הוצאות בדיקות רפואיות תקופתיות לעובדים

  22. נדחתה בקשה לקבלת טופס ויתור על סודיות רפואית כולל

  23. שינוי במצב הרפואי של התובע במהלך תביעה בבית המשפט

  24. האם מותר לחברות למימוש זכויות רפואיות לייצג בערר ?

  25. נכות רפואית משוכללת בשיעור 61% בגין ליקוי ראיה - פגיעה בשדה הראיה

  26. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון