הסכם לבנייה ולהפעלה של מזנון בבית הספר מקיף ד' באשדוד

הסכם לבנייה ולהפעלה של מזנון בבית הספר מקיף ד' באשדוד התובע 2, הינו מנהל ובעלים בתובעת 1. לטענת התובעים, הצעת התובעת במכרז שנערך בשנת 2000, בו זכתה, היתה לבנייה ולהפעלת המזנון לתקופה של 9 שנים, אולם בהסכם שנחתם נרשם 6 שנים במקום 9 שנים. לטענת התובעים, בשל עיכובים, החלה הפעלת המזנון רק במחצית שנת 2002. לטענת התובעים, תקופת ההפעלה צריכה להימנות ממועד זה, במשך 72 חודשי עבודה, ללא חופשות ותקופות בהן המזנון אינו פועל. התובעים טוענים, כי בבניית המזנון הושקעו סכומים נכבדים, מתוך כוונה להפעיל המזנון לאורך כל התקופה. לטענת התובעים, הנתבעת (באמצעות בית הספר) הפרה את ההסכם במספר הפרות, הכוללות פתיחת שערי בית הספר בהפסקות, העמדת פחי אשפה ליד המזנון, העמדת מכונות מזון ושתיה בבית הספר, העדר אפשרות למקומות ישיבה בסמוך למזנון, הוצאת דיבה על גובה המחירים במזנון והעדר הזמנה מהמזנון בעת אירועים. לנוכח המחלוקות והטענות ההדדיות של הצדדים, נערכו כבר בשנת 2003 מספר ישיבות בהן הועלו פתרונות אפשריים. במסגרת זו הועלתה אפשרות לפיצוי התובעים (ובקשר לכך דובר גם על מינוי שמאי מוסכם) ומנגד גם הועלתה האפשרות להאריך תקופת ההפעלה ל- 7 שנים והתובעים יוכלו למצוא רוכש למזנון. המשא ומתן בין הצדדים נמשך תקופה ארוכה, עד אשר ביום 16.3.06 סוכם בין הצדדים, כי ישולם לתובעים סך של 50,000 $ כפיצוי ובתמורה יוחזרו מפתחות המזנון לבית הספר. לטענת התובעים, למרות ההסכם האמור, הנתבעת לא שילמה את סכום הפיצוי והתנערה מההסכם שנחתם. לפיכך, התובעים דורשים פיצוי על מלוא נזקיהם, בהתאם לחוות דעת של שמאי מטעמם ולחלופין - את הסך של 50,000$ לפי ההסכם מיום 16.3.06. התובעים מציינים בכתב התביעה, כי לנוכח העובדה שהנתבעת לא שילמה את סכום הפיצוי, נאלצו התובעים לשוב ולהפעיל את המקום בצורה נפסדת, למשך מספר חודשים נוספים, עד אשר הודיעה הנתבעת שעליהם לעזוב את המקום. במחצית שנת 2007, יצאו התובעים מהמזנון בהתאם לדרישת הנתבעת. לעניין גובה הנזקים, התובעים טוענים כי מתוך 6 שנים, הופעל המזנון בפועל 3 שנים בלבד, מתוכן שנה אחת שהשכירו המקום באישור הנתבעת וקיבלו דמי שכירות מופחתים. הנזק המוערך עומד על סך של 245,000 ₪ לכל שנה, היינו סך של 735,000 ₪, אשר בצירוף מע"מ וכן הפרשי הצמדה וריבית, עומד על סכום כולל של 1,138,314 ₪. בנוסף, התובעים דורשים פיצוי בגין ההפרעות להפעלת המזנון, ובקשר לכך העריכו נזקיהם בסך של 122,500 ₪ לכל שנה שבה הופעל המזנון. התובעים העמידו נזקיהם בגין רכיב זה של התביעה, לתקופה של 3 שנים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, על סך 569,157 ₪. עוד דורשים התובעים פיצוי בגין שנה נוספת, אשר לפי טענתם הוארכה תקופת ההפעלה. כמו כן, התובעים דורשים פיצוי לפי שיעור הפיצוי המוסכם, אשר חל לפי ההסכם לבנייה ולהפעלת המזנון לטובת הנתבעת, ומבקשים להחיל הוראה זו של ההסכם, גם כלפי התובעים. הנתבעת טענה לקיומה של התיישנות, בכל הנוגע לעילת התביעה של התובעת 1, אשר צורפה כתובעת רק במהלך הדיון בתובענה, בהתאם להחלטה מיום 17.3.11. הנתבעת מכחישה את טענות התובעים לגבי השינוי בהסכם לבנייה ולהפעלת המזנון. כמו כן, הנתבעת מסתמכת על הוראות ההסכם לבנייה ולהפעלת המזנון, לעניין תקופת ההפעלה. לעמדת הנתבעת, תקופת ההפעלה היתה עד לחודש 5/07. מאוחר יותר הנתבעת התירה לתובעת להפעיל המזנון חודש נוסף, עד סוף חודש 6/07. לטענת הנתבעת, בפועל התובעת לא פינתה את המזנון במועד האמור, אלא רק ביום 22.7.07. על כן, התובעת מיצתה את מלוא תקופת הפעלת המזנון. הנתבעת מכחישה את טענותיהם של התובעים לגבי הפרות מצד בית הספר בקיומו של ההסכם. לטענת הנתבעת, התובעת לא הפעילה את המזנון בהתאם להסכם האמור, ובקשר לכך הצטברו תלונות רבות. הנתבעת כופרת בתוקפו של ההסכם שנחתם ביום 16.3.06. זאת, מכיוון שעל ההסכם חתמו, מלבד התובע, מנהל בית הספר מר רמי נעים ונציג ועד ההורים, אשר אינם מוסמכים לחתום בשם הנתבעת ולחייב את הנתבעת בכל חיוב כספי. לטענת הנתבעת, היא אינה צד להסכם האמור. בנוסף, הנתבעת מסתמכת על הוראת ההסכם מיום 16.3.06 לפיה ההסכם טעון אישור של עוה"ד, וטוענת כי לא ניתן אישור כאמור לתוקפו של ההסכם. מטעמם של התובעים הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע. מלבד עדותו של התובע, העידו מטעמם של התובעים העדים הבאים: מר יצחק גבאי, אשר שימש כמנכ"ל העירייה בתקופה הרלבנטית; מר לאון בן-לולו, אשר שימש כסגן ראש העיר בתקופה הרלבנטית. כמו כן, הוגש תצהירו של מר אפרים בן-לולו, אשר הפעיל מזנון בבית הספר תקופה מסוימת מהלך השנים 2005-2006. התובעים הגישו את חוות דעת השמאי מר גרשון גורן, אשר גם הוא העיד בבית המשפט. מטעמה של הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של גב' מרסל דרורה זיו. מלבד עדותה של גב' זיו, זומנו למתן עדות, מטעם הנתבעת, גב' עליזה אזולאי, גרושתו של התובע, וכן מר מיכאל מלכה, אשר משמש כמנהלן בית הספר מזה כ-20 שנה. כעולה מן העדויות והראיות שהוגשו, ההתקשרות בין התובעת לנתבעת נערכה בהמשך למכרז פומבי 14/2000 לבניית מזנון והפעלתו בבית ספר מקיף ד'. התובעת זכתה במכרז ועל כן נחתם עמה הסכם נושא תאריך יום 5.10.00. בהסכם נקבע, כי העירייה מוכנה, בתמורה לבניית המזנון, ליתן לקבלן הזכות להפעיל ולהשתמש במזנון ללא תמורה למשך 6 שנים. עוד נקבע בהסכם, כי הקבלן (התובעת) מתחייב לבנות על חשבונו את המזנון. בניית המזנון תסתיים תוך 4 חודשים מיום חתימת ההסכם. החזקה והשימוש במזנון מועברים לקבלן לאחר סיום בניית המזנון. וכך, נקבע כי תקופת השימוש, העומדת על 6 שנים, תחל 30 יום לאחר סיום בניית המזנון וקבלת אישרו העירייה בדבר סיום הבנייה, ולא יאוחר מ-5 חודשים (לפי המוקדם). במהלך שנת 2003 החלו בין הצדדים תכתובות לגבי טענות הדדיות של הצדדים להפרות ההסכם. כל אחד מהצדדים הביע חוסר שביעות רצון מהמצב הקיים והעלה טענות כלפי הצד השני בעניינים הנוגעים להפעלת המזנון. במסגרת המפגשים והתכתובות בין הצדדים, עלו פתרונות אפשריים שונים. בכלל זאת עלתה האפשרות לפיה תוארך תקופת השימוש במזנון. כמו כן, עלתה האפשרות לפיה ישולם על ידי העירייה פיצוי לתובעים, בגין סיום ההסכם והפסקת תקופת ההפעלה. יצוין, כי ההסכם לבניית והפעלת המזנון נחתם בין התובעת לנתבעת, ועל כן גם המשא ומתן לגבי אופן סיומו נערך בין צדדים אלו, באמצעות גורמים שונים אצל הנתבעת. מתוך המפגשים והתכתובות עולה, כי הנתבעת היתה הגורם הרלבנטי עמו באה התובעת בדברים, באמצעות הגורמים השונים המטפלים בנושא, החל ממנהל בית הספר ועד לראש העיר בעצמו. וכך, ביום 2.2.03 נערכה ישיבה בנושא בלשכת מנכ"ל העירייה. בישיבה זו הועלו הטענות ההדדיות של התובע ושל מנהל בית הספר וחברי ועד ההורים, לעניין הפעלת המזנון. סיכום הישיבה היה כי העירייה תמנה שמאי לאמוד את הסכום שבית הספר יעביר לקבלן עבור השקעתו בתמורה לפינוי המזנון. ביום 12.8.03 שלח התובע מכתב לראש העיר, אליו צורפה השמאות מטעם התובעים, המבססת את עמדת התובעים לגבי גובה הפיצוי שישולם על ידי הנתבעת בגין פינוי המזנון. העתקי המכתב נשלחו למנהל בית הספר, למנהלת מחלקת הנכסים וכן לסמנכ"ל העירייה. גם למכתבים נוספים שנשלחו על ידי התובע היו מכותבים גורמים שונים בעירייה, לרבות מנהל בית הספר, ראש העיר, סמנכ"ל העירייה, היועצת המשפטית, מנהלת מחלקת הנכסים, וראש ועד ההורים בבית הספר (ראה, לדוגמא, המכתב מיום 30.9.03). נושא הפעלתו של המזנון בבית הספר ומציאת הפתרונות למחלוקות בין הצדדים, עלה בדיון שנערך בהשתתפות ראש העיר, סמנכ"ל העירייה, מנהל לשכת ראש העיר ומנהלת מחלקת הנכסים בישיבה שנערכה ביום 23.9.03. באותו שלב, הפתרון המוצע היה פתיחת המזנון והמשך הפעלתו על ידי התובע תוך שיתוף פעולה, כגון הוצאת מכונות השתייה מבית הספר (יוער, כי על גבי סיכום הישיבה נוספו סעיפים בכתב יד, שאינם מהווים חלק מהסיכום שנשלח במכתב). המנגנון המועדף, אשר עליו הסכימו הצדדים למעשה, היה מנגנון של סיום ההסכם ותשלום פיצוי לתובעת בגין כך. מנגנון זה נועד לפתור את הטענות ההדדיות של שני הצדדים, זה כלפי זה, ביחס לאופן קיומו של ההסכם והפרתו. על כן, לשני הצדדים היה אינטרס בסיומו של ההסכם, אף במחיר תשלום פיצוי לתובעת בגין כך. אולם, חרף הסכמה זו לגבי סיומו של ההסכם תמורת תשלום כספי לתובעת, הצדדים עדיין היו חלוקים לגבי גובה התשלום הכספי. זאת כאשר גם הנתבעת הזמינה חוות דעת של שמאי, מר תמיר שדה, אשר נתבקש להעריך את גובה הפיצוי אשר ישולם לתובעת בגין סיום ההסכם. בחוות דעתו מיום 24.4.03 מציין השמאי מטעם הנתבעת, כי לאור רצון הצדדים לסיים את ההתקשרות ביניהם, הוא נתבקש על ידי הנתבעת לחוות את דעתו לעניין עלות בניית הקיוסק, עלות הציוד וקיומו של מוניטין לעסק. כאמור, הצדדים (היינו: התובעת באמצעות התובע והנתבעת באמצעות כלל הגורמים מטעמה) היו חלוקים לגבי שיעור הפיצוי ועניין זה הוא שעמד במוקד המגעים, השיחות, התכתובות והמפגשים שנערכו בין נציגי הצדדים. לעניין זה, ראה פנייתו של מנהל בית הספר אל מנהל לשכת ראש העיר, מיום 1.9.03, בה מבקש כי העירייה תממן הזמנתו של שמאי בורר לגבי המזנון. כל זאת, כאשר באותה תקופה המזנון לא היה פתוח. במהלך שנת 2004 המשיכו הצדדים במגעים למציאת פתרון לנושא. בתחילת שנת 2004 אף פנה התובע באמצעות עו"ד לנתבעת בטענה להפרות ההסכם להפעלת המזנון. במענה למכתבו של עורך הדין, השיבה הנתבעת, במכתב מיום 22.2.04 עליו חתומות מנהלת מחלקת הנכסים וסמנכ"ל העירייה, לפיו התובע רשאי למצוא קונה ואף אין מניעה כי ימשיך להפעיל המזנון בהתאם להסכם. אולם, עמדה פורמלית זו של הנתבעת, לא זכתה בהמשך לכל גיבוי מעשי. אף אם לכאורה, הנתבעת פעלה בשני ראשים, האחד מברר טענות התובעים ומקדם פתרון מוסכם הכולל גם הכרה בטענותיהם, והשני דוחה את הטענות במכתבים פורמליים (כגון המכתב האמור), הרי שבהמשך, נזנחה העמדה הפורמלית, והשרביט עבר לידי הגורמים אשר ביקשו לקדם פתרון מוסכם, אשר כללו את מנהל בית הספר בתיאום עם ולשכת ראש העיר (ראש העיר בעצמו, סגנו וכן מנכ"ל העירייה). ביום 6.6.04 שלח מנהל בית הספר מכתב למ"מ ראש העיר, לפיו אין לו התנגדות להוספת שנת השכרה ללא תשלום, בתנאי שהעירייה תאשר זאת בכתב וכך גם אין לו התנגדות להעברת זכויות ההשכרה מהתובע לגורם אחר. בישיבה שנערכה ביום 7.7.04 בהשתתפות מ"מ ראש העיר, מנהלת מחלקת הנכסים, יועמ"ש לעירייה, ראש לשכת ראש העיר והתובע, שבה ועלתה האפשרות להארכת תקופת הפעלת המזנון (על רקע טענות התובעים לנזקים בעת הפעלתו). גם במהלך שנת 2005, המשיכו הצדדים באותה מתכונת, אשר במסגרתה מועלות טענות הדדיות לגבי הפעלת המזנון, ומוצגות אפשרויות שונות לפתרון המצב, אשר במרכזן מינויו של שמאי בורר מוסכם (ראה: מכתבו של התובע לנתבעת מיום 25.8.05). ביום 12.9.05 נערכה ישיבה בהשתתפות ראש העיר, סגן ראש העיר והתובע, במסגרתה חזר התובע על טענותיו בנוגע להפעלת המקום ולהפסדים שנגרמו לו וביקש למצוא דרך למתן פיצוי וסיום ההתקשרות. בדיונים הפנימיים שנערכו בעירייה, המשיכו הגורמים המעורבים בנושא לדון בפתרונות האפשריים. ביום 28.9.05 נערכה ישיבה בהשתתפות מר בן-לולו (סגן ראש העיר), סמנכ"ל העירייה, מנהל בית הספר והתובע. בישיבה זו נדחתה מצד העירייה ההצעה למינוי שמאי בורר מוסכם. ראש העיר הציע להעביר את הפעלת המזנון לידי יזם אחר. כך צוין, כי מנהל בית הספר מוכן לקנות את הזכויות מתקציב בית הספר ב- 50 אלף דולר. יוער, כי יש לראות רעיון זה, לעניין מימון התשלום מתקציב בית הספר, כהצעה פנימית במסגרת הדיון בין הגורמים השונים בנתבעת, ולא כהצעה נפרדת, שכן כאמור ההתקשרות וכן המגעים בין הצדדים לא התנהלו מול בית הספר (שכלל אינו מהווה אישיות משפטית נפרדת) אלא מול הנתבעת. השאלה, מאין יבוא המקור הכספי התקציבי לתשלום, הינה עניין פנימי אצל הנתבעת, ואינה מהווה אינדיקציה לכך שבית הספר ראה עצמו מתקשר בנפרד אל מול התובעת (אם קיימת כלל אפשרות כזו) או כי התובעת היתה מוכנה להתקשר בנפרד מול בית הספר. כמפורט לעיל, המגעים, התכתובות והמפגשים בנושא כללו מספר גורמים אצל הנתבעת, אשר היו מעורבים בדבר, ועולה מהם כי הנתבעת היתה האחראית כלפי התובעת, לעניין ההבטחות, המצגים וההתחייבויות, אשר הועלו ונמסרו בשמה ומטעמה על ידי הגורמים האמורים. במקביל למגעים שנערכו בין התובעת, באמצעות התובע, לבין הנתבעת, באמצעות מכלול גורמים ובהם מנהל בית הספר, סגן ראש העיר וראש העיר עצמו, נשלח מכתב התראה ממנהלת מחלקת הנכסים אל התובע, במסגרתו נמסר כי אי הפעלת המזנון בשנת הלימודים הנוכחית (שהחלה ביום 1.9.05) מהווה הפרה של ההסכם ועל כן נדרש לפתוח מידית את המזנון. במענה למכתב זה עדכן מנהל בית הספר, כי מתנהל מו"מ עם התובע, בהשתתפותו הייחודית של סגן ראש העיר. כך הובהר, כי אין פתרונות אלא אם העירייה תשתתף בהסכם פשרה כלשהו. ביום 1.3.06 דיווח מנהל בית הספר לראש העיר, כי בישיבת סיכום עם סגן ראש העיר מר בן-לולו, הוחלט שבית הספר יקנה את זכויותיו של התובע תמורת 50,000 דולר ובתמורה בית הספר מקבל את המבנה לתועלת התלמידים. בהמשך לכך, נחתם ביום 16.3.06 ההסכם, אשר קובע כי יועברו לידי בעל המזנון סך של 50,000$ כולל מע"מ. התובע ילווה את פתיחת המזנון מחדש עד להתאקלמותו של השוכר החדש. כך צוין בהסכם האמור, כי התובע העביר את מפתחות המזנון לבית הספר. אף אם מנהל בית הספר, אשר חתם על ההסכם, אינו מורשה לחתום בשמה של הנתבעת על הסכמים המחייבים את הנתבעת בחיובים כספיים, הרי שהמצגים, ההבטחות וההתחייבויות שניתנו על ידי הגורמים שפעלו בנושא מטעם הנתבעת, ובכלל זאת מנהל בית הספר וסגן ראש העיר, מחייבים את הנתבעת, וזאת לאחר שהתובעים הסתמכו עליהם ושינו מצבם לרעה. כמפורט לעיל, בהתאם להסכם, נמסרו מפתחות המזנון לידי בית הספר. במערכת הזכויות והחובות שבין הנתבעת והתובעת, שתיהן לא היו רשאיות להתנער מההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, אשר הועלו על הכתב במסגרת ההסכם מיום 16.3.06. שני הצדדים, התובעת והנתבעת, מנועים מלטעון נגד תוקפו של ההסכם, אשר נכרת ביניהם. אפילו היה נקבע, כי להסכם מיום 16.3.06, המשקף כאמור את התחייבויות הנתבעת עליהן הסתמכו התובעים, אין תוקף מחייב בתחום דיני החיובים, הרי שבכל מקרה עומדת לתובעים גם עילה בנזיקין, המבוססת על המצגים שמכוחם התקשרו התובעים עם הנתבעת ועל יסודם פעלו. יצוין, כי ההסכם מיום 16.3.06 היה כפוף לאישור של עו"ד, והכוונה הינה לאישור של המחלקה המשפטית בעירייה. לאחר שההסכם הועבר למחלקה המשפטית אצל הנתבעת ונמסרה עמדתה לפיה סבורה כי אין להסכם תוקף המחייב את הנתבעת, פנה מנהל בית הספר לראש העיר והסביר במכתבו מיום 29.5.06 כי אין כל בסיס לטענה לפיה ההסכם לא נעשה בתיאום עם העירייה או על דעתה. מנהל בית הספר מדגיש במכתבו את העובדה, לפיה בישיבה שנערכה בחודש 9/05, אשר בה השתתפו גם סגן ראש העיר וסמנכ"ל העירייה, הוחלט על כי זכויות המזנון יירכשו ממפעיל המזנון בסך של 50,000$. במענה למכתב זה השיב יועמ"ש העירייה, כי מונה צוות לבדיקת ההתקשרות עם התובע והמלצותיו אושרו על ידי מועצת העיר. בהתאם לכך, מסרה מנהלת מחלקת הנכסים הודעה בכתב לתובע לפיה ניתנה לו האפשרות להשכיר את המבנה בשכירות משנה. רצונה של הנתבעת להתנער מפעולותיהם של נציגיה, לרבות מנהל בית הספר וסגן ראש העיר, מהווה עניין פנימי של הנתבעת אל מול הגורמים אשר ייצגו אותה במגעים ובסיכומים שנערכו עם התובעים. אין הדבר גורע מתוקפם המחייב של מצגים והתחייבויות שניתנו על ידי גורמים מוסמכים של הנתבעת (או לפחות כאלו שהוצגו כמוסמכים). בכל התקופה האמורה, נוצר בפני התובעים המצג לפיו מנהל בית הספר פועל בשמה ומטעמה של הנתבעת, בתאום עם ראש העיר וסגן ראש העיר. מצג זה הפך למצג המחייב את הנתבעת, שעה שהצדדים הגיעו להסדר, והתובעים הסתמכו על כך בעת מסירת מפתחות המזנון לידי בית הספר. מכך גם עולה, כי הנימוקים שנמסרו על ידי המחלקה המשפטית, בניסיון לבסס התנערות הנתבעת מההסכם שגובש ונכרת על דעת הגורמים הבכירים ביותר בעירייה (לרבות ראש העיר וסגן ראש העיר), לא תאמו את המצב העובדתי כהוויתו. ככל הנראה, הדבר נבע מהעדר אינפורמציה מלאה ביחס למהלך הדברים וכן מכך שבנושא פעלו מספר גורמים, כאשר נראה כי אלו לא היו תמימי דעים ביחס לדרך הפעולה. וכך, לא היה כל מקום לכך שהתביעה שהוגשה נגד בית הספר, תוחזר לידי מנהל בית הספר. שהרי, לנתבעת היה ברור כי בית הספר אינו אישיות משפטית והיא זו שמהווה צד להסכמים עם התובעת. מדובר בניסיון חסר תוחלת, שכן ממילא, התביעה שבתחילה הוגשה נגד בית הספר תוקנה והובהר כי הטענות מועלות נגד הנתבעת. ככל שהיו לנתבעת טענות כלפי הגורמים אשר ייצגו אותה במסגרת המגעים, המפגשים וההתכתבויות, אשר נפרסו על פני שלוש שנים תמימות, היתה צריכה לברר טענות אלו במסגרות הפנימיות אצלה, ולא להתנער מפעולותיהם של נציגיה כלפי התובעים. לנוכח המפורט לעיל, הגעתי למסקנה לפיה ההסכם להפעלת המזנון הגיע לידי סיום בחודש 3/2006 וכי על הנתבעת היה לשלם לתובעת סך של 50,000$, בין בהתאם להסכמה המחייבת שגובשה בין הצדדים ולחלופין כפיצוי בגין מצג השווא שהועלה בפני התובעים (ככל שהיה נקבע כי הסכמת הנתבעת לא היתה מחייבת מבחינה פורמלית). כל המכתבים שנשלחו מטעמה של הנתבעת בשלב מאוחר יותר, במסגרתם נטען כי ההסכם המשיך לעמוד בתוקף, היו נעדרי יסוד. בשלב זה, גם לא היתה כל משמעות לשאלה, מה היתה תקופת ההפעלה המקורית, על פי ההסכם לבניית והפעלת המזנון שנחתם בתום עריכת המכרז. סיום תקופת ההפעלה בחודש 3/06 היה אינטרס משותף של שני הצדדים, ואילו הנתבעת היתה עומדת בהתחייבותה לעניין תשלום הפיצוי, הרי שגם היה בידיה לפעול למימון הפיצוי בדרכים שונות (חלק מהדרכים, כגון מסירת הפעלת המזנון לגורם אחר או הפעלתו העצמית על ידי בית הספר, עלו במסגרת הדיונים הפנימיים אצל הנתבעת). סיום ההסכם להפעלת המזנון בחודש 3/06 הביא לידי ביטוי את הרצון המשותף של שני הצדדים, להביא ההתקשרות לידי סיום, הן על מנת לסיים הקשר בין הצדדים לגבי הפעלת המזנון והן על מנת להימנע מבירור הטענות להפרות ההסכם לבניית והפעלת המזנון. הנתבעת הפרה את התחייבותה לשלם לתובעת את הסך של 50,000$ והיא מנועה מלטעון כי אינה חייבת בתשלום הסך האמור (ולחלופין - ככל שהיה נקבע כי התחייבות זו אינה תקפה, היתה הנתבעת חייבת בתשלום פיצוי בנזיקין לתובעת בסך דומה). מנגד, ההסכם האמור מחייב גם את התובעת. כתוצאה מכך, התובעת אינה רשאית לשוב ולהעלות את טענותיה ביחס להפרות מצד הנתבעת של ההסכם להפעלת המזנון, כפי שעמדו לזכותה ערב כריתתו של ההסכם בחודש 3/06. לפיכך, המסקנה בדבר תוקפו המחייב של ההסכם (ולחלופין - בדבר מניעות הנתבעת מלטעון בדבר העדר תוקפו, כמו גם בדבר חיובה של הנתבעת בעילה נזיקית, אילו היה נקבע כי ההסכם אינו בר תוקף), מייתרת את הצורך בדיון במכלול טענות התובעים בדבר הפרת ההסכם להפעלת המזנון וכן לעניין הנזקים האחרים הנטענים על ידי התובעים. התובעת זכאית היתה לקבל פיצוי בחודש 3/06 בסך של 50,000$, והיא עצמה מנועה לתבוע פיצויים נוספים, בגין מכלול הנזקים הנטענים על ידיה, כתוצאה מהפרת ההסכם להפעלת המזנון על ידי הנתבעת. יוער, כי אילו היה נקבע, שההסכם מחודש 3/06 אינו תקף ואינו מחייב, ולא היתה עומדת לתובעת הזכות לקבלת הפיצוי בסך 50,000$, הרי שהתמונה הכוללת מצביעה על כך שהתובעת אכן היתה זכאית לפיצוי, בגין הפרות שונות מצד הנתבעת (ההפרות בוצעו על ידי בית הספר, שהיווה את זרועה הארוכה של הנתבעת בביצוע ההסכם להפעלת המזנון). בחינת הראיות מלמדת, כי גם נציגיה של הנתבעת העריכו כי כך הדבר, ועניין זה היווה גורם נוסף (מלבד חוסר שביעות הרצון של הנתבעת מאופן הפעלת המזנון על ידי התובעת) אשר הוביל לגיבוש ההסכמה בדבר סיום הפעלת המזנון ומתן הפיצוי הכספי. לאחר חודש 3/06 המשיך המזנון להיות סגור. כאשר הסתבר כי הנתבעת אינה מקיימת את ההתחייבות עליה הסתמכו התובעים, פעלו התובעים להקטנת הנזק. זו היתה חובתם של התובעים ופעולתם להקטנת הנזק אינה עומדת בסתירה למסקנה שפורטה לעיל, לפיה הוסכם בין הצדדים על סיום ההתקשרות בחודש 3/06, בעת שהוחזרו מפתחות המזנון לבית הספר. מאוחר יותר, נאלצה התובעת להפעיל את המזנון (שלא מרצונה) תקופה נוספת, באמצעות גב' אזולאי. יצוין, כי אף אם הפעלת המזנון בתקופה האמורה נעשתה על ידי גב' אזולאי (גרושתו של התובע), הרי שיש לראותה כהפעלה מטעם התובעת. שהרי, לגב' אזולאי לא היתה כל זכות להפעיל המזנון בעצמה, אלא בשם התובעת. במכתב ששלחה גב' אזולאי ליו"ר מועצת העיר ביום 4.7.07 הלינה על כך שהנתבעת הפרה את הסיכום בדבר תשלום פיצוי בסך 50,000$ ועל כן נאלצו להפעיל המזנון שנה נוספת. גם בשלב זה, עלתה הדרישה לקיום ההתחייבות לתשלום פיצוי בסך 50,000$. התובעת מנועה מלטעון, כי כלל לא הפעילה את המזנון לאחר חודש 3/06, גם לנוכח הודאת בעל דין, המצויה בסעיפים 29-30 לכתב התביעה המתוקן, בהם נטען כי התובעת הפעילה את המזנון, בלית ברירה, גם תקופה מסוימת לאחר ההסכם מחודש 3/06 ויצאה מהמזנון במחצית שנת 2007. מכל מקום, דרישת הנתבעת לפינוי המקום והחזרתו לידיה בחודשים 5-7/07 סיכלה את המשך האפשרות להקטנת הנזק מצד התובעת. יש להעריך, אפוא, את הקטנת הנזק והפחתת הפיצוי, הנובעים מכך שהמזנון הופעל תקופה נוספת לאחר חודש 3/06, בשמה ומטעמה של התובעת. בחינת העדויות והראיות לגבי הפעלת המזנון בתקופה האמורה מביאה למסקנה, לפיה לא צמחו מהפעלת המזנון רווחים משמעותיים. גם בתקופה זו, היה המזנון סגור חודשים ארוכים וכאשר הופעל, לא היה מדובר בעסק המפיק רווחים משמעותיים. מעדותו של מר מלכה, ביחס לאופן הפעלת המזנון, עולה כי מדובר בהפעלה משך חמישה-שישה חודשים, וגם בתקופה זו לא ברור האם ההפעלה היתה רציפה (לעדותו, ראה את גב' אזולאי כמה פעמים, פעם אחת בשבוע לפחות). על כן, אני מעריך את ההפחתה מגובה הפיצוי, בשיעור של 25% מהפיצוי, ועל כן יש להעמיד את הפיצוי המגיע לתובעת על סך של 37,500$. התביעה מתקבלת באופן חלקי. על הנתבעת לשלם לתובעת את הסך האמור, לפי שער הדולר ביום 16.3.06 (4.694) היינו סך של 176,025 ₪. ניהול התביעה על ידי התובעים היה רצוף במחדלים רבים. בכלל זאת, התביעה נגד הנתבעת הוגשה רק בעת תיקון כתב התביעה ותביעתה של התובעת 1 אושרה רק בהחלטה מיום 17.3.11. מכאן, שאין מקום לחייב הנתבעת בריבית, בגין הסך אמור, אלא מהמועד שבו אושרה הגשת התביעה על ידי התובעת 1, יום 17.3.11. על כן, הסך של 176,025 ₪ יישא הפרשי הצמדה בלבד מיום 1.4.06 עד ליום 17.3.11 ומאותו מועד ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וכן ריבית כדין. כמו כן, הנתבעת תשתתף בהוצאות התובעת בהליך זה בסכום אותו אני מעמיד על סך של 5,000 ₪ וכן תשא בתשלום שכ"ט עו"ד של התובעת בסך של 11,800 ₪. חוזהדיני חינוךבניהבית ספר