האם עומדת הזכות לדרוש את פינוי מהנכס על פי הוראת סעיף 19 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ? עיקרי העובדות 1. הנכס נשוא התביעה היה בבעלותו של המנוח סלימאן רצאץ ולאחר מותו עבר בירושה לילדיו נזמי, חלמי וזוהיר הרשומים עד היום בלשכת רשום המקרקעין כבעלי הנכס (ר' נספח א' לתצהיר עדות ראשית של התובע והנתבע). ביום 1.6.57 שכר אביהם המנוח של התובעים את הנכס כדייר מוגן מאת בעליו, מר עומר סלימאן רצאץ (ר' נספח א1 לתצהיר העדות מטעם התובעים). 2. ביום 2.5.00 הגיש הנתבע תביעה כנגד פלוני בשם יאסר אלראזם לפנויו מהנכס, וביום 31.5.00 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה המורה על פנויו של אותו אלראזם מהנכס (ת.א. 7202/00). 3. התובעים עתרו לעיכוב הליכי הפנוי במסגרת הליכי ההוצל"פ שננקטו בעקבות פסק הדין בת.א. 7202/00 בטענה כי הם דיירים מוגנים בנכס וביום 14.8.00 ניתנה החלטתו של כב' השופט יעקובי ולפיה יעוכבו הליכי ההוצל"פ "עד לאחר החלטה בבקשה שיגישו המבקשים לביטול פסק הדין נשוא הבקשה או מתן החלטה אחרת שתשנה החלטה זו" (נספח ז' לתצהיר מטעם התובעים). 3. התובעים אכן הגישו תביעה לביטולו של פסק הדין שניתן בת.א. 7202/00, בין היתר בטענה כי התביעה שהגיש הנתבע היתה במסגרת קנוניה לנישולם מהנכס בו הם מחזיקים החזקה בלעדית כדיירים מוגנים. ביום 1.9.05 ניתן פסק דין (על ידי) המקבל את התביעה ומבטל את פסק הדין שניתן בת.א. 7202/00 וזאת כלפי התובעים (ת.א. 16078/00). עד למתן פסק הדין היה שני הצדדים מנועים מלהיכנס לנכס נשוא התביעה מכח צו מניעה שניתן בתיק (ר' החלטה מיום 26.10.00, כב' השופט מילנוב בבש"א 7342/00, נספח כ' לתצהיר התובעים). לאחר שניתן פסק הדין נכנס הנתבע לנכס. בעקבות זאת הגישו התובעים את התביעה הנוכחית לפנויו של הנתבע מהנכס. טענות הצדדים 4. לטענת ב"כ התובעים אין מחלוקת כי הורי התובעים היו דיירים מוגנים בנכס וכי התובעים היו רשומים כמחזיקים בתקופות הרלוונטיות בארנונה ולצרכי מים וחשמל. מהראיות עולה כי ביום 27.5.00 ישבו בנכס שומרים מטעם התובעים והם שקיבלו לידיהם את הודעת הפנוי מכח פסק הדין בת.א. 7202/00. מנגד גרסת הנתבע לעניין החזקה סתרה את חקירתו ועדותו בת.א. 16078/00 והוא לא הציג כל ראיה סבירה שיש בה כדי להצביע על חזקה שלו בנכס בתקופה הרלוונטית בשנת 2000. לטענת ב"כ התובעים התביעה היא להגנה על החזקה והשבת המצב לקדמותו בהתאם לסעיף 19 לחוק המקרקעין ומשהוכיחו התובעים כי עד להליכים שהתנהלו בין הצדדים החשבונות היו על שמם וכי אנשים מטעמם הוצבו בנכס לשמירה עליו ואף קיבלו את הודעת הפינוי, אזי התובעים הם מי שהיו בעלי החזקה והשליטה בנכס ודין תביעתם להתקבל. אשר לטענת הנתבע בדבר רכישת הבעלות, זו דינה להתברר במסגרת תביעה שיגיש הנתבע עצמו להכרה בבעלותו וככל שתוכר יוכל להעלות טענת נטישה או טענה אחרת כנגד מי שמחזיק בנכס כדייר מוגן. למעלה מן הצורך טוען ב"כ התובעים כי מהראיות עולה כי המסמכים עליהם מתבסס הנתבע להוכחת בעלותו בנכס הם מזוייפים, ומשגירסתו של הנתבע לעניין רכישת זכויות כלשהן התמוטטה, אין לו גם כל מעמד להעלות כנגד התובעים טענת נטישה. לטענת ב"כ הנתבע נדרשת לעניין סעיף 19 הוכחה של החזקה בפועל. החזקה כאמור לא הוכחה בענייננו משבחרו התובעים עצמם שלא להעיד במסגרת ההליך הנוכחי ואף לא להעיד עדים רלוונטיים אלא תחת זאת בחרו להעיד מצהיר אשר כל עדותו מפי השמועה. לטענת ב"כ הנתבע התובעים אישרו בהליכים הקודמים כי לא החזיקו בנכס עובר למתן צו המניעה האוסר על כל הצדדים להיכנס לנכס וההחזקה הוצאה מידי השומר שהחזיק בנכס, כדין. קרי, באמצעות הליכי הוצל"פ בעקבות פסק דין, גם אם בוטל מאוחר יותר. גם כניסתו של הנתבע לנכס לאחר מתן פסק הדין בת.א. 16078/00 היתה כדין שכן צו המניעה עמד בתוקף עד למתן פסק הדין. עוד טוען ב"כ הנתבע כי יש לדחות את נסיונם של התובעים להתבסס על פסק הדין שניתן בהליך הקודם כמעגן את זכותם כמחזיקים שכן לא כך נקבע בו. לחילופין טוען הנתבע כי יש לערוך איזון בין זכויות הצדדים ולקבוע כי זכות הבעלות שלו גוברת על זכות החזקה המוכחשת של התובעים. מוסיף וטוען ב"כ הנתבע כי גם שיקולי צדק של מאזן האינטרסים בין הצדדים תומכים בדחיית התביעה. דיון 5. התובעים עותרים לפינויו של הנתבע מהנכס בהתאם לסעיף 19 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. סעיף 19 קובע כי "מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18(ב) חייב להחזירם למחזיק; אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית המשפט להסדיר את החזקה, ככל שיראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון, עד להכרעה בזכויותיהם". "סעיף 19 לחוק המקרקעין נועד לתת אמצעי בידי בית-המשפט להחזיר מצב לקדמותו בלא בירור שאלת זכויות הצדדים כל אימת שחזקה בקרקע ניטלה מידי מי שמחזיק בה (בין בזכות ובין שלא בזכות) על-ידי אחר, והוא - גם כאשר אותו אחר טוען כי בידו זכות לקרקע העדיפה על זו שבידי המחזיק, וכאשר החזקה נתפסה על-ידיו שלא במסגרת התנאים המוכרים בחוק לעשיית דין עצמית (על-פי סעיף 18(ב) לחוק). המייחד הליך זה בהיותו מכוון, בעיקרו, להחזיר את המצב העובדתי בשטח לכשהיה בטרם תפיסת החזקה, גם כאשר המחזיק המקורי החזיק שלא כדין ואפילו תופס החזקה מידיו טוען לזכויות טובות בנכס. החזרת המצב לקדמותו באמצעות התביעה הפוססורית לא תמנע מהנתבע מלהגיש מאוחר יותר תביעה נפרדת להוכחת זכותו לקרקע, ובמובן זה הצלחת התובע בתביעה הפוססורית עשויה להיות זמנית בלבד" (ר' רע"א 5518/98 יוסף נ. עוקשי ואח' פ"ד נה(3), 294, בעמ' 307). "...אין חובתו של המנשל להחזרת הנכס מותנית בכך כי אין לו זכות להחזיק בנכס. כלומר, לא זו בלבד שאין הוא יכול להתגונן בטענה של jus tertii, אלא אף אם הוא בעל הזכות הקניינית בעצמו, עליו להשיב את הנכס בשל השיקול הציבורי של אי-עשיית דין עצמית מעבר לגבולות הצרים של סעיף 18(ב) לחוק" (שם, בעמ' 316). "עם זאת, נתונה סמכות שבשיקול-דעת לבית המשפט להחליט לדון בזכויות המהותיות של שני הצדדים לקרקע בעת ובעונה אחת עם התביעה הפוססורית המוגשת, ולהימנע בכך מהפרדה בין התביעה להשבת המצב לקדמותו, שעיקרה בהגנה על החזקה, לבין תביעת הזכויות לנכס" (שם, בעמ' 307). "נקודת המוצא המקובלת היא כי יש בדרך-כלל להפריד בין התביעה הפוססורית לתביעה הפטיטורית ולהחזיר את המצב לקדמותו לפני בירור הזכויות המהותיות לנכס לגופן" (שם, בעמ' 311). 6. האם החזיקו התובעים בנכס קודם לתפיסתו על ידי הנתבע? ראשיתה של המחלוקת היתה כזכור בתביעה שהגיש הנתבע לפינויו של יאסר אלראזם מהנכס ומתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגדו. התביעה כנגד אלראזם הוגשה ביום 2.5.00. מי החזיק בנכס עובר לאותה תביעה? 7. בהליך הקודם שהתנהל בין הצדדים בפני (ת.א./16078/00) ואשר בו עתרו התובעים לביטולו של אותו פסק דין, נקבע כי לצורך ביטולו של פסק הדין נדרשים התובעים להוכיח שני תנאים: א. החזקה בפועל בנכס. ב. זכות עצמאית להחזיק בנכס. קרי, זכות שאינה נגזרת מזכויות החייב (ר' סעיף 5, בעמ' 6 לפסק הדין). לעניין זה כך נאמר באותו פסק דין: "אין המחזיק מחוייב להוכיח כי זכויותיו בנכס עולות על אלו של התובע שנתקבלה תביעתו לפינויו של אחר מהנכס. שהרי יתכן כי אותו תובע בפסק הדין שביטולו מתבקש כעת הוא בעל הנכס ואילו מי שמבקש את ביטולו של פסק הדין כבענייננו, הוא מי שטוען לזכות לדיירות מוגנת בנכס. זכויות אלו אינן בהכרח מתנגשות זו בזו והמקום לבירורן, אם נדרש, הוא במסגרת תביעת פנוי שתוגש כנגד מי שטוען לזכות לדיירות מוגנת על ידי מי שטוען כי הוא בעל הנכס. כל שנדרש התובע להוכיח הוא כי הוא מחזיק בנכס וזכותו הנטענת היא עצמאית מזו של החייב בפסק הדין שניתן. הטעם לכך הוא שהוראות חוק ההוצאה לפועל נועדו להקל עם בעל הנכס כנגד קנוניות נגדו על ידי נעדרי זכויות למיניהם שיתפסו את החזקה בנכס תוך כדי ניהול הליכים מצידו כשלכל היותר הם טוענים לזכות להחזיק מכוחו של החייב. אין הוראות חוק ההוצאה לפועל מיועדות "לקצר את ההליכים" עבור בעל נכס שאינו תובע את המחזיק בפועל מכח זכות עצמאית בלתי תלויה בזכותו של החייב" (עמ' 7 לפסק הדין). לעניין התקיימותם של שני התנאים האמורים נקבע בפסק הדין כי הוכחה התקיימותם. לעניין החזקה בפועל נקבע כי די ברישומי העיריה ככל הנוגע לרישום הבית לצרכי ארנונה ולצרכי תשלום מים מהם עולה כי תחילה היה רשום כמחזיק בנכס אבי התובע, לאחר מכן אימו שנפטרה ביום 5.10.99 ומיום 21.3.00 רשום התובע כמחזיק, כדי להוכיח חזקה זו (ר' עמ' 8-7 לפסק הדין). מנגד נקבע לעניין הנתבע 1 כי "גירסתו של הנתבע 1 בשאלת ההחזקה כעולה מכתב התביעה בתיק א. 7202/00 היא כי לאחר שקנה את הנכס השכיר אותו לסבאח האשם הנשוי למונה סבאח לצורך מגוריהם בדירה עם שבעת ילדיהם, וכאשר יצאו שני משפחת סבאח מהדירה לסידורים ביום 30.4.00, גילו כשחזרו את הנתבע 2 בדירה (סעיפים 5 ו-6 לכתב התביעה בת.א. 7202/00). בתצהיר העדות שהוגש מטעמו בתיק זה לא הזכיר הנתבע 1 את נושא השכירות וגם לא זימן לעדות מי ממשפחת סבאח על אף שמחקירתו של הנתבע 1 עולה כי לא היתה כל מניעה לזמנו לעדות...עדותו של הנתבע 1 ככל הנוגע להשכרת הנכס מעוררת תמיהות באשר לא זכר לא את תקופת החוזה וכלשונו "מרב הבעיות אני לא זוכר"...ולא את גובה דמי השכירות..." (ר' שם, בעמ' 8). עוד נאמר בפסק הדין כי "לא ברור מהן טענותיו של הנתבע 2 אך אין טענה כי החזיק בנכס קודם ליום 30.4.00" (שם, עמ' 9). נקבע איפוא במסגרת פסק הדין כי "...די ברישומי העיריה ולפיהם התובע הוא המחזיק בנכס, אף בלא להזדקק לתשלום החשבונות השוטפים עבורו, כדי לקיים את דרישת החזקה לענייננו". (שם, עמ' 8). 8. במסגרת ההליך הנוכחי לא השתנתה למעשה מסכת הראיות ככל הנודע להחזקה בבית עובר להגשת התביעה על ידי הנתבע כנגד יאסר אלראזם. נכון אמנם כי מטעם התובעים הוגש תצהירו של רפעת נאסר אלדין אשר הינו מיופה כוחם של התובעים ולא של התובעים עצמם. עם זאת, מדובר בעד שהוא זה ששמר על הנכס עבור התובעים בעת היעדרם מהארץ (ר' סעיף 6 לתצהירו אשר לא נסתר) ודווקא עדותו היא זו הרלוונטית למחלוקת נשוא תיק זה. ב"כ הנתבע התנגד גם להגשתם של מסמכים שונים שצורפו לתצהיר העד ואשר לא הוא מי שערך אותם. עם זאת, נספחי התצהיר הרלוונטיים למעט שניים, הינן החלטות שיפוטיות ואין מקום להתנגדות להגשתן. אשר לשני הנספחים הנוספים: האחד עניינו נסח הטאבו אשר צורף גם לתצהיר הנתבע. השני הינו הסכם שכירות הדיירות המוגנת עם אבי התובעים שהוגש בהליך הקודם שהתנהל בין הצדדים. בפסק הדין שניתן באותו הליך נקבע כי הנתבע אישר כי הוריהם של התובעים היו דיירים מוגנים בנכס (ר' סעיף 9 לפסק הדין). 9. כאמור, התשתית הראייתית ככל הנוגע להחזקה בבית עובר להגשת התביעה כנגד אלראזם, לא השתנתה בהליך זה. הנתבע העיד כי הבית נרכש עבורו על ידי אביו, באפריל 2000 (ר' עמ' 22, שורות 28-27; עמ' 26, שורות 10-9). גרסתו ככל הנוגע לביקורים שערך בבית טרם קנייתו מעוררת תמהון. בפרט עדותו כי את הנכס הראה לו בשיתי, ממנו רכש לטענתו את הנכס, גם בשעות החשיכה כשבבית לא היה כלל חשמל (ר' עמ' 23, שורה 30 - עמ' 25, שורה 19). עם זאת, גם הנתבע עצמו העיד כי בעת שנערכו הביקורים לא התגורר אף אחד בבית והבית היה ריק ומעדותו עולה למעשה כי מי שהתגורר לאחרונה בבית היא אם התובעים (ר' עמ' 25, שורות 28-24; עמ' 34, שורות 20-14). הנתבע גם העיד כי לאחר רכישת הבית לא נכנס להתגורר בבית אלא ערך בו שיפוצים שנמשכו מספר חודשים (ר' עמ' 26, שורות 25-7). כשנשאל לגבי ההשכרה לסבאח בהתאם לגירסתו בהליך הקודם השיב כי סבאח למעשה לא גר בבית, אלא אולי יום יומיים (ר' עמ' 27, שורות 16-5) ובמקום אחר חודש חודשיים (ר' עמ' 34, שורות 31-28). בניגוד לנטען בכתב התביעה שהוגש נגד אלראזם כי יום אחד כשחזרה משפחת סבאח לדירה מצאו את אלראזם, בהליך הנוכחי העיד הנתבע כי משפחת סבאח עזבה מייד את הנכס לאחר שהגב' סבאח לא רצתה להתגורר בנכס (ר' עמ' 27, שורות 7-6; עמ' 35, שורות 4-1). גם עדותו של הנתבע ככל הנודע לפלישה מצד אלראזם מעוררת סימני שאלה. לשאלה מתי אלראזם נכנס לנכס השיב "לא יודע. עכשיו נזכרתי שהיה ראזם, היה גם אוריינטהאוס. היו הרבה אנשים". על פי עדותו סבאח כלל לא היו בבית בעת הפלישה. ולשאלה "מי אמר לך שהוא פלש לנכס" השיב "לא זוכר. הלכתי לבית, היה הרבה דברים, מקלות, מאז החלו המשפטים והבאתי לו צו פנוי. מאז מתחילות הבעיות" (ר' עמ' 35, שורות 11-5). 10. עדותו של הנתבע ככל הנוגע למגורי סבאח בבית נשוא התביעה לא עוררה כל אמון. כך גם עדותו ככל הנוגע לפלישת אלראזם. עדות זו גם אינה עולה בקנה אחד עם מסמכי ההוצל"פ מהם עולה כי הודעת הפנוי, במסגרת הליכי ההוצל"פ שננקטו בעקבות פסק הדין בהיעדר הגנה שניתן כנגד אלראזם, נמסרה לא לאלראזם אלא ל"כליל חמור" (ר' נספח ג' לתצהיר התובעים). מיופה כוחם של התובעים והמצהיר מטעמם מר רפעת נסר אלדין העיד כי חליל חמור הוא חברו של וואליד אבו ג'אפר נאסר אדין אשר השגיח על הבית עבורו (ר' עמ' 18, שורה 25 - עמ' 19, שורה 2). אין גם מחלוקת כי ההליכים שננקטו בעקבות זאת לעיכוב הליכי ההוצל"פ ננקטו מצד התובעים ולא מצד אותו אלראזם. יתר על כן. אף מהמסמכים שצורפו לתצהיר הנתבע אשר בו הצהיר באופן סתמי כי החזיק בנכס גם לפני פסק הדין, עולה כי החשבונות השונים היו רשומים על שם אבי התובע, לפני ולאחר המועד הנטען של רכישת הנכס על ידי הנתבע (ר' נספח ב' לתצהיר הנתבע). לנוכח כל האמור מסקנתי היא כי עובר להגשת התביעה כנגד אלראזם הנתבע כלל לא החזיק בנכס. החזקה בנכס היתה של התובעים. ודוק. אין זה משנה אם מי שהיה מצוי בפועל בנכס הם התובעים עצמם או מי מטעמם. התובעים או מי מטעמם החזיקו במפתחות הנכס, החשבונות השוטפים היו על שמם לרבות בעירית ירושלים, ועל הנכס השגיח מיופה כוחם. אין כל ראיה כי גורם כלשהוא אחר היה בנכס עובר להגשת אותה תביעה. וודאי לא הנתבע. 11. לאחר מתן פסק הדין כנגד אלראזם פנו התובעים בבקשה לעיכוב הליכי ההוצל"פ וניתנו החלטות בהתאם (ר' נספחים ד' ו-ה' לתצהיר התובעים). ביום 14.8.00 לאחר שהחל הליך הפנוי, נפרץ השער החיצוני לנכס והוזמן פורץ לפתיחת המנעול הפנימי, מסר ב"כ התובעים למוציאים לפועל אודות החלטת ראש ההוצאה לפועל כי הפנוי יבוצע ביום 3.9.00 אלא אם כן תתקבל החלטת בית משפט הדוחה את הפנוי (ר' נספח ה' לתצהיר מטעם התובעים). בעקבות זאת החליפו המוציאים לפועל את המנעול והמפתח נמסר לראש ההוצאה לפועל (ר' נספח ו' לתצהיר מטעם התובע). באותו היום, בעקבות פנייה של ב"כ התובעים לבית המשפט ב"בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסק דין מטעם צד שלישי", ניתנה החלטתו של כב' השופט יעקובי ולפיה יעוכבו הליכי ההוצל"פ "1...עד לאחר החלטה בבקשה שיגישו המבקשים לביטול פסק הדין נשוא הבקשה, או עד מתן החלטה אחרת שתשנה החלטה זו. 2. המפתח המצוי אצל ראש ההוצל"פ יוחזר למבקשים". כאמור באותה החלטה "תנאי לעמידתה של החלטה זו בתוקף הינו שבקשה לביטול פסק הדין תוגש על ידי המבקשים עד לא יאוחר מיום 30.8.00, שאם לא כן יפקע תוקפה של החלטה זו" (ר' נספח ז' לתצהיר התובעים). ביום 15.8.00 ניתנה החלטתו של ראש ההוצל"פ ולפיה "על פי החלטת בית המשפט, אני מורה לעכב ההליכים ולהחזיר למבקשים, באמצעות בא כוחם, את המפתח" (נספח ח' לתצהיר מטעם התובעים). בעקבות החלטתו של כב' השופט יעקובי מיום 14.8.00 הוגשה ביום 30.8.00 התביעה לביטול פסק הדין (ת.א. 16078/00). יצויין כי התביעה הוגשה הן כנגד הנתבע והן כנגד יאסר אלראזם אשר בחר שלא להתגונן גם במסגרת אותו הליך. 12. ביום 31.8.00 פרץ הנתבע לנכס (ר' סעיף 15 לתצהיר מטעם התובעים). התובעים הגישו תלונה במשטרה ופנו למשטרה בבקשת סיוע להסרת פלישה טרייה. כעולה מהחלטתו של כב' השופט מילנוב מיום 26.10.00, לאחר שהמשטרה סירבה לסייע, ניתנה ביום 1.9.00 לבקשת המבקשים במעמד צד אחד החלטתו של כב' השופט מילנוב ולפיה "1. לענייננו מילאו המבקשים את התנאי שנקבע בצו שניתן על ידי כב' השופט יעקובי בהגישם תביעה בת.א. 16708/00 ביום 30.8.00. 2. על כן ומאחר ומדובר בפלישה טרייה על המשטרה לפעול לפינוי המידי של הפולשים להחזרת החזקה בנכס לידי המבקשים (התובעים)" (ר' נספחים י-כ לתצהיר התובעים). ביום 5.9.00 הגיש הנתבע בקשה לביטול אותה החלטה כמו גם לביטול עיכוב הביצוע שנקבע בהחלטתו של כב' השופט יעקובי. בהחלטה שניתנה על ידי כב' השופט מילנוב ביום 26.10.2000 כך נאמר בין היתר: "14. בשלב זה מצהיר ב"כ המשיבים (התובעים בהליך זה - ש.ר.) עו"ד מ' חנא כי המשיבים לא מתגוררים בנכס בפועל בגלל מצבו וכי עד להכרעה בבית משפט זה בזכויות בנכס לא יעשו המשיבים כל שימוש בנכס. לכך מסכים ב"כ המבקש (הנתבע בהליך זה - ש.ר.) ואף הוא מצהיר כי גם המבקש ומי מטעמו לא יעשה כל שימוש בנכס. . . 15. בהמשך לכך הסכימו ב"כ הצדדים כי מפתחות הנכס ימצאו בנאמנות אצל עורכי הדין מ' חנא וא' צחי. כמו כן מסכימים הצדדים כי כניסה לנכס תיעשה על ידי באי כוחם בלבד וכאחד ואם תהיה מחלוקת כלשהי רק על פי צו בית משפט מראש. . . 18. יש לראות החלטה זו כצו מניעה זמני האוסרת על מי מהצדדים להיכנס לנכס ו/או לעשות בו כל שימוש עד למתן פסק דין בת.א. 16078/00 או עד למתן החלטה אחרת קודם לכן". כעולה מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 25.1.2005 בבקשת ביזיון שהגישו התובעים כנגד הנתבע, ניסה הנתבע לפלוש לנכס גם לאחר מתן הצו מיום 26.10.00 (ר' נספח ל' לתצהיר התובעים). 13. לאחר מתן פסק הדין בת.א. 16078/00 המורה על בטול פסק הדין שניתן בת.א. 7202/00 (כנגד יאסר אלראזם) וזאת כלפי התובעים, נכנס הנתבע לנכס. בעקבות זאת נקטו התובעים בהליכי הוצל"פ במסגרת ת.א. 7202/00 לפינויו של הנתבע מהנכס. ביום 13.12.05 ניתנה החלטתו של ראש ההוצאה לפועל ולפיה "נוכח פסק דינו של בית המשפט, וההחלטות הקודמות שבתיק, מורה לזוכה להחזיר את החזקה בנכס לידי צד ג' (הם התובעים - ש.ר.)" (נספח נ' לתצהיר התובעים). בעקבות בקשה שהגיש הנתבע לביטולה של אותה החלטה ניתנה החלטתו של ראש ההוצל"פ מיום 15.3.2006 המורה על ביטולה של ההחלטה הקודמת. נקבע באותה החלטה כי אין לנקוט בהליך של החזרת המצב לקדמותו במסגרת אותו תיק הוצל"פ לאחר שהפינוי לא בוצע בהתאם לפסק הדין המקורי. על כן, כך על פי ההחלטה "..אם צד ג' (התובעים בענייננו - ש.ר.) סבורים שהזוכה (הנתבע בענייננו - ש.ר.) פלש לנכס שלא כדין ופלישתו טרייה, הם רשאים לפנות למשטרה בבקשה לפינויו המיידי של הזוכה. אם מדובר בפלישה שאינה טרייה, יהיה על צד ג' לנקוט בהליך המתאים בביהמ"ש המוסמך" (ר' נספח ס' לתצהיר התובעים). לנוכח האמור הוגשה התביעה הנוכחית. 14. לנוכח השתלשלות ההליכים כמפורט לעיל, אינני סבורה כי יש לראות בנתבע כמי שהחזיק בנכס בשלב כלשהוא לאחר מתן פסק הדין בת.א. 7202/00, החזקה הגורעת מזכות התובעים לדרוש השבת המצב לקדמותו בהתאם לסעיף 19 לחוק המקרקעין. כמפורט לעיל, עד למתן פסק הדין בת.א. 16078/00 פלש למעשה הנתבע פעמיים לנכס בניגוד לצווי בית המשפט ונדרש לפנותו. לאחר מתן פסק הדין בת.א. 16078/00 נכנס הנתבע לנכס פעם נוספת. ואולם, מאחר והנתבע למעשה מעולם לא החזיק בנכס עד לאותו מועד (למעט שתי פלישות בניגוד לצווי בית משפט) אלא דווקא התובעים הם שהחזיקו בנכס, ומאחר ובהסכמתם ניתן צו מניעה זמני ולפיו גם הם לא יכנסו לנכס עד למתן פסק דין בת.א. 16078/00, אזי משניתן פסק הדין ופקע צו המניעה, לא הנתבע הוא שרשאי היה להיכנס לנכס בו מעולם לא החזיק קודם לכן אלא התובעים. כשם שלא רשאי היה הנתבע להיכנס לנכס לאחר הגשת התביעה ומתן פסק הדין כנגד יאסר אלראזם, אלא במסגרת הגשת תביעה שיגיש כנגד המחזיקים, כך גם לא רשאי היה להיכנס אליו לאחר מתן פסק הדין בת.א. 16078/00. משפקע צו המניעה, התובעים שהחזיקו בנכס קודם לכן הם שרשאים היו לחזור אליו. לא הנתבע. ודאי פסק הדין שניתן בתביעתם של התובעים לביטול פסק הדין שניתן כנגד אלראזם, לא היקנה לנתבע זכויות שלא היו לו קודם לכן. באותו פסק דין נקבע למעשה כי אין הנתבע רשאי לפנות את התובעים מהנכס בעקבות פסק הדין בהיעדר הגנה כנגד אלראזם. נראה כי אילו נקטו התובעים בעקבות פסק הדין בת.א. 16078/00 בהליך של הסרת פלישה טרייה לפנויו של הנתבע במסגרת המועדים שנקבעו בחוק, היה מקום להיעתר להם. משלא נקטו בהליך זה אכן פתוחה היתה בפניהם הדרך לנקוט בהליך הנוכחי. קרי, בתביעה לפנויו של הנתבע על פי סעיף 19 לחוק המקרקעין. 15. הנתבע עתר לחילופין ככל שיקבע כי מתקיימת הרישא לסעיף 19 לחוק המקרקעין, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו על פי הסיפא לסעיף 19 לערוך איזון בזכויות הצדדים. אינני סבורה כי יש מקום כך לנקוט בנסיבות ההליך הנוכחי. 16. לטענת הנתבע הוא רכש את הבעלות בנכס ואילו התובעים, גם אם הוריהם היו דיירים מוגנים בנכס, נטשו אותו. טענה אחרונה זו כאמור אין הנתבע יכול להעלות במסגרת הרישא לסעיף 19 (ר' סעיף 5 לעיל). אין מחלוקת כי בנסח הטאבו רשומים עד היום נזמי, חלמי וזוהיר רצאץ כבעלי הנכס. גירסת הנתבע בדבר רכישת הבעלות נשענת על אסופה של צילומי מסמכים שצורפו לתצהירו (נספח א'). ב"כ התובעים טען בסיכומיו כי מהראיות עולה כי המסמכים עליהם מתבסס הנתבע להוכחת בעלותו בנכס, הם מזוייפים. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו כי עצם חקירתו של הנתבע בנושא זה מהווה שנוי חזית (ר' עמ' 48, שורות 8-7). בלשונו "התובעים לא טוענים לבעלות ולכן אין כל הצדקה שיטענו נגד בעלות הנתבע. על אחת כמה וכמה כנושא עיקרי לטעון שלהם. לכן אין לכבוד בית המשפט סמכות גם לקבוע בעניין הבעלות. אבקש להדגיש שכל העניין פה זה לא עניין הבעלות" (ר' עמ' 48, שורות 11-8). התובעים גם ביקשו סמוך למועד הדיון להגיש כחלק מראיותיהם את התיק הקודם שהתנהל בין הצדדים (16078/00). משהתברר כי התיק בוער ביקשו להגיש תעודת עובד צבור לגבי מסמך מגנזך המדינה שהוגש לטענתם בהליך הקודם והמלמד כי חלק ממסמכי הנתבע מזוייפים. ניתנה החלטה המתירה זאת ולאחר שאותו מסמך הוגש במועד שנקבע לסיכומים, ביקש הנתבע גם לחקור את עובד הצבור ולהשלים ראיותיו. מאחר ואיני רואה מקום לערוך איזון על פי הסיפא לסעיף 19, איני רואה לכך מקום. 17. אכן כפי שציין ב"כ הנתבע בסיכומיו, נושא רכישת הבעלות על ידי הנתבע לא היה במרכז המחלוקת בתיק זה, ובהתאם הראיות. כפי שנקבע בהליך הקודם שהתנהל בין הצדדים (ת.א. 16078/00), המקום לבירור טענות הצדדים הוא במסגרת תביעת פנוי שתוגש כנגד מי שטוען לזכות לדיירות מוגנת על ידי מי שטוען כי הוא בעל הנכס. ב"כ הנתבע ביקש בסיכומיו כי בית המשפט ישקול את עובדת החזקתו של הנתבע בנכס מעת מתן פסק הדין בת.א. 16078/00, השקעות נרחבות שהשקיע בנכס לרבות תוספות בנייה בלא מחאה מצד התובעים והפעלת מסעדה במקום, וזאת במסגרת האיזון בין זכויות הצדדים או הסדרת החזקה עד להכרעה בזכויות אלו. איני רואה לכך מקום. העובדה כי הנתבע פלש לנכס בניגוד לצווי בית משפט ואף לאחר מתן פסק הדין, אינה צריכה לסייע בעדו. שקול הדעת הנתון לבית המשפט האם לערוך בנסיבות העניין איזון בין זכויות הצדדים הוא רחב. נקודת המוצא המקובלת היא כי יש להפריד בין התביעה הפוססורית והפטיטורית (ר' סעיף 5 לעיל). בענייננו איני רואה מקום לחרוג מכך. אמנם ככלל ההליך של התביעה הפוססורית אמור להתנהל כהליך מהיר ואילו במסגרת תיק זה מסיבות שונות התמשכו ההליכים וישיבת קדם המשפט הראשונה התקיימה בתיק רק בינואר 2011. עם זאת, לנוכח הראיות בתיק שאינן מאפשרות קביעת ממצאים בשאלת הבעלות, ואף טענתו של ב"כ הנתבע בעניין זה, ובשים לב להתנהלות הנתבע כמפורט לעיל, אין מקום לעריכת איזון כאמור. התביעה מתקבלת. אני מורה על פינויו של הנתבע מהנכס בתוך 90 יום מהמצאת פסק דין זה. הנתבע ישלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪. מקרקעיןחוק המקרקעיןפינוי מקרקעיןפינוי