זוהי תביעה כספית לפיצוי התובעת בגין נזקים כספיים שלטענתה נגרמו לה כתוצאה מחסימת הגישה למתחם תחנת דלק שהפעילה בעפולה, וזאת בשל עבודות בכביש שביצעה הנתבעת (להלן "העירייה") ואשר נמשכו כשנה מעבר למתוכנן. הצד השלישי (להלן "טל אד") הינה החברה הקבלנית אשר ביצעה את העבודות מטעם העירייה. לטענת העירייה, ככל שייקבע כי אכן נגרמו לתובעת נזקים כלשהם שעליה לשאת בהם, הרי שנזקים אלה נגרמו כתוצאה מהתמשכות העבודות וכתוצאה ישירה מהתנהלות טל אד. על פי בקשת העירייה וטל אד, הוריתי ביום 14.2.12 על פיצול הדיון בין התביעה העיקרית לבין ההודעה לצד השלישי, כך שפסק דין זה יינתן ביחס לתביעה בלבד. טענות התובעת התובעת הינה חברה אשר בין יתר עסקיה בתקופה הרלוונטית, הפעילה תחנת דלק ברחוב חטיבה תשע 21 בעיר עפולה (להלן: "תחנת הדלק"). בנוסף, השכירה התובעת מבנים לעסקים נוספים שפעלו בשטח תחנת הדלק: מוסך, חנות אביזרי רכב, מכון לרחיצת רכבים וחנות ירקות. תחנת הדלק ושאר המבנים בשטחה, ממוקמים בצידו המערבי של רחוב חטיבה תשע, המהווה את כביש הכניסה לעיר לבאים מכיוון צפון ודרום. אין דרכי גישה לתחנת הדלק, מלבד רחוב חטיבה תשע. התחנה הייתה אחת מתחנות הדלק הוותיקות בעיר. היו לה לקוחות קבועים רבים שהשתמשו בשירותיה ובשטחי המסחר שבה וכן לקוחות מזדמנים רבים, כפועל יוצא ממיקומה על עורק תנועה מרכזי. בתחילת שנת 2002 או בסמוך לכך, הודיעה העירייה לתובעת כי בכוונתה לבצע עבודות תיקון ושיפור הכביש הסמוך לתחנת הדלק, דהיינו ברחוב חטיבה תשע. העירייה הבהירה לתובעת כי העבודות תימשכנה תקופה של 30 יום בקירוב בלבד וכי במהלכן לא תגרם הפרעה לתפקודה השוטף של תחנת הדלק ויתר העסקים שבשטחה. ביצוע העבודות בכביש החל במהלך חודש אוקטובר 2002 או בסמוך לכך. כבר עם תחילתן, נגרמה הפרעה רצינית לתפקודה השוטף של תחנת הדלק. הכביש נחפר עד היסוד והתנועה דרכו, מטבע הדברים, צומצמה עד למינימום. באופן טבעי, נהגים פנו לדרכים חלופיות. לקוחות תחנת הדלק והעסקים בשטחה פנו לעסקים אחרים ורכבים מזדמנים לא נכנסו באותה התקופה למתחם תחנת הדלק. לתדהמת התובעת, מצב זה לא נמשך 30 יום כפי שהובטח לה והעבודות הסתיימו בסופו של דבר רק שנה מאוחר יותר - בחודש אוקטובר 2003. במהלך אותה שנה בה בוצעו העבודות, נסגר הכביש לתנועת כלי רכב, לעיתים באופן חלקי ולעיתים באופן מוחלט, לתקופות שנעו בין מספר ימים לשבועות. גם בתקופה בה היה הכביש פתוח ומאחר שהוא לא היה סלול, התנועה בו הייתה דלילה ביותר משום שנהגים העדיפו לפנות לדרכים חלופיות ונוחות יותר. בנוסף, היו תקופות בהן נסגרה לחלוטין הכניסה לתחנת הדלק, כך שגם התנועה הדלילה שהייתה בכביש מדי פעם כשהיה פתוח לתנועה, לא יכלה להיכנס אליה. התובעת טוענת כי נגרם לה נזק רב עקב מעשיה ומחדליה של הנתבעת ולכן יש לחייבה בסך כולל של 455,254 ₪ על פי הפירוט שלהלן: אובדן רווחים עקב ירידה במכירות, ביחס לתקופה המקבילה שנה קודם לכן, בסך כולל של 362,331 ₪, כדלקמן: אובדן רווחים ממכירת דלק - התובעת טוענת, בהתבסס על חוות דעת המומחה מטעמה - רו"ח רולי הוגן, כי אובדן הרווח מעמלות, בגין מכירת דלק בתקופה הרלוונטית לעומת התקופה המקבילה שנה קודם, לכן הינו בסך של 312,051 ₪. אובדן רווחים ממכירת שמנים - סך של 20,000 ₪ אובדן רווחים מהובלת דלקים ממסוף חיפה לתחנת הדלק - סך של 30,280 ₪ אובדן דמי שכירות: העסקים שפעלו בשטח תחנת הדלק עבדו במקום במשך שנים ומעולם לא הייתה בעיה בתשלום דמי השכירות עד לתקופת העבודות בכביש, אולם עקב העבודות נגרמו לעסקים אלה נזקים כבדים ולכן בעליהם סירבו לשלם לתובעת דמי שכירות עבור עסק שאינו זמין ללקוחות: חנות הירקות שעבדה במקום ("הכפריה") שילמה עבור דמי השכירות 44,883 ₪ פחות מהסכום ששולם עבור תקופה מקבילה שנה קודם לכן והמכון לרחיצת רכבים נותר חייב לתובעת סך של 38,040 ₪ עבור דמי השכירות. הוצאות שיקום הגינון: כתוצאה מהעבודות נגרמו נזקים כבדים לגינון ולגידור שהיו בחזית תחנת הדלק. עלות שיקום הנזקים מוערכת על ידי התובעת בסך של כ- 10,000 ₪. התובעת טוענת כי לא ידוע לה ולא הייתה לה היכולת לדעת מהן הנסיבות שהביאו לסגירת הכניסה לתחנת הדלק ולפרק זמן כה ארוך. העבודות היו כולן בשליטתה ובאחריותה של העירייה ולכן נטל ההוכחה חל על העירייה. התובעת תמכה את תביעתה בתצהירו של מר עמי אטד (להלן "אטד"), אשר משמש כחשב החברה מאז שנת 1991. כן הוגש תצהירו של מנהל התובעת - מר אלי אמיתי (להלן "אמיתי"), אשר הגיש תמונות שצילם ובהן תיעד את העבודות שבוצעו במקום לאורך כל התקופה, החל מנובמבר 2002 ועד לספטמבר - אוקטובר 2003. טענות הנתבעת - העירייה העירייה טוענת בכתב הגנתה כי היא סיכמה עם הקבלן המבצע - טל אד, שהעבודות יבוצעו במשך 60 ימים. לצורך ביצוע העבודות, חולק רחוב חטיבה תשע לאורכו לשני חלקים - חלק מזרחי וחלק מערבי, כאשר תחנת הדלק ממוקמת בצידו המערבי של הרחוב. טל-אד החלה לבצע את העבודות בחלק המזרחי, ואילו החלק המערבי נשאר פתוח לתנועה והפך לכביש דו - סטרי שהתנועה בו זרמה לשני הכיוונים. חלקו המערבי של הכביש לא קורצף ולא החלה בו העבודה עד לחודש ספטמבר 2003 או בסמוך לכך, לאחר שקבלן חדש (איתן מורד בע"מ) החל בביצוע הפרוייקט. עד שהחלו העבודות בחלק המערבי של הכביש, אשר לידו נמצאת תחנת הדלק, זרמה התנועה כרגיל ולא הייתה כל הפרעה ו/או מניעה לכניסת כלי רכב לתחנת הדלק. בניגוד לטענת התובעת, הכביש לא נחסם והוא נשאר פתוח לתנועה, במיוחד בצד בו קיימת תחנת הדלק. התארכות תקופת ביצוע העבודות נגרמה עקב כישלונה של טל-אד בביצוע הפרוייקט, דבר שאף הביא בסופו של דבר לסילוקה מן השטח ולהכנסת הקבלן החדש במקומה. העירייה מכחישה את הנזקים הנטענים על ידי התובעת וטוענת כי אין כל קשר סיבתי, עובדתי או משפטי, בין המעשים או המחדלים המיוחסים לה ומוכחשים, לבין הנזקים הנטענים והמוכחשים ולחלופין מדובר בנזקים מופרזים ומוגזמים. העירייה טוענת כי היא פעלה כרשות ציבורית וכיזמית ומזמינת עבודות אחראית וסבירה ולא היה בהתנהגותה כל דבר המעיד כי התרשלה, היא לא הפרה חובה כלשהי, לא היתה לה כל שליטה על התארכות זמן העבודות ואין כל קשר סיבתי בין התארכות הזמן לנזקים הנטענים. העירייה מוסיפה וטוענת כי אין להחיל במקרה דנן את הכלל "הדבר מדבר בעדו" ואין להפוך את נטל הראיה. לביסוס טענותיה, הגישה העירייה את תצהירו של מר אלי רונן, מנהל חברת "א.ש. רונן בע"מ" אשר מונתה על ידי העירייה כמנהלת הפרוייקט (להלן "רונן"). רונן תיאר את הנסיבות שהביאו להתארכות זמן ביצוע העבודות, עקב כישלונה של טל-אד, והצהיר כי לאחר שטל אד הוחלפה בקבלן אחר, הסתיים הפרוייקט תוך פרק זמן קצר של כחודשיים לערך. העירייה הגישה גם חוות דעת נגדית של מומחה מטעמה - רו"ח גדעון ברקסמאיר, אשר מעלה טענות נגד חוות דעתו של רו"ח הוגן מטעם התובעת. טענות הצד השלישי - טל אד טל-אד מכחישה את טענות התובעת והעירייה. לטענתה, בתקופה בה היא עבדה במקום, הכניסה לתחנת הדלק והיציאה ממנה לא נסגרו וככל שבוצעה סגירה, הרי שדובר בתקופה שלאחר סילוקה מן השטח ותחילת עבודתו של הקבלן המחליף. טל-אד מוסיפה כי היא אמנם התחייבה, בהסכם שנחתם בינה לבין העירייה, לסיים את העבודות בתוך 60 יום מיום מתן צן התחלת העבודה, אך העבודות לא החלו בזמן עקב החלטת העירייה ולא הסתיימו בזמן עקב העדר אישורים מתאימים ועקב שינויים ותוספות שדרשה העירייה, שהיה בהם כדי להגדיל את נפח העבודה ולהאריך את ביצועה, מה שהביא לכך שהעבודות נמשכו מעבר ל- 60 הימים מיום מתן צו התחלת העבודה מסיבות שאינן תלויות בטל אד. טל אד תמכה את טענותיה בתצהירו של מר יצחק עבו (להלן "עבו"),אשר שימש בזמנים הרלוונטיים כמנהל פרוייקטים מטעם טל אד. בתצהירו הוא פירט את השתלשלות האירועים והגורמים שהאריכו לטענתו את משך ביצוע העבודות, ובכלל זה - המתנה לאישור "בזק" ואישור המשטרה, התנגדות בעלי בתים ובעלי עסקים הסמוכים לכביש, החלפת צנרת מבטון למתכת בשל תכנון לקוי, בקשות הפיקוח להציף שברי אבן, שינויים באיזור היכל התרבות, עיכובים בשל עבודות קבלן החשמל ושינויים רבים שהעירייה ביקשה לבצע. בשל העובדה שבתקופת החורף לא ניתן היה להשלים את העבודות, היה צורך להמתין עד אשר תתייבש הקרקע. טל אד המשיכה לעבוד גם לאחר החורף וביצעה את כל המוטל עליה עד לחודש יוני 2003, אז הודיעה לה העירייה, בשל לחץ פוליטי, כי העירייה תשלים את העבודות על ידי קבלן אחר. בשלב זה, נותר לבצע שכבת אספלט אחרונה בצד המזרחי ושתי שכבות אספלט אחרונות בצד המערבי. דיון והכרעה התובעת לא פירטה - לא בכתב התביעה, לא בסיכומיה ולא בכל שלב אחר במהלך ניהול התביעה, מהי עילת התביעה העומדת בבסיס תביעתה ומקימה לה זכות לקבלת פיצויים מן העירייה. עילות התביעה שהוכרו בפסיקה במקרים דומים, היינו - בתביעות לפיצוי בעלי זכויות במקרקעין עקב ביצוע עבודות בכביש, הן עוולת הרשלנות וכן עוולת המיטרד ליחיד הקבועה בסעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. עוולת הרשלנות מקרה דומה לענייננו נדון בבית המשפט העליון בעניין ע"א 3464/05 פז חברת נפט בע"מ נ. מדינת ישראל, משרד התחבורה, מחלקת עבודות ציבוריות (פס"ד מיום 12.7.2006, פורסם במאגרים המשפטיים, להלן "פס"ד פז"). דובר שם בתביעה לפיצוי בגין נזקי ממון שנגרמו לחברה המפעילה תחנת דלק, עקב עבודות תשתית וסלילה בכביש שעבר בסמוך לאותה תחנה, אשר מנעו את הגישה הישירה אליה בתקופת ביצוע העבודות. כביש הגישה לתחנת הדלק נחסם ובמקומו נסלל כביש עוקף ומפותל אשר האריך וסירבל את הגישה לתחנת הדלק, מה שאילץ את הנוסעים שביקשו לתדלק את רכבם בתחנה, לנסוע מספר מאות מטרים בכביש העוקף על מנת להגיע לתחנה, דבר שהמעיט את מספר כלי הרכב שפקדו את התחנה ופגע בפעילותה. יתר על כן, באותו עניין הושלמו העבודות רק לאחר 22 חודשים, על אף שתוכננו להימשך בין 4 ל- 6 חודשים בלבד, היינו - דובר בעיכוב של 16-18 חודשים בהשלמת העבודות. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה באותו עניין ובית המשפט העליון דחה את הערעור שהוגש, תוך שהוא מתווה את המדיניות המשפטית שעל פיה יש להכריע במקרים כגון אלה. מפאת חשיבות הדברים לענייננו, יובאו להלן בהרחבה קביעותיו של בית המשפט העליון בפס"ד פז (ההדגשות אינן במקור, א.א.): "הנזק שנגרם למערערת, לטענתה, נובע מחסימת הגישה הישירה מהכביש הראשי לתחנת התדלוק בשל ביצוע עבודות השיפוץ וההרחבה בכביש 57. אכן, עבודות פיתוח ותשתית המבוצעות על ידי רשויות המדינה, ובכלל זה עבודות סלילה של דרכים או כבישים, גורמות לא אחת, מטבע הדברים, לפגיעה באלו הדרים או עוסקים בקרבת מקום. כך למשל, עלולה להיחסם גישה לבית עסק השוכן באזור בו מתבצעות עבודות כאלה. נזק זה אינו מקים מניה וביה אחריות בלתי מסוייגת בנזיקין. עבודות פיתוח וסלילת כבישים באות, בסופו של יום, לקדם את אינטרס הציבור, וככל שהן גורמות לפגיעה זמנית, ולעיתים אפילו פגיעה קבועה, במאן דהוא, הרי זהו כורח שאין ממנו מנוס. מה גם שאותו מאן דהוא נהנה גם הוא מפיתוח הסביבה שבה הוא מצוי. כך, בהקשר אחר, פסק בית המשפט העליון כי: ... התפתחה גישה כלפי הקניין הפרטי, המתאימה את זכות הקניין לצרכי החיים בחברה מודרנית ורואה בה לא רק זכות הבאה להגן על חירותו השלילית של הפרט אלא גם כזכות הנותנת משקל להיות הפרט חלק מהחברה והציבור בכללותם. גישה זו מספקת תמיכה להסגת הזכות הקניינית לפיצוי מפני האינטרס הציבורי בנסיבות מתאימות המצדיקות זאת. (דנ"א 1333/02 הועדה המקומית לתכנון ובניה, רעננה נ' יהודית הורוויץ, פ"ד נח(6) 289 ,עמ' 300; להלן: עניין הורוויץ) בהמשך: חיי החברה מותנים ביכולת הציבור לעשות שימוש במקרקעין, כגון לבנות כבישים, לסלול מסילות, להסדיר אמצעי תקשורת... כל אלה הופכים את קנין המקרקעין לקנין שמימד האחריות החברתית בו הוא חשוב. שיקולים אלה ואחרים מחייבים מתן כוח למדינה לפגוע בקנין הפרטי כדי לקיים את אינטרס הציבור. בכך מתבטאת האחריות החברתית המיוחדת של הקנין הפרטי. (עניין הורוויץ הנ"ל, בעמ' 300)" עם זאת, ברי כי הרשות הציבורית המבצעת את העבודות הדרושות לקידום אינטרס הציבור, אינה רשאית להתעלם מן הפרטים שעלולים להנזק בשל כך. לשמירה על אינטרס הפרט, אחראים דינים שונים, ובכלל זה, דברי חקיקה המאפשרים פריקת הנטל המונח על כתפיו של האחד ופיזורו בין רבים. גם דיני הנזיקין אינם "אדישים" לנזק שעלול להיגרם עקב עבודות תשתית וסלילה. גרימת נזק בלתי סביר לפרט, כתוצאה מעבודות כאלו, עשויה להקים אחריות בנזיקין. אכן: גוף ציבורי, כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק. הוא משמש לעתים קרובות "מפזר נזק" טוב, דבר שעשוי לעתים להצדיק הטלת אחריות עליו. בדרך זו יובטח גם, כי יינקטו אמצעי בטיחות בעתיד כדי למנוע הישנותו של האירוע הרשלני שגרם לאחריות. אמת הדבר, אחריות בנזיקין עשויה להטיל מעמסה כספית על הגוף הציבורי, אך אין זה, כשלעצמו, נימוק ראוי לשלילתה של חובת הזהירות (דברי הנשיא א' ברק בפרשת גורדון הנ"ל, בעמ' 131 - 132) הרשות הציבורית איננה חסינה איפוא מאחריות בנזיקין, אך מן הטעם שפעולותיה מכוונות הן לטובת הכלל. אין היא פטורה מן החובה לקדם פני נזק לפרט על-ידי נקיטת אמצעי זהירות סבירים." לגופו של עניין פסק בית המשפט העליון בפס"ד פז, כי הרשות לא התרשלה בכך שלצורך ביצוע העבודות בכביש, היא חסמה את הגישה הישירה לתחנת הדלק, המהווה את "עורק החיים" של התחנה, אך היא יצרה נזק צפוי שהיה עליה להביאו בחשבון בבואה לבצע את עבודות הסלילה ולנקוט באמצעים סבירים למזעורו, וכך היא עשתה עת סללה את הכביש העוקף. כן נפסק בפס"ד פז, כי אף שהשלמת העבודות בכביש נמשכה מעבר למצופה ולא במעט (עיכוב של כשנה וחצי), ואף שניתן היה לעשות יותר כדי לקדם את הסלילה, לא דובר בעיכוב ובהשהיה שחרגו ממתחם הסבירות ו"מקרה זה אינו חוצה את קו ההתרשלות." עלינו לבחון, אפוא, לאור המדיניות שהותוותה בפס"ד פז - האם בנסיבות המקרה נשוא ענייננו, קמה לתובעת עילת תביעה נגד העירייה, בעוולת הרשלנות. הואיל וכאמור הצדדים לא מיקדו טענותיהם בסוגייה זו וכן מטעמים שלגופו של עניין, סבורני כי אין חולק שחלה על העירייה הן חובת זהירות מושגית כלפי בעלי העסקים הסמוכים למקום ביצוע העבודות - בהיותה הרשות אשר יזמה והזמינה את ביצוע העבודות במקום, והן חובת זהירות קונקרטית - שכן הפגיעה האפשרית בתובעת, בשל ביצוע עבודות תשתית וסלילה בכביש שבו נמצאות הכניסה אל תחנת הדלק והיציאה ממנה, היתה צפויה ובשל כך, יש להניח, העירייה אף הודיעה מראש לתובעת על כוונתה לבצע את העבודות, כטענת התובעת שעליה העירייה לא חלקה. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח עדותו של מהנדס העירייה מר מוטי כהן, בתצהיר שהגיש במסגרת התביעה שנוהלה בין העירייה לבין טל-אד בקשר לאותו פרוייקט, שם הוא טען כך: "הרחוב המדובר הוא עורק תנועה מרכזי לא רק בעבור תושבי העיר כי אם גם לכל מי שמבקש לעבור מאיזור ואדי ערה ודרומה לכיוון צפון הארץ ושימש (עד לפתיחת עוקף עפולה) כחלק משני צירי תחבורה ארציים שהתנקזו אליו - כביש 60 לכיוון נצרת וכביש 65 לכיוון צומת גולני וצפונה... משמעות ביצוע העבודות בקטע כביש זה היו הפרעה משמעותית ומאליו גם מתמשכת לזרימת התנועה בכבישים אלו ולתושבי העיר עפולה והרחוב עצמו". יש למקד, אפוא, את הדיון, בשאלה - האם העירייה התרשלה בפעולותיה? ודוק - בבחינת שאלת קיומה של התרשלות, יש להבחין בין פעולות העירייה בהיבטים שונים: תתכן התרשלות של העירייה בעצם החלטתה לבצע את הפרוייקט ואת העבודות שבגדרו, תתכן התרשלות בתכנון הפרוייקט ובביצועו, לרבות התרשלות שמקורה בהפרעה בלתי סבירה בנסיבות העניין לבעלי העסקים במקום, כדוגמת התובעת, ותתכן התרשלות שמקורה בהתמשכות העבודות לזמן בלתי סביר, החוצה את קו ההתרשלות. בענייננו - בכל הנוגע לעצם ביצוע העבודות בפרוייקט, שכאמור כלל פיתוח, הרחבה וסלילה של הכביש, ובכל הנוגע לאופן בו תוכננו ובוצעו העבודות על ידי העירייה או מי מטעמה, לא נשמעה מפי התובעת טענה נגד העירייה (למעט הטענה בדבר הימשכות זמן העבודות בה אדון בהמשך). התובעת איננה חולקת על עצם הצורך בפיתוח ובהרחבת הכביש, המשמש כעורק תנועה מרכזי אף לטענתה, כאשר קודם לכן היה צר וכלל רק נתיב נסיעה אחד לכל כיוון. התובעת ממקדת את טענותיה בנזק הממוני שנגרם לה כתוצאה מביצוע העבודות בכביש, אך היא איננה חולקת - לא על עצם נחיצותן של העבודות ולא על האופן בו תוכננו או בוצעו. לא נטען על ידי התובעת וממילא גם לא הוכח, כי היה מקום שלא לבצע כלל את העבודות במקום, או שניתן היה לבצען בדרך אחרת, שפגיעתה בתובעת היתה פחותה. כן לא נטען, כי העירייה לא נקטה באמצעים סבירים כלשהם כדי למזער את הנזק שהיה צפוי לתובעת מביצוע הפרוייקט. בענייננו, בשונה מפס"ד פז, לא ניתן היה ומכל מקום לא נטען שניתן היה, לבצע פעולה כלשהי שהיה בה כדי למזער את הנזק לתובעת, כגון סלילת כביש עוקף לתחנה. זאת ועוד, מחומר הראיות עולה כי העירייה אכן תכננה את הפרוייקט באופן שהיה בו כדי למזער, ככל האפשר, את ההפרעה לתנועה וכפועל יוצא את הנזקים לבעלי העסקים במקום ובכללן לתובעת: על פי תכנון הפרוייקט, הכביש חולק לאורכו לשניים - ציר מזרחי וציר מערבי, כאשר תחילה ביצעו את העבודות בציר המזרחי בלבד, תוך שאיפשרו את המשך התנועה הדו סטרית על גבי הציר המערבי (אם בהכוונת התנועה לסירוגין, כפי שטוען אטד, ואם במקביל כפי שטוענות העירייה וטל אד) ועם סיום העבודות בציר המזרחי איפשרו את אותה תנועה דו סטרית בציר המזרחי וביצעו את העבודות בציר המערבי. יחד עם זאת ובנקודה זו, יש לעמוד על מידת ההפרעה שהעבודות הסבו לתובעת ולבחון האם הפרעה זו חרגה מגבולות הסביר בנסיבות העניין. מהראיות שהובאו לבית המשפט ובכלל זה התמונות שצולמו על ידי מנהל התובעת, עולים הממצאים העובדתיים הבאים: העבודות בפרוייקט, בכללותו, החלו להתבצע ביום 17.10.2002, עת טל אד החלה להציב תמרורים ולבצע חפירה בציר המזרחי של הכביש (סעיף 16 לתצהיר מר עבו). בשלב של ביצוע העבודות בנתיב המזרחי, הציר המערבי - זה שלצידו ממוקמת תחנת הדלק - היה פתוח לתנועה לשני הכיוונים ובניגוד לטענת התובעת והצהרת מר אמיתי בסעיף 4א לתצהירו, הכניסה לתחנת הדלק לא נחסמה בשלב זה, גם לא על ידי רכבי הקבלן, כפי שנצפה בתמונות מס' 1 ו- 2 לתצהירו וכפי שהודה בעדותו (עמ' 45 שורות 3-14 לפרוטוקול). יחד עם זאת, בהחלט ניתן לקבל את טענת התובעת כי גם בשלב העבודות בציר המזרחי, ומטבע הדברים - בשל צמצום התנועה לנתיב אחד וצר (המשמש לתנועה לשני הכיוונים) ובשל תנועת המשאיות וכלי העבודה במקום, הדבר הסב הפרעה מסויימת גם לתחנת הדלק, אם כי לא כמו זו שהוסבה בעת שהעבודות בוצעו בציר המערבי. כך או אחרת, בוודאי שאין מדובר בהפרעה בלתי סבירה או בלתי נסבלת. הצדדים חלוקים בשאלה מתי החלו להתבצע העבודות בציר המערבי. בעניין זה, אין לקבל את טענת העירייה ולפיה חלקו המערבי של הכביש לא קורצף ולא החלה בו העבודה עד לחודש ספטמבר 2003 או סמוך לכך, לאחר שהקבלן החדדש החל בביצוע הפרוייקט (סעיף 10 לכתב ההגנה). מעיון בחומר הראיות, עולות העובדות הבאות: בסיכום דיון שנערך ביום 26.2.2003 ובו נכחו נציגי העירייה וטל-אד (נספח י"ג לתצהיר עבו) נכתב כך (ההדגשה איננה במקור, א.א.): "משך ביצוע המסלול הנוכחי חרג מעבר לסה"כ הזמן המוקצב לשני המסלולים. הקבלן חייב להתחיל לעבוד במסלול השני בקטעים שניתן לבצע כבר עכשיו... " מכאן עולה, כי עד לסוף חודש פברואר 2003, לכל הפחות, טרם החלו העבודות בציר המערבי. ביום 4.6.2003 הפסיקה העירייה את עבודת טל אד בפרוייקט. ביומן העבודה של העירייה (נספח כ' לתצהיר מר עבו) פורט מצב הדברים בשטח ביום זה, כדלקמן: "הופסקה העבודה על פי הנחיות ראש העיר כשהמצב מוכן לציפוי אספלט בצד המערבי וצד מזרחי מצופה בשתי שכבות אספלט ונשאר שכבה אחרונה. ואחרי העברת התנועה בנתיב אחד בכל צד נשאר להשלים כיכרות ואי תנועה משני צידי הכביש. צד מערבי סגור עם אמצעי בטיחות (מילה לא ברורה) כמו ניו ג'רסי ותמרורים (מילה לא ברורה) מכוסים בג'רסים כבדים שלמים". מדו"ח מצב זה עולה, כי בתחילת חודש יוני 2003 כבר בוצעו עבודות גם בציר המערבי של הכביש ובפרט עבודות קרצוף, כאשר התנועה (הדו סטרית) כבר הועברה לציר המזרחי. דו"ח זה מתיישב עם מכתב המהנדס המודד מטעם העירייה - חיים שבח מיום 22.7.2003 (נספח ו(1) לתצהיר רונן), בו צוין כי על פי חישוב הכמויות נכון ליום 8.6.2003, בצד המערבי בוצע קירצוף של 3,321 מ"ר. הדבר מתיישב גם עם מפת ה "AS MADE " שנערכה על ידי המודד, ולפיה לאורך כל ציר התנועה המערבי הכביש קורצף. נמצא, כי בשלב כלשהו שבין תחילת חודש מרץ לתחילת חודש יוני 2003, שאז הופסקה עבודתה של טל אד בפרויקט, כבר בוצעו עבודות בציר המערבי. עובדות אלה מתיישבות עם טענת מנהל התובעת מר אמיתי, ולפיה התמונות שהגיש לבית המשפט וסומנו 3-8 צולמו על ידו בחודשים מרץ- מאי 2003. בתמונות אלה ניתן להבחין כי התנועה באותה עת זרמה על הציר המזרחי, כאשר בין שני הצירים נבנה אי תנועה, כלי עבודה כבד (שופל) מבצע עבודות על גבי הציר המערבי, מול הכניסה לתחנה, כך שגם אם נפתח פתח כלשהו באי התנועה (כעולה מתמונות ת/1 ו- ת/2), תנועת הרכבים לתוך התחנה לא היתה אפשרית. בשלב הקירצוף של הציר המערבי (תמונות 7-8) לא ניתן היה לנוע בציר המערבי ולהיכנס לתחנה. לאחר הקירצוף הכניסה לתחנה אמנם לא נחסמה, אך היא בהחלט הופרעה בצורה משמעותית והדעת נותנת, כי שטוענת התובעת, כי במצב דברים כזה הנהגים העדיפו לנסוע בדרכים חלופיות או לתדלק בתחנות דלק חלופיות. העד מטעם העירייה מר רונן אישר בעדותו, כי בקטעי זמן של העבודה בציר המערבי, אכן לא היתה גישה לתחנת הדלק, כפי שניתן לראות בתמונות שהגישה התובעת (עמ' 52 שורות 25-27 לפרוטוקל). הקבלן שהחליף את טל אד, התחיל לעבוד במקום בסמוך לחודש ספטמבר 2003. תמונות 17-18, עליהן לא צוין תאריך, צולמו בזמן עבודתו של הקבלן החדש בפרוייקט, שכן ניתן להבחין בתמונות אלה כי הציר המערבי כבר מצופה באספלט. בתמונות אלה אמנם ניתן לראות שהכביש כולו נחסם לתנועה וכי המכוניות נותבו לכביש אחר, אך מנהל התובעת, אשר צילם את התמונות, לא מסר מהו פרק הזמן בו נמשכה חסימה זו ועל פי עדותו של העד מטעם הנתבעת, שלא נסתרה, עבודות האספלט נמשכו בין חצי יום ליומיים (עמ' 47 שורות 12-13, עמ' 52 שטרטצ 28-31 לפרוטוקול). גם העד מטעם התובעת, מר אטד, העיד כי חסימת הכביש לחלוטין ולשני הכיוונים, נעשתה למשך כמה ימים (עמוד 29 שורות 1-6 לפרוטוקול). לסיכום ניתן לקבוע, כממצא עובדתי, כי בתקופת ביצוע העבודות בכביש, ובפרט בפרק הזמן בו בוצעו העבודות בציר המערבי, כמפורט לעיל, בהחלט דובר בהכבדה משמעותית עד כדי חסימה מוחלטת של הכניסה לתחנת הדלק, כפי שטוענת התובעת בתביעתה. יחד עם זאת - אין לאמר כי הכבדה זו איננה סבירה, איננה טבעית או איננה מידתית בהתחשב במהות הפרוייקט, בהיקפו ובעבודות שבוצעו במסגרתו - שיפוץ והרחבת הכביש. כל התמונות שהוגשו על ידי התובעת מלמדות על הפרעה והכבדה שהינה בהחלט סבירה, טבעית ומידתית לעבודות מסוג זה. כך למשל, אך טבעי הוא ששיפוץ הכביש והרחבתו, דורש את קרצופו תחילה, פעולה שמטבעה ומעצם מהותה מצדיקה את חסימת הכביש לתנועה. ושוב - לא הוכח על ידי התובעת כי בעצם פעולותיה של העירייה בכביש, בעצמה או באמצעות טל אד, נהגה העירייה (כרשות ציבורית, כמזמינת העבודה או כמבצעת), באופן בלתי סביר ובמילים אחרות - לא היה בעצם הפעולות האמורות, לרבות חסימת המעבר לתחנה, על אף ההכבדה המשמעותית שהיתה בהן על עסקה של התובעת, כדי להעיד על התרשלות מצד העירייה. העיכוב בהשלמת העבודות הטענה העיקרית המועלית על ידי התובעת בתביעתה, הינה הטענה להימשכות זמן העבודות מעבר למתוכנן. לטענת התובעת, במקום שהעבודות בכללותן יימשכו 30 יום, כפי שהובהר לה על ידי העירייה מלכתחילה, העבודות נמשכו שנה והסתיימו באוקטובר 2003. מהראיות שהובאו לבית המשפט עולה, כי אכן העבודות בכביש נמשכו מעבר לזמן המתוכנן: בעוד שעל פי טענת העירייה והצד השלישי, המגובה במסמך בכתב (צו התחלת עבודה מיום 20.9.2002, נספח א' לתצהיר רונן), העבודות בכללותן היו אמורות להתחיל ביום 29.9.2002 ולהימשך עד ליום 29.11.2002, הרי שבפועל העבודות בשטח החלו ביום 17.10.2002 והסתיימו - על פי טענת התובעת שלא נסתרה, רק בחודש אוקטובר 2003, כך שבמקום שיימשכו 60 יום הן נמשכו שנה, היינו - דובר בעיכוב ובהשהייה של 10 חודשים מעבר למתוכנן. על השאלה מתי הימשכות זמן העבודות מהווה התרשלות, עמד בית המשפט העליון בפס"ד פז. באותו עניין, כאמור, דובר בעבודות שתוכננו להסתיים בתוך 4-6 חודשים ובסופו של דבר משכו 22 חודשים. וכך נפסק שם: "ברי, כי בעבודות מן הסוג שבו מדובר כאן קשה לתחום במדויק את קו הגבול שבין הזמן הסביר לבין הזמן הבלתי סביר (השוו, לעניין משך זמן סביר למימוש מטרות הפקעה, עע"מ 10398/02 אסתר זהבה וייס נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון (טרם פורסם)). זאת, בין היתר, לאור אופי העבודות, ולנוכח מגוון הגורמים המשפיעים על התקדמותן - גורמים שניתן לחזותם וגורמים שלא ניתן לחזותם. יש אפוא לקבוע, בכל מקרה ומקרה, על פי נסיבותיו, האם אכן מדובר בעיכובים והשהיות החורגים ממתחם הסבירות. בעניינו, אין למעשה מחלוקת כי השלמת העבודות בכביש 57 נמשכה מעבר למצופה - ולא במעט. אין לשלול את הסברה כי ניתן היה, אולי, לעשות יותר כדי לקדם את הסלילה לרווחת הכל. נשוב ונדגיש כי אף שגבול הסבירות בהקשר זה אינו חד, אין הוא בלתי נראה. עם זאת, בהתחשב בחומר הראיות ובממצאים שנקבעו, לא מצאנו עילה מספקת להתערב בעמדתו של בית המשפט המחוזי, כי מקרה זה אינו חוצה את קו ההתרשלות." עמדת בית המשפט המחוזי, בה לא התערב בית המשפט העליון בפס"ד פז, היתה כי "גם העובדה שחסימת הדרך נמשכה כ-22 חודש - הרבה מעבר לצפוי ולמתוכנן - אינה מצביעה על התנהגות רשלנית מצד הנתבעת, ולו בשל העובדה שהוכחו עיכובים מצד גורמים אחרים שהיו מעורבים בעבודות ההרחבה כמו בזק חב' מקורות ועוד". השאלה העומדת לדיון, איפוא, הינה - האם בנסיבות נשוא ענייננו העיכוב המדובר בהשלמת העבודות (10 חודשי עיכוב) חרג ממתחם הסבירות ו"חצה את קו ההתרשלות"? משקילת מכלול הראיות והנסיבות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה: ראשית, מחומר הראיות עולה, כי העיכובים בביצוע העבודה לא נבעו מהתנהלות רשלנית של העירייה, אלא מהתנהלותה של טל אד, אשר לא עמדה בהתחייבויותיה מבחינת לוח הזמנים, בין אם בשל עיכובים שתלויים בקבלת אישורים מצדדים שלישיים כגון בזק ומשטרת ישראל, ובין אם מטעמים הקשורים בהתנהלות טל אד, ומכל מקום - לא בשל מחדל כזה או אחר של העירייה. השינויים והעיכובים שמקורם בעירייה, לטענת טל אד, כפי שהדבר עלה מתצהירו של עבו, הינם נקודתיים ומינוריים ביחס לפרוייקט בכללותו ולא היה בהם, לבדם, כדי להצדיק את העיכוב בביצוע העבודות. שנית, עולה מחומר הראיות כי העייריה לא ישבה בחיבוק ידיים לנוכח העיכובים בביצוע העבודות על ידי טל אד: במכתב מיום 25.9.2002 פנה רונן לטל-אד וציין כי האחרונה טרם הקימה משרד אתר והסדרי בטיחות וטרם בוצעה תוכנית עבודה ולוח זמנים. רונן חתם את מכתבו: "לתשומת לבכם, הזמן רץ והגשם בעורפנו!" (נספח ג'2 לתצהיר רונן); במכתב נוסף של רונן לטל-אד, מיום 14.10.2002 נכתב כך: "למרות צו התחלת עבודה, וקבלת היתרי חפירה, הקבלן עדיין לא התחיל בביצוע... הקבלן ייכנס מיידית לסימון ובדיקת השטח, הצבת בטיחות והתחלת חפירות ביום חמישי 17/10/02" (נספח ג'3 לתצהיר רונן); בסיכום דיון שנערך בלשכת ראש העירייה ביום 1.11.2002, בו נכחו נציגי נציגי טל-אד, רונן ומפקח האתר, נכתב: "הקבלן יאריך את שעות העבודה ככל האפשר כדי לקצר את משך ביצוע הפרוייקט." (נספח ג'4 לתצהיר רונן); בסיכום דיון שנערך במשרדו של רונן ביום 2.12.2002, בו נכחו נציגי טל-אד, נכתב: "הקבלן יגיש בהקדם לו"ז להתקדמות הפרוייקט... הקבלן יבדוק אפשרות לעבוד גם מצד מערב / צפון של הכביש כדי לקדם את משך הביצוע." (נספח ג'5 לתצהיר רונן); בתגובה למכתב שנשלח מטל-אד לרונן ביום 8.12.2002 שכותרתו "לוח זמנים - פרויקט רחוב חטיבה 9 - עפולה" נכתב על ידי נציג העירייה: "לוח הזמנים המוצע רחוק וחורג מהחוזה. נא להתארגן לתיגבור לצורך התכנסות לזמן המקורי." (נספח ג6 לתצהיר רונן); במכתב מיום 16.2.2003 מפציר רונן בטל-אד כי עליה לסיים עבודות צנרת בדחיפות. בין היתר נכתב, כי קרצוף הכביש התעכב ממושכות למרות הפצרותיו, עקב מגבלות פנימיות של טל-אד (נספח ג'7 לתצהיר רונן); מחומר הראיות עולה כי בין יתר הגורמים לעיכוב בהשלמת העבודות, היה גם העובדה שהחלה עונת הגשמים, מה שמנע את המשך העבודות עד להתייבשות הקרקע. בסופו של דבר ומשהעבודות לא הושלמו על ידי טל אד גם לאחר החורף, החליטה העירייה, בתחילת חודש יוני 2003, להחליף את טל אד בקבלן אחר. יש לקבל את טענת העירייה כי מדובר בצעד שמטבעו כרוך בעלויות אותן ספגה העירייה ונקיטת העירייה בצעד זה מלמדת כי היא לא שקטה על שמריה נוכח העיכוב בהשלמת העבודות, אלא נקטה בפעולות סבירות על מנת להשלים את העבודות מהר ככל ניתן ולמזער את הנזק. טענת העירייה ולפיה מרגע שההקבלן החלופי נכנס לעבודתו, העבודות הושלמו בתוך חודשיים, לא נסתרה. בנסיבות המתוארות לעיל, בהתחשב בהיקף הפרוייקט בכללותו ובהתנהלות העירייה, שהאיצה בטל אד לסיים את העבודות ובעיצומן אף נקטה בצעד דרסטי של החלפת הקבלן, וכן בהתחשב בתקופת העיכוב (10 חודשים), תוך השוואה לנסיבות ולמשך העיכוב בהשוואה לעיכוב שחל בפרשת פז (כשנה וחצי), סבורני כי אורך חיי הפרויקט לא חרג מתחום הסביר ולא חצה את קו ההתרשלות. (וראה גם ע"א (מרכז) 2958/06 שמעון חזן, עו"ד נ' עיריית חולון (פסקה 4(ז) לפסק הדין; 28.10.2007); תא (ת"א) 23264/04 אלוניאל בע"מ נ' עיריית תל-אביב יפו ( 15.3.2010). לסיכום - הנתבעת לא התרשלה בהתנהלותה בכל הנוגע לעבודות בכביש ולמשכן ומשכך, לא קמה לתובעת עילה לפיצויים נזיקיים בגין עוולת הרשלנות. עוולת המיטרד ליחיד עילת תביעה נוספת, שאף היא נדונה בפס"ד פז, הינה מיטרד ליחיד, אשר קבועה בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק" יחד עם זאת וחשוב לענייננו - סעיף 48ב לפקודת הנזיקין כדלקמן: " שימוש הדרוש לטובת הציבור שימוש במקרקעין הדרוש לטובת הציבור לא יהיה בו מיטרד לענין סימן זה, אף אם הוא גורם נזק למקרקעין שכנים או מונע מבעליהם הנאה מלאה ממקרקעיהם, ובלבד שהנזק שנגרם אינו חורג מתחום הנסבל והמשתמש נקט אמצעים סבירים כדי להקטין את הנזק ככל האפשר; אולם רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים - אם בתשלום חד-פעמי ואם בתשלומים חוזרים - אם נגרם לבעל המקרקעין נזק ממון". הדעת נותנת, כי סמכות בית המשפט לפסוק פיצוי בגין נזק ממון במקרים של "שימוש הדרוש לטובת הציבור", לא תופעל בכל מקרה בו הוכח קיומו של נזק ממון, אחרת - תרוקן מתוכן פסיקת בית המשפט העליון בעניין פז, כפי שצוטטה לעיל, ולפיה נזק הנגרם לבעלי עסקים בשל עבודות פיתוח כגון סלילת כבישים "אינו מקים מניה וביה אחריות בלתי מסוייגת בנזיקין", אלא אם הוכח שהרשות התרשלה ולא נקטה באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הנזק. במילים אחרות, הפעלת סמכות הרשות הקבועה בסעיף 48ב סייפא לפקודת הנזיקין וחיוב הרשות בפיצוי בגין נזק ממון שנגרם לבעלי מקרקעין שכנים, בשל עבודות לטובת הציבור כגון סלילת כביש, תיעשה רק בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת. בפס"ד פז מצא בית המשפט המחוזי שלא להפעיל סמכותו זו ולא לפסוק לתובעת שם פיצוי, מן הטעם שלא שוכנע כי הנזק הממוני, שקיומו הוטל בספק, ראוי לפיצוי בנסיבות וכן הואיל והרשות נקטה באמצעים סבירים כדי להקטין את הנזק ככל האפשר (סלילת הכביש העוקף) וכן בהתחשב בעובדה שהתובעת שם החליטה להפעיל את התחנה מספר חודשים לפני חסימת הדרך, בידיעה כי הדרך עומדת להיחסם. פסיקה זו אושרה אף היא על ידי בית המשפט העליון בפס"ד פז. בענייננו, לעומת זאת, סבורני כי מתקיימות נסיבות המצדיקות את הפעלת סמכות הרשות הקבועה בסעיף 48ב סייפא לפקודה ופסיקת פיצויים בגין נזק ממון לתובעת, וזאת מן הטעמים הבאים: ראשית וכפי שיפורט להלן, בניגוד לפס"ד פז, בענייננו התובעת הוכיחה כי נגרם לה נזק, גם אם לא במלוא השיעור הנטען בכתב התביעה. שנית, שלא כמו בפס"ד פז, התובעת בענייננו נקלעה בעל כורחה, ולא מתוך בחירה מושכלת, למצב של ביצוע העבודות כשהתחנה מופעלת על ידה במקום מזה שנים. שלישית, בניגוד לתחנת הדלק בפרשת פז, שם נהנתה גם התובעת מסלילת הכביש ומפיתוח המקום, בענייננו התובעת הפסיקה לנהל את התחנה עם סיום העבודות במקום וממילא לא נהנתה מפרי העבודות בכביש. ואחרית - העירייה לא סתרה את טענת אטד בתצהירו, ולפיה היא היתה נכונה לפצות את התובעת בגין נזקיה, באופן שינתן לתובעת פטור מתשלום ארנונה למשך חצי שנה. העירייה אף ערכה מסמכים בעניין זה, לרבות כתב סילוק תביעות (נספח ו' לתצהיר אטד), אך התובעת סרבה לקבלת פיצוי זה שכן היא נדרשה לוותר על תביעת מלוא נזקיה. בנסיבות אלה, סבורני כי לא יהא זה צודק שלא לפסוק לתובעת כל פיצוי. שיעור הפיצוי אובדן רווחים ממכירת דלקים המומחה מטעם התובעת - רו"ח הוגן, מציין בחוות דעתו כי הוא בדק את היקף המכירות של תחנת הדלק במהלך 12 החודשים שקדמו לתחילת העבודות בכביש, דהיינו מחודש נובמבר 2001 ועד לחודש אוקטובר 2002 (להלן: "התקופה המקבילה") לעומת התקופה בה בוצעו העבודות, דהיינו מחודש נובמבר 2002 ועד לחודש אוקטובר 2003 (להלן: "תקופת העבודות"). על פי חוות דעתו, עקב ביצוע העבודות בכביש חלה ירידה משמעותית של 55% בכמות הדלקים מכל הסוגים שנמכרה בתחנה (1,201,713 ליטר בתקופת העבודות לעומת 2,657,927 ליטר בתקופה המקבילה), וכן חלה ירידה בשיעור של 53% בעמלות בש"ח לסה"כ הדלקים. בסה"כ ובחישוב הפסד העמלות לכמות זו, אבדן הרווחים בתקופת העבודות הינו בסך של 312,051 ₪ (במונחים של שנת 2003). לטענת התובעת, הירידה הדרסטית במכירות נגרמה עקב העבודות בכביש, כפי שהעיד רו"ח הוגן (עמוד 14 שורות 11-13 לפרוטוקול): "ש. ... יכולות להיות סיבות אחרות שהשפיעו על הירידה הזאת. ת. מי כמוך יודע שבעולם המשפט יש מידתיות, השאלה אם יכולות להיות עוד השפעות, התשובה היא כן, האם המידתיות של ההשפעות האחרות מידתי להשפעה של חסימת הכביש? לדעתי לא." מנגד, רו"ח הוגן אישר כי את הנתון אודות סגירת הכביש הוא קיבל מן התובעת, בלא שבדק קיומן של אפשרויות נוספות לירידה ברווחי התובעת. כך בעמוד 13 שורות 14-20 30-32 ובעמוד 14 שורות 1-6 לפרוטוקול): "... ההסבר שאני קיבלתי זה חסימת הכביש... זה הסבר שקיבלתי מהשאלות ששאלתי ומהנתונים שסיפקו לי... אני לא בדקתי מאיזה השפעות כלליות כלכליות ירידה של צריכת דלק בארץ וכו', לא יודע." על פי חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת - רו"ח ברקסמאיר, הירידה בהכנסות התובעת לא נבעה מביצוע העבודות בכביש, או לכל הפחות לא נבעה רק כתוצאה מהעבודות בכביש, אלא מגורמים אחרים שהתובעת לא גילתה. כך, מעיון בדו"חות הכספיים של התובעת עולה, כי התובעת צברה הפסדים בכל שנות פעילותה שגדלו בכ-8.25 מליון ₪ בין השנים 1995 ועד לשנת 2002. הפסדים אלה הגבירו את הלחצים המימוניים של התובעת עד להקפאת האובליגו שלה אצל חברת סונול. עוד טענה הנתבעת, כי רו"ח הוגן השווה בין תקופות ספציפיות בלבד, הנוחות לתובעת, ולא הציג נתונים לגבי תקופות קודמות או מאוחרות לתקופת העבודות בכביש, וזאת משום שיש בהם כדי להעיד על ירידה מתמשכת בהכנסותיה של התובעת לאורך השנים. התובעת אף לא גילתה את מלוא המסמכים שנתבקשה לגלות, דבר שהתברר במהלך עדותו של מר אטד (עמוד 31 שורות 3-10 לפרוטוקול). התובעת טוענת, מנגד, כי במהלך התקופה בה התנהלה מחלוקת משפטית בינה לבין חברת סונול, היא רכשה דלקים מחברות אחרות ואף במחיר נמוך יותר, אך טענה זו לא נתמכה בכל ראיה כתובה שהיא. רו"ח הוגן העיד כי סונול לא הגבילה את האשראי למרות איומיה וכי למיטב ידיעתו סונול לא צמצמה את אספקת הדלק לתובעת (עמוד 17 שורות 17-20 לפרוטוקול). מר אטד העיד אף הוא כי למרות ההפסדים המאזניים, לחברה היה מספיק אובליגו בחברת סונול, אשר טיפס בין השנים 1997-2002 מ-2 מליון ₪ ל-12 מליון ₪ (עמוד 38 שורות 12-14 לפרוטוקול). אולם, בהמשך עדותו טען מר אטד כי בשנת 2000 סונול הגבילה את האשראי שניתן לתובעת (עמוד 38 שורה 23 לפרוטוקול). בנוסף, התובעת טענה כי הדו"חות הכספיים השנתיים, עליהם הסתמך רו"ח ברקסמאיר בחוות דעתו, מלמדים על סך כל הפעילות של התובעת לרבות תחנות דלק ועסקים נוספים של התובעת. ואכן, בדו"ח הכספי מיום 31.12.2001 (נ/1, ביאור מס' 1) נכתב כך: "החברה מפעילה שלוש תחנות דלק בעפולה, חמש תחנות דלק במושבים בקרבת עפולה וסוכנות העוסקת בשיווק ומכירה של מוצרי סופרגז. בשנת 2001 מכרה החברה את סוכנות הסופרגז". אלא שבהמשך, בביאור מס' 22 לאותו הדו"ח הכספי נכתב, ברחל בתך הקטנה, כי עלולות להיות השלכות מהותיות על המשך פעילות החברה, כתוצאה מהליך משפטי שהתנהל בין חברת סונול לבין התובעת (ההדגשה איננה במקור, א.א.): "במהלך שנת 2000 הגישה מ. אמיתי בע"מ, חברה קשורה, תביעה נגד סונול ישראל בע"מ (להלן: "סונול"), הספק העיקרי של החברה ושל החברה הקשורה (להלן - קבוצת אמיתי) תביעה לבטלות המערכת ההסכמית ביניהם לגבי תחנת דלק בנתניה בבעלות החברה הקשורה, המלווה בתביעה כספית בסך של כ-16 מליון ₪. עקב כך הגישה סונול תביעה כנגד החברה לפרעון מיידי של חוב החברה אליה בסך של כ-19 מליון ₪ף וכן לסילוק יד של החברה משלוש תחנות דלק בעפולה. במהלך שנת 2001 ניתן צו על ידי בית המשפט אשר איננו מאפשר הגדלת האובליגו. לדעת הנהלת החברה בהסתמך על יועציה המשפטיים, בשלב זה קיים קושי להעריך את תוצאות הסכסוך. לתוצאות התביעה עלולות להיות השלכות מהותיות על המשך פעילות החברה." ואכן, מחקירתו של מר אטד עלה, כי בסופו של דבר, בעקבות אותו סכסוך משפטי, הוציאה חברת סונול צו מבית משפט המגביל את אשראי התובעת אצלה וכי אותו צו אכן מומש. בנוסף, מסוף שנת 2003 - תחילת שנת 2004 סונול מפעילה את כל התחנות הדלק של התובעת (עמוד 36 שורות 18-23; עמוד 36 שורות 1-2 לפרוטוקול). זאת ועוד, מר אטד העיד כי בתחילת שנות ה-2000 עבר שוק הדלק תמורות משמעותיות. כך בעמוד 36 שורות 10-17 לפרוטוקול: "בזמנו נחתנו הסכמים בין חברות לסוכנים. אנחנו סוכן וסונול היא החברה. ההסכמים שנחתמו לפני 40 שנה כבלו את כל הסוכנים וחייבו אותם לקנות רק אצל החברה הספציפית הזו. בשנות ה-2000 המוקדמות, לאחר שנתקבל חוק משק הדלק שחוקק בשנת 1987 ונכנס לפועל ב-2002, התחילה תחרות עזה בין החברות לבין הסוכנים על לקוחות, והתחרות הזו באה לידי ביטוי בזה שחברה שהייתה כבולה הייתה צריכה להיאבק מול חברת סונול על ההנחות שניתנו לה כדי למשוך לקוחות. היות שלא הגענו להחלטה אם אנחנו חברה כבולה או לא, וחוזה הסחר שלנו עם סונול הוא עד 2021, הגענו לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט לתת לסונול להפעיל את התחנות בעצמה עד סוף 2021 תמורת שכירות." ובהמשך, בעמוד 28 שורות 15-17: "... מה שזה כן השפיע זה שהאסטרטגיה שלנו לטווח ארוך, התחלנו לחשוב על אפשרות, על מנת לצמצם את ההפסדים, להעביר את הפעלת הדלק לידי סונול מפני שהשוק הזה התחיל להיות מטורף" זאת ועוד, מסקירת טבלת ההשוואה הכמותית בחוות דעתו של רו"ח הוגן, עולה כי כבר בחודש נובמבר 2002, היינו - ממש עם תחילת העבודות בכביש ועוד בטרם החלו העבודות בציר המערבי (שבו ממוקמת התחנה), חלה ירידה דרמטית בכמות הדלקים שנמכרו היחס לתקופה המקבילה שנה קודם לכן. נתון זה מחזק את המסקנה כי ישנם גורמים נוספים ברקע שהובילו לירידה במכירות, לבד מן העבודות שבוצעו בכביש. זאת ועוד, יש לקבל את טענת רו"ח ברקסמאיר ולפיה התחשיב שערך רו"ח הוגן בחוות דעתו לחישוב אובדן הרווחים, נערך על בסיס עמלה כפי שמופיעה במכתב של חברת תכנון ויעוץ כלכלי בע"מ שנשלח אל יו"ר ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק ב-14.10.2002 ("עמלות התחנות וחלוקת מרווח השיווק בין החברות לתחנות ב-1.10.2002"), במקום שיחושב על פי העמלות שקיבלה התובעת בפועל, כאשר התובעת לא הציגה את מסמכיה בעניין. כמו כן, התובעת לא סתרה בראיות את טענת הנתבעת שבאותה עת היא אף הפעילה בתחנה זו עמדה לתידלוק עצמי, בה העמלה נמוכה יותר. רו"ח הוגן אישר בחקירתו כי לא הבחין בתחשיבו בין עמלה ואובדן הרווחים של תדלוק מלא לבין כאלה בתדלוק בשירות עצמי (עמוד 21 שורות 11-13 לפרוטוקול) ובעדותו של אטד נמצאה סתירה בעניין זה, שכן תחילה העיד כי באותה תקופה היה קיים תדלוק בשירות עצמי, על אף שהיה נהוג פחות בזמנו (עמוד 35 שורות 22-26 לפרוטוקול), אולם בהמשך חקירתו טען כי תדלוק בשירות עצמי החל רק בשנת 2004 (עמוד 41 שורות 29-30 לפרוטוקול). בסיכומו של דבר, יש לקבל את טענת התובעת ורואה החשבון מטעמה, המתיישבת עם הגיונם של דברים, כי ההפרעה לתנועה בכביש בחודשים בהם בוצעו העבודות בכביש ובפרט בציר המערבי, אכן גרמה, כשלעצמה, להפחתה במכירות הדלק בתחנה וכפועל יוצא מכך - להפחתה ברווחי התובעת. יחד עם זאת ונוכח העדויות כפי שפורטו לעיל, בהחלט תיתכן האפשרות לקיומן של סיבות נוספות לירידה בפעילות התחנה, במכירות וברווחים וזאת הן בשל הסכסוך שנתגלע בין התובעת לבין חברת סונול והן בשל התמורות שחלו באותן שנים בשוק הדלק. על פי עדות אטד, אותו סכסוך עם חברת סונול והתמורת בשוק הדלק, ולא העבודות בכביש, הם שהביאו בסופו של דבר - מיד לאחר סיום העבודות בכביש, לכך שהתובעת הפסיקה להפעיל את תחנת הדלק בעצמה. לבית המשפט לא הובאו ראיות מספקות לשאלה מהו שיעור ההפחתה במכירות וברווחים שמקורו בעבודות בכביש, לעומת זה שמקורו בסיבות האחרות. עניין זה נותר למלאכת ההערכה והאומדנה. באשר לטענה לאובדן רווחים ממכירת שמנים - טענה זו אמנם לא בוססה על ידי התובעת בראיות מספקות, לבד מהערכה של אטד שלא פורט על מה זו מבוססת, וכאשר רו"ח הוגן לא ציין בחוות דעתו כי חלה הפחתה במכירת שמנים. יחד עם זאת, בפסיקת הפיצוי הגלובאלי על דרך האומדנא ובהתחשב בכך שהתובעת הוכיחה כי בשל העבודות בכביש חלה ירידה בכמות הדלקים שמכרה בתחנה ובהתחשב בכך שאטד לא נחקר בעניין זה, יהיה מקום להניח כי ההפחתה בכניסת רכבים לתידלוק בתחנה השפיעה גם על מכירת שמנים בתחנה. כך גם באשר לטענה בדבר אובדן רווח מהובלה. גם בעניין זה יש לקחת בחשבון, בפסיקת הפיצוי, את טענת התובעת שלא נסתרה ולפיה חלק מרווחיה בתחנה היו בגין הובלת דלק לתחנה, כאשר התמורה שולמה לה לפי כמות הדלק שהובילה לתחנה, ומכאן שההפחתה בכמות הדלק שנמכרה, בגין העבודות בכביש, הביאה ממילא להפחתה גם ברכיב זה. בסיכומו של דבר - על דרך האומדנא וכן בהתחשב בכך שכאמור, פסיקת פיצוי לתובעת נעשית כסמכות רשות על פי סעיף 48ב סייפא לפקודת הנזיקין וכאשר נמצא שהעירייה לא התרשלה בפעולותיה, סבורני כי פיצוי בסך כולל של 150,000 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה) יהא פיצוי הולם בנסיבות העניין. מעבר לאמור לעיל, התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק נוסף המצדיק פסיקת פיצוי נוסף: באשר לטענה לאובדן דמי שכירות בגין חנות הירקות ("הכפריה") - יש ממש בטענת רו"ח ברקסמאיר בחוות דעתו, ולפיה מכרטיס "הכנסות שכ"ד - כפריה" מס' 5910020 עולה, כי בסוף שנת 2002 התחלפו השוכרים בחנות זו. מר אטד אישר זאת בחקירתו וטען כי אין בידי התובעת את הסכמי השכירות (עמוד 30 שורות 15-20 לפרוטוקול). השוכר החדש שילם לתובעת בשנת 2003 דמי שכירות בסך של 30,767 ₪ ולא כפי שטען מר אטד בתצהירו (19,112 ₪, נ/5 ועדות אטד בעמוד 30 שורות 29-30 לפרוטוקול). התובעת לא עמדה בנטל המוטל על כתפיה להוכחת טענותיה בעניין זה - היא לא הציגה את הסכמי השכירות - לא עם השוכר הקודם ולא עם השוכר החדש (על אף דרישותיה של הנתבעת), כאשר מר אטד העיד כי ההחלפה בין השוכרים הייתה סטנדרטית של שוכר שהביא שוכר אחר במקומו היינו - לא כזו שנעשתה עקב העבודות בכביש (עמוד 30 שורות 19-28 לפרוטוקול). יש לזקוף לחובת התובעת את הימנעותה מהגשת מסמכים רלוונטיים לביסוס טענותיה, בפרט על רקע העובדה שתביעתה הוגשה רק בחודש יולי 2007, כ-4 שנים לאחר מועד סיום העבודות בכביש. זאת ועוד, התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין הפחתת דמי השכירות לבין העבודות בכביש. בכלל זה, לא הובאו ראיות מהן ניתן ללמוד אם מלכתחילה סוכם סכום נמוך יותר עם השוכר והאם הדבר נבע כתוצאה מביצוע העבודות, שמא השוכר הפר את החוזה שסוכם עמו ושילם דמי שכירות נמוכים יותר, ובמקרה כזה - כיצד פעלה התובעת נגדו, אם בכלל, כדי להקטין את נזקיה. בהעדר ראיות מספקות לקיומו של הנזק הנטען בעניין זה, דין הטענה להידחות. באשר לטענה לאובדן דמי שכירות מהמכון לרחיצת רכבים - התובעת טענה בסיכומיה ובתצהיר אטד, כי המכון לרחיצת רכבים נותר חייב לה דמי שכירות בסך של 48,530 ₪, בעוד שבכתב התביעה נטען כי דובר בסך של 38,040 ₪. רו"ח ברקסמאיר ציין בחוות דעתו, כי על פי כרטסת הנהלת חשבונות של התובעת, ההכנסות מהשכרת המכון לרחיצת רכבים הינה כדלקמן: 81,786 ₪ בשנת 2003, 84,868 ₪ בשנת 2002 ו-71,333 ₪ בשנת 2001. התובעת לא התייחסה בסיכומיה לנתונים אלה ולא סיפקה הסבר מניח את הדעת לפשר הסתירה בין גובה החוב בגין דמי השכירות הנטען על ידה, לבין הנתונים העולים מכרטסת הנהלת החשבונות. לפיכך, גם בעניין זה התובעת לא עמדה בנטל הראיה המוטל על שכמה. באשר לטענה להוצאות שיקום הגינון - התובעת לא הגישה כל ראיה שהיא לטענתה בדבר הוצאות בהן היא נשאה לשם שיקום הגינון בסך של 10,000 ₪, כאשר מר אטד טען בתצהירו שמדובר בהערכה בלבד, שכן התובעת ביצעה את עבודות השיקום באמצעות עובדיה ולפיכך אין בידיה קבלות בגין ביצוע העבודות. אף אם דובר בהערכה, לא הוצגו ראיות כלשהן לעצם ביצוע עבודות מסוג זה על ידי התובעת ולרכישת ציוד גינון או צמחיה ולא נסתרה טענת הנתבעת ולפיה העבודות שנעשו רק החזירו לקדמותו את גבול התחנה, לאחר שהתובעת חרגה קודם לכן מתחום המגרש. בנסיבות אלה, התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק בעניין זה. סוף דבר על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה נגד הנתבעת באופן חלקי בלבד ופוסקת בזאת כי הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצוי בסך של 150,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (18.7.2007) ועד למועד התשלום בפועל. הוצאות משפט כדלקמן: החזר אגרה בסך של 5,691 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 18.7.2007 ועד למועד התשלום בפועל. החזר אגרה בסך של 6,732 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 18.10.2012 ועד למועד התשלום בפועל. 3. שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. באשר להודעה לצד שלישי: מטענות ב"כ הנתבעת והצד השלישי במהלך ניהול התביעה, עלה כי יתכן וקיים או יושג הסדר בין השתיים, אשר ייתר את המשך שמיעת ההודעה לצד שלישי. בנסיבות אלה, יודיעו ב"כ הנתבעת והצד השלישי, בתוך 10 ימים ממועד קבלת פסק דין זה, עמדתן בעניין. פיצוייםחסימת גישהתחנת דלקדלק