החלטה מס' 995 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל

על פי החלטה מס' 995 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל מיום 3.4.04 הוסמכה התובעת, בין השאר, לפעול לפינוי מחזיקים שלא כדין במקרקעין שבמתחם כפר שלם, לרבות בהגשת תביעות לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים. מכוח החלטה 955 ולצורך יישומה נחתם, ביום 28.7.04, חוזה בין ממ"י לבין התובעת, בו הוסכם כי זכויות הבעלות והחכירה במקרקעין שבמתחם כפר שלם, יועברו לידי התובעת. על פי חוזה זה זכאית התובעת להירשם כבעלים, בין היתר, של חלקה 294 בגוש 6130 (להלן - החלקה; ר' נספחים א' ו-ב' לכתב התביעה, הכוללים את העתק נסח רישום המקרקעין). חלקיה של החלקה - הידועים גם כחלק ממגרש 23 על פי תב"ע 2352 - מהווים חלק מרח' י"א 8, והכל כמסומן בתשריט נספח ג' לכתב התביעה (להלן - המקרקעין). בתובענה דנא עותרת התובעת לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין. בכתב התביעה נטען כי נתבע 1 מחזיק שלא כדין במקרקעין, תוך הסגת גבולה של התובעת והפרת זכויותיה, ואף מקיים על המקרקעין מבנים למגורים. באשר לנתבעת 2 נטען כי היא אשתו של נתבע 1, אשר פועלת יחד עמו כאמור. באשר לנתבע 3 נטען כי הוא אחיו של נתבע 1, הפועל כמוהו במקרקעין. עוד נטען בכתב התביעה, כי התובעת פנתה לנתבעים ביום 8.7.07 במכתבי דרישה לפינוי המקרקעין והתראה לפני נקיטת הליכים משפטיים, אך הנתבעים לא שעו להם; ומכאן התובענה דנא. התובענה הוגשה בסדר דין מקוצר. הנתבעים לא הגישו בקשת רשות להתגונן במועד והתובעת הגישה בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה (ר' בקשה מס' 1). לאחר הגשת בקשה זו הגישו הנתבעים - שבאותו שלב לא היו מיוצגים - בקשות שסווגו על ידי המזכירות כבקשות רשות להתגונן (ר' בקשות מס' 2 ומס' 3). הנתבעים לא התייצבו בזמן לדיון שנקבע בבקשותיהם הנ"ל ועל כן ניתן פסק דין כמבוקש נגדם. יחד עם זאת, בסופו של דבר החלטתי לקבל בקשה מטעם הנתבעים לביטול פסק הדין האמור (ר' בהחלטה מיום 19.8.09). לאחר מכן, ובהמלצת בית המשפט, הסכים ב"כ התובעת ליתן לנתבעים רשות להתגונן (ר' בפרוטוקול, עמ' 4-3). ברשות בית המשפט הגיש ב"כ הנתבעים כתב הגנה מתוקן. טענת ההגנה העיקרית של הנתבעים היתה שנתבע 1 ונתבע 3 "הינם ראשי משפחה בעלי זכות דייר מוגן ו/או לכל הפחות ברי-רשות וזאת מכוח היותם דיירים שגרו בדירת סבם (מר נג'י אברהם; להלן - הסב) בהסכמת וידיעת התובעת ו/או בעל הקרקע וטיפלו בסבם שגר בדירה ומבניה עשרות שנים, תוך שאימם מתגורר(ת) בסמוך אליהם..." (ר' בסעיף 8 לכתב ההגנה). ב. עיקר ראיות התובעת: מטעם התובעת העידו מר ברנרד גטניו, מודד מוסמך, שערך ביום 15.2.10 חוות דעת מומחה בעניין המקרקעין, וכן מר גולן שמש, מנהל מחלקת הפינויים שאצל התובעת. מר גטניו נתבקש ליתן חוות דעתו המקצועית "לעניין סטאטוס הבנוי על המקרקעין המוחזקים כעת על-ידי הנתבעים" (ר' בעמ' 2 לחוות הדעת). מר גטניו ערך את חוות דעתו על סמך תצלומי אוויר (להלן - תצ"א) משנת 1988 ומשנת 2004 וכן על סמך מדידה קרקעית שנערכה ביום 4.1.10. מסקנותיו של מר גטניו, בחוות דעתו, הן שעל פי התצ"א משנת 1988 "לא ניצבו על המקרקעין מבנים ו/או סככות ו/או מחסנים ו/או מחוברים אחרים", ואילו על פי התצ"א משנת 2004 ניצב על המקרקעין מבנה. בנוסף, על פי המפה המצבית משנת 2010 במקרקעין נמצאו שני מבנים וחצר מתוחמת בפח גלי (ר' בעמ' 5 לחוות הדעת). מר גטניו עמד על מסקנתו כי בשנת 1988 לא היו במקרקעין מבנים כלשהם ודחה את טענות ב"כ הנתבעים, שלפיהן עץ פיקוס ענק שגדל במקום הסתיר כביכול את קיום המבנה (ר' בפרוטוקול, עמ' 8 שורה 28 ואילך). על פי גרסתו של מר שמש, שהעיד כאמור אף הוא מטעם התובעת, הנתבעים החזיקו וממשיכים להחזיק במקרקעין שלא כדין, ללא הסכמת התובעת או מי מטעמה ומבלי שהנתבעים שילמו לתובעת מאומה בעבור החזקתם במקרקעין. עוד ציין מר שמש כי לנתבע 1 ולנתבעת 2, אשתו, גם ילדים קטינים המתגוררים עימם במקרקעין. נתבע 3, שהינו אחיו של נתבע 1, מתגורר אף הוא במקרקעין עם בת זוג וילדים קטינים, הגם שכתובתו הרשומה היא בדרך ההגנה 130 תל-אביב. לשיטתו, על דבר ישיבתם של הנתבעים במקרקעין נודע לתובעת רק עם קבלת דוחות הסוקר משנת 2005 (ר' בפרוטוקול, עמ' 11 שורה 27). לטענת מר שמש, עם קבלת מכתב ב"כ התובעת מיום 12.4.07 פנה נתבע 1 למשרדי התובעת. נתבע 1 הציג החלטה מהליך משנת 2003 אשר נוהל נגדו בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב (ת.ב. 10155/03) וטען כי השתקע במקום מאז היותו בן 12 ללא הוריו אשר פונו משכונת התקווה לדירה בדרך לוד. לאחר הגשת התובענה אפשרה התובעת לנתבעים, לשיטת מר שמש לפנים משורת הדין, לפנות לוועדת הפינויים המתכנסת לשם יישום החלטה 955 (להלן - ועדת הפינויים), על מנת לבחון את זכאותם לפיצויים. יחד עם זאת, לגרסת מר שמש על פני הדברים לא מתקיים בנתבעים התנאי הראשוני לקריטריונים שנקבעו למתן פיצויים (להלן - הקריטריונים), והוא אזכור שמות הנתבעים בסקרים שנערכו במתחם כפר שלם בשנת 1975 ובשנת 1976, או קיום קשר לראש משפחה המופיע בסקרים אלה (ר' בסעיף 21 לתצהירו של מר שמש ואילך). על פי בדיקת התובעת, לא זו בלבד ששמותיהם של נתבעים 1 ו-3 וסבם אינם מופיעים בסקרים האמורים - ואף לא בסקר דמוגרפי שנערך בשנת 1980 - אלא שכתובתו של הסב, מעל ל-15 שנים עד למועד פטירתו בשנת 1994, היתה רשומה ברח' אמיל זולא 6 ברמלה (ר' נספח י"א לתצהירו של מר שמש). לא זו אף זו: בבקשה שהגישו נתבעים 1 ו-2 לוועדת הפינויים, טענו הם-עצמם כי הם מחזיקים במקרקעין רק משנת 1994 (ר' נספח י' לתצהירו של מר שמש), כלומר מספר שנים לאחר המועד הקובע לעניין מתן פיצויים לפי הקריטריונים, שהינו ביום 1.4.87. עוד יש לציין, בהקשר זה, כי מאז מתן תצהירו של מר שמש דנה ועדת הפינויים בבקשת נתבעים 1 ו-2 והחליטה לדחות אותה; כלהלן: לאור הנתונים שהוצגו בפני הוועדה... לפיהם: 1. אין למחזיקים קשר משפחתי כלשהו למחזיקים המופיעים בסקרים שנערכו בשנת 1975 ובשנת 1976. 2. אין מסמכים המאשרים את מגורי המחזיקים לפני המועד הקובע (יום 1.4.87 - ש.א.) וכן לפי מיפוי פוטוגרמטרי עולה כי במקרקעין לא ניצבו בשנת 1988 מבנים כלשהם, הוועדה מחליטה כי המחזיקים דנן אינם עומדים בקריטריונים ולכן אינם זכאים לפיצוי כנגד פינוי (ר' ת/2). לבסוף הפנה מר שמש לדוחות סוקרים מיום 23.9.05 (ר' נספח י"א לתצהירו של מר שמש). על פי דוחות אלה, הוריהם של נתבעים 1 ו-3 מתגוררים בדרך ההגנה 130 תל אביב, ולנתבעים - שנכנסו למקרקעין במועד לא מתועד לפני מספר שנים - אין זיקה חוזית או שייכות משפחתית למי מהגורמים במתחם כפר שלם. בדו"ח הסוקר מיום 23.9.05 בעניינו של נתבע 1 צוין, החל בעמוד הראשון, כלהלן: הורי הנדון (נתבע 1 - ש.א.) צבי ומזל מתגוררים ברח' דרך ההגנה 130 תל אביב. בתאריך לא מתועד ולפני מספר שנים הגיעו הנדון ואחיו (קובי)... למתחם הנוכחי. מדובר בכניסה למתחם כפר שלם, ללא זיקה חוזית או שייכות משפחתית למי מהגורמים במתחם. כפי שעלה בתשאול סמוי במרחב עולה כי מדובר בשטח אשר "נרכש" מגורמים אשר גרים במקום ובתוקף זה ניתנה להם "הרשאה וחזקה" לגור במקום... ... מדובר בחצר קטנה מתוחמת בפח גלי גבוה, ובו ממוקמים 2 מבנים חד קומתיים הבנויים בניה קשה... ... חשוב לציין כי היחידות מחוברות לחשמל ומים, הנדון אינו משלם ארנונה, אינו משלם חשמל "מושך" חשמל ממתחם משפ' דמארי... ג. עיקר ראיות הנתבעים: מטעם הנתבעים העידו נתבע 1 ומר אייל דמארי. לגרסת נתבע 1, "הורי התגוררו ברח' דרך ההגנה 130 תל אביב. הורי אמי התגוררו ברמלה וברח' י"א 8 בכפר שלם (המקרקעין - ש.א.)" (ר' בסעיף 1 לתצהיר נתבע 1). נתבע 1 הודה כי כיום הנתבעים אכן מתגוררים כיום במקרקעין, הגם שמעולם לא שילמו תמורה לממ"י. לדבריו, "כיום אני משלם לעיריית תל אביב תשלומי ארנונה ואני לא משלם תשלומי חשמל אלא תשלומי בזק" (ר' בסעיף 8 לתצהיר נתבע 1). לטענת נתבע 1, סבם של נתבעים 1 ו-3 הוא זה שבנה את המבנים המצויים כיום במקרקעין. לגרסתו, הוא (נתבע 1) לא בנה במקום תוספת בנייה כלשהי אלא רק שיפץ את הקיים ובשל כך הוגש נגדו כתב אישום בשנת 2003 (בסעיף 10 לתצהיר נתבע 1 מצוין בטעות שהדבר היה שנת 2002). מתוך העתק כתב האישום שצורף, עולה כי נתבע 1 - שכתובתו הרשומה צוינה בכתב האישום בדרך ההגנה 130 תל-אביב - הואשם בכך שבנה במקרקעין מבנה חד קומתי בשטח של 54.9 מ"ר, ללא היתר כדין, בתקופה שבין חודש אפריל 2001 לבין חודש מאי 2002 (ר' נספח ג' לתצהיר נתבע 1). בחקירתו הנגדית טען נתבע 1 כי הגם שהסב היה רשום כמתגורר ברמלה, "היתה לו עוד דירה בכפר שלם". בהמשך מסר כי "הסבתא גרה ברמלה" וכי אינו יודע אם הסב רכש את הבית בו הוא התגורר במתחם כפר שלם (ר' בפרוטוקול, עמ' 16 שורה 23 ואילך). לגרסת נתבע 1 בתצהירו, "אנחנו הינם ראשי משפחה בעלי זכות דייר מוגן ו/או לכל הפחות ברי-רשות וזאת מכוח היותנו דיירים שגרו בדירת סבנו בהסכמת וידיעת התובעת ו/או בעלת הקרקע וטיפלנו בסבנו שגר בדירה ומבניה עשרות שנים, תוך שאימנו מתגוררת בסמוך אלינו..." (ר' בסעיף 13 לתצהיר נתבע 1). בהמשך ציין נתבע 1 כי "אנו גרים מזה שנים רבות... בבית מגוריו של הסב" (שם, בסעיף 14), אם כי לא ציין במשך כמה שנים מדובר. עוד טען נתבע 1 כי "בשנת 2000 קיבלנו מעיריית ת"א כ-21,000 ₪ עבור נזקי הצפה שאירעו בביתנו כתוצאה מטיפול רשלני של עיריית ת"א במערכת התיעול והניקוז במקום. ללמדך כבר בזמנו היינו רשומים אצל התובעת..." (ר' בסעיף 16 לתצהיר נתבע 1). נתבע 1 צירף לתצהירו מספר - מועט למדי - של מסמכים, בעיקר חשבונות אותם שילם, אך יש לציין כי מדובר במסמכים מהשנים האחרונות בלבד. יתר על כן, המסמכים הבודדים לגבי תשלום ארנונה הינם בקשר לנכס ברח' ח' 1 - להבדיל מהכתובת דנא, רח' י"א 8 - ונתבע 1 הסביר זאת בכך ש"יש בעיה בכתובות" (ר' בפרוטוקול, עמ' 17 שורה 13). עוד העיד מטעם הנתבעים שכנם, מר אייל דמארי, אשר כמסתבר סירב ליתן תצהיר (ר' בבקשה מס' 14 וכן בפרוטוקול, עמ' 21 שורה 7). בחקירתו הראשית ציין מר דמארי כי הוא מתגורר "ברחוב ח' סוף הגדר שלנו זה י"א ליד הבית של דוד" (שם, עמ' 19 שורה 24). לדבריו, הוא מכיר את נתבע 1 מ"הילדות", לפני 25 שנים, ואף הכיר את סבו שהיה שכן שלהם (שם, שורה 24 ואילך). עם זאת, בחקירתו הנגדית של מר דמארי הדברים היו פחות ברורים: ש. הכרת את נג'י אברהם (סבם של נתבעים 1 ו-3 - ש.א.)? ת. לא אישית. ראיתי אותו. ש. אתה יודע ממתי הוא שם? ת. לא. ש. הוא היה שכן שלך? ת. הוא היה בסוף החדר שלנו. ש. לפני נג'י אברהם מי התגורר במבנה? ת. נג'י. יש אנשים שאני לא אדע אם תשאלי אותי. ש. אתה מכיר את קובי פנחס? ת. כן. ש. אתה חבר שלו? ת. אני מכיר. זו שכונה. כמו שכונת חיים. אני מכיר גם את אביו ואמו. ש. מאיזה שנה קובי שכן שלכם? ת. קובי זה דוד ודוד זה קובי הם ביחד שם. ש. מאיזה שנה? ת. אולי 15 שנים (ר' בפרוטוקול, עמ' 21 שורה 16 ואילך). לעניין ראיות הנתבעים לא למותר לציין עוד, כי בתום שמיעת הראיות ביקש ב"כ הנתבעים ארכה בת 45 יום על מנת להגיש בקשה להגשת חוות דעת מומחה מטעם הנתבעים (ר' בפרוטוקול, עמ' 22 שורה 25). חרף מועד העלאת הבקשה, לפנים משורת הדין נעתרתי לה. ואולם, בסופו של דבר הודיע ב"כ הנתבעים כי לא תוגש חוות דעת מומחה מטעם הנתבעים בשל חסרון כיס (ר' בבקשה מס' 17). ד. דיון והכרעה - ההיבט העובדתי: זכויותיה של התובעת במקרקעין הוכחו לפניי כדבעי. מעבר לכך שזכויות אלה הוכחו הן בהעתק נסח רישום המקרקעין והן ביתר המסמכים הרלוואנטיים שצורפו לכתב התביעה ולתצהירו של מר שמש, ולא נסתרו, הרי שהנתבעים עצמם לא התכחשו התכחשות של ממש לזכויות אלה אלא טענו להיותם "דיירים מוגנים" או "ברי רשות" במקרקעין (הגם שבסיכומים מטעמם נטען כי התובעת לא הוכיחה את זכויותיה במקרקעין). לא זו אף זו: הנתבעים לא הציגו מסמך כלשהו המלמד על כך שרכשו את הזכויות במקרקעין, או קיבלו אותן ממאן דהוא אחר. עסקינן אפוא בתובענה לסילוק יד שהתובעת רשאית להגיש, בין השאר מכוח הוראות סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ואשר נטל ההוכחה בה רובץ לפתחם של הנתבעים. הלכה פסוקה היא, כי "בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק-יד על זכות קנינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות... ואז על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום..." (ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ואח', פ"ד לא (3) 455, 464 (1977); ההדגשה במקור). השאלה הנשאלת היא, אם כן, אם הנתבעים הוכיחו זכות חוקית, ולו גם לכאורה, לישיבה במקרקעין. בהקשר זה ייאמר מיד - מעבר להיבטים המשפטיים, אליהם נתייחס בנפרד להלן - כי הנתבעים לא הציבו תשתית ראייתית של ממש לגרסתם ואף לא טרחו להציג גרסה עקיבה וקוהרנטית כלשהי. מכל הנתבעים העיד כאמור רק נתבע 1, הגם שנתבע 3 הגיש בזמנו תצהיר קצר במסגרת בקשת הרשות להתגונן. בתצהירו לא ציין נתבע 1 את מועד כניסת הנתבעים למקרקעין, אף שטען כי מדובר ב"שנים רבות" (ר' בפסקה 19 דלעיל). גם מתוך עדותו של עד ההגנה מר דמארי לא ניתן היה לדלות בבירור את מועד כניסתם של הנתבעים למקרקעין (ר' בפסקה 21 דלעיל ואילך). בנוסף, בבקשה שהגישו נתבעים 1 ו-2 לוועדת הפיצויים טענו נתבעים אלה להחזקה במקרקעין רק משנת 1994 (ר' נספח א' לתצהיר נתבע 1). אף אם ניתן היה לקבל גרסה זו - שאין לה תימוכין ראייתיים כלשהם - הרי שנוכח העובדה שהתובעת הפנתה לנתבעים דרישות לפנות את המקרקעין החל מתחילת שנת 2007 בכל מקרה לא מדובר ב"שנים רבות". לא זו אף זו. הגרסה שהציג נתבע 1 הינה גרסה שלדית, מעורפלת וחסרת מועדים ופרטים מהותיים נוספים. נתבע 1 טען כאמור כי סבו בנה את המבנים המצויים כיום במקרקעין אך לא מסר מתי נעשה הדבר ובאילו נסיבות; והכל תוך שטען כי אינו יודע אם סבו רכש את הבית בו התגורר לטענתו (ר' בפסקה 19 דלעיל). נתבע 1 הוסיף וטען כי סבו התגורר לסירוגין ברמלה ובמקרקעין אך גם בהקשר זה לא מסר מועדים ולא נתן הסבר מדוע הסבתא התגוררה ברמלה דווקא (מקום מגוריו הרשום של הסב עובר לפטירתו). בנוסף, גרסתו של נתבע 1 נסתרה בחוות דעתו של מר גטניו - שכזכור הנתבעים לא הציגו חוות דעת נגדית לה - אשר ממנה ניתן ללמוד כי בשנת 1988 לא היו כלל מבנים במקרקעין. נוכח העובדה שהסב נפטר בשנת 1994, ומקום מגוריו הרשום ב-15 השנים האחרונות לחייו היה ברמלה (ר' בפסקה 13 דלעיל), בכל מקרה הטענה כי הסב הוא שבנה את המבנים המצויים במקרקעין כיום הינה על פניה בלתי סבירה. עוד יש לציין, כי הנתבעים לא הביאו ראיות כלשהן לטענתם לפיה התובעת היתה מודעת לישיבתם במקרקעין, כמו גם לישיבתו הנטענת של סבם במקרקעין, מזה שנים ארוכות. למעשה, מהמסמכים שצירפו הנתבעים ההיפך הוא הנכון, והמסמך הראשון שצורף הינו כתב האישום משנת 2003, המתייחס לבנייה ללא היתר כדין שלכל המוקדם נעשתה על ידי נתבע 1 בשנת 2001. באשר לטענה כי לפני כן הסב התגורר במקרקעין תקופה ממושכת, ואף בנה עליהם מבנים, לא הוצג מסמך כלשהו. הטענה כי הסב החזיק במקרקעין אינה נתמכת אפוא בראייה בכתב כלשהי, קלושה ככל שתהא, ואף לא על ראייה המצביעה על קשר כלשהו של הסב למקרקעין. לבסוף לא למותר לציין כי הנתבעים נמנעו מלזמן עדים ולהציג ראיות רלוואנטיות. מעבר לכך שהנתבעים לא הגישו חוות דעת מטעמם, העשויה לסתור את ממצאיו של מר גטניו, הנתבעים גם לא זימנו עדים שעשויים היו לתמוך בגרסתם. בהקשר זה בולט במיוחד אי זימונה של אימם של נתבעים 1 ו-3 - נוכח גרסת נתבע 1 לפיה הסב "גר בדירה ומבניה עשרות שנים, תוך שאימנו מתגוררת בסמוך אלינו..." (ר' בפסקה 19 דלעיל) - כמו גם אי העדתם של נתבעים 2 ו-3. כידוע, "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ר' ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980)). במקרה דנא, נוכח האמור לעיל - כאשר לכאורה מדובר בעדים שהיו בהישג ידם של הנתבעים וכאשר כאמור שניים מהנתבעים אף לא טרחו להציג גרסה כלשהי לפני בית המשפט - פשיטא כי מדובר במקרה בו יש ליתן משקל של ממש לכלל הפסיקתי הנ"ל. המסקנה המתבקשת הינה, אם כן, כי לא זו בלבד שהנתבעים לא הוכיחו החזקה ממושכת במקרקעין בידיעתה של התובעת, אלא שלמעשה ההיפך הוא הנכון: על פי כל הראיות שהובאו - ושלא הובאו - לפניי, ניתן לקבוע כי הנתבעים נכנסו ותפסו חזקה במקרקעין דנא בשנת 2001 או בסמוך לכך, מבלי שהיה להם קשר משפחתי למקום, ומאז הם מחזיקים במקום בלא לשלם מאומה בעבור ההחזקה וחרף דרישות התובעת, החל מתחילת שנת 2007, כי יפנו את המקרקעין. ה. דיון והכרעה - ההיבט המשפטי: בהיבט המשפטי טענתם של הנתבעים הינה, כאמור, כי הם רכשו לעצמם מעמד של "דיירים מוגנים" או "ברי רשות" במקרקעין. ייאמר מיד, כי הטענה לדיירות מוגנת נטענה באופן סתמי, ללא כל אסמכתא משפטית או למצער הפנייה להוראות רלוואנטיות בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, ועל פניה הינה טענה בלתי מבוססת שיש לדחותה. באשר לטענה כי הנתבעים הינם "ברי רשות" במקרקעין אין בידי הנתבעים מסמכים כלשהם העשויים לבסס טענה כי רכשו זכויות במקרקעין. יחד עם זאת, במשפטנו נקלטו דיני היושר האנגליים, שלפיהם עשויה להיווצר לאדם זכות אישית של "רישיון" במקרקעין עקב הסכמה שבשתיקה או בחוסר מעש, מצד הבעלים, נוכח החזקה רצופה וממושכת שלו במקרקעין, וזאת במיוחד כאשר אותו אדם שינה את מצבו לרעה או השקיע כספים בהשבחת המקרקעין (ר' ביתר הרחבה בתא"ק 7721/06 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב יפו בע"מ נ' אייבי ואח' (2010), בפסקה 25 ואילך לפסק הדין ובאסמכתאות המובאות שם; להלן - עניין אייבי). עשויים אפוא להיות מצבים בהם מחזיק-בפועל במקרקעין, הגם שמעולם לא קיבל את הסכמת הבעלים לישב בהם, בכל זאת ייחשב כ"בר רשות" בהם מכוח רישיון מכללא. משמעות הדבר היא, כי בהתאם לשיקולי צדק עשוי המחזיק-בפועל להיות חסין מפני פינוי (כאשר יש לראות את הרשות כבלתי-הדירה), או עשוי להיות זכאי לפיצוי או שיפוי - בכפוף לנסיבות העניין - בגין הפינוי (כאשר יש לראות את הרשות כהדירה). יחד עם זאת, גבולותיו של רישיון מכללא, הנוצר מכוח השתק גרידא, הינם צרים ומתוחמים-היטב, במיוחד כאשר המחזיק-בפועל לא שילם לבעלים מאומה בעבור שימושו במקרקעין והנאתו מהם ("רישיון חינם"). תנאי יסוד ליצירת רישיון מכללא הוא החזקה-בפועל ממושכת במקרקעין על ידי מי שטוען לקיומו של רישיון במקרקעין, תנאי שכאמור אינו מתקיים בנתבעים דנא, אשר החזיקו במקרקעין במשך שנים ספורות בלבד עד שנדרשו לפנותם (ר' בפסקה 34 דלעיל. השווה גם ת.א. (ת"א) 82901/01 דנקנר השקעות ואח' נ' לוי ואח' (2005), בפסקה 14 לפסק הדין, בה צוין: "נראה כי הגיעה העת לומר בקול ברור וצלול כי פולש למקרקעין ומסיג גבול בהם, לא יהפוך לבעל רשיון להמשיך ולהחזיק בהם - אם חלפו אך שנים מועטות בין הפלישה להגשת תביעת הפינוי"). טענתם של הנתבעים כי הסב התגורר במשך שנים ארוכות במקרקעין ואף הקים את המבנים הבנויים עליהם לא הוכחה, והלכה למעשה הופרכה. בנוסף, לא למותר לציין כי רישיון במקרקעין מכוח דיני היושר הינו זכות אישית שעבירותה מוגבלת, ועל כן אף אם היתה זכות כאמור לסבם של נתבעים 1 ו-3 הוא לא היה יכול להעבירה לנתבעים אלא בהסכמת התובעת, שאף לא נטען כי ניתנה (באשר לאופיו האישי של רישיון במקרקעין ר' ת"א 962-08-07 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב יפו בע"מ נ' דוקה קסטניו ואח' (2011), בפסקה 59 לפסק הדין; ת"א (מחוזי נצ') 733/03 יעקב ברוק נ' כפר יהושע מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח' (2006), בפסקה 63 לפסק הדין; ע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות - מדינת ישראל (2007), בפסקה 11 לפסק הדין). הנה כי כן, לנתבעים לא התגבש רישיון במקרקעין והם לא קנו מעמד של ברי רשות בהם. לפיכך, אף אין צורך להידרש לשאלת הדירותה של הרשות, לו היתה קיימת. למעלה מן הצורך יוער, עם זאת, כי כאשר עסקינן ברישיון מכללא, שהוא רישיון חינם, הלכה היא כי הרשות הניתנת בו הינה מטבעה הדירה ומתבטלת כהרף עין עם גילוי דעתו של הבעלים, למעט במקרים חריגים שאינם רלוואנטיים לענייננו (ר' למשל רע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל (2006), בפסקה ד' להחלטה, בה נקבע: "רשות חינם - לא כל שכן ברכוש הציבור - אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה"; וכן ת.א. (ת"א) 41306/04 העמותה לקידום מועדון הכדורגל גדנ"ע ת"א נ' מנחם (2006), בפסקה 8 להחלטה). זאת ועוד: גם כאשר מתקיימים התנאים המצמצמים, שנקבעו בפסיקה כמצדיקים מתן פיצוי כנגד ביטולה של רשות חינם במקרקעין, הלכה היא כי אין לכרוך את שאלת הפיצוי בשאלת הפינוי. זאת, בפרט בנסיבות כגון דא, בהן הנתבעים לא הביאו ראיות ממשיות כלשהן באשר להשקעותיהם במקרקעין וכאשר בפני הנתבעים פתוחה הדרך לנהל הליך משפטי נפרד בעניין זה (בעניין זה השווה ת"א (הרצליה) 7469/06 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב יפו בע"מ נ' כולי ואח' (2009), בפסקה 20 לפסק הדין). ו. מדיניות הרשויות בעניין פינוי מתחם כפר שלם: הנתבעים דנא - כנתבעים אחרים בתובענות דומות - מתחו ביקורת חריפה על התנהלות התובעת בכל הקשור לפינוי מתחם כפר שלם. להיבט זה התייחסתי עוד בעניין אייבי (בפסקה 52 ואילך לפסק הדין. ר' גם ברישא לפסק דינה של חברתי, כב' השופטת א' מני-גור, בת"א 7985/06 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב יפו בע"מ ואח' נ' אילן מאגורי ואח' (2012)). כפי שציינתי בעניין אייבי, אין ספק כי סוגיית השלמת פינוי מתחם כפר שלם מעוררת שאלות חברתיות מורכבות, בין השאר נוכח ההיסטוריה המיוחדת של ההתיישבות בכפר, אשר נעשתה בתחילה בידיעת הממשלה וכנראה גם בעידודה, ובנוסף נוכח העיכובים הרבים - החוזרים והנשנים - שחלו בביצוע הפינוי הלכה למעשה. בהקשר זה יוטעם, כי התובעת הוקמה לצורך ביצוע הפינוי כבר לפני למעלה מחמישים שנה, אך דומה כי הליך הפינוי עדיין רחוק מהשלמתו. לפיכך ראוי ונכון הוא, שסוגיית השלמת פינוי מתחם כפר שלם תוסדר מחוץ לכותלי בתי המשפט, בין בדרך של הסכמה חוזית-חברתית ובין בדרך של חקיקה מיוחדת. אין תמה, אפוא, כי הליך פינוי מתחם כפר שלם היה ועודנו נושא לדיון ציבורי נוקב, לרבות ביקורת מטעם מבקר המדינה ועתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, שטרם הוכרעה (בג"צ 9123/11 תנועת דרור ישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח'; להלן - העתירה לבג"צ). כפי שעולה לכאורה מהחלטת ביניים, שניתנה בעתירה לבג"צ ביום 14.12.11, כל הליכי הפינוי במתחם כפר שלם עוכבו. עוד בטרם הגשת העתירה לבג"צ הסמיכה מועצת ממ"י, במסגרת החלטה מס' 1198 מיום 15.3.10, ועדת משנה מטעמה, כדי לבחון את הקריטריונים שנקבעו בהחלטה 955 לפינוי מתחם כפר שלם, לרבות באשר לזכאות לפיצויים בגין הפינוי (להלן - ועדת המשנה). ועדת המשנה טרם גיבשה קריטריונים חדשים כאמור, אך יחד עם זאת החליטה, מספר פעמים, על עיכוב ההליכים המשפטיים בתובענות לסילוק יד במתחם כפר שלם, עד לאחרונה. כל זאת, כך על פי החלטות ועדת המשנה, רק בעניינם של תושבים במתחם כפר שלם שיש להם קשר לבית אב בהתאם לסקרים שנערכו בשנת 1975 ובשנת 1976. ב"כ התובעת חזר והדגיש כי החלטותיה האמורות של ועדת המשנה בדבר עיכוב ההליכים המשפטיים אינן רלוואנטיות לנתבעים דנא, שכן אין להם קשר לבית אב רלוואנטי בהתאם לסקרים האמורים, ועל כן ביקש לדחות את בקשת ב"כ הנתבעים ל"הקפאת ההליכים" בתובענה (ר' בבקשה מס' 24 ואילך). ב"כ התובעת אמנם הודה כי כיום פסקי דין לפינוי אינם מוצאים מן הכוח אל הפועל, אך הוסיף וטען כי הם יבוצעו בתום תקופת ההקפאה (ר' בפרוטוקול, עמ' 26 שורה 16 ואילך). לא למותר לציין, כי הגם שב"כ התובעת נדרש להגיש הודעה לתיק בית המשפט בעניין סטאטוס ההקפאה והתקדמות ההליכים בוועדת המשנה, הוא טרם עשה כן מבלי שניתן לכך הסבר. מכל מקום, נוכח העובדות המיוחדות של המקרה דנא - ובמיוחד העובדה כי מדובר בכניסה חדשה-יחסית למקרקעין, כאשר טענת הנתבעים לקשר "היסטורי" למתחם כפר שלם באמצעות סבם המנוח של נתבעים 1 ו-3 לא הוכחה ואף הופרכה - אין מקום לעכב עוד את מתן פסק הדין בתובענה זו, אשר תלויה ועומדת לפני בית משפט זה כבר תקופה ממושכת. ז. סוף דבר: העולה מן המקובץ הוא, כי במקרה דנא, על נסיבותיו ועובדותיו המיוחדות כפי שהוכחו לפניי, דין התובענה נגד הנתבעים להתקבל. אשר על כן אני מקבל את התובענה ומורה לנתבעים לפנות את המקרקעין ולהחזירם לתובעת, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. על מנת לאפשר לנתבעים זמן להתארגנות, ביצוע פסק הדין יעוכב למשך 120 יום מהיום. בנסיבות העניין, ובמיוחד נוכח האמור בפרק ו' דלעיל, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. מיסיםקרקעותמקרקעיןמינהל מקרקעי ישראלמקרקעי ישראל