ביטול פסק דין מוסכם מחמת טעות והטעיה בנוסף הוא טוען טענות לגופו של עניין ולפיהן אין הנתבעת רשאית ומוסמכת לפנותו מן המסעדה. טענות התובע התובע טוען כי כי מטרת פסק הדין המוסכם הייתה לאפשר לו לקבל את המסעדה החדשה ועל כן נקבע בסעיף 5 לפסק הדין המוסכם כי הוא יהיה רשאי לפנות ולקבל את זכויות החכירה של המסעדה החדשה ממינהל מקרקעי ישראל ואילו הנתבעת התחייבה שלא להתנגד לכך. לטענת התובע, ביום בו נכרת הסכם הפשרה הוא שוחח עם ורדי וזה הבטיח לו כי מנהל מקרקעי ישראל יעניק לו את זכות החכירה במסעדה החדשה וכי אין לו מה לדאוג. ורדי אמר לתובע כי הוא חושש שלאחר קבלת המסעדה החדשה התובע יישאר במסעדה (הישנה) ולכן קבעו הצדדים בהסכם כי התובע ישלם פיצוי מוסכם בסך של מיליון ₪ אם הוא לא יפנה את המסעדה. לאחר חתימת ההסכם ניסה התובע להשיג את אישור מקרקעי ישראל, אלא שניסיונות אלה עלו בתוהו ובסמוך להגשת התביעה התברר לו כי ורדי היה ער לכך שהמנהל כלל לא התכוון להעניק לו זכות חכירה במסעדה החדשה. בעניין זה מפנה התובע לת/4 - מכתב מיום 13.4.200, היינו - 3 ימים לפני החתימה על הסכם הפשרה, אשר נכתב על ידי עו"ד מטעם מנהל מקרקעי ישראל ליועמ"ש הנתבעת ובו צוין, בין היתר, כך: "בהמשך למכתבנו מיום 24.2.2000 ובהמשך לשיחתי הטלפונית עם מנכ"ל הרשות מהיום, אני שבה ומבהירה שמינהל מקרקעי ישראל לא יעניק זכויות במקרקעין למר ג'ינ בפטור ממכרז". התובע טוען כי חרף האמור במכתב זה, ורדי הציג בפניו מצג ולפיו לא תהיה לתובע כל בעיה לחכור מהמנהל את המסעדה החדשה. עוד טוען התובע כי הוא הוא האמין לורדי לנוכח הבטחות שניתנו לו ברבות השנים מפי הרשויות. כך למשל, כבר ביום 13/1/99, עת התקיימה ישיבה אצל השר רפאל איתן ז"ל, אשר בתוקף תפקידו היה ממונה על הנתבעת, סוכם כי התובע לא יהרוס את המסעדה הישנה כל זמן שלא יקבל לידיו את המסעדה החדשה. השר איתן אף הצהיר על כך ביום 11/4/00 במסגרת התביעה הקודמת. גם לאחר חתימת הסכם הפשרה ניתן להבטחות אלה אישור בדיעבד, כגון אישורו של השר דאז אהוד אולמרט אשר במכתבו משנת 2004 ציין כי "רשות הטבע והגנים תקצה את הקרקע ליוסי ג'ינו". גם בישיבת הכנסת משנת 2007 אישר השר גדעון עזרא, בתשובה לשאילתא שהוגשה בעניין, כי התובע היה צריך לקבל את המסעדה החדשה בעת שיהרוס את הישנה. התובע טוען, כאמור, כי הוא לא היה חותם על הסכם הפשרה אלמלא הובטח לו כי הוא יקבל את המסעדה החדשה, אך בדיעבד התברר לו כי רימו והטעו אותו ולא נתנו לו את המסעדה החדשה אלא הוציאו אותה למכרז. בנוסף, טוען התובע טענות לגופו של עניין, אשר יש בהן כדי לחלוק על זכותה וסמכותה של הנתבעת לפנותו מן המסעדה: ראשית - הוא טוען כי המסעדה לא נמצאת בתחומו של הגן הלאומי, אלא על גבי קטע מחוף ים הכנרת אותו הוא ייבש בכוחות עצמו. התובע מפנה להכרזת הגן הלאומי מיום 6/4/67, בה נקבעו תחומי הגן הלאומי בהתאם לתשריט שהיה אמור להיות מצורף לה ואיננו בנמצא. לטענתו, התשריט שצורף לתביעה הקודמת איננו התשריט הנכון, כיוון שאין בו קו כחול סגור כפי שדורש צו ההכרזה והוא ממילא איננו כולל את המסעדה, ומכאן המסקנה כי המסעדה אינה נמצאת בתחומי הגן הלאומי ולנתבעת אין עילה לפנותו משם. שנית - הוא טוען כי לנתבעת אין הסכם הרשאה עם מנהל מקרקעי ישראל החל משנת 2000 ועל כן כל פעולות הנתבעת בשטח בו נמצאת המסעדה הן משוללות בסיס חוקי. גם אם היתה הרשאה כאמור, הרי שהיא לא קיבלה את אישור הממשלה או השר על פי סעיף 111 לחוק המקרקעין, כעולה מכך שההרשאה לא נרשמה במרשם המקרקעין ועל כן היא איננה חוקית. ושלישית - הוא טוען כי ניתנה לו רשות בלתי הדירה מטעם הנתבעת ומטעם מדינת ישראל להחזיק במסעדה ולנהל אותה ועל כן אין להורות על סילוקו מן המקום. התובע טוען כי הוא ובני משפחתו מחזיקים במסעדה ובשטח המקרקעין עליה היא בנויה כבר משנות ה-50 ולפי בקשת צה"ל. השטח נשוא המחלוקת, שהיה צמוד לגבולות הסוריים עד לשנת 1967, הוא בעל חשיבות רבה למדינה ולכן היה גם חשוב שיוחזק על ידה מסיבות ביטחוניות ובמטרה להבטיח את זכויות הדייג בכנרת. התובע ובני משפחתו מפעילים במקום שני מכוני שאיבה משנת 1950 לפי הוראות צה"ל ולפי הוראות תמ"א 13 ולכן גם אין כל מניעה להקים מסעדה על גבי המקרקעין בו מצויה. בחודש יולי 1986 הוצא למסעדה היתר לשימוש חורג למשך שנתיים ובשנת 1992 הודיעה הנתבעת שהיא אינה מתנגדת לקיום המסעדה. בשנת 1995 הסכים מנכ"ל הנתבעת לכך שהתובע ומשפחתו יקבלו את המסעדה בפטור ממכרז ובשנת 1996 אף הביע מתכנן מחוז הצפון אי התנגדות להמשך ההיתר לשימוש חורג במסעדה. בשנת 1977 הודיע מנכ"ל הנתבעת דאז כי הוא מעוניין להגיע להסדר עם התובע ובשנת 1998 הביעה הנתבעת הסכמה כי יוקצה לתובע שטח להקמת המסעדה החדשה. ביום 13.1.99 אישר השר רפאל איתן ז"ל כי המסעדה הישנה לא תיהרס בטרם תימסר לתובע המסעדה החדשה וגם כב' השופט אברהם, בדונו בבקשת הנתבעת למתן צו מניעה זמני במסגרת התביעה הקודמת, מצא שאין מקום להורות על הפסקת השימוש במסעדה הואיל והנתבעת העלימה מעיניו את העובדה שהתובע מצוי במקרקעין עשרות שנים. עוד טוען התובע כי הנתבעת השתהתה כשבע שנים עד שהגישה את פסק הדין המוסכם לביצוע, כאשר במקביל המסעדה החדשה עומדת ריקה. טענות הנתבעת הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה. לטענתה, טענותיו של התובע בדבר טעות והטעיה נולדו עת שהיא החלה בהליכים לביצוע פסק הדין המוסכם, וזאת לאחר שכל ניסיונותיה להגיע להסכמות עם התובע לא צלחו. הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות מחמת השתק עילה ומעשה בית דין. הכלל בדבר השתק עילה מבוסס על עקרון סופיות הדיון וטענותיו של התובע לגופו של עניין, היינו - ששטח המסעדה איננו מצוי בתחום הגן לאומי, שלנתבעת אין הרשאה חוקית ממנהל מקרקעי ישראל לשימוש בשטח זה ושלתובע ניתנה רשות בלתי הדירה להשתמש במסעדה במשך שנים רבות - הן טענות שנטענו על ידו במסגרת התביעה הקודמת ועצם חתימתו על הסכם הפשרה מהווה הסכמה, מפורשת ומכללא, לדחייתן. משויתר התובע, במסגרת הסכם הפשרה, על טענותיו אלו, הוא מושתק מלחזור עליהן במסגרת התביעה הדנן. עוד טוענת הנתבעת כי התובע מנוע מלהעלות טענותיו לנוכח שיהוי שיצר השתק. התובע מנוע מלהעלות כיום, שנים לאחר חתימת הסכם הפשרה, טענות מטענות שונות כנגד תוקפו של ההסכם. התובע "ישן" במשך שבע שנים בלא שראה לנכון להתריע ולטעון כנגד הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ולמעשה הוא נעור מתרדמתו רק מהעת בה החלה הנתבעת להוציא לפועל את פסק הדין, דבר המלמד כי הוא איננו מאמין בטענותיו. לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי הסכם הפשרה נערך ונוסח על ידי בעלי הדין אשר היו מיוצגים על ידי עורכי דין, ניסוח ההסכם נעשה בכובד ראש ולאחר שקילה ראויה, תוך שבפני התובע הייתה מונחת כל האינפורמציה הרלוונטית. חזקה על התובע ובא כוחו, כי אילו היתה ניתנת לתובע ההבטחה הנטענת על ידו ומוכחשת על ידי הנתבעת, כי מנהל מקרקעי ישראל יסכים להחכיר לתובע את המסעדה החדשה, הרי שהדבר היה מקבל את ביטויו בכתב בהסכם, בהתחשב בכך שמדובר בפרט כה מהותי. אלא שבהסכם, שהינו מפורט ומנומק, אין כל זכר להבטחה כאמור, שכן מעולם לא ניתנה לתובע הבטחה כזו והתביעה משוללת כל יסוד. הנתבעת סבורה כי מדובר בטענה שנכבשה על ידי התובע והועלתה על ידו לראשונה שנים רבות לאחר חתימת הסכם הפשרה ואישורו על ידי בית המשפט וזאת ורק בתגובה להליכי ביצוע פסק הדין בהם נקטה הנתבעת. עוד טוענת הנתבעת כי סוגיית הפינוי של התובע תחת העברתו למסעדה אחרת היו מונחים בליבה של ההתדיינות באופן רצוף, עובר לחתימה על הסכם הפשרה, כך גם הבטחתו של השר דאז רפאל איתן ז"ל משנת 1999 והצורך בהרשאת ובהסכמת המנהל למתן זכות חכירה לתובע בקשר עם מסעדה חלופית, אולם לצדדים היה ברור שהנתבעת או מי מטעמה אינם יכולים ליתן הסכמתם בשם המנהל או להתחייב בשמו. בהתייחס לטענות התובע לגופו של עניין, שבה הנתבעת וטוענת כי במסגרת הסכם הפשרה התובע ויתר במפורש על טענותיו כלפיה ובין היתר נקבע בהסכם הפשרה כך: "למען הסר ספק מוסכם בזאת כי המסעדה הקיימת נמצאת בתחומי הגן הלאומי". על כן, אין התובע רשאי לחזור ולהגיש תביעה המבוססת על אותן טענות עובדתיות ומשפטיות שטען בזמנו ושויתר עליהן או התפשר לגביהן. מכל מקום, לטענת הנתבעת, הגן הלאומי כפר נחום הוכרז על ידי שר הפנים כגן לאומי ביום 12.3.1967 ועל פי מפת המדידה מינואר 2007 והמסעדה נמצאת בתחומו. סעיף 6 לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרי לאום ואתרי הנצחה, התשנ"ח - 1998, קובע את תפקידיה וסמכויותיה של הנתבעת בקשר עם טיפול, ניהול ופיקוח הגנים הלאומיים ובשמורות טבע, ואת סמכותה לפעול לפינוי מחזיק שלא כדין במקרקעין הכלולים בשטח הגן הלאומי. המסעדה נמצאת בתחומי גן לאומי מוכרז ולכן הנתבעת אינה זקוקה לכל הסכם הרשאה או הסכם אחר בכדי לבצע את הפעולות הקשורות לניהול הגן וביניהן פינוי מחזיק שלא כדין, דוגמת התובע. לעניין הטענה לרשות שימוש בלתי הדירה טוענת הנתבעת כי מדובר ברשות שמוכרת אך ורק במקרים נדירים, כאשר קיימת תשתית ראייתית מבוססת והצדקה מיוחדת לכך, ואין זה המקרה נשוא ענייננו, כאשר התובע לא הניח תשתית ראייתית שיש בה כדי ללמד על כך שניתנה לו רשות בלתי הדירה להחזיק ולהשתמש לנצח במקרקעין. דיון והכרעה פסק-דין בהסכמה הוא הסכם מחייב שהוראותיו נוצרו ועוצבו על ידי הצדדים. המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענה לפגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק-הדין הינה בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ובפרט בפרק ב' שבו (ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' נ' שרייבר ואח', פ"ד מז(2) 441). העקרון המייחד הסכם פשרה שהושג במסגרת התדיינות משפטית וקיבל תוקף של פסק-דין, הוא עקרון הסופיות: פשרה היא הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם. אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לענייו נושא הפשרה. מנקודת המבט של הצדדים להסכם פשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. טול מן הפשרה תכונה זו ונטלת ממנה את טעם קיומה. ההגנה על הערך בדבר סופיותן של פשרות, חיונית כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה. מטעם זה נקבע בפסיקה, כי יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות, בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב בו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד (ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אליאס אטראש, פ"ד נא(1) 577). פשרה מבוסת על ויתור הדדי של הצדדים על מקצת טענותיהם זה כלפי האחר. ויתור זה עשוי לפתוח פתח לטענות כנגד הפשרה, שעצם הדיון בהן מנוגד לתכליתה להביא לסיום מוחלט של הסכסוך ואף פוגע בציפיות הצדדים בעניין זה. בהעדר טעם מיוחד, כבר משקל ומשכנע, לא יתקבלו טענות נגד פסק דין המעניק תוקף לפשרה, שניתן מתוך הבנת הצדדים את ויתוריהם ובהסכמתם (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577). לאחר שעיינתי בכל חומר הראיות ולאחר ששמעתי את העדויות ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע, הנושא בנטל ההוכחה, לא הוכיח את טענתו בדבר טעות, הטעיה ותרמית וודאי שלא הצביע על "טעם כבד משקל במיוחד ומשכנע" המצדיק קבלת תביעתו לביטול פסק הדין המוסכם. כאמור, תביעתו של התובע מבוססת על כך שלטענתו ביום בו נכרת הסכם הפשרה (16.4.2000) התקשר אליו ורדי ואמר לו כי "ממ"י יתן לו חכירה במסעדה החדשה ולכן אין לו מה לדאוג, כי הבעיה נפתרה". התובע טוען כי דברים אלה שאמר לו ורדי ושהיו הבטחות להן האמין, הם שהביאו אותו לחתום על הסכם הפשרה והוא לא היה חותם עליו אלמלא הובטח לו שהוא מקבל את זכות החכירה במסעדה החדשה. התובע לא הוכיח טענתו האמורה: ראשית, טענת התובע בדבר הבטחתו של ורדי איננה עולה בקנה אחד עם ההסכמות שצויינו במפורש בהסכם הפשרה עליו חתם. המדובר בהסכם מפורט ובעל מסויימות, בו התייחסו הצדדים באופן מפורש לכך שמוטלת על התובע המשימה "לפעול בכל דרך חוקית לקבלת זכות חכירה ממנהל מקרקעי ישראל" במסעדה החדשה וכי הנתבעת "לא תתנגד לכך". הנושא של הצורך בפניית התובע למנהל לשם קבלת זכות החכירה במסעדה החדשה קיבל "נתח" משמעותי ביותר של התייחסות בהסכם, כאשר הצדדים התייחסו באופן מפורט ומפורש גם לאפשרות שהתובע לא ישיג את האישור האמור. כך, בסעיפים 8-10 להסכם הסכימו הצדדים בזו הלשון (ההדגשות אינן במקור): "8. היה ועד ליום 16.8.2000 לא ישיג הנתבע אישור כאמור, אך יגיש לתובעת מסמכים המצביעים על התקדמות של ממש בניסיונות להשגת האישור ועל סיכוי ממשי לקבלתו, תינתן לנתבע ארכה בת חודשיים נוספים להשגת האישור, דהיינו עד ליום 16.10.2000. 9. למען הסר ספק, היה ועד ליום 16.8.2000 (או ה- 16.10.2000 לפי העניין) לא יציג הנתבע לתובעת אישור כאמור, תהא התובעת רשאית לפתוח את המסעדה החדשה למתן שירות הסעדה לקהל באמצעות כל גורם ו/או בעצמה. 10. למען הסר ספק הנתבע לא יפעיל בשטח הגן הלאומי כל מסעדה ו/או מפעל תיירות אחר אלא במסגרת המסעדה החדשה במידה והדבר יתאפשר בהתאם לתנאי הסכם זה" הדעת נותנת, כי אילו אכן היתה ניתנת לתובע הבטחה, עובר לכריתת הסכם הפשרה, כי הוא עומד לקבל את זכות החכירה של המסעדה החדשה ממנהל מקרקעי ישראל, הרי שלא היה צורך בכל אותם סעיפים המתייחסים לאפשרות שאישור כזה לא ינתן לו. הסכם הפשרה בכללותו בנה תהליך שאיננו מובטח לתובע ושתוצאותיו אינן ידועות. האפשרות המסתברת יותר הינה, אם כן, שהתובע, שנטל סיכון מחושב, ציפה שפעולותיו להשגת אישור המנהל יצלחו וכי הוא יקבל את המסעדה החדשה, ציפיה ותקווה שבסופו של דבר נכזבו. ציפיה זו של התובע, עולה בקנה אחד עם ההבטחות שניתנו לו במשך השנים שקדמו לכריתת הסכם הפשרה וזאת בין היתר על ידי שרים בממשלה, כפי שהדבר פורט וגובה במסמכים ובראיות שהגיש התובע, וביניהם תצהירו של השר רפאל איתן ז"ל, אשר הוגש במסגרת התביעה הקודמת, ועדותה של נחמה רונן, מי שכיהנה כמנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה באותה עת. יחד עם זאת, גם אותן הבטחות לא היה בהן כדי לפטור את התובע מן הצורך בקבלת כל האישורים הנדרשים, כולל אישור מנהל מקרקעי ישראל לחכירת המסעדה החדשה, ועולה מחומר הראיות כי התובע היה מודע לכך היטב. הדבר עולה באופן מפורש, למשל, מסיכום הפגישה שנערכה בלשכת השר רפאל איתן ז"ל ביום 13.1.99, לגביה הצהיר השר איתן ז"ל כי "אלו היו ההוראות שנתתי בתוקף תפקידי והוצא ע"י משרדי סיכום דיון מיום 13.1.99", שם צוין במפורש כי "בכפוף להסכם עם רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים, ממ"י ומשרד התיירות, תקבל משפחת ג'ינו את המסעדה" (ההדגשה איננה במקור). התובע, שהיה מודע לצורך בקבלת פטור ממכרז לשם קבלת המסעדה החדשה, פנה במכתב מיום 18.6.1997 למנהל מחוז הצפון במנהל מקרקעי ישראל (נספח ג(1) לתצהיר ורדי) וביקש "להסדיר פטור ממכרז למסעדה החלופית", ויתרה מכך - אחיו עמוס ג'ינו אף הגיש ביום 22.1.2000 בקשה לפטור ממכרז (נספח ג(2) לתצהיר ורדי). גם בסיכום ישיבה במנהל מקרקעי ישראל מיום 14.12.1998 (נ/5) צוין כי הנתבעת לא מתנגדת לכך שיוקצה לתובע שטח למסעדה "אם יתקבל פטור ממכרז". על סיכום זה העיד התובע בעמ' 39 שורות 5-6 לפרוטוקול: " כן, לזה התכוונתי, זה נאמר לאורך כל הדרך, שנים, גם בפרוטוקול הישיבה של רפול ורוטנברג וורדי ואני ואח שלי, זה היה רוח הדברים, צריך הסכם משולש, נספח 3 לתצהירי" יתרה מכך, מעדותו של התובע עלה כי הוא היה אף מודע לכך שמנהל מקרקעי ישראל מתנגד לתת לו פטור ממכרז. כך, בעמ' 38 שורות 20-24 לפרוטוקול: " ש: האם זה היה ברור לך לאורך כל השנים שאתה צריך לקבל פטור ממנהל מקרקעי ישראל? ת: זה מה שורדי אמר לי לאורך כל השנים שהמנהל מתנגד לפטור ממכרז" העובדה שהתובע היה מודע גם להתנגדותו של המנהל לתת לו פטור ממכרז, או למצער לעובדה שקבלת הזכויות איננה וודאית אלא תלויה במנהל מקרקעי ישאל, עולה גם מ נ/6 - מכתב ב"כ התובע דאז, עו"ד יצחק ויסל, לב"כ הנתבעת דאז עו"ד דן פרידמן, מיום 13.4.2000, משמע - 3 ימים לפני כריתת הסכם הפשרה, שם צוין כך: "... 2) נקודה למחשבה - מה דעתך שבמקום שנהיה תלויים בחסדי מנהל מקרקעי ישראל נשנה בשלב זה כיוון ונסכם כי מש' ג'ינו תקבל הזכות להפעלת המסעדה לתקופה מוסכמת, בלי לקבל זכות במקרקעין?" נוכח ראיות אלה, יש לדחות את טענת התובע ולפיה ורדי הסתיר ממנו מידע כלשהו שלא היה ידוע לו, כמו את העובדה שהמנהל מתנגד למתן פטור ממכרז לתובע. עולה מאותן ראיות ומעדות התובע כי היה ידוע לו היטב שבלא קבלת זכות חכירה מן המנהל - בדרך של זכייה במכרז או פטור ממכרז - הוא לא יקבל את המסעדה החדשה וכן היה ידוע לו כי המנהל מתנגד למתן פטור כזה. יתר על כן, טענת התובע בדבר אותה שיחה עם ורדי, בה לטענתו הובטח לו שיקבל מן המנהל זכויות במסעדה החדשה, לא הוכחה גם לגופה - ראשית, נמצאה סתירה מהותית בטענת התובע בעניין זה. בניגוד לטענתו בכתב התביעה ובתצהירו, כי ורדי הוא ששוחח עמו ונתן לו את אותה הבטחה, הרי שבמכתביו מיום 13.5.2001 (נ/7) ומיום 2.3.2003 (נ/8) הוא טוען, כי מי שהתקשר אליו בעניין היה ב"כ הנתבעת דאז - עו"ד פרידמן. משנשאל התובע לפשר הסתירה, הוא לא סיפק כל הסבר מניח את הדעת (עמ' 44 שורות 19-28 לפרוטוקול). בהתחשב בכך שעיקר תביעתו של התובע מבוססת על אותה הבטחה שהבטיח לו ורדי לטענתו, הרי שמדובר בסתירה מהותית היורדת לשורש העניין. ורדי הכחיש בתצהירו מכל וכל את הטענה שהבטיח לתובע, בשיחה טלפונית, בעל פה או בכל הזדמנות אחרת כי מנהל מקרקעי ישראל יתן לו זכות חכירה למסעדה כלשהי בתחומי הגן הלאומי. טענה זו לא נסתרה בעדותו של ורדי, שהותירה רושם אמין. כך הוא העיד בעמ' 65 שורות 1-2 לפרוטוקול: "נכון, אני לא שם את ראשי על זה שדיברתי איתו, אני שם את ראשי על זה שלא אישרתי לו שממ"י מאשר לתת לו פטור או משהו מהסוג הזה". יתר על כן, מחומר הראיות עולה כי אין ממש בטענת התובע ולפיה הבטחה שניתנה לו על ידי ורדי בבוקר יום הדיון, כי המנהל יחכיר לו את המסעדה החדשה, היא שהביאה אותו להתקשר בהסכם. בניגוד לטענה זו עולה, כי ההסכם לא נחתם בחטף ביום הדיון, כפי שהדבר היה קורה אילו הבטחתו הנטענת של ורדי היא שהייתה עומדת ביסוד הסכמת התובע, אלא קדמו לחתימת ההסכם החלפת טיוטות על ידי עורכי הדין שייצגו את הצדדים: כבר ביום 16.6.1998, משמע - כשנתיים עובר לכריתת ההסכם, נשלח על ידי ב"כ הנתבעת דאז מכתב לב"כ התובע דאז שכותרתו "קווים להצעת הסדר פשרה בתביעת רשות הגנים נ' יוסף ג'ינו - מסמך עבודה לצורך ניהול ישיבת מו"מ" (נ/3), שם צוין המתווה ולפיו התובע יפנה את המסעדה הקיימת ויפעיל את המסעדה החדשה "בכפוף לקבלת פטור מחובת מכרז, אשר יושג ע"י ג'ינו ובאחריותו מאת הגורמים המוסמכים כחוק...". טיוטת הסכם בנושא הועברה (נ/2). ביום 17.11.1999 שלח ב"כ הנתבעת דאז מכתב לב"כ התובע דאז (נ/4), שם אוזכר דבר קיומו של המשא ומתן לפשרה כמו גם חובתו של התובע להשיג פטור ממכרז. שלושה ימים לפני מועד כריתת הסכם הפשרה שלח ב"כ התובע דאז את אותו מכתב בו הציע "נקודה למחשבה" שלא להיות תלויים בחסדי המנהל (נ/6). הסכם הפשרה עצמו, אשר קבע עקרונות דומים לאלו שהוצעו באותה טיוטא, הודפס ונוסח באופן מפורט ומלא, עובדה שאף היא איננה מתיישבת עם הטענה שהתובע הסכים לו רק בבוקר הדיון עקב דברים שאמר לו ורדי, אלא לאחר משא ומתן מתמשך ותחת יעוץ משפטי שהתובע קיבל מבא כוחו דאז. נמצא, כי החלטתו וגמירת דעתו של התובע להתקשר בהסכם הפשרה, כלל לא היתה קשורה בשיחה כזו או אחרת שקיבל מורדי (או מעו"ד פרידמן) ביום הדיון, אלא היא נעשתה עוד קודם לכן, באופן מושכל וכאשר התובע היה מיוצג על ידי עורך דין. זאת ועוד, טענת התובע כי ורדי התחייב כלפיו, בשיחה טלפונית בבוקר הדיון, כי המנהל יתן לו זכויות חכירה במסעדה החדשה, כאשר ורדי איננו מוסמך ליתן התחייבות כזו בשם המנהל ולאחר שנים שהדבר מובהר וידוע לתובע, איננה מתיישבת עם הגיונם של דברים. כך העיד בעניין זה ורדי, בעמ' 65 שורות 22-28 לפרוטוקול: "ת: לא יכול להיות אצל האדם הסביר, שאני יודע לאורך כל הדרך בכתב ובעל פה וג'ינו יודע בכתב ובעל פה וגם עו"ד וייסל כותב מספר ימים לפני הדיון לעורך הדין שנעזוב את ממ"י, כלומר כל הקבוצה שהיתה בצד של ג'ינו ידעה שהמנהל הוא הבעיה, לכן לא יכול להיות שאני אתקשר לג'ינו, לא דיברתי איתו עם התקדמות המשפט הרבה שבועות לפני כן, מה פתאום ולאיזה צורך אני צריך לעשות זאת, אני לא מרגיש שהמשפט לרעתנו ושאני צריך לשקר את כל העולם, זה לא סביר. ש: זאת אומרת אתה לא אומר זאת מזכרון של שיחה, אלא נותן חוות דעת לעצמך. ת: אני אומר לך שלא יכול להיות שדיברתי עם ג'ינו על זה שאמרתי לו שהמנהל יתן לו פטור" המסקנה העולה מניתוח הראיות כמפורט לעיל הינה, שהתובע לא טעה ולא הוטעה עובר לכריתת ההסכם. הוא היה מודע לכך שלשם קבלת הזכויות במסעדה החדשה, עליו להשיג את אישור מנהל מקרקעי ישראל לכך, הוא גם ידע כי המנהל מתנגד למתן פטור ממכרז. חרף זאת, וככל הנראה על רקע ציפייתו - שהושתתה על הבטחות שקיבל משרים ומבעלי תפקידים כאלה ואחרים ולא על הבטחה או התחייבות שקיבל מורדי או מנציג הנתבעת כפי שהוא טוען - שהוא יקבל את הזכויות במסעדה החדשה, החליט התובע ליטול את הסיכון, שבצידו גם הסיכוי לקבלת הזכויות כאמור, ולהתקשר עם הנתבעת בהסכם המחייב אותו לפנות את המסעדה הקיימת. לכך נוסף גם היתרון ממנו זכה התובע בהסכם הפשרה, ולפיו בכפוף למילוי התחייבויותיו תוותר הנתבעת על כל דרישותיה הכספיות ממנו בכל הנוגע לתקופה בה הפעיל את המסעדה (סעיף 13 להסכם). נטילת סיכון כזו איננה עולה לכדי פגם בהסכם - של טעות או הטעיה, ועל כן איננה מצדיקה את ביטול ההסכם. נקבע בפסיקה, כי אין להחיל את דיני הטעות כאשר מדובר בטעות הנמצאת בגדר הסיכון שצד לקח על עצמו במסגרת החוזה. "הכלל בדבר נטילת סיכון לגבי אי וודאות מודעת" קובע, כי כאשר צד לחוזה נקשר בו מתוך אי וודאות מודעת בדבר התקיימותן של עובדות מסויימות, הוא נושא בסיכון להתקיימותן של עובדות אלה (ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אליאס אטראש, פ"ד נא(1) 577). זאת ועוד, נקבע בפסיקה כי אמונה לגבי העתיד איננה בגדר טעות חוזית אלא תוחלת שנכזבה או תקווה שנתבדתה. הערכה מוטעית של אירועים שיתרחשו או נסיבות שיתקיימו לאחר עריכת החוזה איננה בגדר טעות (ע"א 9344/04 ד"ר מרים אנגל נ' עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ, 10.9.2006). לסיכום, יש לקבל גם את טענת הנתבעת ולפיה שתיקתו של התובע משך שבע שנים וכבישת הטענה כי רומה והוטעה על ידי ורדי עובר לכריתת הסכם הפשרה, יש גם בה כדי ללמד על קלישות הטענה אותה העלה רק משביקשה הנתבעת לבצע את פסק הדין המוסכם. על יסוד האמור לעיל, שוכנעתי כי דין תביעתו של התובע לביטול פסק הדין המוסכם להידחות. בנסיבות אלה, אין מקום לדון בטענותיו הבאות לתקוף את סמכות הנתבעת לפנותו מן המסעדה (בשל מיקום המסעדה ביחס לגן הלאומי, בשל הרשאה מהמנהל לפנותו, בשל זכות שימוש בלתי הדירה וכיוצא אלה הטענות שהעלה). בנסיבות בהן הסכים התובע לפנות את המסעדה, כאשר להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין שהינו שריר וקיים, אין מקום לפתוח שוב לדיון טענות שכבר העלה במסגרת התביעה הקודמת, בגדרה הושג הסכם הפשרה וניתן פסק הדין. מכח הכלל של מעשה בית דין מסוג השתק עילה, לא יזקק בית המשפט לתביעה נוספת בין אותם צדדים אם זו מבוססת על אותה עילה, ואין נפקא מינה אם מדובר בפסק דין הנותן תוקף להסכמה שהושגה בין בעלי הדין או בפסק דין שיש בו הכרעה במחלוקות שבין הצדדים לאחר ניהול ההליך בפני הערכאה המבררת (נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991) עמ' 330). הדברים נכונים על דרך קל וחומר, כאשר בהסכם הפשרה נשוא ענייננו הסכים התובע במפורש כי "למען הסר ספק מוסכם בזאת כי המסעדה הקיימת מציה בתחומי הגן הלאומי" וכי "הנתבע מוותר בזאת באופן סופי ומוחלט על כל טענה ו/או תביעה כלפי התובעת". סוף דבר - התביעה נדחית. יחד עם זאת, בנסיבות המיוחדות של העניין ובהתחשב בכך שהנתבעת השתהתה בהגשת פסק הדין המוסכם לביצוע במשך שנים, הגם שעל פי פסק הדין המוסכם היה התובע אמור לפנות את המקרקעין כבר בשנת 2001, אין צו להוצאות.פסק דין מוסכםהטעיהביטול פסק דין