אין מחלוקת כי עסקינן בתאונת דרכים אשר חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, חל עליה והנתבעת הודתה בכיסוי הביטוחי ולפיכך ידון פסק הדין בשאלת הנזק בלבד. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי ( להלן:" המל"ל " ) כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המל"ל קבעה כי לתובעת נותרה נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור של 10% מיום 1/11/05. מטעם התובעת העידו התובעת ובעלה. ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. הנכות הרפואית לתובעת אושרו 3 חודשי אי כושר ממועד התאונה ועד ליום 30.6.03. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, מיום 12/2/06, קבעה כי לתובעת נותרה נכות כדלקמן: 20% נכות זמנית מיום 30/6/03 ועד 31/10/05 10% נכות פסיכיאטרית צמיתה מיום 1/11/05 לפי סעיף 34(ב) הקובע- "סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". בנוסף קבעה הוועדה כי יש מקום להפעיל במלואה את תקנה 15, לאור קביעתה כי לא תוכל לשוב לעבודתה כמדריכה ולפיכך נקבעה נכותה במל"ל בשיעור 15%. זוהי קביעה על פי דין ומאחר ולא הוגשה בקשה להביא ראיות לסתור, הינה מחייבת. הנכות התפקודית התובעת עותרת לקבוע לה נכות תפקודית בשיעור 15%, בשל מגבלותיה והעובדה כי במשך תקופה ממושכת לא היתה מסוגלת לשוב ולעבוד. הנתבעת, טוענת מנגד, כי הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת אינה משפיעה כלל על נכותה התפקודית. לטענתה, וועדת המל"ל קבעה כי לא נותרה לתובעת נכות אורתופדית, נכות נוירולוגית ונכות א.א.ג , זאת על אף תלונותיה של התובעת, ואילו הנכות הפסיכיאטרית שנקבעה לה, לא מנעה ממנה לשוב ולעבוד במשרה מלאה. כן טענה הנתבעת כי העובדה שהתובעת לא ביקשה לערער על החלטת וועדת המל"ל ולא ביקשה להביא ראיות לסתור, הינה לחובתה ומעידה כי קביעות המל"ל תואמות את מצבה הרפואי. כן הוסיפה וטענה הנתבעת, כי אין להתיר לתובעת לעתור בסיכומיה לפיצוי לעבר בראשי נזק הטעונים ראיות, מעבר לסכומים אשר נטענו על ידה בכתב התביעה. התובעת הצהירה במסגרת תצהירה, בין היתר, כי בעקבות התאונה היא החלה לקבל טיפול תרופתי ופסיכיאטרי, בשל פגיעה בפן הנוירופסיכולוגי, קשיי ריכוז, פגיעה בזיכרון וסימנים להפרעה פוסט טראומתית ובמהלך התקופה שלאחר התאונה היא נבדקה על ידי רופא תעסוקתי וניסתה לחזור לעבודה, אך לא עלה הדבר בידה. כן הצהירה התובעת כי במהלך התקופה שבין מרץ 2003 ועד יולי 2006, היא פנתה מספר פעמים לרופא תעסוקתי אשר בדק אותה ואישר כי היא אינה יכולה לשוב לעבודה סדירה, אך היא ניסתה מספר פעמים לחזור לעבודה בה עבדה, כמדריכת נערות, ללא הצלחה. התובעת הוסיפה והצהירה בחקירתה הנגדית כי על אף מצבה הבריאותי הקשה והעובדה כי לא הצליחה לחזור לעבוד, לא פנתה למל"ל ולא הגישה ערעור, על החלטת ועדת המל"ל, היות ולא ידעה על הליך זה. טענותיה של התובעת בנוגע ליכולתה התפקודית שלאחר התאונה, הינן בפער ניכר אל מול קביעות המל"ל, עובדה שמעלה ספקות בנוגע לאמינותן. טענת התובעת כי לא ידעה כי יש בידה אפשרות לערער על החלטת ועדת המל"ל או לפנות למל"ל, אין בה כדי לסייע בידה, ככל שמבקשת להעלות טענה לעניין נכותה הרפואית. התובעת אישרה בחקירתה, כי עובר לתאונה לא עבדה באופן רציף, במקום עבודה אחד כיוון שבעלה שרת בצבא קבע ובתוקף תפקידו נאלצו בני המשפחה לעבור ממקום מגורים אחד למשנהו. זאת ועוד, בסמוך למועד התאונה עבדה התובעת במשרה חלקית. עובדה זו מלמדת כי מצבה התעסוקתי של התובעת לא הושפע, אך בשל מצבה הבריאותי, כי אם בשל גורמים חיצוניים אחרים, נוספים. בנוסף, נראה כי טענות התובעת בדבר תחלואיה השונים, הן בתחום הנפשי והן בתחום הגופני, אינן עולות בקנה אחד עם העובדה כי תלונותיה של התובעת לא תועדו בתיק הרפואי. יחד עם זאת, לא נעלמו מעיני ממצאי הוועדה הרפואית מיום 12.2.06 אחוזי הנכות הרפואית שנקבעו לתובעת, שיכול ויש בהם כדי להשפיע על יכולתה של התובעת לעבוד בכל עבודה, באופן תקין. בממצאיה קבעה ועדת המל"ל כדלקמן: "משתפת פעולה, מתמצאת, מצב רוחה דכאוני חרדתי, עם סף תסכול וגירוי ירודים, מתרגשת בקלות, מדגימה תגובות... תואמות. חשיבתה ללא הפרעות במהלך, ללא סימנים פסיכוטיים פעילים. ריכוז ירוד באופן בולט, זיכרון ירוד מעט לתווך קצר, שיפוט ותובנה תקינים. מתארת נטייה מסוימת להתנהגות הימנעותית וניתוק קשרים חברתיים בעברה טופלה במסגרת פסיכיאטרית תרופתית ופסיכוטרפיה עם השפעה חיובית חלקית בלבד. אבחנה, מצב לאחר חבלת ראש עם תסמונת דכאונית חרדתית ומרכיבים של הפרעה בתר חבלתית". לעניין שיעור הנכות שנקבע לתובעת, נקבע זה מכבר כי "נכויות בשיעור נמוך, של 5% או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן היישוב; במקרים כאלה הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוז הנכות, אלא, מקום שבית המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט ראש נזק זה." (כב' השופט קציר, "פיצויים בשל נזקי גוף", מהד' 4, התשנ"ח-1997, עמ' 191) מכל האמור לעיל ובהתייחס לטיעוני ב"כ הצדדים בדבר נזקי התובעת לעבר ולעתיד, עדות התובעת ובעלה מצאתי כי יש מקום לקבוע את נכותה התפקודית של התובעת על דרך של פסיקת פיצוי גלובלי תוך הבאתם בחשבון של כלל הראיות אשר הובאו בפני בית המשפט. נזק לא ממוני בגין 10% נכות, בניכוי גיל, הנני פוסק לתובעת בראש נזק זה פיצוי בסך- 20,237 ₪. הפסד שכר לעבר תקופה ממועד התאונה ועד חודש 06/06. ב"כ התובעת עתר לפצות את התובעת בסך של 762,130 ₪, בגין ראש נזק זה, נוכח הפסדיה והעובדה כי אלמלא התאונה היתה יכולה לעבוד במשרה מלאה. כך למשל, עותר ב"כ התובעת לחשב את הפסדי התובעת מיום התאונה ועד יולי 2006, בסך של 459,942 ₪, לפי חישוב שנערך ע"פ השתכרות התובעת לאחר חזרתה לעבודה בממוצע חודשי 9,642 ₪. כן טען בסיכומיו כי יש לפצות את התובעת בגין פוטנציאל השתכרותה אלמלא התאונה וההפסדים שנגרמו לה כתוצאה מכך שעבדה עם מגבלות רפואיות. ב"כ הנתבעת טען כי מדובר בתובעת עם עבר תעסוקתי לא יציב, ללא קשר לתאונה או לנכות הקלה שנקבעה לה וברור הוא כי פוטנציאל ההשתכרות של התובעת הינו פועל יוצא של הזדמנות תעסוקתית בלבד, ללא קשר למצבה הרפואי של התובעת ולראיה, ניתן לראות כי לאחר התאונה משתכרת התובעת כדי פי שלוש משכרה לפני התאונה. כן טען כי התובעת לא הוכיחה בראיות ובמסמכים רפואיים כי במשך 3 שנים תמימות שלאחר התאונה לא היה ביכולתה לעבוד, שכן במל"ל נקבעה נכות זמנית בשיעור 20% בלבד. התובעת נחקרה בחקירתה הנגדים בנוגע לעברה התעסוקתי והצהירה כי לא היה לה רצף תעסוקתי בשל העובדה שבעלה שרת כקצין בחיל האוויר והם נאלצו לעבור דירה ממקום למקום, בהתאם לתפקידיו, לרבות שליחות לארה"ב ולכן לא יכלה להתמיד במקום עבודה אחד. כן הצהירה כי בין השנים 2002-2003, כשנה לפני התאונה, עבדה כמדריכה טיפולית במקלט לנערות במצוקה, בעמותת "יחדיו", במשרה חלקית. (עמ' 4 לפרוטוקול) כן הצהירה התובעת כי במשך כשלוש שנים שלאחר התאונה היא לא עבדה ולא פנתה למל"ל לקבל הכנסה, זאת לדבריה היות ולא ידעה כי עליה לפנות למל"ל. התובעת פנתה לרופא תעסוקתי שאישר לה לחזור לעבודה חלקית ואולם במקום עבודתה הקודם "יחדיו", לא ניתנה הסכמה להמשך עבודתה במשרה חלקית בשל מצבה הבריאותי. עיון בתלושי השכר של התובעת, עובר לתאונה, מצביע על הכנסה ממוצעת 2,000 ₪ לחודש בהיקף חצי משרה ובשנת 2006 חזרה התובעת לעבוד במשרה מלאה כמנהלת בית אומנה והשתכרה בממוצע כ- 9,000 ₪. התובעת הצהירה כי בעלה וביתה עזרו לה בעבודתה. לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים, סבורני כי אין לתלות בתוצאות התאונה בלבד והנכות הרפואית אשר נקבעה לתובעת, את תקופת אי העסקתה הממושכת ואין בידי לקבל את תחשיביו של ב"כ התובעת בסיכומיו, העותר לייחס לנכותה כתוצאה מהתאונה את מלוא אובדן השתכרותה, בייחוד בתקופה במשך 3 השנים שלאחר התאונה. איני סבור כי הנכות הזמנית שנקבעה לתובעת לתקופה של כ-3 שנים והנכות הצמיתה שנקבעה לה והשלכותיה על תפקודה, גרמו להפסדי השכר הנטענים, שכן לא התרשמתי כי התובעת לא יכלה היתה לחזור לעבודה סדירה לפני המועד בו חזרה בפועל, בשנת 2006. להוסיף לכך כי הוברר בעדותה ומאישור (ת/1) בדבר רציפות בעבודה מטעם המל"ל, כי שנים לא מעטות עובר לתאונה נמנעה התובעת מעבודה רצופה ולעיתים היתה מועסקת מס' חודשים בלבד בשנה, יש אף בכך כדי לחזק את אי סבירות טיעוניה כי אך פגיעתה בתאונה מנעה את עבודתה במשך 3 שנים תמימות ולאחריה זאת אף בנסיבותיה המשפחתיות ולאור שירות בעלה בצבא קבע. כמו כן, העובדה כי התובעת חזרה לעבודה מלאה לאחר כשלוש שנים, יש בה כדי להצביע על יכולותיה התפקודיות, על אף האמור בתצהירה ובחקירתה הנגדית, שכן לא מצאתי תימוכין לעובדה כי היא קיבלה טיפול פסיכיאטרי כלשהו בעקבות התאונה וכן לא הוצגו אישורי מחלה בגין התקופה בה התובעת הפסיקה לעבוד, בין השנים 2006-2010, כלומר אין זה מן ההכרח כי הפסקת עבודתה נבעה אך בשל מצבה הבריאותי. זאת ועוד, העובדה, כי התובעת לא התמידה בעבודה עובר לתאונה, בשל מעברי דירה ועבודת בעלה, אינה יכולה להוות משקל רב לקביעת בסיס שכר גבוה לאחר התאונה, שכן לתובעת לא היה מקצוע מוגדר, לפיו ניתן לחשב את בסיס שכרה. בנסיבות האמורות לעיל מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין הפסד שכר לעבר לרבות 3 חודשי אי כושר מלא ועד למועד חזרתה לעבודה מלאה בשנת 2006 , נכון למועד פסק הדין, בסך 40,000 ₪. הפסד שכר מחודש 07/2006 ועד פסק הדין ב"כ התובעת עותר לפיצוי התובעת ע"פ "השכר הפוטנציאלי" אותו קבע, כאמור לעיל, ע"פ ממוצע שכרה לשנים שלאחר התאונה, עם שובה למעגל העבודה בתום 3 שנות אי העסקה, דהיינו לשנים 2006-2008, על פי שכר חודשי ממוצע, 9,642 ₪. על פי מוצג ת/1 (רציפות בעבודה) השתכרה התובעת בשנת 2006 עבור 6 חודשי עבודה בלבד, סך 45,919 ₪ ובשנת 2007, סך 123,873 ₪ ובשנת 2008, סך 107,795 ₪. רמת השתכרותה של התובעת מעידה לטעמי על יכולתה המוכחת להשתכר, לעבוד במשרה מלאה חרף נכותה הרפואית, עת נוטה אני להסכים כי יש בה כדי להטיל קשיים על התנהלותה היומיומיות, אולם נראה כי התובעת התגברה עד כה על קשיים אלה. כבר נקבע בפסיקה כי לעצם העובדה, כי על התובעת להשקיע מאמץ יתר בעקבות פגיעתה בתאונה במהלך עבודתה, עדיין אין בכך כדי לזכותה בפיצוי בגין מאמץ נוסף זה, כל עוד לא הוכחה פגיעה בשכרה. סבורני, כי התובעת לא הוכיחה ירידה בשכרה לתקופה זו. נהפוך הוא מששבה למעגל העבודה שכרה הושבח בשיעור של ממש בהשוואה לשכרה עובר לתאונה. לאור האמור לא מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין התקופה האמורה. הפסד השתכרות לעתיד ב"כ התובעת עותר לפצות את התובעת בסכום, 139,621 ₪ בגין הפסדי שכר לעתיד, בהסתמך הנכות הרפואית שנקבעה לה וממוצע השתכרותה, כפי שחושב על ידו כאמור לעיל. ב"כ הנתבעת טען כי אין מקום לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה, זאת בשל העובדה שהתובעת משתכרת בשכר גבוה בהרבה מהשכר אותו השתכרה עובר לתאונה ולפיכך לא נגרמו לה כל הפסדי שכר בפועל. במועד עדותה עבדה התובעת במשרה מלאה, ב"ויצו", והשתכרה בממוצע שכר חודשי כ-9,000 ₪. למעשה, כפי שפורט לעיל, לאחר התאונה, שכרה של התובעת הושבח ולמעשה הוכפל בהשוואה לשכרה עובר לתאונה, ועל כן נראה לכאורה, כי אין מקום לפצותה בגין הפסדי העתיד. יחד עם זאת, על אף כי לא מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין התקופה שהחל משנת 2006 בה החלה להיות מועסקת במשרה מלאה ומשתכרת בהתאם ועד למועד פסק הדין, סבורני כי שונה המצב בבואי לבחון את סוגיית אובדן כושר השתכרותה לעתיד. סביר בעיני לקבוע כי התובעת נאלצת להתמודד עם קשיים מסוימים בתפקודה מעת לעת, לאור נכותה הרפואית ולאור מהותה ואופיה של נכותה זו. כמו כן, אף אם לא הוכח הפסד שכר לעת בה היא מועסקת במשרה מלה ומתמודדת עם קשייה, אין לשלול אפשרות כי לעתיד עלולה נכותה לגרום לירידה בכושר השתכרותה ומכאן להפסד שכר. לאור מהות נכותה ובנסיבותיה של התובעת ונתוני השתכרותה , כפי שהובאו לעיל, מצאתי כי יהא זה סביר לפסוק פיצוי בגין רכיב נזק זה על פי חישוב אקטוארי לעתיד עד הגיעה לגיל 67, על פי נכות תפקודית בשיעור 3% משכר חודשי בסך- 8,000 ש"ח , דהיינו הפסד חודשי בסך- 240 ש"ח. התובעת ילידת 27.02.1959 ובעת הינתן פסק הדין נותרו 13 שנות עבודה עד הגיעה לגיל פרישה (67 שנים) ולפיכך, על פי מקדם היוון 129.0454 , פיצוי בסך- 30,971 ש"ח. הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות ב"כ התובעת עותר לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסדי פנסיה, לעבר ולעתיד. ב"כ הנתבעת טוען כי התובעת השתכרה שכר נמוך מהשכר הממוצע במשק ולא הופרשו עבורה כספים לקופת פנסיה ועל כן אין לקבוע כי נגרמו לה הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים. מתלושי השכר שצירפה התובעת עולה כי הופרשו סכומים לקרן פנסיה. בהתחשב בכך שכיום הפרשה מהשכר לצורך רכישת זכויות פנסיה ותנאים סוציאליים הינה חובה שבחוק, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסך 5,000₪, בגין הפסד הפרשות המעביד לרכישת פנסיה ותנאים סוציאליים. חופשה והבראה ב"כ התובעת עותר לפצות את התובעת בגין הפסד קצובת הבראה 8,274 ₪ וכן, 24,039 ₪ הפסד חופשה שנתית. נוכח האמור לעיל בעניין הפסדי עבר, לא מצאתי מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה, אשר לא הוכח. עזרת צד ג' ב"כ התובעת עותר לפצות את התובעת בגין העזרה לה נזקקה בשבועיים הראשונים לאחר התאונה, בשלוש השנים שלאחר מכן ועזרה לה היא נזקקת עד היום בסכום כולל של 143,283 ₪. לטענתו, התובעת קיבלה עזרה פיזית ונפשית מבעלה וילדיה, שבלעדיה לא היתה יכולה לתפקד וכן בגין עזרה בשכר עבור תשלום לעוזרת בית, במשך כשנתיים עד שלוש. ב"כ הנתבעת טוען כי יש לדחות את דרישותיה של התובעת, הן בשל העובדה כי בכתב התביעה היא עתרה לפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 10,000 ₪ בלבד והן בשל העובדה כי לא נטען בכתב התביעה או בתצהיר כי היא נדרשה לעזרה בשכר ולפיכך הוצע לפסוק לכל היותר, סכום בסך 2,500 ₪. התובעת הצהירה בתצהירה כי במהלך השבועיים הראשונים שלאחר התאונה קיבלה עזרה צמודה מבני משפחתה, בעלה, בתה הגדולה ואחותה וכן קיבלה תמיכה נפשית. בהמשך, במהלך 3 השנים שלאחר מכן, פחתה העזרה, אך בני המשפחה המשיכו לסייע בידה בעבודות הבית ובקניות, בממוצע שעתיים ביום. התובעת הצהירה בתצהירה כי היא זקוקה לעזרה של 4 שעות ביום ולצורך כך היא פנתה למספר עוזרות בית שדרשו 40 ₪ לשעה ואולם התקשתה לעמוד בכך. בחקירתה הנגדית הצהירה התובעת כי העסיקה עוזרת במשך כשנתיים או שלוש והיא אינה זוכרת כמה שילמה לה (עמ' 9, ש' 7). לא מצאתי לקבל את גרסת התובעת בנוגע לקבלת עזרה בשכר, זאת נוכח הסתירות שנמצאו בין תצהירה לחקירתה הנגדית בעת הדיון ולפיכך לא נפסק פיצוי בראש נזק זה. בנוגע לעזרת בני המשפחה, הרי שהתובעת לא הוכיחה הפסדי השתכרות שנגרמו למי מבני משפחתה בתקופה שלאחר התאונה ואולם בהתחשב במהות הפגיעה ובתקופת אי הכושר המלא שנקבעה לתובעת וכן תקופת הנכות הזמנית שנקבעה לה, ראיתי לנכון לפסוק סכום גלובלי כולל , בסך- 7,500 ₪ . הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד ב"כ התובעת טען כי בעקבות התאונה נגרמו לתובעת הוצאות רבות בגין צריכת תרופות נוגדי תופעות נפשיות בסכום חודשי של 230 ₪ לחודש, שלא כוסו על ידי קופ"ח או המל"ל וכן הוצאות בגין נסיעות לטיפולים. כן טען כי התובעת תזדקק בעתיד לטיפולים פסיכותרפיים, פסיכולוגיים ואחרים, שאינם מכוסים על ידי המל"ל ועל כן עתר לפצותה בסכום 20,000 ₪. ב"כ הנתבעת טען כי התובעת לא הציגה קבלות בגין הוצאות נסיעה ובגין הוצאות לתרופות וכן מדובר בתאונת עבודה והתובעת נדרשת לפנות למל"ל לקבלת החזר הוצאותיה. הטיפולים הרפואיים בגין התאונה מכוסים על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. יוזכר כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה, לפיכך התובעת זכאית להחזר הוצאות רפואיות, ככל שתידרש, עקב טיפולים תולדת התאונה. כמו כן, התובעת לא המציאה אסמכתאות שיש בהן להצביע על הוצאות חריגות שאינן משולמות כאמור לעיל. יחד עם זאת, נוכח פגיעתה של התובע, סביר להניח, כי היו לה הוצאות רפואיות מוגברות, הן בשל הצורך לנסוע לקופת החולים והן בשל הצורך להשתתף בהוצאות של תרופות, שאלמלא התאונה, ייתכן ולא היתה נדרשת להן ועל כן הנני פוסק סכום גלובלי של 3,000 ₪. הוצאות נלוות התובעת עותרת לפצותה בסכום של 2,500 ₪ בגין הוצאות נלוות, הכוללות בין היתר, טלפונים לתיאום תורים רפואיים. לא מצאתי מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות אלה, אשר לא הובאה אסמכתא להוכחתן. סוף דבר אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. נזק לא ממוני 20,237₪ ב. הפסד שכר לעבר 40,000 ₪ ג. הפסד שכר לעתיד 30,971₪ ד. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים 5,000 ₪ ה. עזרת צד ג' 7,500 ₪ ו. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד 3,000 ₪ סה"כ 106,708 ₪ 54. ניכוי תגמולי המל"ל - ב"כ הנתבעת עתר בסיכומיו ( סעיפים 12-13 ) לניכוי תגמולי המל"ל ששולמו לתובעת בסך- 20,254 ש"ח , בצירוף הפרשי הצמדה , סה"כ 21,675 וכן את סכומי דמי אבטלה ששולמו לה, ככל שימצא בית המשפט לפסוק פיצוי בגין הפסדי העבר. לעניין זה בהינתן כי אמנם נפסק סכום פיצוי לעבר, אלא שלא נפסק פיצוי מלא לכל התקופה בה לא עבדה התובעת, אזי אין מקום לניכוי דמי האבטלה. עם זאת ינוכו מסכום הפיצוי שנקבע לעיל, תגמולי המל"ל ששולמו לתובעת, בצירוף הפרשי הצמדה ממועד תשלומם ועד למועד הינתן פסק הדין. על יתרת הסכום, יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 15.34% כולל מע"מ וכן הוצאות משפט, לרבות אגרת בית משפט, בסכום כולל בסך- 1,750 ₪ , בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הינתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כחוק. נכותהתחום הנפשיפסיכיאטריהתאונת דרכים