תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק יד ממקרקעין נגד עזבון משה ובלומה שפירא (להלן: שפירא), שהיו בעודם בחיים בעלי נחלה במגרש 84 באותו גוש. לטענת התובעים, 15 שנים לפני הגשת התביעה פלשו שפירא אל נחלתם של התובעים (במגרש 85), גידרו את שטח הפלישה (להלן: שטח המריבה) ומיאנו לפנותו. בשלב מאוחר יותר תוקן כתב התביעה, ואת עזבון שפירא כנתבע החליפה הנתבעת, שהינה היורשת של שפירא ומי שהפכה לבעלת הזכויות במגרש 84 (כפי שאף משתקף באישור מינהל מקרקעי ישראל - נ/9). במהלך המשפט התברר כי בשנת 2008 הועברו זכויות התובעים במגרש 85 לידי בנם, יניב מויאל (להלן: יניב), בהיותו "בן ממשיך". 2. הנתבעת הגישה בקשת רשות להגן, בה כפרה בקיום פלישה למגרש 85, והעלתה את הטענות הבאות: (1) אין לתובעים זכויות בשטח המריבה; (2) בשעתו ניתנה להוריה, שפירא, חלקה ששטחה 11.7 דונם למטרת עיבוד בתמורה לשטחי מטע; (3) הגדר בשטח המריבה הוצבה לפני עשרות שנים; (4) המצב בשטח המריבה לא השתנה מזה עשרות שנים, ולא התרחשה כל פלישה של שפירא 15 שנים עובר להגשת התביעה. לבקשה צורף תצהיר של הנתבעת, אשר - לאחר שניתנה רשות להגן - הפך לכתב ההגנה. זכויות התובעים במגרש 85 3. אין מחלוקת כי החל משנת 1982 ועד לשנת 2008 היו התובעים בעלי זכות של בר-רשות במגרש 85 במושב. כך עולה ממספר מסמכים שהוגשו כראיות: * ת/6 - אישור מיום 31.10.1982 של המושב לתובע לפיו בית 85 "כולל המגרש הצמוד אליו שייך לשמעון מויאל במסגרת חילופי מגרשים". * נ/1 - אישור מיום 11.3.1984 של המושב והתובעים לסוכנות היהודית על קבלת רכוש במשק 85 לידי התובעים, אליו מצורפת הצהרה של התובעים בדבר היותם בעלי רשות במגרש 85. * ת/5 - אישור מיום 27.11.1989 של מזכירות המושב לפיו התובע הינו "חבר משק במשבצת 85 לכול המשתמע מכך". * ת/4 - אישור מיום 27.12.2006 של מינהל מקרקעי ישראל על זכויות התובעים במגרש 85. 4. עם זאת, מהראיות שהוצגו עולה כי החל משנת 2008 חדלו התובעים להיות בעלי זכויות במגרש 85, לאחר שהעבירו את זכויותיהם במגרש לבנם יניב. כך, במוצג נ/2 - מכתב מיום 4.3.2008 של הסוכנות היהודית אל יניב, שכותרתו "העברת זכויות במשק מס' 85 במושב כפר שמאי" - צויין כי מצורף העתק הודעה בדבר העברת הזכויות במשק 85 על שמו, אשר נשלחה אל מנהל מקרקעי ישראל. במכתב נדרש יניב לחתום במשרדי הסוכנות היהודית על מסמכי בר-רשות לשם השלמת הליך רישום הזכויות על שמו. אמנם במוצג ת/7 - שהינו אישור מיום 5.5.2008 של מזכיר המושב - צויין כי הזכויות בנחלה מס' 85 שייכות הן לתובעים והן לבן הממשיך יניב מויאל, אולם דומה שהאמת מצויה בדברי התובע בעמ' 20 לפרוטוקול הישיבה מיום 18.6.2013, כשנשאל מי בעל הזכויות בנחלה 85: "היום העברתי אותן ליניב שהוא הבן שלי". 5. מאחר וכיום שוב אין התובעים בעלי זכויות במגרש 85, היה מקום לדחות את התביעה מטעם זה בלבד. עם זאת, ומאחר ובעת הגשת התביעה, בשנת 2007, עדיין היו התובעים בעלי זכויות במגרש 85, אדון בטענותיהם לגופן. גבולות המגרשים ומיקום הגדר 6. בישיבה בפני השופט נדל ביום 9.11.2011 הודיעו הצדדים על הסכמתם למינוי מודד מוסכם, אשר סמכותו תהא "סימון הגבול כפי שהוא קיים היום, בהתאם לגדר תיל ישנה שמוצבת במקום, וסימון הגבול בהתאם לתוכנית המקורית, תוך קביעת גודל שטחי הנחלות בשתי הוורסיות". המודד המוסכם משה סטרולוביץ (להלן: המודד) הגיש את חוות דעתו מיום 8.1.2012 (מ/1), ובעקבות מכתב ששלח אליו בא-כוח הנתבעת הגיש תשריט משלים (מ/2). בא-כוח הנתבעת סבר כי המודד חרג מסמכותו, והגיש בקשה לפסילת חוות דעתו. ביום 19.2.2012 הורה השופט נדל למודד להגיש חוות דעת מתוקנת, וזו הוגשה ביום 22.4.2012 (מ/3). חוות דעת זו היא חוות הדעת הקובעת, ומכאן ואילך כל התייחסות לחוות דעת המודד תהא אליה בלבד. 7. בחוות הדעת של המודד הוסבר המצב התכנוני, לפיו מגרשים 84 ו-85 הם חלק מתכנית מפורטת ג/5758 החלה על השטח, ואשר פורסמה למתן תוקף ביום 13.9.1992. עוד צויין כי בין המגרשים מפרידה גדר רשת ישנה. במפה המהווה חלק מחוות הדעת סומנו גבולות נחלה 84 ונחלה 85, בהתאם לתכנית המפורטת, וכן סומן מיקומה של גדר המפרידה כיום בין שתי הנחלות. מיקומה של הגדר סומן בתוך שטחה של חלקה 85 כפי שסומן על-פי החלוקה התכנונית, באופן שחלוקת המגרשים על-פי מיקומה של הגדר מביאה להגדלת שטחו של מגרש 84 ב- 1,411 מ"ר על חשבון הקטנת שטח מגרש 85. שטח זה הינו "שטח המריבה". במאמר מוסגר יוער כי בעוד שהמודד התייחס למצב התכנוני המבוסס על תכנית מפורטת ג/5758 שפורסמה למתן תוקף ביום 13.9.1992, הגיש בא-כוח הנתבעת כמוצג את העתק תכנית מפורטת 5758 (נ/5) שפורסמה בילקוט הפרסומים ביום 15.8.1991, וממנה לא ניתן ללמוד על שטחי המגרשים. אין במוצג נ/5 כדי לפגוע באמור בחוות דעת המודד, מה עוד שאף אחד מבעלי הדין לא ביקש לחקרו בבית המשפט על חוות דעתו. הקמת הגדר 8. הנתבעת ציינה בתצהירה כי הגבול המוסכם בין חלקה 85 של התובעים לבין חלקה 84, בה התיישבו הוריה, שפירא, בשנות החמישים, היה תוואי גדר התיל. בחקירה הנגדית העידה כי הוריה הגיעו למושב בשנת 1959 ובשנות הששים (בהיותה בגיל העשרה) הם הכשירו האדמה והתקינו את הגדר (עמ' 35). 9. בחקירה הנגדית סיפר התובע כי בשנת 1982, כאשר הוא הפך לבעל זכויות בנחלה 85, כבר ניצבה הגדר המפרידה בין הנחלות ואשר ניצבת שם עד היום (עמ' 17). על צורת הגדר אמר: "בעצם הגדר זה שני חוטים בין עמוד לעמוד 100 מטר" (עמ' 22). הוא לא ידע לומר ממתי הגדר קיימת (עמ' 18). כשנשאל כיצד הדבר מתיישב עם האמור בתצהירו, לפיו הנתבעת פלשה לפני כ-15 שנים לנחלה 85, והקימה גדר סביב קרקע בשטח 1,195 מ"ר, הסביר: "היא לא עשתה משהו שונה ממה שהיה קודם. הכל נשאר אותו דבר" (עמ' 17). זכויות השימוש של הנתבעת בשטח המריבה 10. בתצהירה טענה הנתבעת כי הגדר נמצאת במקום עשרות שנים, במהלכם עיבדו הוריה את חלקה 84 על בסיס תוואי הגדר "ועל בסיס הגבול המוסכם שנהג בין החלקות במשך עשרות שנים", למעלה מ-25 שנים בטרם הועלתה לראשונה בשנת 2006 טענת התובעים כנגד הגדר כגבול מוסכם בין החלקות. היא הסבירה את הנסיבות שהביאו להקצאת שטח המריבה להוריה, שהיו ברי-רשות במגרש 84. לטענתה, שטח המריבה הפך לחלק מנחלה 84 של שפירא לאחר שהושג הסדר עם המושב, בעזרת הסוכנות היהודית, לפיו ויתרו שפירא על שטח אחר בתמורה לקבלת שטח המריבה. היא העידה על תוכן ההסדר: "היו להורי שמונה דונם של מטע תפוחים שהם קיבלו מהסוכנות, ועל יד הבית הם הכשירו אדמה ועיבדו אותה. אז האגודה אמרו שזה לא יכול להיות גם שמונה דונם וגם ליד הבית. היה דיון משפטי. הוחלט להשאיר את המצב, כלומר שהאדמה על יד הבית יישארו ברשות הורי, והם יחזירו את מטע התפוחים לאגודה..." (עמ' 40). 11. תמיכה לגרסת הנתבעת מצויה בפרוטוקולים של ועד המושב, נ/6, עליהם היא לא נחקרה בחקירה נגדית, והמעידים לכאורה על כך שבשנות הששים - שנים רבות לפני שהתובעים הפכו לבעלי זכויות במגרש 85 - קיבל שפירא מהמושב שטח קרקע נוסף: * פרוטוקול של ישיבת ועד ההנהלה של המושב מיום 11.9.1966, בו צויין, בין השאר: "הוחלט להפסיק לשפירא כל טיפול וכל הזכויות עד לברור המשפט עם קבלת פסק הדין בענין האדמה שתפס יש לנהוג כלפיו לפי תקנון מושבי העובדים; כ"כ יש להקפיא את חלוקת הרוחים מאפרסק כלומר היות וכעת ברשותו יותר אדמה לא להעמיד לו זכויות באדמות אחרות כולל אפרסק ושטחים לבצל". * מכתב מיום 3.11.1966 של סגן מנהל חבל הגליל של הסוכנות היהודית אל משה שפירא, ממנו עולה כי לאחר פניית משה שפירא ביום 10.10.1966 אל הסוכנות, הושג הסדר שהביא לסיום הסכסוך. * מכתב מיום 10.11.1966 של לשכת ראש הממשלה אל משה שפירא, בו נאמר: "....קיבלנו תשובת מחלקת ההתישבות בענינך. בתשובתם נמסר לנו כי בסיוע של מחלקה זו נחתם הסכם בינך ובין ועד הכפר ואנו מקוים כי בזאת נסתיים הסכסוך". * פרוטוקול של ישיבת ועד ההנהלה של המושב מיום 10.5.1968, בו צויין, בין השאר, כי "הוחלט לגמור עם שפירא לפי הסכם". * פרוטוקול של ישיבת ועד ההנהלה של המושב מיום 21.5.1968, בו צויין, בין השאר: "לסעיף שפירא משה, סוכם בין הוועד לבין הח' שפירא כדלקמן: הועד מסכים לחליפין בין שפירא לבין נויביץ פורקוש: ... שפירא יקבל חלקה מס' 2 לגוש א וחלקה הצמודה לה מס ומס בעל גוש פלשנר שנפלו בהגרלה לח' ניימביץ, ואילו הח' ניימביץ יקבל חלקה מס 14 גוש ב וחלקה מס' 23 גוש ... הועד מסכים שהח' שפירא ישאר עם חלק מחלקה מס' 9 שהיה מגודר ע"י בתנאים: 1) החלק התחתון ממס 8 ואחורי המקוה יהיה שייך לועד האגודה כ-1 דונם. במקום החלק ששפירא מקבל ממס' 9. 2) שעל שפירא להתחייב לא לתבוע שום פיצוי ושלא יתרחב יותר בכיבוש שטחים". 12. דומה שעל רקע ההתרחשויות הללו בשנות הששים, המשתקפות במסמכים שסומנו כמוצג נ/6, יש להבין את דבריו של עד התביעה ציון יהב, מזכיר המושב משנת 1996, שהעיד כי משק שפירא חרג ב-6 דונם מגבולות הנחלה שלו "גם בשטח ההרחבה וגם בגבולות המשק שלו" (עמ' 30), וביסס זאת אף על הרישום בטבלה נ/7 - טבלת שטחים לגבי חברי המושב, "ללא שטח הנחלות", אותה הוא ערך ביום 5.3.1997 לצורך חיוב חברי המושב בדמי חכירה. שם צויין, בין היתר, כי לשפירא 11.7 דונמים, מהם 10 דונמים "הכשרה עצמית בשטח הנחלה" ו-1.7 דונם "שזיף אירופי במעיין". ציון יהב הסביר כי "הכשרה עצמית" פירושה - שטחים פנויים בהם נעשה שימוש מבלי שלמשתמש בהכרח הייתה זכות באותם שטחים (עמ' 29). יוער כי העד יהודה נהרי, שהינו יושב ראש ועד המושב, ציין כי עדותו של ציון יהב לא שיקפה את עמדת ועד המושב (עמ' 41). 13. תמיכה לכך שבשטח המריבה זכויות השימוש במשך כארבעים שנה הוקנו לשפירא מצויה בעדותו של חבר המושב בנימין קרני. הוא ציין בתצהירו כי החל משנת 1972 ועד היום (כלומר, מעל ארבעים שנים) הוא עיבד את האדמה בשטח נחלה 84, לרבות ב"שטח המריבה", על בסיס תוואי הגדר הקיימת. בחקירה הנגדית הבהיר כי ניקה את השטח והכינו לעיבוד. הוא אף העיד כי בשנות השמונים, בעת ששימש כמרכז המטעים במושב, נערך סקר קרקעות ואיתור קרקעות לעיבוד חקלאי, על מנת שכל חבר מושב יקבל 10-8 דונמים ביחס לאחזקותיו, וכי נחלת שפירא לא נכללה בסקר זה מאחר והמושב הכיר בכך שהשטחים החקלאיים של שפירא הינם "שטח המריבה" בצמוד לנחלה, ובתוך שטחי "הכשרה עצמית" הנזכרת כחלק מנחלת שפירא בטבלת השטחים נ/7. אין עדות זו תומכת בטענה לזכויות מכוח עיבוד, אולם היא מאששת את הטענה של הנתבעת לפיה במשך עשרות שנים הוכרה הגדר כ"גבול בפועל". 14. מכל המתואר לעיל, במצטבר, עולה כי לאחר שהתובעים הוכיחו כי שטח המריבה הינו חלק ממגרש 85, עמדה הנתבעת בנטל שהועבר אליה - והוכיחה כי לה זכות השימוש בשטח המריבה, המשתרע מהגבול התכנוני ועד לגדר המצויה בשטח מזה עשרות שנים, עוד בטרם הפכו התובעים לברי-רשות במגרש 85. התוצאה 15. משהוכח כי לנתבעת זכות שימוש בשטח המריבה, דין התביעה לסילוק יד מהמקרקעין להידחות. אשר על כן, הנני מורה כדלקמן: (א) התביעה נדחית. (ב) הנני מחייב את התובעים (ביחד ולחוד) לשלם לנתבעת שכר טרחת עורך-דין בסך 12,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום. סדר דין מקוצרמקרקעיןסילוק יד