התובע טוען כי יש להעמיד את נכותו הצמיתה על 13%, שהם 10% כפי שקבע ד"ר נוימן וכן 3% נוספים בגין נכות נויורקוגניטיבית. הנתבעת טוענת כי משפרופ' אברמסקי לא קבע לתובע נכות צמיתה והתובע לא פנה אליו בשאלות הבהרה ואף לא זימן אותו לחקירה, אין כל בסיס לקבוע בתחום זה נכות של 3% ויש לדחות ניסיון זה של התובע. בית המשפט מתקשה ליישב בין דרישת התובע לקביעת נכות בתחום הנוירולוגי על אף קביעת המומחה ששללה נכות צמיתה בתחום זה, לבין הפסקה שקדמה לה בסיכומיו, בה הסביר כי בתביעה לפי החוק הדרך היחידה לקבוע נכות רפואית היא באמצעות חוות דעת מומחה ובענייננו, משהצדדים לא זימנו את המומחים לחקירה על חוות דעתם יש לקבל חוות דעת אלה כפי שהן. בנסיבות אלה, אין לי אלה לדחות תביעתו זו של התובע ולקבוע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע עומדת על 10%. שאלת הנכות התפקודית תידון להלן ביחד עם בחינת רכיבי הנזק. לפני שאדון ברכיבי הנזק ובאופן חישובם, אתייחס לשתי סוגיות שעלו בסיכומים: סוגיית החוקר והחומר עליו הסתמך והעובדה כי התובע היה העד היחיד מטעמו. תצהיר החוקר התובע טוען כי תצהירו של החוקר מטעם הנתבעת (להלן: "החוקר"), רצוף עדויות שמיעה וסברה והסקת מסקנות ועל כן לטענתו יש להתעלם מסעיפים 3 ו - 4 לתצהיר החוקר. עוד מתנגד התובע לקבילות הקלטת והתמליל של ההקלטה ולדוח החקירה המלא. הנתבעת לעומת זאת טוענת כי לתצהיר החוקר צורף גם דו"ח החקירה במלואו ויש בכך חשיפת כל הקלפים מטעם הנתבעת. עוד טוענת הנתבעת כי החוקר העיד את שראו עיניו ושמעו אוזניו ואף היה תימוכין לממצאיו בעדות התובע. כמו כן טוענת הנתבעת, כי אף אם הקלטת אינה טובה, אין בכך כדי לאיין את התמליל ואת תצהיר החוקר ואם היה מקום להביא את המעסיק של התובע, היה זה דווקא התובע שצריך להביאו ולא הנתבעת. נראה כי אכן, הקלטת הוגשה שלא בהתאם לדיני הראיות ולהלכה הפסוקה בדבר אופן הגשת הקלטה (עפ 869/81 שניר נ. מדינת ישראל פד לח(4)169 בע' 194) ועל כן אין לקבלה כראיה ואף התמליל לא הוגש כדין ועל כן אף הוא איננו מתקבל. אינני מכריעה בנושא דוח החקירה המלא, באשר ב"כ הנתבעת עצמה הסבירה בדיון, כי מה שלא נכלל בתצהיר החוקר, לא היה רלוונטי לעמדת הנתבעת (ע' 26 ש' 10,11). יחד עם זאת תצהירו של החוקר, אשר העיד כי בעצמו ביצע את כל החקירה, איננו פסול. לגופו של עניין, חלק מן האמור בתצהירו של החוקר משקף את שראו עיניו וחלק זה בוודאי איננו בגדר עדות שמועה או סברה. אכן, בהיעדר הקלטת והתמלול, גם אם עדותו בדבר הדברים ששמע מפי מעסיקו של התובע קבילה (ואינני מכריעה בשאלה זו), הרי שמשקלה נמוך ביותר בנוגע לאמיתות תוכנם של הדברים ששמע. יחד עם זאת, העיסוק הנרחב בעניין זה נראה ברובו כמיותר, באשר התובע עצמו לא הכחיש כי הוא עדיין עובד בחלוקת הצידניות למוסדות החינוך וכי השאלה אם הוא יהיה במטבח באותו יום או יצא לחלוקה, נקבעת על ידי מנהלו הישיר (ע' 4 ש' 18,19 וע' 5 ש' 18-20). הנתבעת מצידה בסיכומים הייתה מוכנה להניח כי התובע אינו יוצא לחלוקה כלל והתייחסה אליו כאל טבח (סעיף ד' לסיכומי הנתבעת). על כן נראה כי אין מחלוקת משמעותית בין הצדדים בנוגע לעיסוקו של התובע ומרגע שהנתבעת איננה עומדת על כך שעיסוקו של התובע בעיקרו הוא בחלוקת צידניות, נראה כי גם לגבי תפקודו של התובע אין צורך בקלטת או בתמלול. עדות יחידה והשלכותיה טוענת הנתבעת, כי עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין בהליך אזרחי ועל כן בית המשפט נדרש לנמק מדוע יסתפק בעדות זאת. כאמור לעיל, אינני סבורה כי יש פער גדול בין עמדת התובע לעמדת הנתבעת לעניין עיסוקו של התובע כיום, ככל שהוא מושפע מן הצלקת. טענות נוספות לגביהן העיד התובע כעדות יחידה, הן השפעת כאבי הראש להם הוא טוען על תפקודו בעבודה ותחושותיו כי מסתכלים עליו בעין לא יפה בגלל הצלקת. מקובל עלי, כי כל טענה של התובע שעניינה כאבי ראש, והשפעתם של אלה על תפקודו, היה עליו להוכיח או באמצעות תלושי השכר שיצביעו על כך שנעדר מעבודתו עקב תלונות מסוג זה או באמצעות אישורי מחלה. (ראה בהקשר זה חקירתו הנגדית של התובע בע' 12 סוף העמוד ובע' 13 ש' 1-7). על כן, הטעם לא לקבל טענות אלה של התובע, אינו בכך שמדובר בעדות יחידה, אלא בכך שעל התובע היה להראות את ההשלכה שיש לתחושותיו אלה על תפקודו כפי שבאה לידי ביטוי בהיעדרויות מן העבודה, או הפחתה בשכרו וזאת הוא לא עשה. אין מקום לקחת בחשבון תחושות אלה לגבי הפסד השתכרות בעתיד, נוכח עמדת פרופ' אברמסקי, כי לתובע אין נכות צמיתה עקב כאבי ראש אלה. אשר לתחושתו של התובע כי מסתכלים עליו בעין לא יפה בגלל הצלקת, ברור כי לגבי תחושתו רק הוא יכול להעיד ובכך אין פגם. אולם גם כאן השאלה היא אם יש ביטוי מעשי וכספי לתחושות אלה (שכן אין מחלוקת כי התובע זכאי לפיצוי בגין נזק שאינו ממון, בהתאם לאחוזי הנכות שנקבעו לו). לגבי העבר - חל האמור לעיל ואין ספק כי גם אם במוסד חינוכי כזה או אחר נבהלו למראהו של התובע, הדבר לא גרם לפיטוריו, לשינוי בתפקידו או להפחתת שכרו. לגבי העתיד, אין צורך להסתמך רק על תחושותיו של התובע ונקבעו לו אחוזי נכות ועל כן הדברים יישקלו במסגרת הדיון בהפסד כושר ההשתכרות של התובע. חישוב הנזק בסיס השכר לחישוב הפסד השתכרות בעבר טוען התובע, כי טרם התאונה השתכר כ - 4,200 ₪ לחודש בממוצע ובשיערוך להיום עומד סכום זה על 5,152 ₪. הנתבעת מציינת כי התובע צירף רק שני תלושי שכר ממועד שקדם לתאונה, על אף שעבד אצל אותו מעסיק משנת 2004. ממוצע השכר כפי שעולה משני תלושים אלה עומד על 3,079 ₪ (בניכוי בונוס חד פעמי ודמי הבראה) ובשיערוך להיום, 3,616 ₪. לטענת הנתבעת, עקב אי המצאת תלושי שכר נוספים, יש להניח כי בחודשים אחרים הרוויח התובע עוד פחות. על כן לטענת הנתבעת אין בסיס לטענת התובע כי טרם התאונה השתכר בממוצע 4,200 ₪ לחודש. התובע לא הראה על בסיס מה טען כי שכרו טרם התאונה עמד על 4,200 ₪ לחודש ועל אף טענת הנתבעת בעניין זה בסיכומיה, לא השיב לטענה בסיכומי התשובה מטעמו. על כן, אני מקבלת טענת הנתבעת כי שכרו של התובע עובר לתאונה עמד על 3,079 ₪ ובהצמדה להיום - 3,656 ₪. הפסד שכר בעבר התובע תובע פיצוי בגין הפסד שכר לעבר כדלקמן: לטענתו השתכר 4,200 ₪ לחודש עובר לתאונה שהם כיום 5,152 ₪. על בסיס שכר זה, מבקש התובע פיצוי בגין חודש וחצי מלאים בהם היה בחופשת מחלה - 7,728 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה - 9,133 ₪. עוד תובע התובע פיצוי חלקי בגין הנכויות הזמניות שקבע הנוירולוג ועל כן תובע לחודש וחצי נוספים סכום של 4,767 ₪ על בסיס 55% נכות; לשלושה חודשים נוספים 3,298 ₪ על בסיס 19% נכות ו - 41,545 ₪ מאז ועד היום על בסיס 10% נכות. הנתבעת טוענת כי התובע הציג אישורי מחלה בגין חודש וחצי בלבד ועל כך יש לפצותו. לטענתה אין מקום לפצות את התובע בגין הנכות הזמנית שנפסקה לו, כשלא הוכיח כי נגרם לו נזק בתקופה לגביה נפסקה. לטענת הנתבעת, החל מחודש דצמבר 2006, התובע שב לעבוד 18 ימים בחודש או למעלה מכך ועל כן לא נגרם לו כל נזק ואין מקום לפצותו. על כן מציעה הנתבעת לפצות את התובע ברכיב זה בגין חודש וחצי עבודה על בסיס שכר של 3,616 ₪ לחודש ובסך הכל - 5,424 ₪. אין בידי לקבל חישובו של התובע לגבי הפסד שכרו בעבר. הפסד שכר בעבר הוא עניין עובדתי הטעון הוכחה ונראה כי התובע בפועל לא הפסיד את הסכומים אותם הוא תובע. התובע בסיכומי התשובה מטעמו מפנה לבע"א 237/80 בר ששת נ. האשאש פד לו(1) 281, אולם הוא עצמו מציין כי פסק דין זה עסק בנכות התפקודית, שעניינה הפסד כושר השתכרות ולא בפיצוי בגין אבדן שכר בעבר, על כן נראה כי אין מענה בפי התובע לטענה כי היה עליו להראות הפסד השתכרות בפועל ולא להסתמך על קביעות המומחה בעניין הנכות הזמנית. כמו כן, אין בסיס לתביעת התובע לצרף את הנכות הזמנית שקבע פרופ' אברמסקי לנכות הצמיתה שקבע ד"ר נוימן, שכן אין מחלוקת כי בעבר הצלקת לא גרעה משכרו. מכל האמור לעיל עולה, כי התובע זכאי לקבל פיצוי מלא בגין חודש וחצי בהם לא עבד וזאת, על בסיס שכר חודשי כפי שקבעתי לעיל, של 3,656 ₪ לחודש. הסכום יהיה 5,484 ₪, כשלסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה, היינו מיום 25.10.06 כך שהפיצוי יעמוד על 6,380 ₪. הנתבעת מציינת כי בחודש דצמבר 2006 עבד התובע 18 יום ובחודש נובמבר 2006 איננה מציינת מספר ימי העבודה שלו, אולם מציינת כי הרוויח כשליש מן השכר שהיה מרוויח בממוצע לפני התאונה. אם ניקח בחשבון כי עד 18.11.06, היה התובע בחופשת מחלה, נראה כי הפסיד מספר ימי עבודה בחודשים נובמבר ודצמבר 2006. בנסיבות אלה, אני סבורה כי יש לפצותו בשיעור 10% משכרו האמור לחודש וחצי נוספים, היינו 366 ₪ לחודש ובסך הכל 549 . בצירוף ריבית מאמצע התקופה, היינו מיום 10.12.06, הפיצוי יעמוד על 635 ₪. סך כל הפיצוי בראש נזק זה - 7,015 ₪. בסיס השכר לחישוב הפסד כושר ההשתכרות התובע טוען כי חישוב הפסדי השכר בעניינו צריך להיעשות על בסיס השכר הממוצע במשק, באשר היה צעיר ובראשית דרכו המקצועית כשאירעה התאונה. הנתבעת טוענת כי אין מקום לערוך חישובים בעניין התובע על בסיס השכר הממוצע במשק. לטענת הנתבעת, התובע לא שירת בצה"ל ועל כן החל לעבוד מגיל 18. התובע שוחרר משירות בפרופיל 21. לתובע אין תעודת בגרות והוא למד בישיבה תיכונית בה לא למדו לימודי ליבה. על פי הנתונים שבידי הנתבעת, אשר פורטו בסעיף ו' לסיכומיה ולא אחזור עליהם, שכרו של התובע עלה במשך השנים, עד שבשנת 2010 עמד על 5,762 ₪ בממוצע שבהצמדה למדד שווים היום 6,174 ₪. הנתבעת מציינת כי ניכר מכל מקום, כי התובע מעולם לא השתכר את השכר הממוצע במשק. על כן לטענתה אין כל בסיס לדרישת התובע להניח כי הוא יכול להשתכר את השכר הממוצע במשק. בתשובתו טוען התובע כי בעת התאונה היה התובע רק בן 20 ועל כן רק בתחילת דרכו המקצועית ועל כן חלה לגביו החזקה הנוגעת לקטינים שעניינה השכר הממוצע במשק. אינני מקבלת טענת התובע בהקשר זה. מדובר בתובע, אשר עד היום (והוא בן 27) אין לו תעודת בגרות מלאה. התובע, עבד כשנתיים לפני התאונה באותו מקום בו הוא עובד היום ואז כמו היום מרוויח פחות מן השכר הממוצע במשק. מדובר בתובע אשר שוחרר מן הצבא לאחר שסיפר לקב"ן על סיוטים שיש לו בלילה עקב פיגוע שהתרחש בסמוך אליו (ע' 2 ש' 17 עד הסוף וע' 3 ש' 1- 8). אין מקום להניח לגביו את ההנחה שנקבעה בפסיקה לגבי קטינים. הנכות התפקודית התובע טוען כי יש לקבוע לו נכות תפקודית בשיעור של 13%. לטענתו, הוא סובל עד היום מכאבי ראש וסחרחורות ובעיקר, הצלקת בפניו גורמת לרתיעה מפניו ויש אף שסבורים כי יש לו מראה עברייני. התובע מציין, כי אומנם הוא עובד כעת, אולם הוא מועסק בחברה פרטית ואין לדעת אם תמשיך להתקיים ואם יוכל להמשיך ולהיות מועסק בה ועקב הצלקת בפניו הוא עלול להתקשות ולמצוא עבודה אחרת. התובע מפנה לפסיקה אשר פיצתה בגין אובדן כושר השתכרות גם כשמדובר היה בנכות אסתטית בלבד. הנתבעת טוענת כי לתובע לא נותרה כל נכות תפקודית. לטענתה, התובע עובד כטבח החל משנתיים לפני התאונה ועד היום - שבע שנים לאחריה. על כן אין חשש כי ייפלט לשוק העבודה. עוד טוענת הנתבעת, כי גם אם כן, הרי שצלקת כמו זו של התובע, איננה מפחיתה מיכולתו לעבודה כטבח ומכל מקום בישראל, נכות פלסטית כמו איננה דבר חריג. עוד טוענת הנתבעת כי הצלקות של התובע אינן מכאיבות לו או מציקות לו בכל דרך פיסית. הנתבעת טוענת, כי טענת התובע בתצהירו, כי הצלקות מפריעות לו בעבודה, אין בה ממש. התובע לא מצא לנכון להעלות טענות אלה בפני אף אחד מן המומחים שבדקו אותו. עוד טוענת הנתבעת כי טענות על פגיעה בביטחון העצמי וכיו"ב, הן טענות מן התחום הנפשי, אשר לא ניתן להעלותן כעת. לא מונה מומחה בתחום הנפשי והמומחה בתחום הנוירולוגי אף ציין מפורשות כי לא דרוש מינוי כזה. הנתבעת טוענת, כי יש לדחות טענת התובע כי יש הפרעה לתפקודו בעבודה עקב הצלקת, כי הוא נמנע מלחלק ארוחות עקב חזותו המרתיעה. לטענתה, אילו היה הדבר כך, היו הממונים עליו יודעים זאת וחזקה עליו שהיה מביא מי מהם לעדות. התובע עצמו העיד, כי במקומות בהם הכירו אותו עוד טרם התאונה, אין כל מניעה כי ייכנס לבית הספר. הנתבעת מאזכרת בסיכומיה פסיקה רבה ממנה עולה כי רק במקרים של צלקות חמורות, או כשמדובר במי שעיסוקו בדוגמנות, יש לתת משמעות תפקודית לצלקות אף אם הן בפנים. על כן ולסיכום טוענת הנתבעת כי יש לקבוע כי לא נגרמה לתובע נכות תפקודית כלשהי והדבר בא לידי ביטוי גם בכך ששכרו לא נפגע. התובע בסיכומי התשובה, טוען כי בסעיף 7 לתצהירו טען כי מדובר בצלקות מכאיבות וגם פרופ' אברמסקי בבדיקתו קבע כי מדובר בצלקות מכאיבות למגע. עוד משיב התובע, כי בהיותו אדם פשוט, לא ידע כי עליו לספר למומחים על תחושותיו בנוגע לצלקות ועל ההפרעה בתפקוד היום יומי שהן גורמות לו, אולם הוא העלה טענה זו כבר בכתב התביעה ובתצהירו ואף נחקר ארוכות בעניין זה. להלן אסקור את הפסיקה שהביאו הצדדים בעניין זה. כפי שאבהיר, אני סבורה כי בגין הפסד כושר ההשתכרות במקרה זה, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי גלובלי ובנסיבות אלה, אינני סבורה כי נדרשת הכרעה של האחוז המדויק של הנכות התפקודית של התובע. אבדן כושר השתכרות על בסיס 13% נכות תפקודית והשכר הממוצע במשק, תובע התובע פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בסכום של 302,420 ₪. הנתבעת סבורה כי אין לפצות התובע כלל ברכיב נזק זה, באשר הנכות שנקבעה לו איננה תפקודית וגם אילו הייתה, מדובר בנכות זעירה אשר בכל מקרה לא אמורה להשפיע על כושר ההשתכרות. לחלופין מציעה הנתבעת לפסוק לתובע פיצוי גלובלי של 10,000 ₪. התובע בסיכומיו, הפנה למספר פסקי דין ואבחן אותם להלן. התובע מפנה לע"א 2823/01 (מחוזי ת"א) אליהו חנה נ. הדר חב' לביטוח ואח', שם נפסק לתובעת (המערערת) פיצוי גלובלי בגין אבדן כושר השתכרות בסכום של 100,000 ₪, על אף שמדובר היה בנכות שהיא בעיקרה אסתטית. יש לציין כי במקרה זה נקבעו לתובעת 15% נכות עקב הצלקות בפניה (עם אפשרות לירידה ל - 12% ככל שיבוצע טיפול ניתוחי) ובנוסף נקבעו לה 5% נכות עקב צניחת עפעף. כלומר מדובר ב - 19% נכות. התובע מפנה לע"א 169/77 שוורץ ואח' נ. ליברמן ואח' פד לב (3)561 שם לא התערב בית המשפט העליון בפסיקה של בית המשפט המחוזי אשר קבע כי מלוא הנכות הרפואית שנקבעה לתובע היא תפקודית, על אף שחלקה היה בגין צלקות. אציין בהקשר זה, כי בית המשפט העליון הביע דעתו כי בעניין זה עדיף היה חישוב גלובלי, אולם החליט לא להתערב בחישוב האריתמטי שנעשה. בית המשפט שם הסכים כי לעיתים צלקות יכולות להפריע בהתקדמות המקצועית. התובע מפנה עוד לת.א. (ת"א) 35851/03 מיטל נ. נגה חברה לביטוח בע"מ, שם לטענתו נפסק סכום של 35,000 ₪ (השווה היום ל כ- 41,000 ₪) בקביעה של 5% נכות בתחום הפלסטי. ראוי לציין כי בעניין אחרון זה, על אף שהמומחה קבע 5% נכות, בית המשפט קבע 10% נכות ועל רקע זה יש לראות את סכום הפיצוי שנקבע. עוד הפנה התובע לת.א. (ק"ג) 819/05 סדון נ. סדון ואח' שם נקבעה נכות של 10% בגין צלקת ובית המשפט מצא לנכון לפסוק פיצוי בגין אבדן כושר השתכרות בסכום של 55,000 ₪. בקשר לפסק דין זה ראוי לציין, כי בית המשפט שם קבע, כי אומנם הצלקת אינה מגבילה את התנועה בזרועו של התובע שם, אולם היות שהיא מגרדת ומעקצצת ובמיוחד בחשיפה לשמש ובהזעה, הרי שיכולה להיות מגבלה תפקודית שתבוא - "לידי ביטוי בהגבלה בביצוע עבודות הכרוכות בחשיפה לשמש או במאמץ הגורם להזעה, הגבלת האפשרות לכיסוי תמידי של הצלקות בלבוש והגבלת היכולת לעבוד בזמן קבלת טיפול בחבישת לחץ.." (סעיף 7 לפסק הדין). הנתבעת מצידה אף היא הפנתה לפסיקה רלוונטית. כך הפנתה לת.א. (ת"א) 1253/04 מיכאלוביץ נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, שם צוין כי נכות פלסטית איננה מהווה בדרך כלל נכות תפקודית, אלא במקרים שצוינו שם ושאינם רלוונטיים לענייננו. יחד עם זאת יש לשים לב, כי באותו עניין, מדובר היה באדם שהפגיעה האסתטית הייתה אחוז קטן מאחוזי הנכות שנקבעו לו והוא נפגע בצורה קשה שגרמה לו לאחוזי נכות רבים בתחומים שונים. יתר על כן, באותו עניין הובא להעיד מעסיקו של התובע שקיבל אותו לעבודה לאחר התאונה והעיד כי הוא כלל לא הבחין בצלקת ולא ידע שהתובע נפגע בתאונה. למרות זאת קבע בית המשפט כי 5% מן הנכות הפלסטית היא תפקודית. הנתבעת הפנתה לת.א. (טב') 1256/03 קוגמן נ. אריה חברה לביטוח בע"מ, שם אכן סבר בית המשפט כי אין משמעות תפקודית לנכות פלסטית בשיעור 5%. בעא 1035/09 עמאש רביע נ. הפניקס חברה לביטוח בע"מ, נדחה ערעור על החלטת בית משפט השלום שלא ייחסה נכות תפקודית לנכות פלסטית של 10%, אולם היו מספר סיבות דיוניות לדחייה והוחלט לא להתערב גם בקביעה זו, ללא שהנושא נדון לעומק. הנתבעת מפנה לע"א (חי) כלל חברה לביטוח נ. שרון בלבאו, אולם מצטטת את החלטת בית משפט השלום באותו עניין, בה דווקא התערב במקרה זה בית המשפט המחוזי באומרו: "לעומת זאת לא היה מקום לקבוע שהכנסות המשיבה מעבודתה ככלכלנית לא יפגעו בשל נכותה. הנכות העיקרית של המשיבה הינה נכות פלסטית, אולם מתלווה אליה נכות נפשית. צלקות מכערות בפנים עשויות לפגוע במידת מה בשכרו של ניזוק, שכן לחזותו של עובד עשויה להיות השפעה על בחירת מקצוע ועל תפקידים שיוטלו עליו במסגרת עבודתו. עם זאת ברי ששיעור הנכות בגין צלקות מכערות אף אם הן בפנים, אינו זהה לשיעור הנכות התפקודית (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); ע"א 7991/96 אלקבהא נ' כנעאן (ניתן ביום 12/1/00)), ובדרך כלל נוהגים בתי משפט לפסוק פיצויים בגין פגיעה אסתטית בדרך האומדנה. גם הנכות הנפשית שנקבעה למשיבה, 10% בגין התגובה הרגשית לצלקות, אינה מעידה בהכרח על פגיעה תפקודית בשיעור דומה, אולם ברי שיש לה השפעה כלשהי על תפקודה של המשיבה. במיוחד חשוב לציין כי ד"ר וייל ציין כי התגובה הרגשית מגבילה את התאמתה הסוציאלית של המשיבה." כלומר, בית המשפט באותו עניין סבר כי עשויה להיות השלכה תפקודית לנכות פלסטית, אולם שיעור הנכות התפקודית בהקשר זה נמוך מזו הרפואית וראוי לפסוק במקרה זה על דרך האומדנה. ראוי לציין כי בעניין זה נקבעה גם נכות נפשית לתובעת. לאחר ששקלתי טיעוני הצדדים ובחנתי הפסיקה שהביאו, אני סבורה כי אכן ראוי לפסוק במקרה זה פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות של התובע על דרך האומדנה ואני קובעת פיצוי בסכום של 35,000 ₪, בהתחשב בגילו של התובע ובמצבו התעסוקתי. סכום זה לוקח בחשבון גם הפרשה לפנסיה. עזרת הזולת התובע טוען כי בעקבות התאונה נזקק לעזרה רבה וזו ניתנה לו על ידי בני משפחתו וכן הוא צפוי להיזקק לסיוע ועל כן תובע 50,000 ₪ פיצוי בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד. הנתבעת טוענת כי התובע לא היה מרותק למיטתו בעקבות התאונה ולא נזקק לעזרת הזולת כלל. לכל היותר קיבל מעט סיוע מבני משפחתו ועל כך אין מקום לפצותו. לגבי העתיד אין מקום לפצותו, שכן לא נגרמה לו פגיעה מוטורית כלשהי שמצדיקה פיצוי ברכיב נזק זה. אני מקבלת עמדת הנתבעת בכל הנוגע לעתיד. נראה כי אין מקום לפצות את התובע בגין רכיב נזק זה לעתיד, שכן הנכות היחידה שנותרה לו היא נכות פלסטית אשר איננה מקשה על התפקוד היומיומי. אשר לעבר, אני סבורה כי לנוכח קביעת פרופ' אברמסקי, כי לתובע נגרמה 100% נכות זמנית למשך חודש ולנוכח אישורי המחלה שצירף התובע למשך חודש וחצי, אין לומר כי בשום שלב לא נזקק התובע לסיוע ויש לזכור כי הוא אף לקה בזעזוע מוח קל, אשר גם אם לא הותיר נכות, מן הסתם הקשה על תפקודו בסמוך לאחר התאונה. יחד עם זאת, מדובר בתקופה קצרה של צורך בעזרה והתובע לא טען כי לקח עזרה בשכר, אלא רק כי בני משפחתו טיפולו בו. אשר על כן אני מוצאת לנכון לפסוק לו בגין עזרת הזולת בעבר פיצוי גלובלי בסכום של 2,500 ₪. הוצאות רפואיות התובע טוען כי נזקק בעבר וייזקק בעתיד להוציא הוצאות בגין טיפולים רפואיים, לרבות עזרים ומייק אפ וכן ככל שייעשה ניתוח פלסטי, הפלסטיקאי העריך עלותו של ניתוח כזה ב - 15,000 ₪ אשר נכון להיום שווים 19,320 ₪. התובע טוען כי הנתבעת לא חקרה את המומחה ועל כן מקבלת הערכתו זו על כן תובע התובע ברכיב הוצאות רפואיות, סכום של 45,000 ₪ לעבר ולעתיד. הנתבעת טוענת כי לא ניתן לתבוע גם פיצוי בגין עלות הניתוח הפלסטי אשר יקטין את נכותו של התובע וגם פיצוי על פי 10% נכות בתחום הפלסטי. לכך משיב התובע, כי ד"ר נוימן ציין מפורשות כי הניתוח לא יעלים את הצלקות. בהקשר זה אציין כי ד"ר נוימן לא התייחס לשאלה אם בעקבות הניתוח יפחתו אחוזי הנכות של התובע ועל כן לא ניתן להניח כמובן מאליו כי כך יהיה. הנתבעת טענה כטענה כללית, כי טיפולים רפואיים ממומנים על ידי קופות החולים, אולם בהתחשב בכך כי מדובר בניתוח פלסטי אסתטי, לא ברור כי מדובר בניתוח שימומן כולו על ידי קופת חולים והנתבעת לא הפנתה לאסמכתא כלשהי על פיה ניתוח מסוג זה הוא במימון מלא של הקופה הציבורית. על כן אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע 90% מעלות הניתוח. יחד עם זאת אציין כי 15,000 ₪ צמודים להיום ממועד מתן חוות דעת המומחה, אינם מגיעים לסכום שציין התובע לעיל, אלא ל - 16,250 ₪ אציין באגב, כי צודקת הנתבעת בציינה כי התובע לא ביצע את הניתוח ממועד מתן חוות הדעת בשנת 2010 ועד היום, אולם אין להסיק מכך כי אין בכוונתו לבצעו, שכן ככל שעליו לשאת בחלק הארי של עלות הניתוח, ייתכן והעדיף להמתין לפסק הדין בעניינו ולמימון שיקבל. התובע לא הראה כי יש לו הוצאות רפואיות מיוחדות מעבר לכך, למעט טענתו כי הוא עושה שימוש במייק אפ כדי להסתיר את הצלקות. התובע המציא מספר קבלות בודדות בהקשר זה. בנסיבות אלה, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע מעבר לעלות הניתוח כאמור לעיל, סכום גלובלי צנוע בהרבה מזה שהתבקש על ידו ובסך הכל ברכיב נזק זה אני פוסקת לתובע פיצוי של 17,000 ₪ לגבי העבר והעתיד. כאב וסבל בגין כאב וסבל, על בסיס נכות של 10% ושני ימי אשפוז תובע התובע סכום של 20,836 ₪. לטענת הנתבעת התובע אושפז ליום אחד בלבד לצורכי הסתכלות ועל כן הסכום המגיע לו הוא 20,585 ₪ בלבד. אציין כי עיון במכתב השחרור מבית החולים מראה כי התובע התאשפז בשעת לילה ביום 3.10.06 ובאותו היום אחר הצהרים השתחרר ועל כן יש לקבל עמדת הנתבעת כי היה מאושפז יום אחד בלבד ועל כן אני פוסקת לו ברכיב זה פיצוי של 20,585 ₪. עלות חוות הדעת התובע תובע פיצוי בגין הוצאות שנגרמו לו, בהן הוא כולל מימון חוות דעת המומחה בתחום העיניים, שכן לטענתו הייתה הצדקה למינוי המומחה בשל השריטות בקרנית שנגרמו לו, גם אם לא נקבעה לו בסופו של יום נכות צמיתה בגינן. הנתבעת מתנגדת לדרישה זו וכן טוענת כי יש לקזז מן הפיצוי שייקבע לתובע את עלות המומחה בתחום הנוירולוגי, שכן לא נקבעה לו נכות צמיתה בתחום זה. התובע משיב לכך, כי פרופ' אברמסקי מצא כי לתובע כאבי ראש עיתיים אשר אינם מזכים באחוזי נכות ועל כן ובהתחשב בנכויות הזמניות שקבע הייתה הצדקה למינויו ואין לחייבו בעלות חוות הדעת. אני סבורה כי אין מקום לשנות את מימון חוות הדעת כפי שנעשה. המומחה בתחום העיניים לא קבע לתובע נכות צמיתה ומלכתחילה סבר בית המשפט כי החומר הרפואי שהוצג בפניו בקשר לעיניו של התובע, מעלה ספק בעניין הצורך במימון מומחה. על כן אין מקום לחייב את הנתבעת לממן מומחה זה. אשר למומחה בתחום הנוירולוגי, הרי שזה הכיר בכאבי הראש של התובע, גם אם סבר כי אינם מזכים באחוזי נכות וקבע לו נכות זמנית בלבד. בנסיבות אלה, אני סבורה כי אין מקום להטיל על התובע מימון שכרו של מומחה זה. סוף דבר בסיכום אם כן, אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: 56.1 הפסד השתכרות בעבר - 7,015 ₪. 56.2 הפסד כושר השתכרות - 35,000 ₪. 56.3 עזרת הזולת - 2,500 ₪. 56.4 הוצאות רפואיות - 17,000 ₪. 56.5 כאב וסבל - 22,585 ₪. 56.5 סך הכל - 84,100 לסכומים אלה תוסיף הנתבעת אגרת בית המשפט ששילם התובע כשוויה היום וכן שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 13,500 ₪. הנתבעת תשלם את הסכומים האמורים בתוך 30 יום מן המועד בו תקבל את פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. המזכירות תעביר פסק הדין לצדדים. זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.נכות