תביעה למתן צו מניעה קבוע, אשר יאסור על הנתבעים לעשות שימוש חורג במשק חקלאי, בין בדרך של הפעלת מסגריה במקום ובין בדרך של ביצוע כל שימוש אחר שאינו חקלאי וכן תביעה לצו עשה שיורה לנתבעים לסלק מבנה שבנו שלא כדין בשטח הנחלה. 1. התובע, מנהל מקרקעי ישראל, מנהל את המקרקעין המהווים חלק ממשבצת הקרקע של נתבעת מספר 3 (להלן:- "האגודה"), שהינה אגודה שיתופית חקלאית, על פי הסכם שנחתם בין התובע, לאגודה ולסוכנות היהודית (ההסכם יכונה להלן:- "ההסכם המשולש"). הנתבעים 1, 2 (להלן:- "הנתבעים") הינם ברי רשות מטעם האגודה במשק מספר 30, המהווה חלק מהמשבצת (להלן:- "המשק", "המקרקעין" או "הנחלה"). בהתאם להסכם המשולש, ניתנה זכות השימוש לחברי האגודה במשקים השונים למטרות חקלאיות בלבד, לרבות הקמת מבנים משקיים ושימוש לצורכי חקלאות. 2. לטענת התובע, בביקור שערך מפקח מטעמו בנחלה ביום 12.9.05, מצא המפקח, כי במקום הוקמה על ידי הנתבעים סככה ענקית, המשמשת כמסגריה, זאת שלא על פי היתר בניה כדין ולשימוש הנוגד את ההסכם המשולש. התובע פנה אל הנתבעים בכתב על מנת שיפסיקו את השימוש החורג וישיבו את מצב המשק לקדמותו. לאחר משלוח המכתב, ביקר המפקח פעם נוספת במשק ביום 26.11.06 ומצא כי השימוש החורג לא פסק. בתשובה למכתב נוסף שנלשח על ידי התובע, השיבו הנתבעים, כי הסככה משמשת לצורך אחסנה בלבד, כאשר לבד מכך אין במקום פעילות נוספת. לאחר משלוח המכתב, ביקר המפקח פעם נוספת במקרקעין ומצא, כי המסגריה פועלת ככזו. לפיכך, הוגשה התביעה שלפניי שבה עותר התובע להפסיק את השימוש החורג במקרקעין וכן עותר לסלק את הבמנה שנבנה שלא כדין. עוד עותר התובע לפיצול סעדים, על מנת שיוכל לתבוע את דמי השימוש בגין השימוש החורג במקרקעין. 2. האגודה הגישה כתב הגנה מטעמה שבו היא טוענת, כי לא עשתה שימוש חורג במקרקעין וככל שזה נעשה, הוא נעשה על ידי הנתבעים. האגודה אינה תומכת בשימוש החורג ומסכימה כי ינתן צו לאיסור שימוש חורג במקרקעין, אשר יופנה כלפי הנתבעים. לאור טענותיה אלה של האגודה, לא התייצבה האגודה להמשך הדיונים בהליך ובסיכומיו אף הסכים התובע, כי לא ינתן במסגרת פסק הדין סעד כלשהו כלפי האגודה. 3. בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעים, טוענים הנתבעים, כי לא נעשה שימוש חורג במקרקעין ואם נעשה שימוש כזה, הריהו בגדר השימוש המותר בהתאם להחלטה 1101 של מועצת מהנהל מקרקעי ישראל, המאפשרת תעסוקה לא חקלאית בחלקת המגורים של הנחלה, בשטח של עד 500 מ"ר. עוד טוענים הנתבעים להתיישנות, שכן מדובר בבניה הקיימת מזה 40 שנה, כאשר הנתבעים ברי רשות בקרקע. הנתבעים אף טוענים, כי לא נעשתה בניה בלתי חוקית,שכן אין תוכניות החלות על המקום. הנתבעים טוענים בנוסף להעדר יריבות, העדר עילת תביעה, העדר זכות פיצוי וכי אין מקום להורות על פיצול סעדים בתביעה. 3. במהלך הדיונים שהתקיימו בתובענה, הסבירו הנתבעים, כי הסככה משמשת את בנם, אשר פונה מגוש קטיף ונאלץ לאחסן בסככה את תכולת המסגריה אותה ניהל בגוף קטיף, זאת עד אשר ימצא לו מקום חלופי. עוד טענו הנתבעים, כי פנו בבקשה להסדיר את השימוש החורג בהתאם להחלטה 1101, אלא שלאור עיכובים אלו ואחרים, הכוללים גם את מצבו הרפואי הקשה של הנתבע בעקבות תאונה אותה עבר ואשפוז ממושך, טרם התקבל האישור. לאור האמור, נעתר בית המשפט לבקשת הצדדים לדחות את מועד הדיון בתיק, זאת לאחר שגם תצהירי העדות הראשית הוגשו באיחור. 4. לאחר שלא חלה התקדמות בעניין, הוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם הצדדים ונשמעו הראיות, שבסיומן סיכמו הצדדים בכתב. 5. מטעם התובע העיד המפקח מר שלמה כהן, שהוא זה שביקר בשטח הנתבעים וערך את הדו"חות מטעם התובע. בתצהיר העדות הראשית מטעמו מציין העד, כי ביקר ארבע פעמים במקום, כאשר הפעם האחרונה היתה לאחר הגשת התביעה, ביום 12.4.11, לקראת הגשת תצהיר העדות הראשית מטעמו. העד מציין, כי במקום קיימת מסגריה פעילה, ששטח המבנה הוא כ-950 מ"ר ומורכב מחיבור מספר מבנים או סככות וכן כולל אחסנה פתוחה בשטח חלקה ב' של הנחלה, ממערב למשק. במהלך עדותו הסביר העד, כי את שטח השימוש החורג הוא בודק מחוץ למבנה, שכן הוא אינו נכנס למבנה, המהווה שטח פרטי, אך הוא מניח, כי השימוש הוא בכל המבנה, שכן להערכתו, מפאת מצוקת המקום במבנה, הוצאו חפצים מחוץ למבנה. עוד העיד העד, כי אינו יודע האם במקום מתבצע במקביל גם שימוש חלקאי וגם אינו זוכר להגיד אם היה במקום ציוד חלקאי, אך מבחינתו, כי שימוש חלקאי כזה, בטל בששים. 6. מטעם הנתבעים העיד מר יורם צרפתי, זאת לאחר שתצהיר עדות ראשית מטעם הגב' ציונה צרפתי (שהיה זהה בתוכנו לתצהיר מר צרפתי) נמשך מתיק בית המשפט לאחר שהגב' צרפתי לא התייצבה לישיבת ההוכחות שהתקיימה. מר צרפתי ציין בתצהירו, כי הוא רשאי לעשות בהתאם להחלטה 1101 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל שימושים שאינם חקלאיים בנחלה. ואכן, בהתאם להחלטת מועצת מנהל מקרקעי ישראל הקים את הסככה, שכל יעודה אחסנת ציוד. היות ובנו של הנתבע פונה מגוש קטיף, שם ניהל מסגריה, נאלץ הבן לאחסן את הציוד בסככה. לטענת הנתבע, ברגע שבנו יקבל קרקע חלופית, יועבר כל הציוד למקום שיוקצה לו. הנתבע טוען, כי הוא פועל להכשיר את הבניה באמצעות היתר בניה, כאשר בהעדר וועד במושב, לא ניתן היה להגיש את התוכניות, כאשר רק לאחרונה מונה ועד ממונה וגם אז, בעקבות מחלוקות שאינן קשורות בנתבעים, בישיבה שבה אמור היה הוועד לאשר את התוכניות, לא ניתן היה לאשרן בסופו של דבר ועיכובים נוספים בהגשת התוכניות נעוצים בתאונת דרכים קשה שבה היה הנתבע מעורב ושבעקבותיה אושפז למשך מספר חודשים, עד לחודש ספטמבר 2011. במהלך חקירתו הנגדית טען הנתבע, כי השטח שבו טוען התובע, כי נעשה שימוש של מסגריה הוא בשטח של 22 מ' על 22 מ', דהיינו בגדר 500 מ"ר המותרים על פי החלטה 1101, וכי לא מדובר בשטח של 950 מ"ר. עוד טען העד, כי התובע מייחס שימוש חורג לשטחים שאינם בבעלות הנתבעים. וכן טען, כי פרט למבנה בשטח האמור יש במקום מבנים הקיימים משנת 1959. העד הוסיף וציין, כי חרף פניות רבות אל הוועד הממונה, הרי שזה כלל אינו מתפקד ולא ניתן לקדם קבלת היתרי בניה למקום. 7. היות ובסיכומי הנתבעים נזנח חלק ניכר מטענות הצדדים, לרבות התיישנות, העדר עילה ויריבות, הרי שאף בפסק הדין לא תינתן התייחסותי לטענות אלה ובמשפט אחד יאמר, כי נכון עשו הנתבעים על כי זנחו טענותיהם אלו. 8. הנתבעים טוענים, כי בהתאם להחלטה 1101 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל, זכאים הם לעשות שימוש בשטח של 500 מ"ר לצרכים שאינם חקלאיים. 9. ראשית, מצאתי מקום ליתן התייחסותי לשאלת השטח שבו עושים הנתבעים שימוש. הנתבעים טוענים, כי הם עושים שימוש בשטח של כ-500 מ"ר ואילו התובע טוען ליותר מכך. הגם שהנני סבורה, כי הכרעה בשאלה זו חשובה יותר לשאלת דמי השימוש, שאז נגזרים דמי השימוש משטח השימוש, שאלה שאינה מתבררת בהליך שלפניי, כאשר כאן, עותר התובע להסיר כל שימוש חריג, תינתן התייחסותי בקצרה לעניין. הנני סבורה, כי התובע אמנם לא הצליח להרים את הנטל להוכיח במסגרת ההליך שלפניי את היקף השימוש שעושים הנתבעים בסככה והתבוננות של המפקח מחוץ לסככה אל הסככה בוודאי שאינה יכולה ללמד על היקף השימוש שנעשה בסככה, זאת בפרט נוכח טענת הנתבעים, כי כלל לא נעשה במקום שימוש של מסגריה, עניין שמצא ביטוי מינימאלי בתצהירו של המפקח, אשר ציין, כי נעשה במקום שימוש של מסגריה פעילה, אך לא ציין, כמה עובדים ראה במקום, מה עשו העובדים, איזה סוג של פעילות נעשה שם ואף לא צולמו תמונות מהן ניתן ללמוד, כי במקום נעשית עבודה. 10. הנתבעים אמנם אישרו, כי במקום נעשה שימוש של אחסנת ציוד המסגריה של הבן ומוסכם עליהם, כי מדובר בשימוש שאינו חקלאי ומכאן שיש לדון בעצם השימוש מבלי צורך להיזקק להיקף השטח שבו נעשה השימוש ולכן גם אם לא הכרעתי בעניין היקף השטח, או טיב השימוש, הרי שלאור הודאת הנתבעים בעניין והתמונות שצולמו על ידי המפקח ומהן ניתן ללמוד, כי אכן ישנו שימוש בהיקף זה או אחר, הרי שאי הוכחת היקף וסוג השימוש אינה מעלה ואינה מורידה בהליך שלפניי. 11. החלטה 1101 אכן מאפשרת שימוש חורג בשטח שאינו עולה על 500 מ"ר בשטח חלקה א' של הנחלה, אלא שבהחלטה 1101 מפורטים התנאים לשימוש החורג ובין יתר התנאים, קבלת אישור לשימוש זה. הנתבעים לא טענו כי התובע לא אפשר להם לקיים שימוש חורג בתנאים המפורטים בהחלטה 1101, אלא יוצאים בטיעוניהם מתוך נקודת הנחה מוטעית, כי בהתקיים החלטה זו, רשאים הם ללא כל תנאי לקיים שימוש חורג במקרקעין. בפועל, הנתבעים אמנם הבינו, כי עליהם להסדיר השימוש החורג ואף פנו בבקשות בעניין זה ובית המשפט אינו יכול ליתן ליד לכך שבמקום נעשה שימוש חורג בלא שהעניין יוסדר בדרך של מתן היתרים ואישורים כנדרש. לאור האמור, ובהעדר אישורים לשימוש החורג, הוכיח התובע, כי אמנם נעשה שימוש חורג, שאינו עומד בתנאי החלטה 1101 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל. 12. הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי על התובע לפעול בתום לב בהפעלת סמכויותיו, שכן הנתבעים נקלעו למצב בו קיים קושי אמיתי לאשר את התוכניות. בעניין זה, לא ניתן להתעלם מכך שעסקינן בתביעה אשר הוגשה בשנת 2007 ועד כה פעל התובע באורך רוח ואפשר לנתבעים לפנות לוועדות ולנסות ולהסדיר את השימוש החורג. גם התביעה לא הוגשה כלאחר יד והיא הוגשה לאחר שנעשו אל הנתבעים מספר פניות בעניין. לפיכך, איני סבורה, כי התובע פעל בחוסר תום לב בהפעלת סמכויותיו במקרה דנן. 13. החלטה 1101 עוסקת גם במקרים בהם היה שימוש חורג בשטח טרם ניתנה החלטה 1101, כאשה במסגרת ההחלטה ניתנה לחקלאים אפשרות להסדיר את השימוש החורג במשך שנתיים מיום מתן ההחלטה. הנתבעים טוענים, כי בשל עיכובים שאינם תלויים בהם לא ניתן היה להסדיר את השימוש החורג עד כה. מעבר לעובדה, שגם עובר להחלטה 1101 עמדו החלטות קודמות של פיהן היה על הנתבעים להסדיר את השימוש החורג, הנני סבורה, כי ניתן היה לטעון לשימוש בחוסר תום לב בסמכויות התובע, אם אמנם היו הנתבעים מציגים אסמכתאות לכך שפעלו ללא ליאות על מנת להסדיר את השימוש החורג. הנתבעים אמנם נתנו הסבר לעניין, אך זה אינו מגובה באסמכתאות כלשהן וייתכן והיה מקום להתחשב בטענות הנתבעים, אם אמנם היו מביאים ראיות לכך שבמשך כל השנים האחרונות לא היה וועד במושב שיכול היה לחתום על תוכניות, או כי במשך כל אותם שנים הוועדה המקומית לא תפקדה ואז היה מקום לברר את הטענה. אך במצב הדברים בהם הנתבעים מתארים ישיבה אחת שבמהלכה ניסו לאשר את התוכניות, לא ניתן לייחס לתובע חוסר תום לב בהתנהלותו. 14. טענה נוספת אותה מעלים הנתבעים בסיכומיהם הינה הטענה לפיה בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בסעד של צו ההריסה, שכן עסקינן בסעד פינוי שאין עמו שמירה על גוף הנכס ולפיכך מדובר בסעד שהינו בסמכות בית המשפט המחוזי. בכתב ההגנה מטעמם, בהתייחסם לטענת הסמכות העניינית ציינו הנתבעים: "מן המפורסמות הוא כי לבית משפט זה הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה..." התובע טוען בעניין זה, כי מדובר בהלכה ארכאית, אשר אינה נוהגת עוד ומבקש לדחותה. 15. בעניין זה, אין לי אלא להסכים עם ב"כ התובע. הלכה זו, אינה נוהגת עוד, בתי משפט השלום נוהגים לדון בתביעות פינוי בין תוך שמירה על גוף הנכס ובין שלא תוך שמירה על גוף הנכס, כאשר האבחנה האמורה אינה נוהגת עוד ואף טענה בעניין הסמכות אינה נטענת, כפי שלא נטענה בכתב ההגנה ואין מקום להרחיב בעניין זה ודי להפנות לפסקי הדין שהובאו בסיכומי התשובה מטעם התובע, שאליהם אני מצטרפת. 16. התובע עותר כאמור לסעד של צו הריסה. דומתני, כי בעניין זה קיים קושי של ממש להיעתר לסעד במלואו, כאשר הסעד מוגדר בכתב התביעה: "צו עשה שיורה להם לסלק את המבנה שבנו שלא כדין ממקרקעי הנחלה ולהחזיר את המצב לקדמותו." הנתבעים אמנם אישרו, כי בנו את הסככה בהתאם להחלטה 1101, אלא שהצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לשטח הבניה החורג בעניין זה. 17. טענות התובע לעניין בניה ללא היתר, אף הן נאמרו כלאחר יד, כאשר עד התובע ציין בתצהירו, כי בדק ומצא, כי לסככה אין היתר בניה. אותה בדיקה שאליה מתייחס העד בתצהירו נעשתה בסמוך לביקור במבנה בשנת 2005, כאשר העד מציין "כמו כן בבדיקה שעשיתי לא מצאתי כי ניתן למבנה היתר בניה". ואולם, בדו"ח אותו ערך העד ביום 26.11.06 (נספח ה/1) מציין העד: "באם לא קיימת תוכנית בקשה להיתר חתומה ע"י המינהל לבניית סככה זו אזי גם בנייתה אינה חוקית לכאורה." מכאן, בדיקתו של העד, אם נעשתה, בוודאי אינה בדיקה מעמיקה והיא בדיקה לכאורית בלבד ולא ניתן לסמוך עליה. 18. לעומתו העיד מר צרפתי: "לא היה ולא נברא, אם נחבר את כלל הסככות עם הבית אין 800 מ"ר. "יש לי חדשות בשבילו, המגרש שהיה שם הוא לא שלי בכלל לא א' לא ב' ולא ג' הוא של אבא שלי." "...אין 500 מטר אני מבדבר על המבנה שאתה קורא לו מסגריה, לא על כולם. יש שנם מבנים משנת 59." עדותו של מר צרפתי מערערת את הקביעה עליה סומך ידו התובע, קביעה שגם לשיטת העד היא לכאורית ולפני בית המשפט כלל לא הוצגה בדיקה כלשהי שנעשתה בנוגע לשטחים הבנויים בנחלה. 19. לאור האמור, אינני סבורה, כי התובע הרים את הנטל להוכיח מהו השטח שנבנה ללא היתר, כמו גשם לא הוכיח את השטח שבו נעשה שימוש כמסגריה, הצבעה על השטח על פי המדידות שערך העד או הצבעה על פי מפות אורטופוטיות בוודאי אינה יכולה להוות בסיס לזיהוי מבנה שאותו מבוקש להרוס בפסק דין. 20. לאור האמור, בשים לב לכך שקיימת הודאה של הנתבעים כי קיימת סככה בשטח של 22 מטרים על 22 מטרים אשר נבנתה ללא היתר, הנני סבורה, כי ניתן ליתן צו הריסה ביחס לסככה זו ולא מעבר לכך. בכך אף תתייתר מחלוקת בנוגע לביצוע פסק הדין, שכן פסק דין שעל פיו יהרסו מבנים שנבנו ללא היתר הינו פסק דין שאף לא ניתן לבצע אותו בלא זיהוי של המבנים. 21. לאור האמור, לאחר שהוכח, כי הנתבעים משתמשים בשטח הנחלה בשימוש חורג, שימוש שאינו חקלאי, בין של אחסון ציוד שאינו חקלאי, בין של שימוש במקום כמסגריה, ניתן בזאת צו האוסר על הנתבעים לעשות שימוש חורג בשטח הנחלה ללא קבלת אישורים כנדרש. כמו כן, ניתן בזאת צו להריסת הסככה בשטח של כ- 22 מטר על כ- 22 מטר שנבנתה ללא היתר בניה כדין, המצויה בשטח חלקה א' של הנתבעים במשק מספר 30 במושב זהר. 22. היות והנתבעים הצביעו על כך שבשל קשיים אובייקטיביים, שעניינם העובדה שהן הוועד המקומי אינו מתפקד והן קיימם קשיים בוועדה המקומית, מצאתי מקום, גם נוכח הארכות הנוספות שניתנו לנתבעים, להורות, כי פסק הדין יכנס לתוקף בעוד ששה חודשים מהיום. יש להניח, כי אם יציגו הנתבעים לפני התובע אסמכתאות לכך שבקשתם מטופלת במלוא המרץ, אזי, אם תידרש תקופה קצרה נוספת, תימצא אצל התובע אוזן קשבת לכך. 23. התובע עותר לפיצול סעדים, שעניינו בצורך לברר יחד את כל שאלת שיעור דמי השימוש במקרקעין שבהם נעשה שימוש חורג, מבלי לפצל את הדיון בשאלה זו לתקופה הקודמת להגשת התביעה ולתקופה המאוחרת לה, עד לפינוי בפועל. בנסיבות העניין והיות וממילא אין בפיצול הסעדים כדי לפגוע בטענות הנתבעים לעניין הפיצוי ושיעורו, מצאתי מקום להיעתר לבקשה. 24. בנסיבות העניין והיות והנתבעים גילו נכונות להסדיר השימוש החורג, מצאתי מקום לחייב הנתבעים בהוצאות בשיעור של 3,000 ₪ בלבד. שימוש חקלאיחקלאותצוויםמושבים נחלות ומשקיםמשק חקלאישימוש חורגצו מניעה