תביעתה של אלמנת המנוח בגין הפיצוי לו היא זכאית כתלויה וכן כיורשת ממחצית מעזבונו

תביעתה של אלמנת המנוח בגין הפיצוי לו היא זכאית כתלויה וכן כיורשת ממחצית מעזבונו

(ת.א. 2920/07), ואילו השניה הינה תביעת הוריו של המנוח בגין מחצית מעיזבונו (ת.א. 1902/07), דהיינו שאין זהות בין היורשים לתלויים.

השאלות הדרושות הכרעה הינן: גובה הנזק שנגרם לאלמנה כתלויה וגובה הנזק לעיזבון, כאשר המחלוקת בין התובעים לבין הנתבעת מתמקדת בשאלת גובה שכרו של המנוח לעבר ולעתיד; ואילו במחלוקת שבין התובעים לבין עצמם, דהיינו יורשי העיזבון אל מול תביעת האלמנה כתלויה, מתעוררות השאלות הנוגעות ליחס שבין תביעת העיזבון לבין תביעת התלויה, וכן בשאלה האם יש להביא בחשבון בפסיקת הפיצוי לתלויה, את משך תקופת הנישואין הקצרה ואת סיכויי הינשאותה, כפי שטוענים הורי המנוח.

כפי שציינו ההורים התובעים בתביעת העזבון בלבד, מדובר בסוגייה ייחודית (באשר ליחס בין התביעות כאשר אין זהות, ויש ניגוד אינטרסים, בין היורשים לבין התלויים) שחרף חיפושי לא איתרתי סיטואציה בפסיקה הדומה לה במדוייק.

העובדות
1. ביום 25.8.06 נהרג המנוח בתאונת דרכים שארעה בדרכו של המנוח בחזרה ממקום עבודתו במפעל ישקר, לביתו.

2. המנוח יליד 22.1.76, והתובעת מעאלי אבו זאלם, אלמנתו (להלן: "התובעת"), ילידת 25.8.82.

3. המנוח והתובעת נישאו זה לזו ביום 8.6.06, דהיינו כחודשיים וחצי לפני שהמנוח קיפח חייו בתאונה נשוא התביעה.

4. בהתאם לצו ירושה שהוצג בפני, עזבונו של המנוח חולק בין יורשיו, כך שהתובעים דרוויש ומרים אבו זאלם (להלן: "ההורים") יורשים ביחד מחצית מעזבונו (כל אחד רבע) ואילו התובעת יורשת את המחצית השניה.

5. הנתבעת הינה חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב בו נהג המנוח במועד התרחשות התאונה. אין מחלוקת בשאלת האחריות ובשאלת חבות הנתבעת כלפי התובעים.

אציין כי מתן פסק הדין התעכב זמן רב (ועל כך התנצלותי הכנה בפני הצדדים), בין היתר לאור העובדה כי לתביעת האלמנה הצטרפה כתובעת נוספת, גם קרן הפנסיה ששילמה לאלמנה כספים עפ"י תקנות קרן הפנסיה שאליה הפריש המנוח כספים בחייו, ואשר טענה לזכות כלפי הנתבעת בהיותה מיטיבה של האלמנה. תביעת קרן הפנסיה נדחתה בהסכמה, ללא צו להוצאות, לאחר שניתן פסק הדין ברע"א 7946/09 מקפת החדשה ניהול קרנות ופנסיה נ' יעל אנוך ואח' (29.2.12) אשר העמידה הלכה על מכונה וקבע כי אין מקום להכיר בזכות קרן הפנסיה כנטען בהליך בפני.

6. על מנת להכריע בטענות הנוגדות שבין התובעים לבין עצמם, עלי ראשית לקבוע את גובה הפיצוי המגיע לעזבון ולתלויים (כל אחד בנפרד), לבחון איזה מהם גבוה יותר ובאיזה ראשי נזק לא קיימת חפיפה ביניהם, ובהתאם לקבוע את הפיצוי לכל אחד מהתובעים.

לצורך כך אזדקק, קודם לכל, לקביעה בדבר פוטנציאל ההשתכרות של התובע, ולהכרעה בסוגיית ההתחשבות במעמד התובעת וסיכויי הנישואין מחדש, על מנת לכמת את גובה הפיצויים בכל אחת מהתביעות, ואז אפנה לבחינת היחס שבין תביעת העזבון לתביעת התלויים.

שכרו של המנוח עובר לתאונה ושכרו העתידי
7. למנוח לא היו תעודות בדבר השכלה פורמלית מעבר ללימודיו הסדירים בבית הספר התיכון וכ- 14 חודשים קודם לתאונה, השתלב המנוח בעבודה במפעל ישקר כפועל יצור.

על פי עדות אביו (עמ' 12 שורות 27-30) הוא למד הנדסת חשמל במסגרות שונות אולם לא השלים את לימודיו ולא קיבל תעודות ועד לתחילת עבודתו בישקר, עבד באופן זמני בעבודות שונות.

8. על פי תלושי השכר שהציגו התובעים (ת/15) וכן על פי אישור המעביד מיום 13.7.2005 (ת/16), שכרו של המנוח עלה בהתמדה מתחילת עבודתו בישקר ועד למועד פטירתו, כאשר ניתן לראות כי קיימת תנודתיות מסוימת בגובה השכר, שהינה פונקציה בין היתר של כמות השעות הנוספות שביצע המנוח בכל חודש, וכן בגין תוספות שונות (חלקן חד-פעמיות) שהתווספו לשכרו.

באם נתייחס לסכומים המצטברים בהתאם לתלוש השכר המלא האחרון לפני התאונה, דהיינו תלוש לכל חודש 7/06, הרי ששכרו הממוצע לשנת 2006 (לאחר ניכוי מס הכנסה כפי ששולם בפועל) עמד על הסך של 9,140 ₪ (68,756 (שכר ברוטו) - 4778 (מס הכנסה): 7 חודשים). מאחר וסכום זה כולל בתוכו מס' מענקים חד-פעמיים (בין היתר בשל עבודה במהלך מלחמת לבנון השניה), ולאור התנודתיות בשכר (בהתחשב במרכיב השעות הנוספות) אעמיד את השכר, נומינלית למועד התאונה על סך של 8,500 ₪ (לאחר ניכוי מ"ה).

9. במהלך שמיעת הראיות נשמעה בפני עדותו של מר שמעון משה, המשמש כמנהל משאבי אנוש בחברת ישקר (להלן: "המנהל"), והוא העיד על כך שהמנוח היה עובד רציני, שביצע את עבודתו נאמנה, כאשר על פי חוות דעת שניתנה לגביו בתום תקופת הניסיון צוין שהוא אמין וישר והומלץ על המשך העסקתו. כמו כן העיד אותו עד כי בתחילת כל שנה מתקיים דיון שכר נפרד עם כל עובד ועובד כאשר לרוב ניתנת תוספת שכר שבין 2%-4% למעט בשנת 2009, כאשר היה משבר כלכלי, שאז לא ניתנו תוספות שכר. בעדותו ציין העד כי עובד כמו התובע, שהיה מתקבל לעבודה במועד מתן העדות, דהיינו בחודש 5/10, היה מתקבל בתנאי שכר של 25 ₪ לשעה (לעומת 22 ₪ ששולמו למנוח בתחילת עבודתו), וכי יש לחשב עלית שכר של כ-3% בכל שנה.

בנוסף העידו התובעים את מר עזיז, העובד בישקר 22 שנה, מתוך זה 14 שנה כמנהל מחלקה. אף הוא הגדיר את התובע כעובד מצוין, מסודר ואחראי, והעד התייחס לאפשרות ההתקדמות בעבודה בישקר, כפי שהוא התקדם.

10. באשר להיקף השעות הנוספות שיכול עובד לבצע, הרי שהמנהל העיד כי על פי נתוניו של המנוח הוא ביצע בין 50-60 שעות נוספות בחודש, כאשר בנוסף לכך קיימת תוספת שכר עבור משמרות לילה. המנהל ציין כי מספר השעות הנוספות שיכול עובד לעבוד מוגבלות על פי החלטה של המעסיק, ואף ציין כי מניסיונו, אדם צעיר, עד גיל 40 או 45, משקיע שעות נוספות רבות ועובד משמרות לילה רבות, אולם לאחר גיל 40-45, לרוב יורדת הנכונות של העובד לעבוד שעות כה רבות (ראה עמ' 7 שורות 1-2).

בנוסף, התייחס המנהל בחקירתו על ידי ב"כ הנתבעת למענקים שונים שניתנו לעובדים לרבות המנוח בשנת 2005-2006 והסביר את הבסיס למתן המענקים החד פעמיים.

11. לאחר בחינת מלוא טענות הצדדים ביחס לפוטנציאל ההשתכרות של התובע, ובהתחשב בעובדה כי במועד התאונה כבר הגיע התובע לשכר העולה על השכר הממוצע במשק (ושכרו בהצמדה למועד מתן פסק הדין עולה על 10,000 ₪), בין היתר לאור תכונותיו כפי שתוארו על ידי עמיתיו למקום העבודה, וכן לאור הצלחתו להשתלב במקום עבודה כמו ישקר, המעניק תנאי שכר כפי שפורטו בעדויות בפני, אני סבורה כי יש להעמיד את שכרו של התובע, נכון למועד מתן פסק הדין על הסך של 10,000 ₪ לעבר, וסך של 12,500 ₪ לעתיד.

בקביעת סכום זה, התחשבתי בעליית השכר הקבועה עליה הצהיר המנהל ועל הפוטנציאל של התובע להתקדם בעבודתו, אך מנגד, נלקחה בחשבון עדות המנהל ביחס לירידה במספר השעות הנוספות שמבצע עובד לאחר תקופת עבודה של כ-20 שנה.

הגדרת האלמנה כ"אלמנה" לצורך חישוב תביעת התלויים ו/או התחשבות בסיכויי האלמנה להינשא
12. בענין זה טוענים ההורים כי אין לראות באלמנה כ"אלמנתו" של המנוח בעת פטירתו, אלא בת זוג בלבד, ולפיכך אין להחיל עליה את ההלכה הקובעת כי בעת קביעת הפיצויים, אין בוחנים את סיכויי האלמנה להינשא בשנית, אלא מקום בו באות ראיות על כוונה קרובה של האלמנה להינשא (ראה דיון נוסף 14/68 לפידות חב' נפט לישראל נ' שליסר פד"י כ"ג(1) 771 (להלן: "ענין לפידות"), וכן ע.א. 960/02 עזבון המנוח סבייחי טלאל נ' הפניקס הישראלי, פ"ד נז(2) 30 (2003) להלן: "פרשת טלאל").

טענה זו של ההורים נסמכת על טענה שפורטה בהרחבה בסיכומיהם, אשר כפי שאני מבינה אותה משמעה כי "השבת המצב לקדמותו" מבחינת תביעת העזבון, משמעה מתן תוקף מלא לתביעתו של המנוח, שהיא תביעת העזבון, והעדפת זכות העזבון לפיצוי מלא עבור ההפסד שנגרם למנוח בעקבות מותו, על פני זכות האלמנה. לטעמם של ההורים, קבלת טענות האלמנה, ויישום הלכת הניכוי, כפי שהיא טוענת לה, מחזיר את העזבון למצב שהיה קיים לפני שנקבעה הלכת אטינגר (ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004), במובן זה שהעזבון נותר בפועל ללא פסיקת הפסד בגין "השנים האבודות" שכן אלו מתקזזים אל מול תביעת אובדן התמיכה של האלמנה.

לטענת ההורים יש להגן על זכות הקניין של המנוח (המתגלמת בזכות העזבון), ובהתאם למצוא את הדרך הראויה בנסיבות המקרה, למנוע מצב שזכויות העזבון (וההורים בו) ישללו אך בשל העובדה כי נותרה אלמנה שנישאה לתובע חודשיים לפני התאונה, ובהתאם לבחון את טענות התובעים הנוגדות.

13. כך מבקשים ההורים לקבוע כי האלמנה אינה בגדר "אלמנה" וזאת לאור הוראות חוק הירושה וחוק הביטוח הלאומי, ובעיקר סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי נוסח משולב התשנ"ה- 1995 הקובע כי "אלמנה" הינה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, למעט מי שהיתה אשתו פחות משנה ולא ילדה לו ילד.

ההורים טוענים כי בשל תקופת הנישואין הקצרה והעובדה שלמנוח ולאשתו לא היו ילדים, יש השלכה על ראיית התובעת כ"אלמנה" וישום ההלכה בדבר סיכויי ההינשאות. לטעמם של ההורים, לאור העובדה כי חוק הירושה עורך אבחנה בין בן זוג שהיו לו ילדים לבין בן זוג שלא היו לו ילדים (ובהתאם משתנה חלוקת העזבון), ולאור האבחנה בחוק הביטוח הלאומי, יש לערוך את אותה אבחנה גם ביחס לבחינת היחס שבין תביעת העזבון אל מול תביעת התלויים, ואין מקום לנשל את הורי המנוח מעיקר זכויותיהם, רק בשל העובדה שהמנוח נישא חודשיים לפני מועד התאונה וטרם הספיק להביא ילדים לעולם.

מכאן, שלטענת ההורים אין להחיל על האלמנה במקרה זה את ההלכה שנקבעה ביחס לאי התחשבות בסיכויי הינשאות אלא יש לראות בה "בת זוג" גרידא, אשר גם מבלי להוכיח נסיבות ספציפיות המעידות על כוונה קרובה להינשא מחדש, יש לקבוע כי קיימים לגביה סיכויי הינשאות מחדש, ולקחתם בחשבון בעת חישוב הפיצוי לתלויים.

14. עיינתי היטב בטענות ההורים בהקשר זה, ועל אף שכפי שטען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, הינן שובות לב ואף יש בהן הגיון רב, הרי שאני סבורה שאין מקום לקבוע שהתובעת במקרה שבפנינו איננה בגדר "אלמנה" לצורך יישום ההלכות הנוגעות לסיכויי הינשאות. אמנם נכון כי מדובר בנסיבות חריגות יחסית, לאור הגיל הצעיר של התובעת ומשך הנישואים הקצרים (אשר בשלן היא אינה זכאית לקצבת שארים מהמל"ל, דבר שיש לו השפעה דרמטית על חישוב הפיצויים לזכותה), אולם אין מקום להקיש מהוראות חוק הביטוח הלאומי לענייננו באשר לפרשנות המונח "אלמנה".

אני סבורה כי בטיעוני ההורים הם נפלו לטעות בציטוט מתוך הלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, בהם היתה התיחסות למעמד העזבון ומהות תביעתו להפסד בגין "השנים האבודות" (הלכת אטינגר והפסיקה הרבה בעקבותיה), בכך שהתיחסו לאמירות הנוגעות ליחסים שבין תביעת העזבון למזיק, ונסיון להשליך מהן על היחס שבין תביעת התלויים לתביעת העזבון.
נסיון ההורים להקטין את סכום התמיכה בתובעת כתלויה של המנוח (על מנת להגדיל, בסופו של יום את שווי יתרת העזבון, לאחר ניכוי התחומים החופפים בין השניים), הינו מובן בנסיבות אלו, אולם לטעמי, איננו מעוגן בהלכה הקיימת, אשר דווקא מצביעה על נטיה לכיוון המנוגד לזה הנטען על ידי ההורים.

15. פסק הדין האחרון של בית המשפט העליון העוסק בסוגיה זו, בקירוב, אם כי לא במדויק ובנסיבות שונות מאוד מאלו שבפני, הינו פסק הדין שניתן בע"א 4579/07 עזבון המנוחה בחירי נוואל ואח' נ' קופת חולים כללית (24.6.09). שם אמנם נדון, בהקשר ליישום שאלת הנישואים מחדש, ההשפעה על היתומים של האלמן שם, אולם קריאת פסק הדין מעידה לטעמי על כך שכיוון הפסיקה אינני לשינוי ההלכה בכיוון אליו מבקשים ההורים ללכת, אלא דווקא להיפוכו של דבר. פסק הדין שם אינו עוסק בשאלה של סיכוי ההינשאות מחדש (שכן שם האלמן כבר נישא מחדש), אלא בשאלה האם ההלכה לפיה מתחשבים בנישואים מחדש מקום בו הם כבר עובדה קיימת, צריכה לחול גם ביחס לשיעור הפסד התמיכה של היתומים (להבדיל מהאלמן) והקביעה היא שלא. אולם השופט רובינשטיין בפסק דינו פורש יריעה רחבה של סקירת הדין הקיים באנגליה וארה"ב, ונראה כי נטייתו הינה דווקא לצמצום (עד כדי חיסול?) ההתחשבות בנישואים מחדש, ומכאן הדרך קצרה דווקא לצמצום האפשרות להתחשב בסיכויים לנישואין מחדש.

ממילא, עפ"י ההלכה הנוהגת, כפי שנקבעה בענין לפידו ובפרשת טלאל, רק כאשר "באות ראיות ברורות על כוונה קרובה של האלמנה להינשא, נשקלת כוונה זו בעת פסיקת הפיצויים לאלמנה" (שם עמ' 43 מול האות ז), שכן רק במצב דברים זה מתאיין חוסר הוודאות שהינו אחד הנימוקים להלכה הנוהגת כפי שעוצבה בענין לפידות. טעמיה של הלכת לפידות פורטו ופורשו הן בפרשת טלאל והן בפסיקה מאוחרת לה, וכדברי כב' השופט אור שם בפרשת טלאל מדובר ב"הלכה מושרשת במשך עשרות שנים, ועל פיה פסקו בתי המשפט בשורה ארוכה של מקרים, ואני סבור שתיקון ההלכה ענין הוא למחוקק לענות בו", אינני מוצאת שיש בטיעוני ההורים, ואף בחוסר הנוחות שגורמת הסיטואציה שהובאה להכרעתי, כדי להצדיק את שינוי ההלכה, לא באופן ישיר, ואף לא באופן עקיף כפי שמבקשים ההורים לעשות.

16. באשר לקיומן של ראיות בדבר כוונה ברורה של האלמנה להינשא בקרוב, הרי שההורים נסמכים בענין זה על עדותו של אבי המנוח אשר תאר קיומו של קשר רומנטי בין האלמנה לבין ראאד יאסין, קשר אשר ניתק ולאחריו נוצר קשר בינה לבין דיאב עלי סאקר אשר לטענת האב, הינו קשר הידוע לכל תושבי הכפר מכר.

מלבד עדותו של האב, שהינו באופן ברור צד מעונין בהליך זה, לא הביאו ההורים כל ראיה נוספת לקיומו של אותו קשר נטען בינה לבין עלי סאקר או אדם אחר, ומידת רצינות הקשר, והאלמנה בעדותה הכחישה כוונה להינשא לו. אינני מתעלמת מהעובדה כי לאלמנה יש אינטרס ממשי בהסתרת קשר המכוון לנישואין בעתיד, אולם בענין זה אני סבורה שהנטל להוכיח "כוונה ברורה" להינשא בקרוב, מוטל על ההורים והם לא עמדו בו, אף באם אתן אמון מלא בעדותו של האב, שכן אין די בעדות יחידה של בעל דין, מקום בו ניתן היה להביא ראיות נוספות ואלו לא הובאו בפני.

17. משכך, אני דוחה את טענת ההורים כי יש להביא בחשבון, באופן כלשהו, בחישוב הפסד התמיכה לאלמנה, את הנסיבות המיוחדות והחריגות של מקרה זה (אישה צעירה ביותר ונישואים קצרים עד מאוד) ובהעדר ראיות לקיומה של כוונה ברורה להינשא בקרוב, אין מקום להפחית בחישוב הפסד התמיכה המבוסס על שיטת הידות.

חישוב הפיצוי לעזבון
18. בהתאם לשלבים שפורטו בע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' חנא כרכבי ז"ל (19.12.07) (פיסקה 19 לפסק הדין) (להלן: "ענין כרכבי"), אשר עיצב את שיטת החישוב בתביעת העזבון לאחר הלכת אטינגר, החישוב הינו כדלקמן:

בשלב ראשון נזהה את הקופה המשותפת, שבמקרה זה, בהעדר השתכרות של האלמנה, הינה שכרו של המנוח בלבד. 10,000 ₪ עד למועד מתן פסק הדין ו-12,500 ₪ עד לגיל פנסיה (התיחסות לתקופת הפנסיה תבוא בנפרד).
בשלב השני נקבע את מספר הידות, כאשר במקרה זה מדובר ב-4 ידות (2 בני משפחה, ידת משק הבית וידתה חסכון).
בשלב השלישי נחלץ את שוויה של כל ידה – כאשר במקרה זה עד למועד מתן פסק הדין מדובר בסך של 2,500 ₪ ואילו לעתיד מדובר בסך של 3,125 ₪.
בשלב הרביעי – נפחית מהכנסת המנוח את ידת הקיום שלו – כך שיתקבל שיעור ההפסד החודשי בגין אובדן ההשתכרות של המנוח ב"שנים האבודות".

19. ביחס לתקופה שעד למתן פסק הדין – 7,500 ₪ X 72 חודשים = 540,000 ₪
בצירוף ריבית ממחצית התקופה ועד יום - 586,760 ש"ח

ביחס לתקופה שממועד פסק הדין ועד הגיע המנוח לגיל 67 –
9,375 ₪ X 234.74 (מקדם היוון ל-29.5 שנים) = - 2,200,687 ₪

20. ביחס לתקופה שממועד גיל פרישתו ועד לתום תוחלת חייו
בניגוד לטענת הנתבעת ראשי הנזק של הפסד פנסיה והפסד קצבת זיקנה
כן נתבעו בתביעת ההורים, וממילא, בעת חישוב ההפסד לעזבון יש לקחתם
בחשבון (גם באם לא נכללו בתביעת האלמנה...).

לעומת זאת אין מקום, כטענת האלמנה בסיכומיה לפסוק לעזבון פיצוי
מעבר לתום תוחלת חייו (זאת בניגוד לחישוב ביחס לאלמנה כתלויה).

בתקופה זו יש להעמיד את הקופה המשותפת על 70% מהשכר שהיווה בסיס
להפרשה לפנסיה, אשר על פי נתוני השכר של המנוח, היווה כמחצית משכרו
(כפי שפורט בתחשיב הנתבעת באופן מדוייק למדי), כך ש"שכר" הבסיס
לחישוב הפנסיה יעמוד על סך של 6,250 ₪, אשר 70% ממנו הינו –
4,375 ₪, ומסכום זה יש לגזור את הידות, ולחלץ את ההפסד החודשי המהווה
3/4 מסכום זה – 3,281 ₪.

תוחלת החיים לגבר ערבי בן 37 (כגילו התיאורטי בעת מתן פסק הדין)
עפ"י הטבלאות שהוצגו בפני עומד על כ-40 שנה, דהיינו עד גיל 77,
כך שהבסיס לחישוב לאחר גיל פרישה הינו למשך 10 שנים.

מכאן שהפסד הפנסיה הינו:
3,281 ₪ X 103.56 (מקדם ל-10 שנים) X 0.411 (היוון כפול ל-30 שנים) – 139,650 ₪
סכום ממנו יש להפחית את ההפרשות של המנוח אשר עמדו על 5.5%,
שהם 5.5% מ-6,250 ₪ בהיוון לגיל 67: 80,691 ₪.
מכאן שיתרת הפסד הפנסיה תפסק בסך של - - 59,000 ₪

הפסד קצבת זקנה – 1,384 ₪ במכפלת המקדמים לעיל, ובניכוי
בגין ניכוי משכר התובע לדמי ביטוח לאומי (מחושב גלובאלי) - 40,000 ₪


21. סה"כ אובדן לעזבון בגין "השנים האבודות" - 2,886,447 ₪
כאב וסבל – מחושב עפ"י התקנות (כולל ריבית) - - 50,760 ש"ח
הוצאות קבורה ואבל – - 10,000 ש"ח

חישוב הפיצויים לתלויה- האלמנה
22. אובדן התמיכה
כאן מחושב אובדן התמיכה על בסיס 3 ידות בלבד (ללא ידתה חסכון) כאשר שוויה של כל ידה הינה ביחס לנתוני השכר שקבעתי לעיל.

בתקופה שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין –
שכר המנוח – 10,000 ₪ - שווי כל ידה 3,333 ₪, ההפסד הינו בשווי שתי ידות.
6,666 ₪ X 72 חודשים = 479,952 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה -521,512 ש"ח

בתקופה ממועד מתן פסק הדין ועד לגיל 67 –
שכר המנוח 12,500 ₪, שווי שתי ידות: 8,250 ש"ח X 234.74 = - 1,936,605 ש"ח

בתקופה שמגיל 67 ועד לתום תוחלת חייה של האלמנה
על אף שנכון כי בתביעת האלמנה לא נכלל ראש נזק זה
באופן מפורש (ואף לא התבקש תיקון התביעה) אולם בנסיבות הענין
ומשהוא נכלל בתביעת העזבון (אשר במקרה זה עולה בסכומה על תביעת
התלויים) יש מקום לטעמי לבצע חישוב זה, בסכום גלובאלי ובהתאמה
לסכומים שקבעתי לעיל, גם ביחס לאלמנה (ביחס של 66% לעומת 75%
מהשכר הקובע תוך התחשבות בתוחלת חיים של שנתיים נוספות לאלמנה) - 70,000 ₪

סך כל אובדן התמיכה לתלויה - 2,528,117 ש"ח

23. אובדן שירותי בעל
בהתחשב בשעות העבודה הארוכות של המנוח, ובהעדרם של ילדים
אני מוצאת לנכון לפסוק סכום גלובאלי נמוך - - 35,000 ש"ח

סך הפיצוי לתלויה (ניכויים יופחתו בסופו של דבר) – 2,563,117 ש"ח


היחס בין תביעת העזבון לתביעת התלויים
24. תילי תילים של דיו נשפכו עד כה (ועוד יישפכו, ככל הנראה) בעיצוב ההלכה בשאלות היחס בין תביעת העזבון לתביעת התלויים בעיקר מאז כינונה של הלכת אטינגר, וההשפעות שיש ליישומה על "הלכת הניכוי".

נדמה, כי פסק הדין שניתן בע"א 3045/07, 4171/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' רות מאיר ואח' 7.9.10), סתם את הגולל על כל אפשרות של ההורים לטעון כנגד החלת הלכת הניכוי (או בשמה המדוייק יותר – "הלכת הקיזוז המתאים", בכך שפסק הדין עיגן את ההלכה שנקבעה בע"א 2739/06 עזבון דוביצקי נ' רזקאללה (1.6.08) לפיה בכל מקרה, בין אם קיימת זהות בין היורשים לתלויים, ובין אם תביעת העזבון גבוהה מתביעת התלויים או להיפך, יש לבצע ניכוי של ראשי נזק המצויים ב"מתחם החפיפה" בין התביעות, דהיינו לפוסקם פעם אחת בלבד, כך שימנע מצב של פיצוי כפל. כדברי ביהמ"ש בפיסקה 9 לפסק הדין בענין רות מאיר: "ראשי הנזק המצויים בתחום החפיפה יפסקו פעם אחת בלבד, ואילו אלה המצויים מחוץ לתחום החפיפה יפסקו לתלויים ולעזבון לפי העניין, בלא שיקוזז זה מזה ומבלי קשר לשאלה (המקרית) איזה תביעה גבוהה יותר".

25. הקושי העיקרי, בהתפתחות הפסיקה, נבע משאלת היחס בין פסיקת אובדן ההשתכרות ליורשים בגין "השנים האבודות" לבין פסיקת התמיכה לתלויים, שכן ברור כי שני ראשי הנזק מקורם באותה הכנסה של המנוח שנגדעה עם מותו המצער. ביחס לכך סוכמה ההלכה בענין מאיר כדלקמן (פיסקאות 8 ו-9):

"בפסקי הדין בעניין דוביצקי ובעניין צרור (ע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' צרור ( 10.8.2006)). נקבעה דרך שונה לחישוב היחס בין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון. ההיגיון העומד בבסיס שיטת החישוב שנקבעה שם אינו גורס ניכוי ההטבות שצמחו כתוצאה מהעוולה מן הנזקים שנגרמו בעקבותיה – שכן כאמור אין לראות בתביעת העיזבון משום הטבה שצמחה ליורשים. עם זאת, יש להבטיח מניעת כפל פיצוי בגין ראשי נזק "חופפים", מצד אחד, ומניעת פיצוי בחסר לגבי ראשי נזק שאינם ב"מתחם החפיפה", מצד אחר. אובדן שירותים הוא נזק שנגרם לתלויים בלבד (ולא לעיזבון, שכן המנוח, שהעזבון בא בנעליו, אינו מפסיד את שירותיו-שלו, אותם היה נותן לאחרים); מנגד, נזק בלתי ממוני הוא נזקו של העיזבון בלבד. ניכוי הפיצוי בגין נזק לא ממוני מתביעת התלויים, שבגדרה לא ניתן פיצוי על ראש נזק זה, יוצר פיצוי בחסר. כך גם לגבי ניכוי הפיצוי בגין אובדן שירותים מתביעת העיזבון.

9.ההלכה בסוגיה זו נקבעה כאמור בעניין עזבון דוביצקי הנ"ל. עילתם של התלויים, כך נפסק היא עילה עצמאית ומובחנת מעילתו של העזבון. תביעתם של התלויים נסבה על הפסדי הממון שנגרמו להם – עצמם – עקב מותו של הנפגע ואילו תביעתו של העזבון היא בגין נזקיו של המנוח עצמו. את ראשי הנזק הנפסקים במסגרת שתי התביעות ניתן לסווג לשתי קבוצות: אלה הבאים בגדר מתחם החפיפה שבין התביעות (לדוגמא: רכיב התמיכה בבני המשפחה ובמשק הבית), וראשי הנזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה בין שתי התביעות (לדוגמא: ראש הנזק של אבדן שירותים – בתביעת התלויים וראש הנזק הלא-ממוני – בתביעת העזבון). ראשי הנזק המצויים בתחום החפיפה יפסקו פעם אחת בלבד, ואילו אלה המצויים מחוץ לתחום החפיפה יפסקו לתלויים ולעזבון לפי העניין, בלא שיקוזזו זה מזה ומבלי קשר לשאלה (המקרית) איזה תביעה גבוהה יותר.

במקרה שלפנינו המרכיבים המצויים מחוץ לתחום החפיפה הם, ראשית, מרכיב ה"חסכון" – יד המשנה המבטאת את חלקו של המנוח בחסכון המשפחתי (חלק זה יש לחלץ על-פי שיטת הידות ובהתחשב בקופה המשותפת); ושנית, מרכיב שירותי הבעל והאב. מרכיב יד המשנה של החסכון משתלמת באורח עקרוני לידי העזבון ואילו מרכיב שירותי בן-הזוג משתלם באופן עקרוני לידי התלויים. מרכיב התמיכה ישולם פעם אחת." (ההדגשה אינה במקור – פ.ל.)

26. המחלוקת בפני, בין ההורים לאלמנה, נוגעת למעשה, בסופו של יום בשאלה למי מהם ישולם אותו "מרכיב תמיכה" אשר נקבע כי ישולם פעם אחת. אלא שלענין זה כבר נקבע בענין כרכבי כדלקמן:

"באופן מעשי יש אפוא לבצע קיזוז מתאים בין תביעת העיזבון לבין תביעת התלויים. מקום בו אין זכות בין היורשים לבין התלויים, יש לנכות מתביעת העיזבון את תביעת התלויים, כיוון שהזכות הישירה והעצמאית של התלויים לתובע פיצויים מן המזיק מייתרת את הצורך של המנוח לשאת בהוצאה זו...." (ההדגשה אינה במקור – פ.ל.).

משכך, בניגוד לטענות ההורים, הדרך הנכונה ללכת בה, הינה בהתאם להלכת בית המשפט העליון, כדרך שבה פסעה האלמנה בסיכומיה.

הסכומים להם זכאים התובעים הינם כדלקמן:
התובעת בת.א. 2920/07 זכאית לפיצוי בסך של:
(1) 2,528,117 ₪ בגין אובדן תמיכה
(2) 35,000 ₪ בגין אובדן שירותי בעל

(3) בנוסף זכאית התובעת כיורשת, למחצית הסכומים שיפסקו לעזבון שהם:
ההפרש בין אובדן הכנסות ב"שנים האבודות" בסך של - 2,886,447 ₪
בהפחתת הפיצוי לתלויה בגין אובדן תמיכה - 2,528,117 ₪
הפרש שנותר לעזבון 358,330 ₪
בצירוף ראשי הנזק של כאב וסבל והוצאות קבורה - 60,760 ₪
יתרה לתביעת העזבון - 419,090 ₪

מחצית מסכום זה: 209,545 ש"ח

מחלקה של התובעת יש לנכות את תגמולי המל"ל אשר בהתאם לאישור שהוגש (חלק מת/18) עומדים על סך של 180,000 ₪ נכון ל-1.5.07, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד היום - 245,267 ₪

התובעים בת.א. 1902/07 זכאים למחצית השניה של יתרת העזבון, דהיינו לסך זהה של 209,545 ₪.

לסיכום
אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת בת.א. 2920/07, באמצעות ב"כ, את הסך של 2,527,395 ₪ בצירוף החזר אגרה ששולמה ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 387,702 ₪.

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים בת.א. 1902/07, באמצעות ב"כ, את הסך של 209,545 ₪ בצירוף החזר אגרה ששולמה ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 32,144 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תביעה מן העזבון

  2. תשלום למנהל עיזבון

  3. סילוק חובות העזבון

  4. האם ניתן לתבוע עזבון

  5. האם ניתן לתבוע עיזבון

  6. תביעת עזבון בגין תקיפה

  7. פיצוי לעזבון תאונה עם הרוגים

  8. זכות העיזבון לשנות הסכם מתנה

  9. תביעה נגד עזבון מעביד שנפטר

  10. אחריות יורשים לחובות העיזבון

  11. שעבוד מקרקעין ע''י מנהל עיזבון

  12. הסתלקות מעיזבון - נכסים בחו''ל

  13. תביעת העיזבון נבלעת בתגמולי המל"ל

  14. החזר כספים לבעל מן העיזבון של אשתו

  15. כספי פוליסת הביטוח לא כלולים בעיזבון

  16. היקף עיזבון: סמכות בית המשפט לענייני משפחה

  17. ניתן לחייב יורשים על חובות רק מתוך נכסי העזבון

  18. סמכות עניינית לביהמ"ש לענייני משפחה בתביעות עיזבון

  19. הסכם פשרה בין נאמן בפשיטת רגל של עזבון לבין משפחת הנפטר

  20. תביעתה של אלמנת המנוח בגין הפיצוי לו היא זכאית כתלויה וכן כיורשת ממחצית מעזבונו

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון