עת הלכה על מדרכה משובשת אשר נמצאת בשטח הנתבעת, נפלה ונגרמו לה נזקי גוף הנתבעת שגרה הודעה לצד שלישי כנגד החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (להלן: "מע"צ") בטענה, כי במועדים הרלוונטיים לארוע בצעה מע"צ עבודות תשתית במקום והשטח עבר לחזקתה. מע"צ, מצדה, שיגרה הודעה לצד רביעי כנגד סולל בונה בע"מ (להלן: "סולל בונה"), בטענה, כי אם יקבע כי היא בצעה עבודות במקום, הרי שסולל בונה היא זו שבצעה העבודות. סולל בונה, מצדה, שיגרה הודעה לצד חמישי כנגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מגדל"), בטענה, כי אם תחויב, על מגדל לכסותה במסגרת פוליסת הביטוח הקיימת אצלה לחברת נתיבי איילון. המחלוקת בין הצדדים היא הן בנושא החבות והן בנושא הנזק. בתיק נשמעו ראיות. נדון תחילה בשאלת החבות. החבות הראיות התובעת ציינה בתצהירה, כי ביום הארוע "בסביבות השעה 21:30, ירדתי מאוטובוס בצומת חולון. רציתי לנסוע הביתה והייתי צריכה לעלות על אוטובוס נוסף. צעדתי יחד עם אנשים נוספים שירדו בתחנה לכוון תחנת האוטובוס שנמצאת בכביש 44 (לאחר הפניה ימינה משד' לוי אשכול). במקום היה אזור של מרצפות שבורות ואני נתקלתי באחת מהן ונפלתי...אציין, כי המרצפות השבורות היו לכל רוחב המדרכה, ולכן כל האנשים נאלצו ללכת על גביהן ולא ירדו לכביש המסוכן. לאחר נפילתי, אנשים ברחוב עזרו לי לקום ועצרו עבורי מונית שלקחה אותי למוקד הרפואי של קופת החולים...מספר ימים לאחר התאונה נסעתי לצומת חולון וצילמתי את המדרכה עם המרצפות השבורות בה נפלתי. אציין, כי מספר חודשים לאחר מכן, כשעברתי במקום, ראיתי שהמדרכה כבר תוקנה". התובעת צירפה לתצהירה תמונות של מקום הארוע, בהן נראית מדרכה, אשר לכל רוחבה המרצפות אינן מונחות במקומן אלא מפוזרות. יוער, כי תמונות אלו הוגשו לתיק בית המשפט עוד באפריל 2008. בחקירתה ציינה, כי היא לא פנתה לאחר הארוע לעיריית חולון כדי להודיע על המפגע וכי ביום הארוע הייתה לבדה (עמ' 10). באשר למקום הארוע ציינה: "אני ירדתי בתחנה, הייתי צריכה להמשיך במדרכה, הייתי אמורה להגיע לתחנה שלא באותה מדרכה. הייתי צריכה להגיע לתחנת אוטובוס לכוון חולון. אני הייתי אמורה ללכת את כל המדרכה ולחצות לקו השני. תחנת ההסעה במדרכה ממול בצד השני. לא הגעתי אליה כי נפלתי" (עמ' 11). הנתבעת הגישה תצהיר תשובות לשאלון, שנערך ונחתם בספטמבר 2007 על ידי התובעת. בתצהיר זה נשאלה התובעת לגבי מקום הארוע המדויק וציינה (שאלה 45): "כ - 100 מטר לאחר הפניה ימינה משד' לוי אשכול בחולון לכביש 44". מטעם הנתבעת העידו שני עדים. מר זבולון שניידר ציין בתצהירו מאוגוסט 2011 כי הוא משמש מנהל מחלקת מקרקעין של הנתבעת והוא בעל רישיון מודד מוסמך. בתצהירו ציין: "עיינתי בתצהירה של התובעת ובתמונות שצורפו אליו... ביום 24.8.2011 יצאתי לשטח וזיהיתי את המקום הנטען כמצולם בתמונות. מקום הארוע הנטען נמצא בכביש בינעירוני מס' 44 והוא איננו נמצא בגבולות העיר חולון. המקום אף מרוחק מגבולות העיר חולון כמה עשרות מטרים. ניתן להתרשם כך גם מעיון בתצלום אויר של גבולות העיר חולון". מר שניידר צירף לתצהירו תצלום אויר, אשר לא ברור מי צילמו, עליו צוינו בכתב יד מספר פרטים, כאשר נרשם עליו: "תשריט זה אינו קביל לצרכים משפטיים". בחקירתו ציין מר שניידר, כי מתצלום האויר יש ללמוד על גבולות העיר חולון וממנו ניתן לראות, לדעתו, כי מקום הארוע הוא מחוץ לתחום העיר. הוא ציין כי מקום התאונה מרוחק מהעיר חולון כ - 30 מטרים. הוא נשאל מדוע לא צירף מדידות מדויקות והשיב: "זה מדידה פיזית בשטח בצורה גסה" (עמ' 12). הוא הוסיף וציין: "אני לא יודע לומר למי שייך המיקום הזה...לא של עיריית חולון בוודאות". הוא יצא לשטח רק בשנת 2011 כי "אז נשאלתי" (עמ' 13). הוא נשאל לגבי מערכת ה"גיאו - נט" של מע"צ, ממנה עולה, כנטען על ידי מע"צ, כי המקום אינו בתחום מע"צ והשיב: "המערכת עצמה היא מהימנה...אני לא יודע אם זה שייך למע"צ". מר יצחק פרבמן ציין בתצהירו, כי בין השנים 2002 - 2008 שימש בתפקיד מנהל מחלקת מים, ביוב ותיעול באגף התשתיות בעיריית חולון ומיום 1.1.08 הוא משמש כמהנדס ראשי של תאגיד מי שקמה בע"מ בעיר חולון ובמועצת אזור. הוא ציין כי "המקום בו טוענת הנתבעת כי נפלה מוכר לי היטב - המדובר בכביש בין עירוני (מס' 44) המוביל לכיוון אזור. למיטב ידיעתי המקום אינו נמצא בגבולות העיר חולון כשם שכלל הכבישים הבינעירוניים בישראל מצויים בתחום אחריותה של מע"צ מתוקף היותה חברה ממשלתית האחראית לתכנון והקמה של רשת הכבישים הבינעירונית ואחזקתה, ומשכך עיריית חולון אינה אחראית למקום הנטען. כמו כן אציין כי למיטב ידיעתי אף תחנות ההסעה הצמודות למקום הארוע הנטען הותקנו על ידי מע"צ. מתוקף תפקידי בזמנים הרלוונטים לתביעה, הרי שאני יכול לומר כי מע"צ ביצעה במקום עבודות להנחת מובל מים. ככל הידוע לי העבודות בוצעו כאמור על ידי מע"צ באמצעות חברת סולל בונה וככל הנראה עבודות אלה גרמו למצב השטח כמתואר בתמונות". מר פרבמן צירף לתצהירו מכתב, אשר נרשם על ידו בתאריך 26.10.03, המופנה למר ראובן יום טוב מהנדס מחוז במע"צ. נושא המכתב: "סיכום פגישה, תיקון ליקויים צומת חולון". במכתב נרשם כי בפגישה שהתקיימה בתאריך 24.9.03 נכחו נציגי מע"צ, נציג סולל בונה ונציגי עיריית חולון. נרשם כי סוכם, בין היתר, כך: "בעקבות פניית ביה"ס מקוה ישראל, מע"צ תפנה את הפסולת שנותרה בשטח מקווה ישראל, תבצע עבודות עפר להחזרת השטח לקדמותו ומתן אפשרות של הגדלת שטח הפלחה עד הגבולות שהיו לפני בצוע העבודות. מע"צ תדאג לתיקון המדרכה ההרוסה ליד תחנת ההסעה". מר פרבמן ציין בתצהירו כי המדרכה המוזכרת בסיכום הפגישה נמצאת במקום אותו תיארה התובעת, אשר נראה בתמונות שצרפה. בחקירתו נשאל מר פרבמן, אם יש ברשותו אסמכתאות לכך שמע"צ בצעה עבודות באזור והשיב: "כן, הם כנראה בעירייה". (עמ' 15). הוא אינו זוכר מתי החלו העבודות ומתי הסתיימו. הוא סבור שהעבודות הסתיימו "סמוך לאוקטובר 2003, יצאנו לשטח כדי לראות מה הם עשו בשטח. המובל הזה היה משרת את העיר חולון זה מים שיוצאים מחולון...היו צריכים להעביר צינורות בכביש 44 וכל זה נעשה ע"י מע"צ...מי שעשה את העבודה זה סולל בונה תחת מע"צ ומי שהיה אחראי זה משרד התחבורה. יש סיכומים מעיריית חולון כי היא באה לבדוק את העבודה, שנעשה מובל ולא מתחברים דברים אחרים...המובל לא שייך עקרונית לעיריית חולון...מי שהזמין את העבודה זה משרד התחבורה באמצעות מע"צ הפגישה הייתה בשטח ולא במשרדי...רשמתי מה שראיתי בשטח...הוצאתי את המסמך, אין לי מושג אם בצעו את התיקונים, יכול להיות שבדקנו אבל אני לא זוכר מסמך על ידי לא הוצא" (עמ' 16). "מקווה ישראל פנו אלינו, מקווה ישראל לא מכירה את מע"צ ואת משרד התחבורה, למרות שהשטח לא בשטח עיריית חולון הפרוייקט שירת את העיר חולון ולכן הם פנו אלינו בתור נציגי תשתיות, ואנו פנינו למע"צ שהיו אחראים על הפרוייקט...כל כביש 44 אין שום קשר לעיריית חולון" (עמ' 17). הוא נשאל אם ערך מדידות במקום והשיב: "אני התעסקתי עם מע"צ לאורך שנים ואני יודע שמע"צ מטפלת בזה שנים...צומת חולון היא גדולה חלקה שייכת לעיריית תל - אביב חלק אחר למקווה ישראל ויש חלק קטן שנמצא בלוי אשכול שיש שם תחנת אוטובוס ששייך לעיריית חולון. המקום הזה חד משמעית לא שייך לעיריית חולון ואני לא אחראי על הגבולות של העיר". הוא לא יצא לשטח לצורך הכנת תצהירו והסתמך על "ידיעתי וזכרוני". בהתייחס לשטח מקווה ישראל: "במקווה ישראל אנו דואגים לתחזוקה שם אם צריך ויש לנו יחסים טובים. ויש לנו גם הסכמים". הגדר הנראית בתמונה שצרפה התובעת "זה גדר חדשה שמע"צ הקימה...הם עשו את זה לפני הביקור שלנו" (עמ' 18). הוא נשאל ממתי הוא מעורב בתובענה והשיב: "ממתי שהוגשה. נודע לי לראשונה איפה התובעת נפלה כשראיתי את התמונות, כיון ששלחה צילום עם בתים. לוי אשכול זה בעיריית חולון. כביש 44 זה בגבולות של מע"צ ולא של חולון". בהתייחס לתשובת התובעת בתצהיר התשובות לשאלון, המתייחסת למקום נפילתה, ציין: "100 מ' אחרי הפניה ימינה, זה לא שייך לעיריית חולון" (עמ' 19). הוא חזר וציין כי אינו יודע מתי המדרכה תוקנה (עמ' 20). המקום אינו בתחום מקווה ישראל ולדעתו מדובר בשטח השייך למע"צ (עמ' 21). יוער, כי לאחר הגשת ראיות הנתבעת, בספטמבר 2011, הודיעה התובעת כי היא מתנגדת לאמור בתצהירי העדים מטעם הנתבעת, על פיהם מקום הארוע הנטען אינו נמצא בגבולות העיר חולון, כיון שמדובר בהרחבת חזית אסורה. הוחלט, כי נושא זה ידון במסגרת פסק הדין וכי הצדדים יתייחסו לכך בסיכומיהם. מטעם מע"צ העיד מר מארק שולמן, אשר שימש כמנהל פרוייקט במע"צ בין השנים 2001 - 2004. הוא ציין בתצהירו, כי מדובר בצומת חולון על כביש מס' 44. באשר לסיכום הפגישה מיום 26.10.03 ציין, כי ביה"ס מקווה ישראל פנה למע"צ לעזרה בסיום העבודות באזור. בפגישה סוכם, כי מע"צ תדאג לתיקון המדרכה ההרוסה ליד תחנת ההסעה. "מיד לאחר סיכומי הפגישה החלו העבודות המפורטות והן נמשכו, למיטב זכרוני, כשבועיים שלושה לכל היותר, הרי שלא ניתן להשאיר מדרכה הרוסה למשך זמן רב יותר בעקבות הסיכונים הכרוכים בכך. השטח בו בוצעו העבודות היה כ 2-3 מ"ר, לפני התחנה לכיוון צומת חולון...עברו חמישה חודשים בין התיקונים שבצעה מע"צ לבין התאונה הנטענת, דבר המעיד כי מע"צ אינה ביצעה עבודות במקום הנטען ובזמן הנטען. לאחר סיום התיקונים שנערכו כשבועיים שלושה, עזבה מע"צ את השטח מאחר והיא איננה אחראית על השטח...כפי שנציגי מע"צ נכחו בפגישה, הרי שגם נציגי עיריית חולון וסולל בונה נכחו בפגישה ואין הדבר מלמד כהוא זה על אחריות מע"צ לאזור הארוע הנטען. אציין כי במקרים רבים מע"צ מתקצבת ו/או מבצעת עבודות עבור רשויות מקומיות ואין הדבר הופך את מע"צ לאחראית על שטח העבודות. מכל מקום, מע"צ לעולם אינה מבצעת עבודות בעצמה אלא ע"י קבלנים ועל כן אם אכן הייתה רשלנות כלשהי, המוכחשת כשלעצמה, הרי שהיא מוטלת על כתפי הקבלן...קיים קושי למצוא הסכמים ו/או חוזים שנעשו בין העירייה למע"צ ו/או בין העירייה לקבלן ו/או בין מע"צ לקבלן". בחקירתו ציין מר שולמן, כי מע"צ לא הייתה אחראית על המדרכה אלא "זו הייתה בקשה מעיריית חולון ומקווה ישראל וזה באופן חד פעמי...מע"צ הרבה פעמים הלכה לקראת עיריית חולון ומקווה ישראל...עשינו כמחווה...כביש 44 שהוא היה מתחיל, את האספלט העליון עשינו 150 מ' פנימה מאותה תחנה מפורסמת, והאזור של התחנה לא היה שלנו". העבודות שמע"צ בצעה במקום היו עבודות דחיקת מובל מים, לא באזור חולון אלא באזור (עמ' 22). הוצג לו תצלום האויר, שהוגש על ידי עד הנתבעת, והוא ציין כי עבודות המובל לא היה בסמוך למקום הארוע. את המדרכה ההרוסה מע"צ הסכימה לתקן למרות שלא היא יצרה את המפגע: "והתנדבנו כמו שעשינו הרבה דברים לעיריית חולון...תוך ימים ספורים או שבועות עשינו את התיקון וזהו". את פרוייקט דחיקת הצינורות סיימו באפריל 2004 (עמ' 23). לגבי תיקון המדרכה: "הייתי מנהל פרוייקט וביקשו ממני לעשות מחווה לעיריית חולון שזה לא במסגרת העבודה שלי. אני זוכר שעשינו את התיקון וראיתי את קטע המדרכה מתוקן...זה היה רשום ביומני עבודה...וזה היה לפני מרץ 2004 תיקנו את הקטע הזה בדיוק...השטח הזה מעבר לגבולות העבודה של הפרוייקט שלי. השטח הזה לא באחריות מע"צ כי בד"כ השטח שמתקרב למחלפים בשטח עירוני זה לא שטח מע"צ עד איפה בדיוק לא יודע להגדיר. היה לי גבולות עבודה של הפרוייקט". את העבודות בפרוייקט בצעה מע"צ באמצעות קבלן מטעמה, סולל בונה (עמ' 24). הוא ציין כי המסמכים במע"צ נשמרים שבע שנים ולכן לא נשמרו מסמכים לגבי שנת 2004 (עמ' 25). לגבי מועד בצוע התיקונים ציין: "להערכתי לקח שבוע, או יותר הכי הרבה שבועיים אבל בכל מקרה לא חצי שנה...עשינו מחווה ושכחנו ממנו. מספיק שבמדרכה כזו יעלה אוטובוס, מספיק שפעם בשבוע יעלו אוטובוסים על המדרכה וגמרו את המדרכה זה גם יכול להיות. מדרכה לא שלנו זה של עיריית חולון להערכתי. היא לא שלנו" (עמ' 26-27). עד נוסף מטעם מע"צ הוא מר אלכס גליק, אשר היה מנהל אזור במע"צ במועד הארוע. הוא ציין בתצהירו כי "מבדיקה שערכתי עולה, כי המדרכה ...כלל אינה מצויה בתחום אחריותה ו/או אחזקתה של מע"צ וכי לא הייתה מצויה באחריותה ו/או באחזקתה במועד התאונה ולמיטב ידיעתי, עיריית חולון, הינה האחראית על תחזוקת המדרכה שהינה בתחום המוניציפלי שלה ועליה חובת האחריות לקרות הארוע". מר גליק צירף לתצהירו מפה מתוך מערכת המידע הממוחשבת של מע"צ - "גיאונט" - שם נראה תחום אחריותה של מע"צ, 200 מטרים מהצומת, כאשר מקום הארוע אינו בתוך קטע זה. בחקירתו ציין מר גליק, כי הוא היה אחראי על תחזוקת הכבישים (עמ' 28). המקום בו ארעה התאונה, בהתאם למערכת ה"גאונט", "לא היה כלל באחריותנו...גבול האחריות של מע"צ על כביש 44 ...200 מ' אחרי מחלף חולון לכוון מזרח...בתצלום האויר לא רואים את הגבול". צד הכביש לכוון מערב נמצא באחריות עיריית חולון (עמ' 30) טענות הצדדים התובעת טוענת בסיכומיה, כי היא ציינה בכתב התביעה, שהוגש בפברואר 2007, כי התאונה ארעה בצומת חולון. בכתב ההגנה הנתבעת לא הכחישה את היותה מחזיקת המקרקעין במקום אלא להפך, טענה כי קיימים אצלה סטנדרטים גבוהים לטיפול במפגעים. באוקטובר 2007 המציאה התובעת לנתבעת תצהיר תשובות לשאלון ובתשובה לשאלה 45 פירטה את המיקום המדויק של המפגע. באפריל 2008 צירפה התובעת לתיק בית המשפט את תצלומי המקום. הנתבעת הגישה לאחר מכן הודעה מתוקנת לצד שלישי כנגד מע"צ ושם טענה, כי השטח עבר לחזקתו של הצד השלישי לצורך ביצוע עבודות. הנתבעת לא טענה, ולו ברמז, כי מקום התאונה אינו בשטחה. כך גם לאורך ניהול המשפט וכך גם בתחשיב נזק שהגישה. רק בספטמבר 2011 הגישה הנתבעת תצהירים ובהם העלתה לראשונה טענה, כי המקום אינו נמצא בגבולות העיר חולון. יש לדחות את ניסיונה של הנתבעת לחמוק מאחריות. הנתבעת מושתקת מלכפור באחריותה לאור עמדתה בכתב ההגנה. עמדתה של הנתבעת בכתב ההגנה ובהודעה לצד שלישי היא בגדר הודאת בעל דין, עליה הסתמכה התובעת. הנתבעת מושתקת מלטעון כי אינה אחראית על מקום התאונה. הנתבעת אחראית לטפל במפגעים בטיחותיים הן מכח חובותיה כעירייה והן כמחזיקת מקרקעין. הנתבעת הפרה חובות הזהירות המוטלות עליה. הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי התובעת טענה בכתב התביעה כי נפלה על המדרכה בצומת חולון. בשלב מאוחר יותר שינתה גרסתה ומסרה מיקום שונה. הנתבעת טוענת, כי הכחישה את כל טענות התובעת, לרבות מקום נפילתה, ואף ציינה בכתב ההגנה כי מקום התאונה אינו מפורט. לאחר ששינתה התובעת גרסתה לעניין מקום הארוע ערכה הנתבעת בירורים ובדיקות לעניין מקום התאונה ובהזדמנות הראשונה, כך טוענת הנתבעת, היא הבהירה כי השטח בו טוענת התובעת כי נפלה - אינו בתחום אחריותה. הנתבעת טוענת, כי כלל הכבישים הבינעירוניים בישראל מצויים בתחום אחריות מע"צ ולכן היא אינה אחראית למקום התאונה. נטען, כי במועדים הרלוונטיים לתאונה מע"צ בצעה במקום עבודות להנחת מובל מים, באמצעות חברת סולל בונה. ככל הנראה, כך טוענת הנתבעת, עבודות אלו גרמו למצב השטח. מסיכום הפגישה מיום 26.10.03 יש ללמוד כי במקום בוצעו עבודות על ידי מע"צ וכי מע"צ התחייבה לתקן המקום. יש לקבל עדותם של מר שניידר ומר פרבמן, כי מקום הארוע נמצא בכביש בינעירוני מס' 44, אינו בגבולות העיר חולון ומרוחק מגבול העיר כמה עשרות מטרים. מר שולמן מטעם מע"צ אישר בעדותו, כי העבודות שבצעה מע"צ בכביש 44 לא הוזמנו על ידי הנתבעת. עבודות מע"צ בוצעו באזור שתואר על ידי התובעת כמקום התאונה והן הגורם היחיד לתאונה. מר שולמן אישר, כי העבודות בוצעו עד חודש אפריל 2004, כך שהמפגע היה בשליטת מע"צ בעת הארוע. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי עדותה של התובעת ביחס לתאונה היא עדות יחידה של בעל דין, ללא ראיה תומכת. התובעת גם לא פנתה לעיריית חולון לאחר הארוע כדי לדווח על התאונה. בנוסף, יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור מכריע. מע"צ טוענת בסיכומיה, כי המקרקעין בו ארעה התאונה אינו באחזקת מע"צ ומעולם לא היה באחזקתה. הנתבעת לא הוכיחה שעבודות שמע"צ בצעה רלוונטיות לארוע הנטען. באשר לעדותו של מר שניידר, הרי שהוא כלל אינו יודע למי שייך השטח, ולכן עדותו אינה יכולה להוות בסיס להודעה ששלחה הנתבעת כנגד מע"צ. מר פרבמן מטעם הנתבעת טען, כי מע"צ בצעה עבודות בשטח, בהסתמך על מסמך אשר נערך כחצי שנה לפני מועד הארוע ואינו רלוונטי כלל לארוע. אם הנתבעת טוענת כי אינה קשורה לשטח, לא ברור מדוע הייתה חלק מהפגישה. אם מדובר בשטח הנמצא באחזקתה הבלעדית של מע"צ - מדוע תצטרך היא נציגים מרשויות אחרות ומדוע תתחייב כלפי הרשות מקומית לגבי תיקונים אשר אינם בשטח אותה רשות? הנתבעת אינה יכולה להוכיח קשר בין המסמך או העבודות ובין הארוע הנטען ואינה יכולה להפריך את עדותו של מר שולמן מטעם מע"צ, כי העבודות בוצעו זמן קצר לאחר הפגישה. כבישי מע"צ מוקמים על פי פקודת הדרכים, כאשר לגבי כל כביש נקבע שטח המוכרז על ידי שר התחבורה. על העירייה היה לבדוק את השטח שנקבע בהכרזה ואז היה מתברר לה כי השטח אינו שייך למע"צ. יש לקבל עדויות מע"צ, כי התיקונים בוצעו זמן קצר מאד לאחר הפגישה וכי לפרוייקט שבצעה מע"צ לא היה קשר לצומת חולון. יש להסתמך על מפת ה"גאו- נט". נראה שהשטח שייך לעיריית חולון, כפי שכל רשות מקומית בצומת חולון אחראית על החלק בצומת הסמוך לשטחה. אם יקבע כי קיים קשר בין העבודות שבצעה מע"צ במקום ובין המפגע, יש להטיל האחריות על סולל בונה, הקבלן הראשי מטעמה בפרוייקט. סולל בונה טוענת בסיכומיה, כי הנתבעת לא הרימה הנטל להוכיח, כי הארוע לא התרחש בשטחה וכי מע"צ לא הצליחה להוכיח, כי סולל בונה בצעה במקום עבודות, אשר קשורות לנפילת התובעת. העדים מטעם העירייה לא ידעו לומר למי שייך השטח. מאזן ההסתברויות נוטה לכך, שהשטח נמצא בתחום שיפוט הנתבעת. הראיה היחידה שהוגשה לתמיכה בהודעה לצד רביעי מלמדת על השתתפות סולל בונה בישיבה שהתקיימה מספר חודשים לפני התאונה. מעבר לכך אין בדל ראיה, הקושר בין סולל בונה ובין עבודות שבוצעו במקום. מע"צ לא צרפה חוזה עבודה, יומן עבודה או כל מסמך אחר אשר יוכיח, כי סולל בונה בצעה עבודות במקום, והרי מע"צ עובדת באמצעות מכרזים ויכולה הייתה להמציא תיעוד מתאים. גם בסיכום הפגישה שהוצג לא נרשמה מחויבות כלשהי של סולל בונה. ככל שתתקבל ההודעה לצד רביעי, על מגדל לכסות חבותה של סולל בונה בהתאם לפוליסה שנערכה אצלה. מגדל טוענת בסיכומיה, כי הפוליסה שנערכה אצלה ואשר הוצאה בגין עבודות קבלניות של חברת נתיבי איילון, אינה מכסה את הארוע נושא התובענה כיון שמדובר בפרוייקט מאוחר יותר. לא צורפה כל ראיה המעידה על חבות מגדל, מה שמעיד שסולל בונה עצמה ידעה, כי אין בנמצא כל פוליסה רלוונטית במגדל. רשימת הפוליסה שצורפה להודעה לצד חמישי אינה רלוונטית, כיון שהיא עוסקת בנזקי רכוש וגם לא ניתן לדעת על פיה אלו פרוייקטים מבוטחים בה. הכיסוי עבור נתיבי איילון הוא לכל פרוייקט בנפרד ולא קיימת פוליסה אחת כוללת. ההודעה כנגדה היא הודעת סרק. דיון והכרעה לאחר שקילת חומר הראיות וטענות הצדדים מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל ודין ההודעה לצד שלישי ויתר ההודעות להידחות. תחילה, נסיבות הארוע. התובעת אמנם לא הביאה עדים אשר חזו בנפילתה, אך גרסתה באשר לנפילה נתמכת בתיעוד הרפואי שנרשם בזמן אמת. בתעודת חדר המיון שנרשמה מיד לאחר נפילתה נרשם כי "לדבריה נפלה ברחוב". כך גם בתיעוד הרפואי שנרשם לאחר מכן, כאשר בתעודה רפואית מיום 16.11.04 נרשם באופן מפורט יותר: "היה חסר בלטות ברחוב. הרגל נכנסה פנימה". למומחה הרפואי מטעמה ספרה, בשנת 2006, כי נפלה בצומת חולון. התובעת העידה באופן מהימן וסביר בעיני כי לא עסקה מיד לאחר הארוע באיסוף פרטי מי שהיה נוכח במקום אלא פנתה לטיפול רפואי. התובעת חזרה למקום מספר ימים לאחר הארוע על מנת לצלם המפגע. כלל הראיות תומכות בגרסתה וגרסתה זו לא נסתרה. אני קובעת, אם כן, כי התובעת נפלה בשל מדרכה משובשת, כפי שנראה בתמונות שהגישה, במקום שתואר על ידה בתצהיר התשובות לשאלון ובתצהירה. השאלה הבאה בה יש לדון, היא אחריותה של הנתבעת למפגע נושא התובענה. בכתב התביעה, שהוגש בפברואר 2007, טענה התובעת כי נפלה בצומת חולון, מקום המצוי בשליטת הנתבעת. בכתב ההגנה מטעמה, שהוגש במאי 2007, טענה הנתבעת, כי תיאור מקום התאונה אינו מפורט. מעבר לכך טענה טענות שונות לעניין אמצעי הבטיחות אותם היא נוקטת למניעת מפגעים בשטחה. באוקטובר 2007 הגישה התובעת תצהיר תשובות לשאלון במסגרתו פירטה באופן מדויק (תשובה לשאלה 45) את מקום הארוע. באפריל 2008 הגישה התובעת לתיק בית המשפט תמונות של מקום הארוע. באוגוסט 2008, לאחר שהיה ברשותה מלוא המידע לגבי מקום הארוע, הגישה הנתבעת הודעה מתוקנת לצד שלישי, כנגד מע"צ. בהודעה נרשם כי במועדים הרלוונטיים בצעה מע"צ עבודות תשתית במקום וכי "החל ממועד תחילת העבודות במקום עבר השטח למעשה לחזקתו של הצד השלישי והוא זה שהיה אחראי על בטיחות העוברים ושבים". נטען, כי מע"צ אחראית לנזקי התובעת בשל העבודות שבצעה במקום. ניתן לראות, כי ההליך התנהל מתוך הנחה, שמקום המפגע הוא בשטח הנתבעת והנתבעת אינה חולקת על כך, אלא שהיא טוענת שמע"צ בצעה עבודות במקום ולכן המקום "עבר לחזקתה" של מע"צ לתקופת בצוע העבודות, וזאת בלבד. גם לאחר שידעה הנתבעת באופן ברור ומדויק מהו מקום הארוע, היא לא טענה כי מקום הארוע לא נמצא בשטחה. ההליך התנהל באופן זה מיום הגשת התובענה, שנת 2007, ועד ספטמבר 2011. רק כאשר הגישה הנתבעת ראיותיה, בשנת 2011, כללה בתצהירי העדים מטעמה טענה חדשה, שונה ומפתיעה, אותה לא טענה קודם לכן, כי האזור בו נפלה התובעת אינו נמצא כלל בשטחה. יוער, כי העד מטעם הנתבעת, מר פרבמן, ציין כי היה מודע לתובענה מיד לאחר שהוגשה, כך שאת כל האמור בתצהירו יכולה הייתה הנתבעת לטעון מיד לאחר הגשת התובענה. זאת לא נעשה. את טענת הנתבעת כי מקום המפגע אינו מצוי בשטחה יש לדחות בשל מספר טעמים. תחילה, אציין, כי מקובלת עלי טענת התובעת, כי מדובר בהרחבת חזית וכי אין לאפשר לנתבעת להעלות כעת טענות, אותן יכלה לטעון כבר לפני מספר שנים. כאמור, מיד לאחר הגשת התובענה ידעה הנתבעת, בהתאם לתצהיר התשובות לשאלון וכן בהתאם לתמונות שהועברו אליה, מהו מיקומו המדויק של המפגע. יכולה הייתה הנתבעת באותו השלב לבדוק היכן מצוי השטח ואם הייתה מגיעה למסקנה כי אינו מצוי בשטחה, היה עליה לתקן את כתב ההגנה. זאת לא נעשה, אלא להפך. הנתבעת הגישה הודעה לצד שלישי, כאשר מההודעה יש ללמוד, כי היא אינה חולקת על כך שהאזור מצוי בשטחה, אלא היא טוענת כי בתקופה בה בוצעו עבודות על ידי מע"צ, האזור עבר לאחריות מע"צ. זאת ותו לא. בנסיבות אלו, רשאית הייתה התובעת להניח, כי חזית המריבה אינה כוללת את הכחשת שיוך השטח לנתבעת וכי טענות הנתבעת הן כמפורט בכתב ההגנה ובהודעה לצד שלישי שהגישה. התובעת הסתמכה על מצג זה שהוצג על ידי הנתבעת ובהתאם לכך פעלה. היא לא תיקנה את כתב התביעה ולא פעלה לבדיקת נושא שיוך השטח במהלך כל השנים, הכל מתוך הסתמכות על טענות הנתבעת. בנסיבות אלו, לא ניתן לאפשר לנתבעת לטעון טענות חדשות ושונות בשלב כה מאוחר של ההליך, טענות אותן לא טענה בהזדמנות הראשונה שעמדה בפניה. וגם מעבר לכך. אם נבחן את הראיות שהציגה הנתבעת, נלמד כי אין מדובר בראיות מהן ניתן ללמוד, על שיוך השטח לגורם זה או אחר. על מנת להוכיח את גבולות שטחה היה על הנתבעת להגיש ראיה קבילה באשר לנושא זה, כמו, תעודת עובד ציבור מהגורם המוסמך במשרד הפנים, לגבי הכרזת גבול העיר. הנתבעת לא הגישה כל ראיה קבילה, עליה ניתן להסתמך בנושא גבולות שטחה. הנתבעת ביקשה להסתמך על שתי ראיות: תצלום אויר ועדותו של מר שניידר. נבחן ראיות אלו. בעניין תצלום האויר יצוין כי, בהתאם להלכה הפסוקה, תצלומי אויר יש להוכיח באופן עצמאי וכראיה נפרדת. יש להגישם באמצעות מי שצילמם, אלא אם יוכח כי מדובר בתעודה ציבורית וכי התקיימו הוראות סעיפים 29 ו - 34 לפקודת הראיות. בנוסף, יש לצרף לתצלומי האויר חוות דעת של מומחה לפיענוח תצלומי אויר אשר יעיד על פענוח התצלומים (ראה: ע"א 482/59 בדואן נ' מדינת ישראל, פ"ד טו 911 [1961]; רע"פ 5709/06 מוסרי נ' מדינת ישראל, 13.7.06; ע"פ (מחוזי ת"א) 285/97 מדינת ישראל נ' יחיא, דינים מחוזי כו(10) 623; עפ"א (מחוזי ת"א) 80013/01 שוקראללה נ' מדינת ישראל, 21.3.02; עפ"א (מחוזי ת"א) 80048/04 דמארי נ' מדינת ישראל 23.1.05; עפ"א (מחוזי ת"א) 80272/02 לוי אברהם נ' מדינת ישראל, 13.3.05; עפ"א (מחוזי ת"א) 80290/05 מדינת ישראל נ' עמותת שער שמעון, 20.4.06). בענייננו, לא התקיים כל תנאי מהתנאים האמורים. תצלום האויר צורף לא באמצעות מי שצילם אותו, מבלי שנמסרו פרטים לגבי מועד צילומו, מי הגורם שצילמו ומהו הפענוח שלו. מעיון בתצלום לא ניתן ללמוד דבר. מעבר לכך, איני סבורה כי הראיה המתאימה להוכיח גבולות שטחי עיר היא תצלומי אויר. תצלומי אויר מעידים על מצב קיים במועד מסוים והם אינם מלמדים על עצם ההכרזה בדבר קביעת שטחי גבולות העיר. ובאשר לעדותו של מר שניידר, עובד הנתבעת. מר שניידר ציין בתצהירו כי הוא מודד מוסמך. הוא ציין כי הגיע למקום בשנת 2011 ובצע מדידה "בצורה גסה", ממנה הסיק כי גבול העיר חולון מסתיים כ - 30 מטרים לפני מקום הארוע. עוד ציין מר שניידר כי אינו יודע למי שייך השטח בו ארעה התאונה. עדותו של שניידר אינה יכולה להוות ראיה לעניין גבולות שטחי הנתבעת. ככל שרצתה הנתבעת להוכיח נושא שבמומחיות וליתן לגביו חוות דעת מקצועית, היה עליה להגיש חוות דעת של מומחה בהתאם לפקודת הראיות. חוות דעת של מודד צריכה להתבצע בהסתמך על תקנות המודדים (מדידות ומיפוי), תשנ"ח - 1998 ועליה לפרט את הבסיס העובדתי המלא עליו היא נסמכת. עדות כללית של עובד הנתבעת, אשר הוא מציין כי הוא מודד, אשר כלל לא פירט בעדותו מדידות כלשהן אותן ערך, אינה יכולה לבוא במקום חוות דעת ערוכה כדין. גם עדותו הכללית של מר פרבמן, אף הוא עובד הנתבעת, אשר העיד בהתאם ל"מיטב ידיעתו", אינה יכולה להוות ראיה בעלת משקל כלשהו לעניין גבולות העיר. המסקנה המסתברת מכלל הראיות, לטעמי, היא, כי מדובר בשטח, אשר נמצא באחריות הנתבעת. בין השיקולים המצביעים על מסקנה זו יש למנות, ראשית, את התנהלותה של הנתבעת לאורך כל חיי התיק, עד מועד הגשת הראיות, בהציגה מצג, כי נושא היות השטח בגבולותיה אינו שנוי במחלוקת. שנית, את סיכום הפגישה מיום 26.10.03, אותו הציגה הנתבעת עצמה, כאשר מדובר בפגישה אותה יזמה הנתבעת. אם אין מדובר בשטחים השייכים לנתבעת והמצויים באחריותה, מדוע דאגה לערוך פגישה בשטח, להוציא סיכום פגישה ולדאוג לטיפול בנושאים שונים באזור. סביר, כי מי שעורך סיור במקום ודואג להוציא סיכומים בכתב ערוכים וחתומים על ידו, הרי שהשטח באחריותו. שלישית, מיקום הארוע - בצומת חולון, בקרבה לעיר ולרחוב לוי אשכול, אשר אין חולק כי הוא שייך לנתבעת, כאשר הנתבעת, למעשה, אינה יודעת להצביע באופן ברור על גורם אחר לו שייך השטח וכאשר עדויות העדים מטעמה סותרות זו את זו. רביעית, הימנעותה של הנתבעת להציג ראיות ברורות וחד משמעיות לגבי גבולות שטחה, ראיות אותן יכולה הייתה להציג ללא קושי רב, כמו תעודת עובד ציבור ממשרד הפנים, מזיקה לגרסתה ופועלת להחלשתה. לאור כלל האמור, אני קובעת כי המקום בו נפלה התובעת מצוי בשטח השייך לנתבעת ומצוי באחריותה. ובאשר להתרשלות הנתבעת. אין חולק בדבר אחריותה של רשות מקומית לדאוג לבטיחות העוברים ושבים בתחומה ובכלל זה לדאוג לתקינות המדרכות. בענייננו, מעבר לחובת הזהירות המושגית קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, לדאוג לתקינות המדרכה נושא התובענה, אשר הייתה משובשת ומסוכנת להליכה, כפי שנראה בתמונות. הנתבעת, למעשה, לא הביאה כל ראיה, במסגרת ראיותיה ותצהיריה, לעניין אמצעי הזהירות אותם נקטה לצורך מניעת המפגע, כדי לתמוך בטענות אותן טענה בכתב ההגנה שלה. העדים מטעמה כלל לא התייחסו לנושא זה. משכך, לא הוכח כי הנתבעת נקטה אמצעי זהירות כלשהם למנוע המפגע או לתקנו. גם אם נניח שסיכום הפגישה מאוקטובר 2003 מתייחס למדרכה הנדונה ולמפגע הנדון, הרי שאי הקפדה על בצוע התיקון תקופה כה ארוכה, כששה חודשים, מהווה התרשלות. אם היו ננקטים אמצעי זהירות - ניתן היה למנוע הארוע. בנסיבות אלו, חבה הנתבעת בנזקי התובעת. הנתבעת טוענת, כי יש לייחס לתובעת אשם תורם. בהתייחס לכלל הנסיבות, כאשר, מחד, הארוע ארע בשעת חשיכה והנתבעת לא הוכיחה כי הייתה תאורה מספקת במקום, וכאשר המדרכה לכל רוחבה הייתה משובשת, כך שלא ניתן היה לעקוף המפגע, ומאידך, כאשר אין לשלול לחלוטין חובתו של אדם להיזהר במקום בו הוא צועד, אני מוצאת לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 5%. ובאשר לאחריות מע"צ. ההודעה לצד שלישי כנגד מע"צ התבססה על כך, שבאותו המועד מע"צ בצעה עבודות במקום ולכן המקום עבר לחזקתה. כל טענות עדי הנתבעת, כי מקום הארוע מצוי באופן תמידי באחריות מע"צ, ללא קשר לעבודות המבוצעות, מהוות הרחבת חזית. בכל מקרה, טענות אלו לא הוכחו ואף נסתרו באמצעות המפה ממערכת ה"גיאו - נט" שצירפה מע"צ, לגביה אישר מר שניידר כי היא מהימנה, זאת מבלי להתייחס לכך שגם מפה זו לא הוגשה באחת מהדרכים בהן יש להגיש ראיות, בהתאם לפקודת הראיות. הראיה היחידה שהוגשה, בקשר למעורבות כלשהי של מע"צ, היא סיכום הפגישה לגבי סיור שנערך ביום 24.9.03, כחצי שנה לפני הארוע, בהשתתפות הנתבעת, מע"צ וסולל בונה. בסיכום פגישה זה אמנם הוסכם, כי מע"צ תדאג לתיקון מדרכה בצד הדרומי של הצומת, אך לא ניתן על בסיס מסמך זה לקבוע את אחריותה של מע"צ למפגע נושא התובענה. על הנתבעת היה להציג מסמכים מפורטים לגבי העבודות שבצעה מע"צ במקום, מועדן ומיקומן המדויק. גם אם נניח שסיכום הפגישה מתייחס לאותה המדרכה בה ארע הארוע, לא הובאה ראיה כלשהי ממנה ניתן להסיק על חבותה של מע"צ כלפי הנתבעת בענייננו. לא הוכח כי מע"צ בצעה באותו אזור ובאותו המועד עבודות וכי היא גרמה למפגע. לא הוכח כי המדרכה לא תוקנה מיד לאחר הפגישה שנערכה, והמסקנה המסתברת יותר היא, כי תוקנה מיד לאחר מכן, כפי שהעיד מר שולמן, שהרי אם הייתה נותרת משובשת עוד כחצי שנה יש להניח כי היו מתקבלות תלונות והנתבעת הייתה דואגת לתיקון המקום. עדות העדים מטעם מע"צ, כי לא בצעו כלל עבודות באזור המפגע וכי התיקון בוצע, כמחווה בלבד, מיד לאחר הפגישה, לא נסתרה. הנתבעת יכולה הייתה להציג מסמכים וראיות לגבי הקשר שבין מע"צ ובין מקום הארוע וכן לעניין אי תיקון המפגע, והרי התביעה הוגשה כנגדה עוד בשנת 2007, אך זאת לא עשתה. סיכום הדיון שהוצג, אשר מתייחס לתקופה של כחצי שנה לפני הארוע, אינו יכול לבסס אחריות כלשהי של מע"צ לתאונה. בנסיבות אלו, דין ההודעה לצד שלישי להידחות. משנדחית ההודעה לצד שלישי, נדחות גם ההודעות לצד רביעי וחמישי. בעניין הודעות אלו אציין, כי לא היה בהן ממש. בעניין ההודעה כנגד סולל בונה - לא הוצג בדל ראיה הקושר בין סולל בונה ובין מקום הארוע. לא הוצגו חוזים, יומני עבודה או ראיות אחרות. מע"צ, אף היא, הסתמכה אך ורק על כך שנציג סולל בונה השתתף בישיבה שהתקיימה באוקטובר 2003 ותו לא. בכך אין די. בהעדר ראיות ברורות - לא היה מקום להגיש ההודעה. באשר למגדל, סולל בונה לא הגישה כל ראיה, במסגרת ראיותיה, המתייחסת לכיסוי ביטוחי שיש לה במגדל. להודעה כנגד מגדל צורפה פוליסה כללית לעבודות קבלניות של נתיבי איילון אך לא צורפו כל מסמך או ראיה הקושרים בין סולל בונה ובין נתיבי איילון ובין נתיבי איילון לבין פרויקט שבוצע במקום נושא התובענה, במועדים הרלוונטיים לתובענה. גם הודעה זו לא היה מקום להגיש, בהעדר ראיות. הנזק התובעת נפגעה בכף רגלה השמאלית ונגרם לה שבר מרוסק של הגליל המרוחק של הבוהן הראשונה בכף רגל שמאל. היא טופלה על ידי חבישה. לאחר מכן נמצאה ירידה בתחושה בכל גב כף רגל שמאל. התובעת הגישה חוות דעת מומחה בתחום האורטופדי, ד"ר שטיינברג, אשר קבע כי נותרה לה נכות צמיתה עקב הארוע בשיעור 12.6%. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר טל, אשר העריך כי לא נותרה לתובעת נכות עקב הארוע. נוכח הפערים בין חוות הדעת מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדי מטעם בית המשפט, ד"ר טנצמן. התובעת התלוננה בפני המומחה על קשיים בעמידה ממושכת, בהליכה, בשימוש במדרגות, כאב בכף רגל שמאל וקושי בנעילת נעליים מסוימות. במסגרת חוות דעתו מיום 28.8.08 ציין המומחה, כי הבדיקה הקלינית למעשה תקינה פרט לחסר של 30 מעלות אחרונות של כיפוף פרק IPמשמאל יחסית לימין. בהתאם לצילומי רנטגן השבר אוחה. מדובר בשבר בגליל המרוחק, לא תוך פרקי, ואין מעורבות של פרק IP. לתובעת ממצא של לוקס וולגוס דו צדדי, שאינו קשור לתאונה. בדיקת EMG שבוצעה סמוך לתאונה העלתה חשד לנאורופטיה מקומית של עצבים דיגיטליים, אולם בדיקה מאוחרת יותר אינה מעלה ממצא מקומי וקיים חשד לרדיקולופטיה ממקור עמוד השדרה המתני בצורה כרונית וקלה. המומחה קבע, כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה עקב התאונה. המומחה לא נחקר על חוות דעתו. בהעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות קביעה אחרת, אני מקבלת את חוות דעתו וקובעת כי לתובעת לא נותרה נכות רפואית צמיתה עקב הארוע. נפנה להעריך את נזקיה של התובעת עקב הארוע. תחילה, הפסדי שכר. התובעת ציינה בתצהירה כי היא סיימה לימודי ספָּרות בשנת 2002. עד לידתו של בנה השני, יולי 2002, עבדה במספרה בחולון אצל הספר אליהו דוידי. לאחר לידת בנה לא עבדה כשנה וחצי ונשארה בביתה כדי לטפל בילדים. "בתחילת שנת 2004 אמי הפסיקה לעבוד והחלה לטפל בילדים שלי. התפניתי לחזור למעגל העבודה, התחלתי לחפש עבודה כספרית, אך בטרם מצאתי מקום עבודה ארעה התאונה. לאחר התאונה לא יכולתי לעבוד כספרית, כי העבודה כרוכה בעמידה ממושכת. חיפשתי עבודה בישיבה. ביולי 2004 התקבלתי לעבוד כפקידה בחניון...מאחר ולא הסתדרתי עם העבודה המשרדית...פוטרתי כעבור זמן לא רב...בפברואר 2005 התקבלתי לעבודה כספרית בבית האבות "אופק לקשיש"...בסוף שנת 2005 הופסקה עבודתי בבית האבות ומאז ינואר 2006 ועד היום אני עובדת כספרית עצמאית". צורף דו"ח רציפות זכויות מהמוסד לביטוח לאומי (ללא פירוט סכומי השתכרות) ממנו עולה, כי התובעת עבדה כשכירה ארבעה חודשים בשנת 2001, בחודשים ינואר - יוני. ומאז ועד חודש יולי 2004 לא עבדה. גם לפני ינואר 2001 לא עבדה באופן רצוף וסדיר ולעיתים קבלה קצבת אבטחת הכנסה. צורפו גם תלושי שכר לגבי הכנסותיה לאחר התאונה. התובעת טוענת בסיכומיה, כי מאחר והייתה בעת התאונה בתחילת דרכה המקצועית בתחום הספָּרות יש לפצותה בהתאם לכושר השתכרות בשיעור 5000 ₪ לחודש ויש לקבוע כי עקב הפגיעה נגרע כושר השתכרותה בשיעור 5%. הנתבעת טוענת, כי בהעדר נכות, ומקום בו לא עבדה התובעת עובר לתאונה, היא אינה זכאית לפיצוי כלשהו. בעניין זה, טענות הנתבעת מקובלות עלי. התובעת לא עבדה ולא השתכרה כשלוש שנים עובר לתאונה, מיוני 2001. גם עובר לכך לא עבדה באופן רצוף ומסודר. היא גם לא הוכיחה כי פעלה עובר לתאונה לחפש עבודה, כי פנתה לראיונות עבודה וכי היה בכוונתה להתחיל לעבוד לולא התאונה. בנסיבות אלו, לא הוכחו הפסדי שכר לעבר הנובעים מהתאונה. בהעדר נכות צמיתה אין מקום לפצות התובעת גם על הפסדי שכר לעתיד. התובעת עותרת לפיצוי בגין עזרת צד שלישי והוצאות רפואיות. היא מציינת בתצהירה כי לאחר התאונה לא יכלה לדרוך על רגלה והייתה מרותקת לביתה. היא נזקקה לעזרה מרובה באותה עת וגם נאלצה להעסיק מטפלת לטיפול בילדיה, "מטפלת רוסיה בשם יוליאנה, לה שילמתי 3000 ₪ לחודש". לאחר התאונה טיפלה בה אימה וסייעה לה במשך כשלוש שנים. היא מציינת בתצהירה כי מאז התאונה היא נזקקת באופן קבוע לתרופות לשיכוך כאבים, בעלות בת כ- 50 ₪ לחודש. לא צורפו קבלות או אסמכתאות כלשהן התומכות בטענות התובעת לגבי הוצאות שנגרמו לה. בחקירתה ציינה, כי המטפלת עבדה אצלה לאחר חודשיים מהתאונה וסייעה לה גם בעבודות הבית: "בחודשיים אחרי התאונה אמי עזרה לי וראיתי שאנני מסתדרת היא אשה זקנה שלא יכולה לעזור לי ולכן הבאתי אותה" (עמ' 11). לאחר מכן המשיכה אמה לסייע לה. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי התובעת לא הציגה אסמכתאות לטענותיה בדבר עזרה בשכר והוצאות רפואיות, כי אין בחבלתה הקלה כדי להצדיק עזרה וכי היא זכאית לקבל מלוא הוצאותיה הרפואיות מקופת החולים. בנסיבות העניין, נוכח טיב הפגיעה וההנחה כי התובעת הייתה מוגבלת בתפקודה בביתה ובפעולות היום יום תקופה מסוימת, כאשר נזקקה לעזרה בביתה ובטיפול בילדיה, מעבר לעזרה הנהוגה בין בני משפחה, אני מוצאת לפצות התובעת בסכום של 4000 ₪ בגין עזרת צד שלישי והוצאות רפואיות מעבר לאלו המכוסות בסל הבריאות, נכון להיום, כולל ריבית. בגין כאב וסבל, בהתחשב בטיב הפגיעה, גילה של התובעת וכלל הנסיבות, אני מעמידה את סכום הפיצוי על 29,000 ₪, כולל ריבית, נכון להיום. מסכום הפיצויים ינוכה, כאמור, אשם תורם בשיעור 5%. ליתרת הסכום יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 23.6% כולל מע"מ והוצאות המשפט (מומחים ואגרה), כל הוצאה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתה ועד יום התשלום בפועל. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעת. ההודעה לצד שלישי נדחית, הנתבעת תשא בהוצאות הצד השלישי בסכום כולל של 10,000 ₪. ההודעה לצד הרביעי נדחית, הצד השלישי ישא בהוצאות הצד הרביעי בסכום כולל של 10,000 ₪. ההודעה לצד החמישי נדחית, הצד הרביעי ישא בהוצאות הצד החמישי בסכום כולל של 10,000 ₪. נזקי גוףנפילה